סיבוב באוהל יזכור ביד ושם

גם אם בולטת ההשראה ממאוזוליאום ברומא שהוקם שנים אחדות קודם לכן, הרי שאוהל יזכור ביד ושם בירושלים הוא עדיין אחד המבנים המונומנטליים הייחודיים שנבנו כאן. מרכיב ייחודי בו הוא הניסיון המקומי המוצלח לנסח באמצעות חומר, צורה וחלל, שפה מופשטת לזיכרון, כזו שנעדרת אפקטים ראוותניים ומוצגים מוחשיים (ההיפך מאותם אתרים שתכנן ביד ושם בהמשך ובשכנות האדריכל משה ספדיה).

גם תהליך תכנונו של אוהל יזכור לא היה שגרתי, והצביע על שאיפה למצוינות. לצורך כך, הוזמנו שני משרדי אדריכלים כשרוניים לשתף פעולה האדריכלים אריה אל-חנני, אריה שרון ובנימין אידלסון (שלושתם לימים חתני פרס ישראל), וכן שילוב האמנות באדריכלות בידי האמנים בצלאל שץ, דוד פלומבו, קוסו אלול ואהרון כהנא.

מאז שנחנך אוהל יזכור ב-1961 הוא איבד חלק ממעמדו. שינוי מסלול המבקרים והפנייתם למוזיאון החדש, פגעה בו משמעותית ולמעשה פלטה אותו משרשרת אתרי הביקור ביד ושם, ובכל ביקור בו אני מוצא שמזניחים אותו עוד קצת.

ועל כך ברשימה זו.

.

2023 (1961)

.

.

שנות ה-50: האתר שעליו נבנה אוהל יזכור – טרשים ושיחים (ארכיון יד ושם)

.

1972: מבחוץ מראה של גוש כבד של בטון ואבן, ומבפנים אוהל ארעי וקליל. מימין "עמוד הגבורה" (צלם: משה מילנר, לע"מ)

.

.

(1) השתלשלות תהליך העיצוב וההקמה

כשנחנך אוהל יזכור ב-1961 הוא כבר לא היה הראשון, הגדול והמשוכלל במבני הזיכרון לשואה שהוקמו עד אז בארץ. שנתיים בלבד קודם לכן, הקדים קיבוץ לוחמי הגטאות שבגליל המערבי את ארגון יד ושם, וחנך ב-1959 את השלב הראשון של בית לוחמי הגטאות, מבנה מונומנטלי בתכנונו של האדריכל שמואל ביקלס, שהכיל אולמות תצוגה, ארכיון ומחוצה לו תיאטרון פתוח ענק שהשקיף על אמת המים העתיקה. לאלה קדמו "מרתף השואה" שפעל מאז 1949 בהר ציון בירושלים, וב-1951 נחנך בקיבוץ יד מרדכי אתר זיכרון לשואה ולגבורה שבמרכזו ניצב פסלו של מרדכי אנילביץ' מעשה ידי הפסל נתן רפפורט (מאוחר יותר, ב-1968, הוקם בסמוך מוזיאון לשואה שבתכנונו השתתף אחד ממתכנני אוהל יזכור – אריה שרון). באותה שנה גם הוחל בנטיעת "יער הקדושים" הסמוך לבית שמש, ובו שולבה מאוחר יותר אנדרטה שיצר נתן רפפורט (יוצר האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה שהוצבה ביד ושם וקודם לכן באתר שבו ניצב היה הגטו בורשה).

היוזמה להקמתו של אתר זיכרון מרכזי בעל חשיבות לאומית, נבטה עוד קודם להקמת המדינה ואף קדמה לסיום מלחמת העולם. יוזמה זו הובילה באוגוסט 1945, חודש לפני ההכרזה על סיום המלחמה, את הוועד הפועל הציוני להטיל על הסוכנות היהודית את קידום ההנצחה. שנה מאוחר יותר, באוקטובר 1946, הוכרז על הקמתו של "יד ושם".

את השתלשלות תהליך הקמתו ועיצובו של יד ושם חקר ד"ר מולי ברוג (אחיו הצעיר של אהוד ברק). לאורך השנים פרסם כמה מאמרים בנושא ששיאם היה פרסום ספרו "יד ושם – למי? המאבק על דמותו של הר הזיכרון" (כרמל, 2019). בנוסף לברוג, גם פרופ' דורון בר, נשיא מכון שכטר למדעי היהדות, התמקד במהלכי תכנונו ועיצובו של אוהל יזכור ופרסם את מאמרו "אוהל יזכור ביד ושם: מונומנט הנצחת השואה הישראלי" (דפים לחקר השואה, 2019). הדברים שמובאים כאן מתבססים על מחקריהם של השניים.

חזון אדריכלי ראשוני למיזם התגבש כבר בשלב מוקדם. הוא תוכנן להכיל בעיקרו שני מבנים מונומנטליים "היכל השואה" ו"היכל הגבורה היהודית". את תיאורם המוקדם אך המפורט מ-1946 של דוד רמז למראה שני המבנים המרכזיים מביא ברוג, והד לו ניתן למצוא במבנה שהתגבש מאוחר יותר לאוהל יזכור ובכלל למבנים השונים ביד ושם:

"ההיכל עצמו, הפנים שלו, יהיה נר התמיד לכל החללים ודממה מסביב. הקירות יהיו בצורת ארונות קודש וכל ארון יהיה מיועד או לחבל של מדינה על עיירותיה הקטנות או לעיר גדולה. […] זה היכל אחד, היכל השואה. מולו אנו רואים לפנינו את ההיכל השני, היכל הגבורה היהודית, ההשתתפות הגדולה במלחמה. במרכז תהיה ההתנדבות העברית מארץ ישראל. ההיכל יהיה מואר באור של העתיד והוא יציין את הנשיאה בעול המלחמה. […] מן ההיכל השני הזה, יצאו לשדה אשר בניגוד לשדה ההשמדה, יהיה המולדת אשר ייתן את המעשה החי, את היצירה הארץ ישראלית. אל הדברים האלה נצרף עוד אגף גדול והוא לדוקומנטציה, ארכיון של התקופה".

עם התגבושותו של רעיון "הר הזיכרון", הוזמנו מספר אדריכלים בולטים לגבש הצעה תכנונית. משרדם של האדריכלים מוניו גיתאי וינרויב (1970-1909) ואל מנספלד (2004-1912) היה הראשון שעסק בגיבוש הצעה לפיתוח אתר הזיכרון, ווינרויב היה השותף שככל הנראה עסק בפרויקט החל מ-1942 (בהתנדבות, כפי שמציין ריצ'רד אינגרסול במונוגרפיה שפרסם אודות האדריכל). הוא הציג רעיון פורמאלי וארכאי, שעיקרו גן גדול המתפרס על שטח של כ-2,000 דונם, וכולל שדרות עמודים ומבני הזיכרון.

וינרויב המשיך ופיתח את תכניתו עד 1947, אך לא הצליח להשתחרר מהגישה הארכאית. לאחר מכן, נזנחה הצעתו והעבודה נמסרה לאדריכלים אחרים שגם אם כמוהו היו חסרים את הניסיון בהתמודדות עם פרויקט זיכרון בקנה מידה לאומי, הרי שהוכיחו חשיבה עדכנית יותר. וינרויב ומנספלד קיבלו לתכנן את בניין ההנהלה והספרייה שבנייתו הושלמה באמצע שנות ה-50, וגם המשיכו וליוו את תכנית האתר.

.

מוניו וינרויב ואל מנספלד, 1946: מראה כללי של אתר יד ושם בסמוך לנווה אילן (אוסף מרדכי שנהבי, ארכיון יד יערי, גבעת חביבה)

.

.

קודם להקמת המדינה וגם בזמן מלחמת העצמאות מיקומו של אתר הזיכרון טרם נקבע. לבד מירושלים המיקומים האחרים שהוצעו היו עמק הירדן, אזור צפת ובאר שבע – אזורים פריפריילים שבהם עמדה קרקע פנויה למימוש הפרויקט הגדול, ובאותה הזדמנות ניתן באמצעותם גם "לכבוש" את השטח. גם אלה שתמכו במיקום האתר בירושלים התלבטו בין הר הצופים לצד קמפוס האוניברסיטה העברית, אזור נבי סמואל, עטרות, קיבוץ מעלה החמישה וקיבוץ רמת רחל סמוך למנזר מר אליאס (בשטח בו הוקמה לימים שכונת הר חומה).

באותה תקופה של התלבטות, ב-1947, הגישו האדריכלים אריה אל-חנני (1898–1985) ואריה שרון (1900–1984), שניהם לימים חתני פרס ישראל, הצעה להקמת אתר יד ושם בסמוך לקיבוץ רמת רחל. בשונה מהצעת וינרויב ומנספלד שהורכבה מגן גדול, בהצעתם של אל-חנני ושרון אורגנו המבנים בצורת האות ח' כשהם מקיפים רחבת התכנסות גדולה שתוכננה להכיל עד 30 אלף איש. למבנים התיבתיים המוצעים שנקבעו כשני מוקדים משני צידי הרחבה, והדהדו את תיאורו של דוד רמז שהובא לעיל, העניקו האדריכלים חזות אקלקטית עם השפעות נאו-קלאסיות (קולונדה) ומזרחיות (קשתות מחודדות, כיפה).

.

אריה אל-חנני ואריה שרון, 1947: מראה כללי של יד ושם בסמוך לקיבוץ רמת רחל (אוסף מרדכי שנהבי, ארכיון יד יערי, גבעת חביבה)

.

.

על בחירת האתר במיקומו הנוכחי מציין מולי ברוג כי "כמעט אין בידינו תיעוד של הקצאת השטח ושל הדיונים בהקמת יד ושם במקום החדש". לאחר קבלת ההחלטה ב-1949 על העלאת עצמותיו של הרצל וקבורתם בגבעה שתקרא לימים על שמו, הר הרצל, הוצע להצמיד את אתר יד ושם שלטובתו תוקצה גבעה שנקראה אל-עוקוד. ב-1954 נקבע באופן רשמי שמה של הגבעה "הר הזיכרון".

רשות הזיכרון שהוקמה לצורך מימוש הקמת יד ושם, העמידה לעצמה כיעד ראשון את הקמתו של מבנה מונומנטלי וסמלי. ב-1954 הגישו האדריכלים אריה אל-חנני, אריה שרון, בנימין אידלסון, מוניו וינרויב ואל מנספלד יחד עם אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור את הצעתם לפריסת הבינוי בהר. התכנית דומה היתה לתכניתם הקודמת של אל-חנני ושרון.

דיון נרחב יותר על התכנית נערך בתחילת 1955 בהשתתפות המתכננים וכן שני אדריכלים נוספים – דב כרמי ויעקב מטריקין, נציגי אגודת האדריכלים. בעקבות הדיון נערכו שינויים בתכנית, ושנה לאחר מכן הוביל יד ושם שני סימפוזיונים שהתקיימו באכסניית הנוער בית וגן.

בשלב זה הופיע בתכנית אוהל יזכור כמבנה עגול, "משום שרצינו לבטא את גורלם השווה של כל אלה שנהרגו על ידי הצורר הנאצי", הסביר שרון במהלך הסימפוזיון. המבנה הכיל שתי קומות – בקומה התחתונה נקבע מיקומו של מוזיאון שהאפלה תשלוט בו ויואר במשורה בתאורה מלאכותית, אור טבעי מסונן שיחדור מבעד לפתחים בתקרה וכן אור אש תמיד. "הכניסה לתוך ההר עם התאורה הזאת מלמעלה תיצור רושם מיסטי, שיכניס את האדם לתוך רגש של חרדה וכבוד", ציין אל-חנני בהסברו. בקומה השניה של המבנה תוכנן אולם ובו 20 אזורים שונים, שייוחדו כל אחד לארץ וקהילה אחרת. חלק מהאולם תוכנן להיות פתוח לשמיים וחלקו מקורה. כבר בשלב זה נבחרו חומרי הבניין העיקריים: גושי אבן גדולים ובטון חשוף.

.

אריה אל-חנני, אריה שרון ובנימין אידלסון, 1956: דגם לאתר יד ושם בהר הזיכרון (אוסף מרדכי שנהבי, ארכיון יד יערי, גבעת חביבה)

.

.

בעקבות התייחסות משתתפי הסימפוזיונים, הוסיפו האדריכלים לפתח ולשנות את תכניתם. בשלב זה, הצטרפו לצוות שותפו של שרון, האדריכל בנימין אידלסון (1911–1972) שבדומה לשניים האחרים זכה גם הוא לימים בפרס ישראל, וכן האדריכל ניסן כנען (1930–2020). כנען שהיה צעיר בדור משאר אדריכלי הצוות, הפך עד מהרה לשותפו של אל־חנני. על תכנון אוהל יזכור כנען אמנם לא זכה לקבל קרדיט שווה עם שאר המתכננים הבכירים, אך נראה שטביעת ידו מורגשת בעיצוב המבנה. בשיחה שערכתי עם כנען ב-2012, הוא סיפר כי שלושת האדריכלים הוותיקים היו שותפים לעבודת התכנון, אך עריכת התכניות בוצעה במשרדו של אל-חנני. באוספו של שרון שהופקד וקוטלג בארכיון עזריאלי, לא נמצא אף מסמך הקשור לפרויקט.

עוד קודם שאושרו התכניות הסופיות שערכו האדריכלים, הרי שכבר ב-1957 הוחל בעבודות עפר באתר. רק בסוף 1958 נחשפה התכנית הסופית שהציגה את אוהל יזכור במתכונת המוכרת לנו – מבנה קופסתי בגודל של 30 על 30 מטרים, הניצב במרכזה של כיכר שטוחה וגדולה. אישור התכנית בעירייה בוצע רק סמוך לחנוכת הבניין.

.

1960: דגם אוהל יזכור וסביבתו (מקור: כתב העת הנדסה ואדריכלות)

.

.

"אוהל יזכור לא 'צמח' מתפיסת מקום מורכבת שפיתחו האדריכלים ביחס למערב ירושלים וגם לא מתוך קשר מיוחד שיצרו עם הר הזיכרון", טוען דורון בר. עם זאת, ספק עם אדריכלים הישראלים שפעלו בירושלים לאורך השנים ניסו בכלל לנסח שפה אדריכלית ירושלמית, לבד כמובן מהשימוש באותה "אבן ירושלמית". בולטים במיוחד אותם מבנים שבהם נמנעו האדריכלים באופן מופגן מלנסח "שפה אדריכלית ירושלמית". בין אלה בולט בניין הספרייה הלאומית, מבנה תיבתי שנחנך כאמור רק שנה קודם לאוהל יזכור, ובו הציגו האדריכלים מבנה מודרני, אטום ברובו לסביבה וכזה שבוהק בלובנו שבא לו מהבחירה באבן בהירה ונסורה, כדי להימנע משימוש באבן ירושלמית מסורתית. כך גם ניתן למצוא במבנים בולטים אחרים בעיר – החל ממשכן הכנסת הנאו-קלאסי שבו נעשה שימוש בבטון חשוף, ועד לתיאטרון ירושלים שבו האבן עוצבה בעיבוד דמוי בטון חשוף.

ובכל זאת, באוהל יזכור יש משהו מאד מקומי – חומרי ועיצובי; השימוש באותם סלעים גדולים וכבדים שלוקטו והובאו מהגליל וכן עיצובו הפנימי בדמות אוהל. הכניסה למבנה אכן ממחישה יפה כניסה לאוהל ובכך הדהדו כאן האדריכלים בכשרונם את חיי המדבר, המרמזים על קשר אל אבות האומה שחיו ופעלו באזור, ועל המהלך של האומה הישראלית בשובה אל ארץ אבותיה.

תכולת הבניין נותרה לא פתורה אפילו בזמן הבנייה – ההתלבטות היתה האם האולם יוותר ריק ויכיל את פסל אש התמיד בלבד, או שמא יוצגו בו על גבי קירות האבן שמות הקהילות שהושמדו באמצעות הקרנות או חקיקה באבן, או לחילופין יוצבו בו לעיון הציבור ספרים שבהם יופיעו שמות הקהילות. לבסוף הוחלט להותיר את האולם ריק, ולבד מפסל אש התמיד ישולבו ברצפת המשטח התחתון המחופה כולה בפסיפס בגוון אפור כהה שמותיהם של מחנות ריכוז והשמדה מייצגים.

בתזמון מושלם: אוהל יזכור נחנך יומיים לאחר פתיחת משפטו של אדולף אייכמן, שהתקיים ב"בית העם" שבמרכז העיר, והיה לאירוע מכונן במעמדו של זיכרון השואה בישראל. בבוקרו של יום הזיכרון לשואה ולגבורה נערך ביד ושם טקס ראשון, שבמהלכו הוטמן אפר המתים במקומו הייעודי ברצפת אוהל יזכור.

במוצאי יום השואה נערך הטקס המרכזי שבו נחכו כ-6,000 איש, נשיא המדינה ונבחרי ציבור. האירוע כלל נאום מרכזי של שר החינוך אבא אבן, הקראת פרק חזון העצמאות היבשות מספר יחזקאל, מצעד לפידים ושירת "התקווה". רק בתום הטקס שהתרחש ברחבה המקיפה את אוהל יזכור, ניגשה יחידה צבאית ופתחה לראשונה לציבור את דלתות המבנה והקהל הוזמן לבקר באתר.

.

1962: גג בטון כבד ומודגש לעומת מסד של גושי אבן גדולים (צלם: משה פרדן, לע"מ)

.

.

(2) הבניין

אוהל יזכור שנחנך ב־1961 היה מבנה הזיכרון הראשון שבנייתו הושלמה באתר יד ושם, וסימן את הציר הסמלי "משואה לגבורה", או "מגלות לגאולה". ראשיתו של הציר הסמלי הנמתח לאורך ירושלים הוא באוהל יזכור, מרכזו במשכן הכנסת וסיומו בהר הבית. גם באתר יד ושם עצמו נקבע ציר סמלי – אוהל יזכור כמונומנט הקבורה שעוצב כמבנה אופקי, ומנגד לו ניצב "עמוד הגבורה" כאלמנט אנכי.

בירושלים היה אוהל יזכור חוליה מרכזית בשרשרת של אתרים ומבני ציבור ממלכתיים. קדמו לו רק הר הרצל הסמוך, ובניין הספרייה הלאומית שנחנך שנה מוקדם יותר בקמפוס החדש של האוניברסיטה העברית בגבעת רם. אחריו הוקמו משכן הכנסת ומשכן נשיאי ישראל. שמו של הבניין נקרא בעקבות השם התנ"כי של אוהל מועד, שנקרא גם משכן (השם שבהמשך הושאל לכנסת) וגם היכל ה' (שהושאל להיכל שלמה מקום משכנה של הרבנות הראשית במרכז ירושלים וגם להיכל התרבות בתל אביב).

הדימיון בין המבנה לאוהל מורגש היטב לבאים בשעריו. בדומה לאוהל הבדואי גם בו האפלה שולטת, זאת בניגוד לסביבה הפתוחה ושטופת אור השמש המקיפה אותו. קרני השמש חודרות רק מבעד לחריצים צרים, כשהכניסות לאוהל מהוות גם הן פתחים שדרכם חודר האור הטבעי, אך הקרניים אינן חודרות אל עומק המבנה שם שולטת האפלה. את מקומה של המדורה הקטנה שבלב האוהל מחליפה כאן אש התמיד.

האוהל עוצב בצורת קופסה ריבועית פשוטה ומודרנית, כששני חומרים עיקריים מרכיבים את הקופסה. בחלקה התחתון שולטים גושי אבן גדולים שלוקטו בצפון הארץ, בעוד שחלקה העליון מורכב מבטון חשוף המעניק למבנה את כובדו ועוצמתו המונומנטלית – מהלך שמתעצם הודות לרחבה הגדולה שמקיפה את הבניין. החלק הסלעי התחתון נסוג מעט מגוש הבטון העליון, מדגיש את כובדו של גוש הבטון ומאפשר את הנתק הנסתר כלפי חוץ של שני חלקי הקופסה.

.

כיום הבטון והאבן השתמרו יפה, אבל הסבבה השתנתה ומשתנה תדיר

.

.

הסלעים מעניקים למבנה את חומריותו המובהקת. באופן סמלי ניתן לקשור את נוכחותם למזבחות האבן הקדומים המוזכרים בתנ"ך לצורך הקרבת קורבנות, אך גם אלה קושרים בין הקרקע בעוד שתיבת הבטון מסמלת את מצבת הקבר והזיכרון.

השימוש באבן בקומת המסד היא קדומה, ולאדריכלות ישראל היא חדרה החל מאמצע שנות ה-50 כשהופיעה כנראה לראשונה במבני הפקולטות שהוקמו בקמפוס גבעת רם (בתכנון האדריכלים שמעון פובזנר ואברהם יסקי). לאחר מכן הופיעה מהלך דומה בספרייה הלאומית (שגם בתכנונה השתתפו פובזנר ויסקי עם אדריכלים נוספים). אלא שכמו בשני מקרים אלה באוניברסיטה, לרוב נעשה שימוש באבן פראית או מסותתת, וכאן באוהל יזכור נעשה שימוש בגושי סלע שלימים למראה, גדולים במיוחד, ועוד כאלה כהים וקשים שהובאו מהגליל ולא סלעי גיר בהירים ורכים מקומיים.

.

גושי האבן הגדולים לוקטו בגליל

.

.

המבנה אטום לסביבתו למעט שתי דלתות ברזל הצבועות בשחור, רחבות וכבדות, 5.5 מטר אורכן ו-2.7 מטר גובהן. דלת אחת לכניסה שאותה עיצב דוד פלומבו (1966-1920) ודלת שנייה ליציאה, שאותה עיצב בצלאל שץ (1912–1978).

שץ ופלומבו הרבו לשלב את יצירתם באדריכלות, גם בזו הממלכתית, ואף פיתחו יכולות טכניות גבוהות; פלומבו חזר ויצר את הדלתות, השערים, מעקות וסורגי הברזל בעלי החזות הדרמטית במשכן הכנסת, או ב"משכן לאמנות ע"ש חיים אתר" בעין חרוד וב"בית אות המוצר" הירושלמי. לעומתו, עבודותיו של שץ התאפיינו ברכות עליזה, כמו בגדר משכן נשיאי ישראל, במחיצה שבמלון דן כרמל בחיפה, ובסבכת המתכת שבבית ההארחה של התזמורת הפילהרמונית בתל אביב (אדריכל אהרן דורון, כיום מוצבת בהיכל התרבות).

.

למבנה שתי דלתות, האחת בעיצובו של האמן דוד פלומבו

.

נוסח פלומבו

.

השער השני עוצב בידי האמן בצלאל שץ

.

נוסח שץ

.

נשיא ארה"ב ג'ו ביידן חבוש בכיפה וברקע דלת המבנה בעיצוב האמן בצלאל שץ (צילום: חיים צח, לע"מ, 2022)

.

.

עם הכניסה אל אוהל יזכור מתגלה כי החומריות המובהקת שמאפיינת את הופעתו החיצונית, ממשיכה ומופיעה גם בפנים. אלא שכאן מתגלה חומר שלישי שבו נעשה שימוש: האור. קרני שמש מסוננות חודרות מבעד לסדק האופקי המפריד בין שני חלקי הקופסה (האבן והבטון), וכן מפתח ריבועי קטן המופיע בגג המבנה. מתחת לאותו פתח ניצב פסל אש התמיד שגם הוא מאיר באש הדולקת בו והופך למוקד המרכזי במבנה. גופי תאורה מעט נסתרים משולבים בתחתית המעקה המלווה את המבקרים.

אלמנט נוסף שמתגלה בפנים המבנה הוא שגג המבנה אינו קופסתי כפי שניתן היה לדמיין מחזותו החיצונית, אלא פירמידלי. בנוסף, מתגלה כי הגג הכבד אינו נשען כצפוי על מסד האבן, אלא נראה כמרחף ומתנשא מעליו, כשעמודוני פלדה זעירים נושאים אותו.

.

בתוך האולם מתגלה כי תקרת האולם מבטון חשוף מעוצבת כפירמידה שקודקודה מעל לפסל אש התמיד

.

.

מערך התנועה מוכתב למבקרים ומתרחש כשהוא מלוהו שתיים מפאות הבניין. המבקרים נותרים פסיביים וצופים על משטח שתופס את מרבית שטח המבנה ושקוע בקרקע. על רצפת המשטח שאותה עיצב אהרון כהנא (1967-1905), מופיעים שמותיהם של 21 ממחנות הריכוז וההשמדה באירופה. אך מרב תשומת הלב תופס פסל אש תמיד, המתנשא לגובה של יותר משלושה מטרים שאותו עיצב קוסו אלול (1920–1995) בצורת "לב שסוע ופתוח שממנו עולות שלהבות אש כלפי מעלה", כדברי האמן. למרגלות הפסל הוטמן ארון קבורה קטן ובו אפר קורבנות שהובא ממחנות השמדה. על הארון הונח לוח אבן כהה שעל גבו מניחים זרי פרחים בטקסים הנערכים באתר.

חריצים נקבעו במפגש שבין דפנות הבניין ותקרתו. פתח נוסף נקבע בתקרת המבנה, מעל לכן אש התמיד ונועד לשחרר את עמוד העשן העולה מהאש, בדומה למקדשים קדומים, כשקרני השמש חודרות מבעדו ומתמקדות ברצפת האולם. המבנה שמשמש כאולם התייחדות נטול סממנים יהודיים ונועד להותיר מועקה אצל המבקרים. המסלול המוכתב והקצר עם התצפית על הרצפה, מותיר רושם אך לא מעורר עניין משמעותי והביקור במבנה קצר. לאחר ביקור במוזיאון הקרקסי והמטורלל, שבו שולטים מסכים, קולות, תפאורות ותצלומים פורנוגרפים, זוכה אוהל יזכור להערכה מחודשת.

.

.

.

כבר בשלב מוקדם ניטען כי המבנה דומה למבנה קבר אחים שהוקם ברומא ונחנך ב-1949. האנדרטה והקבר לטבח בפוסה ארדאטינה (Eccidio delle Fosse Ardeatine) הוקמו באתר שבו נטבחו 335 מאזרחי רומא בידי נאצים. גם שם תמצאו שער ברזל שעוצב בקוים חדים ודרמתיים כפי שעשו זאת שץ ופלומבו.

גם שם תמצאו מבנה זיכרון שמורכב מגוף קופסתי שלו גג בטון כבד ורחב הנראה כמרחף ומנותק מחלקו התחתון המחופה באבן. אלה שבמקרה הרומאי המבנה מקרה את קבריהם של הטבוחים והתנועה בין המצבות היא חופשית ואינה מוכתבת כמו כאן.

.

האנדרטה והקבר לטבח בפוסה ארדאטינה ברומא – Eccidio delle Fosse Ardeatine (מקור התמונה העליונה משמאל – צילום: נאש ארנסט, ארכיון בית לוחמי הגטאות)

.

.

לאורך השנים התפתח אתר יד ושם. לאחר שהוקמו בו עוד ועוד אתרי ביקור הוא הפך מאתר קטן ואינטימי לקומפלקס עשיר ומורכב המפוזר על שטח נרחב. הקמתן של אותן תחנות חדשות כמו יד לילד ובקעת הקהילות, אנדרטת הקרון וגן חסידי אומות העולם, האריכו את מסלול הביקור ואיפשרו לגוון, אך אוהל יזכור שמר על מעמדו כתחנת חובה, מקום שעליו אין פוסחים ומהווה את שיאו של מסלול הביקור ביד ושם.

אלא שב-2005 עם פתיחתו של המוזיאון לתולדות השואה, בתכנונו של האדריכל משה ספדיה, השתנה המסלול באופן מהותי. המוזיאון הדורש ביקור שאורך יותר משעה, הותיר את מרבית אתרי יד ושם כמעט מיותמים. אוהל יזכור איבד גם הוא את מעמדו ומעטים ממשיכים ופוקדים אותו. ועם זאת הוא נותר תחנה קבועה בביקורם הרישמי של ראשי מדינות.

"ספדיה הרס את המסלול", מציין לסיום פרופ' דורון בר בשיחה שערכתי עמו, והוא מנמק: "יד ושם אמנם הוא אתר מצליח ומרכזי, אך נוצר בו ריקון של חוויית הביקור. ספדיה אמנם דאג שהמוזיאון יתחפר בקרקע כך שאוהל יזכור ישאר גבוה ובולט בנוף, אבל נכנסים מצד אחד למוזיאון ויוצאים ממנו בצד השני, ואין עוד סיבה לחזור ולהכנס לאוהל יזכור שאיבד מחשיבותו. קשה לעבור מצבעוניות כמו של דיסנילנד, אל מקום של אינטימיות שבו עומדים מול ריק".

.

.

.

(3) המגדל

ואם זה לא מספיק, אז בקרוב ישתנה משמעותית הנוף הנשקף מיד ושם. בימים אלה הופקדה תכנית להקמתו של מגדל מגורים בגובה של 193 מטרים, שיכלול 42 קומות (לא כולל קומות טכניות) ובמרחק של כמה מאות מטרים מיד ושם, כך שלא ניתן יהיה לפספס אותו בשום מצב ואת הרקע של שמיים כחולים ובתי העיר הרגועים יפרוץ מגדל אחד. הפרויקט שמכונה "מתחם אפשטיין" ממוקם לצד תוואי הרכבת הקלה ובקצה שכונת קרית היובל, שעוברת בימים אלה שינוי מהותי המתבסס בעיקרו על בנייה לגובה שלא ברור אם התשתיות המקומיות מסוגלות להכיל, אך הפרויקט הזה עולה על כולם.

המגדל שעל עיצובו הופקדו האדריכלים האמריקאים אדריאן סמית וגורדון גיל (Adrian Smith + Gordon Gill Architecture, בשיתוף האדריכל הירושלמי יגאל לוי), שאחראים בין השאר גם לבורג' חליפה שבדובאי, המגדל הגבוה בעולם. בימים אלה ממש ניתן עדיין להגיש התנגדות לתכנית שמספרה 101-0681288.

.

באולם שולטת אפלה ואור טבעי חודר מבעד לסדק בין הדפנות והתקרה וכן מגופי תאורה נסתרים

.

האולם נותר ריק אך במהלך התכנון התלבטו אם יוצגו בו על גבי קירות האבן שמות הקהילות שהושמדו באמצעות הקרנות או חקיקה באבן, או לחילופין יוצבו ספרים עם שמות הקהילות.

.

1972 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

.

2022: נשיא ארה"ב ג'ו ביידן מניח זר פרחים, מימין יאיר לפיד ובני גנץ

.

2013: נשיא ארה"ב ברק אובמה מניח זר, משמאל נשיא המדינה שמעון פרס והרב מאיר לאו לצד פסל אש התמיד שיצר האמן קוסו אלול

.

את פסל אש התמיד עיצב בברזל האמן קוסו אלול צורת "לב שסוע ופתוח שממנו עולות שלהבות אש כלפי מעלה", כדברי האמן.

.

אבן

.

בטון

.

האוהל הוסב בחלקו למחסן

.

תודה למיכל, למיכל שרייבר ולפרופ' דורון בר

★

אתרי זיכרון נוספים:

.

גל-עד בגן הזכרון בכפר סבא (אנדריי לייטרסדורף ואיליה בלזיצמן)

אנדרטה להרוגי אוטובוס הדמים בכביש החוף (יצחק שמואלי)

אנדרטה לחללי מועצה אזורית חוף הכרמל (יעקב אורנשטיין)

הניצחון בנתניה (סאלוואט שרבקוב, ו. פרפילייב, ח. וינקלר)

אנדרטה להרוגי הצוללת דקר (בתכנון דוד אנטול ברוצקוס)

יד זיכרון לעולי אתיופיה (גבריאל קרטס ושמואל גרואג)

אנדרטה לחללי חטיבה 679 ברמת הגולן (נעמי הנריק)

חדר זיכרון בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד (משה הדרי)

אנדרטה לחסידי אומות העולם (ליפא יהלום ודן צור)

אנדרטה לארלוזורוב בחוף תל אביב (דרורה דומיני)

הטייסים בגן העצמאות (בנימין תמוז ואבא אלחנני)

חללי עמק הירדן בצמח (שמי אלמוזנינו ודב פייגין)

חללי הספינה ארינפורה בהר הרצל (אשר חירם)

יום האדמה בסח'נין (גרשון קניספל ועבד עאבדי)

אנדרטה לפורצי הדרך לירושלים (נעמי הנריק)

אתר זיכרון לחללי קיבוץ רוחמה (אלי וייסברג)

גן הבנים בתל אביב (גדעון שריג ולב וקסמן)

גדוד שיריון 46 בעין הבשור (ישראל גודוביץ)

לזכר רצח חיים ארלוזורוב (דרורה דומיני)

חטיבת הנח"ל וחיל החינוך (חנן הברון)

לחסידי אומות העולם בפולין (דני קרוון)

אנדרטת חללי קרית טבעון (חיליק ערד)

אתר זיכרון לחללי קיבוץ עין השופט

חללי קיבוץ ניר עם (ויטוריו קורינלדי)

חללי אחוזה בחיפה (גרשון קניספל)

אנדרטת משמר הגבול (חיליק ערד)

אנדרטת חטיבת יפתח (חיליק ערד)

אנדרטה לבני אשדוד (משה סעידי)

היכל יהדות ווהלין (ישראל לוטן)

בית תרבות ביונתן (צבי מוססקו)

בקיבוץ בית העמק (פרדי כהנא)

מצבת ההתגברות (יחיאל שמי)

חדר הנצחה בקיבוץ תל קציר

יד לבנים אשדוד (מתי שילוני)

לאדם ולטבע (יגאל תומרקין)

חטיבת הגולן (עזרא אוריון)

מצודת יואב (חיליק ערד)

מצבת קבר ליד ספסופה

פוסה ארדאטינה ברומא

אנדרטאות בגטו ורשה

בית הקברות בנתיבות

מצפור אלנבי בחיפה

מבצע ולקירי בברלין

בית קברות ממילא

בית קברות מיעאר

יד קנדי (דוד רזניק)

רגבה (חיליק ערד)

גשר (חנן הברון)

נבי מוסא

יפעת

שיח' בוריכ

קברי צדיקים בגליל

יד לילד (משה ספדיה)

קבר ד"ר ברוך גולדשטיין

מוזיאון לתולדות יהודי פולין

אנדרטת דנגור (חיליק ערד)

אתר זיכרון ביתניה (חיליק ערד)

אנדרטה לשיירת יחיעם (חיליק ערד)

אתר ההנצחה בקיבוץ שובל (חיליק ערד)

אנדרטה לנרצחי מפלסי הדרך לים המלח

קבר האחים בקיבוץ נירים (יהלום-צור)

בקעת הקהילות (ליפא יהלום ודן צור)

גלעד לאבשלום פינברג (בנימין אוראל)

אנדרטת אלכסנדר זייד וסוסתו (דוד פולוס)

גבעת התחמושת (בנימין אידלסון וגרשון צפור)

אנדרטת עוצבת הפלדה (בתכנון ישראל גודוביץ)

אנדרטה וקבר להרוגי חוות חולדה (בתיה לישנסקי)

גלעד לשלמה בן יוסף ליד ראש פינה (יצחק דנציגר)

אנדרטה להרוגי אוניברסיטת תל אביב (מיכאל גרוס)

אנדרטת ככר רבין בראשון מערב (אליעזר ויסהוף)

יד לבנים באר שבע (יוחנן רטנר ומרדכי שושני)

קיר זיכרון להרוגי קיבוץ תל יוסף (אהרון פריבר)

גן הזיכרון בקיבוץ אשדות יעקב איחוד (ויטוריו קורינלדי)

אנדרטת הרוגי ניצנים (שמעון פובזנר, אברהם יסקי ומשה ציפר)

אוהל יזכור (אריה אל-חנני, ניסן כנען, אריה שרון ובנימין אידלסון)

אנדרטה לנופלים בעמק בית שאן (אלפרד מנספלד ומוניו גיתאי וינרויב)

גן זיכרון לחללי חטיבת הראל במלחמת העצמאות (דני קרוון וצבי דקל)

אנדרטה ובית זיכרון לשואה בקיבוץ נצר סרני (פרדי כהנא ובתיה לישנסקי)

בית הקברות של קריית ענבים ואנדרטת חטיבת הראל (מנחם שמי)

אנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל (נתנאל בן יצחק)

אתר הנצחה לחללי אסון המסוקים בשאר ישוב (שלומית שלמה)

אנדרטה לחללי אגד ארטילרי 212 ברמת הגולן (הלל פסח)

מרפסת ים המלח במצפה יריחו (עמי שמואלי ועוזר שטול)

פינת הזיכרון בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד (משה הדרי)

אנדרטה בעין החורש להרוגי המצור (אילון כהן)

חסידי אומות העולם הפולנים בורשה (דני קרון)

אנדרטת ההתגברות בחוקוק (יחיאל שמי)

אנדרטה לזכר ליל הגשרים (יחיאל שמי)

בית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה

קבר יוסף בנימיני בבית ספר אביחיל

לצוענים שנרצחו בשואה (דני קרוון)

אנדרטה לשפיות (יגאל תומרקין)

גדוד 52 בחוליקאת (צבי אלדובי)

האנדרטה בנגבה (נתן רפופורט)

חללי קיבוץ גת (ישראל הדני)

אושוויץ (דניאל ליבסקינד)

★

שיר לסיום:

.

★