סיבוב בחדר האוכל ובית התרבות בקיבוץ ארז

בימים אלה עוברים שינויים חלק מחדרי האוכל בקיבוצי עוטף עזה, אחד מהם הוא זה בארז שהופך ממש עכשיו לאולם לחוגים. תקרת העץ הוסרה והונחה במטבח הנטוש, הכסאות והשולחנות נאספו גם הם ורוכזו בסככה צמודה למטבח. גופי התאורה הייחודיים מתוצרת הארץ תלויים ברישול, חלקם שבורים וככל הנראה יוחלפו במנורות חדשות תוצרת סין. קבוצת שיפוצניקים מסיידת את הקירות כשאיש ביטחון יושב בחוץ ומשחק בטלפון. ממש ממול באותה שעה מתכנסת בחדר הישיבות המעוגל אספת חברים.

את חדר האוכל הבנוי הראשון בקיבוץ ארז תכנן האדריכל אלכס קסטן מקיבוץ גבעת חיים איחוד ב-1960. אחריו הגיע האדריכל ויטוריו קורינלדי מקיבוץ ברור חיל שתכנן את הרחבתו ב-1972. זמן קצר לאחר מכן, ב-1975, הוזמן האדריכל ארטור גולדרייך מתל אביב במטרה להשלים את מרכז הקיבוץ ולהקים בית תרבות (בנייתו הושלמה רק ב-1985). גולדרייך, כמו קורינלדי, השתמש בבטון כחומר בנייה עיקרי. בנוסף, כדי להדגיש את מעמדו של המקום וליצור סביבה פעילה ומושכת, יצר גולדרייך רחבה גדולה ומעוצבת בין שני המבנים.

ועל כך ברשימה זו.

.

יש דבש בכוורת

.

סיבוב בביתן הקרמיקה במוזיאון הארץ

הטיפול בחזיתות המבנים שתוכננו במשרדו של האדריכל ורנר יוסף ויטקובר הוא נושא שמרתק אותי בכל פעם שאני נתקל בבניין שתכנן. החזיתות שונות זו מזו הן בהיבט החומרי והן הצורני, אך בכולם יש התייחסות לאקלים המקומי וניסיון ליצור שפה עיצובית מקומית ומודרנית. "ביתן הקרמיקה" שבתכנונו הוחל ב-1961 ונחנך ביולי 1966 הוא דוגמה מובהקת לטיפול החזותי והאקלימי, בניין שעל תכנונו הופקד אריה אדיב, מתכנן במשרדו של ויטקובר ולאחר מכן שותפו.

בשונה ממוזיאונים אחרים שתוכננו ונפתחו בארץ באמצע המאה הקודמת ועברו כולם שינויים ועדכונים, לטוב ולרע, ביתן הקרמיקה נותר כמו שהיה והשינויים בו מזעריים. עיצובו של המבנה נותר עדכני, התצוגה בו משקפת תפיסה דידקטית שניסחה הארכאולוגית רות עמירן ויישמה אוצרת הביתן הראשונה עוזה זבולון, וכמו במקרים רבים אחרים – רק על אופן התצוגה אפשר היה לכתוב מאמר נכבד, אבל אני אתעכב רק על האדריכלות.

אחרי שקבלתי שיחת טלפון זועפת ממנכ"ל המוזיאון אילן כהן, שבאה בעקבות התרשמותי מהמוזיאון אותה פרסמתי ברשימה הקודמת על ביתן הזכוכית, החלטתי הפעם להימנע מביקורת.

ועל כך ברשימה זו.

.

ככר השוק ריקה

.

סיבוב בספר החדש על האדריכל ריכארד קאופמן

יצירתו של האדריכל ריכארד קאופמן זוכה כעת לחשיפה עם פרסומו של ספר חדש. 677 פרויקטים הוא תכנן וכמחצית מהם נבנו. קאופמן שהיה מעודכן היטב בנעשה בעולם ודאג שהעולם יהיה מעודכן ביצירתו, תכנן מאות רבות של פרויקטים החל מיישובים שלימים – כפרים, מושבים, קיבוצים וערים, דרך שכונות ועד בתי מגורים, מבני ציבור, בתי חולים, תעשייה ונוף.

שמונת המאמרים המרכיבים את הספר "ריכארד קאופמן והפרויקט הציוני" (הקיבוץ המאוחד, 223 עמודים, 68 ש"ח באתר ההוצאה) פותחים צוהר ליצירתו האדירה, שלא רק היתה פורצת דרך בתכנון המרחבי והאדריכלי, אלא גם מסדה פה את התחום.

ועל כך ברשימה זו.

.

נהלל: יצירתו המובהקת ביותר של ריכארד קאופמן ואולי גם של ההתיישבות החקלאית בישראל

.

סיבוב בביתן הזכוכית במוזיאון ארץ ישראל

מי שנוסע ברחוב רוקח בתל אביב יכול לצפות על "ביתן הזכוכית", הבולט בראש רכס הכורכר שמצפון לכביש. בשונה מ"מרכז רבין" או מגדל התצפית הסמוכים לו וזועקים לתשומת לב, מצליח ביתן הזכוכית בצניעותו, בעיצובו הייחודי והמאופק לגבור עליהם. הוא נמוך מהם, הושקעו בו משאבים דלים יותר והוא גם הוותיק שבהם – נחנך ב-1959. תכננו אותו האדריכל ורנר יוסף ויטקובר ושותפו אריק באומן.

הביתן השוכן בתחומי מוזיאון ארץ ישראל, משמש לתצוגת כלי זכוכית עתיקים שהבסיס להם היה אוספו של ד"ר ולטר מוזס (ממייסדי "דובק"), שגם יזם את הקמת המוזיאון, אך נפטר טרם פתיחתו. מוזס אגר כ-12 אלף כלי זכוכית בדירתו ברחוב בוגרשוב בה חי בגפו. ב-1953 חתם על הסכם עם עיריית תל אביב על הקמת המוזיאון והביתן בתוכו.

במהלך השנים עבר ביתן הזכוכית תהפוכות במהלך השנים. רוב השינויים לא היטיבו עמו ופגעו באיכויותיו ובערכיו. לפני שלוש שנים בוצעה עבודת חידוש שטיפלה בחלק מהחזית ובקומה התחתונה. אך עדיין, נדרשת עבודה רבה כדי להשיב לביתן את מעמדו תוך התאמה לצורכי תצוגה עכשוויים.

ועל כך ברשימה זו.

.

בעיני נשקפים הנופים

.

סיבוב בחדר האוכל ובית התרבות בקיבוץ נווה איתן

קיבוץ נווה איתן הוקם במסגרת פרויקט "חומה ומגדל" ב-1938, אך רק שלושים שנה מאוחר יותר נבנה בו חדר אוכל שהחליף צריף ישן. חדר האוכל נחנך ב-1967, רגע לפני שהבנייה באמת הושלמה, מהסיבה שחדר האוכל שפעל בצריף עץ נשרף והחברים נותרו ללא קורת גג לארוחות. למרות המאמצים לא הצלחתי לגלות את זהות אדריכל חדר האוכל.

לעומת המבנה האופקי של חדר האוכל, בולט בקצה השני של נווה איתן "בית קולין" – בית התרבות אותו תכנן האדריכל שמואל ביקלס. גם המבנה הזה כבר לא מתפקד, אלא שבשונה מחדר האוכל, זהו אחד מבתי התרבות המרשימים ביותר שתוכננו בתנועה ועל אף שעבר שינויים לא מוצלחים, צורתו המקורית והייחודית עדיין אופנתית ורלוונטית. הוכחה לכך ניתן למצוא במספר מבנים שנבנו ממש לאחרונה וגם אליהם אתייחס כאן.

ועל כך ברשימה זו.

.

מתייפה מיום ליום

סיבוב בבית בינת בהר חוצבים בירושלים

דיון במשרד התשתיות העניק לי הזדמנות לבקר בהר חוצבים – אחד המקומות הבודדים בירושלים שבו יש אנשים שבאמת עובדים. שטחו של אזור התעסוקה מצומצם יחסית לגודל העיר, אבל זה מה שירושלים כנראה צריכה, כי נראה שמחנכים בה בעיקר לקבל כסף ולא לעבוד בשבילו.

שווה להתעכב על כמה מהמבנים בהר חוצבים, בעיקר הייתי רוצה להתעכב בבניין הענק שתכנן הרי ברנד (מרכז בק למדע), אך לא בהזדמנות זו. מספרם של אותם מבנים זעיר ולרובם קשה יהיה להחמיא, אבל הם שם. אחד המבנים המרשימים הוא "בית בינת" שתכנן האדריכל מאיר ניר. הבניין בולט בעיקר בגלל שהוא אינו מעוצב כגוש מלבני סתמי, כפי שרוב האדריכלים בחרו לתכנן פה, אלא הוא מדורג כולו. האלמנט שמדגיש את אופיו הייחודי הוא אינו הדירוג, אלא מערך המרפסות המתפרס על פני החזית כולה.

יש פה מחשבה שלצערנו נדירה אצל אדריכלי ישראל, והיא לחשוב לא רק על היזם או על העיצוב, אלא גם על סביבת העבודה של האדם שמפעיל את הבניין. עדיין, הנושא הסביבתי כאן לא מפותח מספיק, כמו גם באזור הר חוצבים כולו – יש פה רק כבישים ובניינים, ללא מחשבה מעמיקה ומורכבת יותר, כמו למשל הצורך במרחבים פתוחים משותפים וציבוריים כאלה שהם לא מדרכה או רחבה מרוצפת וסתמית שכל מטרתה להדגיש את הבניין הפונה אליה (הרחבה בנושא אפשר לקרוא בספר "עיר-תעשייה" בהוצאת רסלינג שבכתיבתו השתתפתי).

ועל כך ברשימה זו.

.

הכוכב הזה מת

.