"אם המוזות אכן שותקות כשרועמים התותחים – קשה לדעת", כתב בתחילת שנות ה-70 העיתונאי אבי רז בעיתון מעריב תחת הכותרת "אולם מוגן מפצצות". "אך ישובי עמק בית שאן, לא יקבלו את שתיקתן של המוזות כתירוץ למניעת הופעות תרבותיות מהם, גם בימים של ירי ארטילרי והפגזות קטיושות".
קל לפספס את אולם הקימרון היות והוא כולו קבור מתחת לגבעה קטנה לא הרחק מהגבול בין ישראל לירדן. האולם שתוכנן ב-1970 ונחנך רק ב-1977, הוקם בשיאו של משבר ביטחוני, מלחמת ההתשה, בו סבלו יישובי עמק בית שאן מהפגזות מצד ירדן. לעומת זאת, נהנה האזור משגשוג כלכלי ואולמות מופעים נבנו כמעט בכל קיבוץ, עד כדי כך שבעמק בית שאן והירדן שברו שיא ביחס בין מספר מושבים באולמות ומספר התושבים. למעשה יש כאן כפילות מסוימת כי בצמוד לאולם קיים תיאטרון פתוח שנבנה עוד לפניו.
באולם שמכיל 942 מושבים ב-22 שורות, נערכים מופעי מחול, נגינה, זימרה, תיאטרון, תערוכות מתחלפות של יוצרים מהעמק ומהאזור, כנסים, טקסים, כינוסי עובדים והוא משמש את תושבי האזור כולו. הוא תוכנן במשרדו של האדריכל שלמה גלעד, שאחראי היה לרבים ממבני הציבור בקיבוצים בארץ. על הפרויקט היתה אחראית האדריכלית סימונה בר שגיא. מתברר שהיא היתה בעת התכנון בחודשי הריון מתקדמים וקשה שלא למצוא בחצי כדור הזה המכיל בתוכו חיים, דמיון לרחם.
"הקימרון היה תמיד נראה בן חורג ברזומה הברוטליסטי-המודרניסטי המובהק של גלעד", סיפר לי האדריכל ד"ר צבי אלחייני. הוא גם זה שגילה לי שבידי בר שגיא יש מידע על המבנה. "כעת מתגלה שמאחורי תכנון המבנה היתה אדריכלית צעירה בוגרת הטכניון", הוא הוסיף. בעקבות אלחייני התקשרתי כדי לשמוע מבר שגיא את גרסתה לסיפור תכנונו של הבניין, וגם לשמוע את סיפור יחסי העובד והמעבידה. זו אחת היצירות המובהקות ביותר שעוצבו בישראל, ומייצג את התקופה בחומריותו, עיצובו ומהותו.
ועל כך ברשימה זו.
.
מתחת לגבעה מסתתר אולם
.
חלון אחורי 