סיבוב בקיר אמנות בחדרה שיצר דורון בר-אדון

המצב העגום של מרכז חדרה מוכיח עד כמה משמעותית השפעתם של ראשי עיר שלא יודעים לנהל עיר. הרחובות נראים מיושנים ומרופטים ומרכז העיר התרוקן מכל תוכן. הגעתי לחדרה כדי לבקר בבית המשפט החדש. הקדמתי וביקרתי במרכז העיר אבל מדכא להסתובב בו ולא מומלץ לפתוח אתו את היום. בשוליים של חדרה יש שכונות חדשות ומטופחות, אבל את כל השאר מצאתי מוזנח. חריג הוא גן המייסדים שיצרו אדריכל הנוף צבי דקל ודני קרוון ובהמשך אקדיש לו רשימה נפרדת.

מהחזון והמורשת של החלוצים שהקימו את המושבה ב-1891 כמעט ולא נותר דבר. את רוב בתי המושבה הרסו לטובת בלוקים מכוסים בטיח שפריץ. גם ראשון לציון התפתחה ממושבה באופן דומה, גם שם זנחו את מרכז העיר לטובת שכונות חדשות במערב, אלא שבראשון בסופו של דבר דאגו גם למרכז הוותיק, פיתחו את אזורי התעסוקה והפכו חלק מהם ל"עיר הקניונים" ולכן היא ניצלה משקיעה כמו זו של חדרה.

בריכת המים ההיסטורית שהוקמה ב-1925 בנקודה הגבוהה ביותר בחדרה, נבלעה בשנות ה-50 בבריכה גדולה יותר. מגדל המים נבנה כאן כבר בשנות ה-30. פעם היה בחדרה ראש עירייה שאהב אמנות ולכן ב-1972 הזמין את דורון בר-אדון ליצור קיר אמנות בחזית בריכת המים.

ועל כך ברשימה זו.

.

הגיע הזמן לחתוך

סיבוב בבית העם ואתר ההנצחה לשואה ברגבה

"כמו רבים מהמעצבים של האנדרטאות גם הוא ביקש להדגיש את תפילת האדם המייחלת לחיים", כתב מוקי צור בפתח המונוגרפיה המוקדשת ליצירתו של האדריכל האדריכל חיליק ערד (2017-1927), חבר קיבוץ סער הסמוך. בדיקה מעמיקה גילתה כי על ערד נכפה רעיון עיצובי שאותו הגה גדעון פלג, מוותיקי רגבה. המיקום של אתר ההנצחה מ-1993 הוא יוצא דופן – לצד אמת המים התורכית שהוקמה בתחילת המאה ה-19 ונועדה להזרים את מי מעיינות כברי אל עכו. הנצחת זכרם של הנספים בשואה מבני המשפחה של תושבי מושב רגבה שבגליל המערבי לא היתה מקובלת על כל תושבי המושב, וייצגה בעיקר מאבק כוחני בין שתי קבוצות במושב.

ערד שעבד במשך ששה עשורים בתנועה הקיבוצית, התמקד בעיקר במבני ציבור ועל רבים מחדרי האוכל שתכנן כתבתי כאן. לבד מאלה הוא תכנן החל מ-1963 ועד 2011 שורה ארוכה של אתרי הנצחה. הנצחת המתים היתה קרובה ללבו של ערד, היות ובמלחמת העצמאות איבד את אחיו הבכור בקרב של שיירת יחיעם. כתבתי כאן בבלוג על כולם וזה אתר ההנצחה האחרון שמשלים את התמונה המלאה. נוסף על זה התעכבנו בבית העם שתכנן האדריכל גדעון שלינגר ונחנך ב-1960.

ועל כך ברשימה זו.

.

ולשתוק הרבה

.

סיבוב רביעי על מונוגרפיות של אדריכלים

לכבוד שבוע הספר שבוטל בחרתי להציג 11 מונוגרפיות שהוקדשו לאדריכלים בישראל, בעיקר כאלה שהמשותף להם הוא פעילותם במחצית השנייה של המאה שעברה ושרבות מעבודותיהם המוצלחות בוצעו בבטון חשוף. זו הרביעית בסדרה של שש רשימות (הקודמות: 1, 2, 3).

ספרים אלה, יותר מכל מהלך אחר, יוצרים את התשתית התודעתית למורשת המקצועית המקומית. חלק מהספרים נעדרים ביקורת והערכה, היות ולרוב היוזמה ומקור המימון לביצועם מקורם באדריכלים עצמם ובני משפחותיהם במקרה הטוב, או שהכותבים אינם מוכשרים להעריך את העבודות במקרה הפחות טוב. ועדיין, ניתן באמצעותם לזהות מגמות בהתפתחותה של האדריכלות וכן לשפר את ההיכרות וההבנה של הסביבה שבה אנו חיים. חלק לא מבוטל מהאתרים שמופיעים כאן בבלוג התגלו לי הודות לעיון בספרים אלה ולכן עבורי החשיבות שלהם היא עצומה.

הפעם בחרתי לפתוח עם שמואל מסטצ'קין בוגר הבאוהאוס ומבכירי האדריכלים שפעלו בתנועה הקיבוצית. אחריו באים עמיתיו האדריכלים שפעלו במסגרת הקיבוץ – חנן הברון מקיבוץ רעים, חיליק ערד מקיבוץ סער, מנחם באר מקיבוץ געתון ויבדל לחיים ארוכים פרדי כהנא חבר קיבוץ בית העמק. בהמשך מופיעים אדריכלים נוספים בני דורם ותל אביבים – מנחם כהן, נדלר-נדלר-ביקסון-גיל ולבסוף ישראל גודוביץ. את מרבית הספרים ניתן להשיג בחנות מרכז הבאוהאוס ברחוב דיזנגוף. גם אצל האדריכלים עצמם ובני משפחתם וכן בחנויות יד שנייה.

ועל כך ברשימה זו.

.

#4

.

סיבוב בבית אגד הנטוש

בדרך לשדרות יהודית לפגישה עם האדריכל דניאל אזרד לקראת הכתבה על הבניין שהוא תכנן בראשון לציון, שמתי לב שאין שום בעיה להיכנס לבית אגד הנטוש. תכולת הבניין נבזזה כמעט כולה ורק נותרו הדלתות. בגלל הרוח הפורצת מבעד לפתחים הדלתות נטרקות ללא הפסקה וההד האדיר שלהם בבניין מתגלגל בכל הקומות. למעשה הבניין חזר למצב של שלד. זה כבר כמה שנים שהבניין הוא חורבה לאחר שהדייר האחרון ששהה בו עזב. בקרתי בו לפני עשור בדיוק, כשהיה עוד כולו שוקק חיים כששימש את משרד הביטחון שהתפנה מאזור דרום הקריה וגם כתבתי עליו כאן.

בית אגד היה לאחד הטובים שתכננו האדריכלים שולמית נדלר, מיכאל נדלר ושמואל ביקסון. הוא נחנך במאי 1968 כבניין הנהלת קואופרטיב התחבורה אגד. כעת הוא עומד להריסה לטובת הקמתו של מגדל חדש. את האיכויות לבניין יצק האדריכל שמואל ביקסון שהתייחס לאדריכלות כמו לפיסול. אך אם ביקסון ראה בבניינים פסלים, הרי שהנדלרים אהבו לשלב בהם אמנות וכאן הם הזמינו את משה שטרנשוס שיעטר את חזית הצד של הבניין הפונה לרחוב בתבליט מתכת גדול, כזה שיעניק פרשנות מעט מופשטת למשמעות של חברת אגד. התבליט הזה הוסר לאחרונה.

ועל כך ברשימה זו.

.

הסוף

.

סיבוב בפרישמן פינת שפינוזה בתכנון זאב רכטר

עיון ברשימת התצלומים המופיעה בסיום ספרו החדש של הצלם והאדריכל יגאל גבזה, גילה לי בניין לא ידוע בתל אביב שתכנן האדריכל זאב רכטר. הבניין שאותו יזמה בעלת הקרקע ינטה חנצ'ינר, שוכן בפינת הרחובות פרישמן 53 ושפינוזה 2. הוא נבנה בסוף 1939 וחתם עשור פורה של האדריכל וגם בכלל של ענף הבנייה בתל אביב. באותה שנה פרצה מלחמת העולם השנייה והבנייה הפרטית בארץ הופסקה עד לתום המלחמה.

קומת העמודים המפולשת שהיתה לאלמנט אותו רכטר הצליח לחדש באדריכלות המקומית ולהשתמש בה לראשונה בבית אנגל (1933) שבשדרות רוטשילד, מופיעה כאן ופונה אל שני הרחובות. בהמשך, כשנכנסים מבעד לדלתות העץ והזכוכית, מגלים מבואה מרווחת ובה מדרגות מעוגלות שמוארות היטב. כל פרטי הנגרות והפרזול שרדו את 81 שנות קיומו של הבית שלא עבר מאז שיפוץ.

ועל כך ברשימה זו.

.

שעה נפלאה

.

סיבוב שלישי על מונוגרפיות של אדריכלים

בין ספרי האדריכלות שיוצאים לאור, בולטת נוכחותם של המונוגרפיות המוקדשות לפועלם של אדריכלים. חלק מאותם ספרים יוצאים לאחר מותם של היוצרים וחלקם עוד בחייהם. חלקם בחרו להשקיע ולהציג גם את הגותם, לפתוח פתח אל עולמם הפנימי ולחשוף את עקרונות התכנון שעל בסיסם הם עובדים. רבים מהאדריכלים בוחרים לפרסם ספרים שזו הגזמה לכנות אותם מונוגרפיות, אלה נועדו למעשה לצורכי שיווק ופרסום. ספרים כאלה מחלקים ליזמים, מהנדסי רשויות וגופים ציבוריים מתוך תקווה שיעלעלו בהם, יתרשמו מהתמונות הצבעוניות וכשתגיע העת יזמינו מהאדריכל עבודה, או לפחות יציעו להשתתף במכרז. בספרים אלה הטקסט הוא דליל ולא תמצאו בחינה מעמיקה של העבודות. ועדיין ניתן להתרשם באמצעותם מעבודות האדריכל.

לכבוד שבוע הספר שבוטל בחרתי להציג 11 מונוגרפיות וספרים פרסומיים שהוקדשו לאדריכלים בישראל, כאלה שעדיין פעילים. זו השלישית בסדרה של שש רשימות (הקודמות: 1, 2).

הפעם בחרתי לפתוח עם ברכה ומיכאל חיוטין שלאורך דרכם המשותפת פרסמו כמה ספרים ששניים מהם התמקדו בעבודתם. אחריהם באים האדריכלים ג'ויס אורון, עדה כרמי-מלמד, דינה אמר וקוריאל אברהם, דוד נופר, נילי פורטוגלי, אלי ארמון, אמנון בר אור ודוד קאסוטו – כולם אדריכלים פעילים שצברו כל אחד גוף עבודות מרשים וביקשו לסכם ולהמשיך בדרכם.

ועל כך ברשימה זו.

.

#3

.

סיבוב במתחם מגורים חדש בשכונת גילה בירושלים

הבנייה בגילה נמשכת. מדובר ברובע בדרום ירושלים שהוא למעשה התנחלות שהוקמה בשטח שנכבש ב-1967, כשבתכנונו היו ועדיין מעורבים בכירי האדריכלים הישראלים – אברהם יסקי, אריה שרון, רם כרמי ועוד. ב-2015 הושלמה בנייתו של מתחם בקצה המזרחי של גילה שאותו תכנן משרד פייגין אדריכלים. המשרד שמתמחה לרוב בתכנון בתי מלון, בונה גם לא מעט מגורים. המתחם שתכננו בגילה ומכונה "אחוזת יניב" (על שם בנו של היזם שנפטר בגיל צעיר), כולל מקבץ של ששה מבנים הסוגרים על חצר משותפת. את ההמלצה להגיע לכאן קבלתי בוועדה המחוזית של ירושלים והיות ואני אוהב את גילה אז בהזדמנות הראשונה קפצתי לראות במה מדובר.

אלא שהפייגינים נמנעו מפתרון שגרתי וסתמי של עוד בניין מגורים שכמוהו בונים בכל מקום ובכל מצב, אלא הם תכננו את חזיתות המבנים הפונות אל היקף המתחם בשפה שבמסגרתה השאילו פרטים מהאדריכלות הקלאסית. כזו שמעניקה לבניינים את ייחודם ואת הקשר לאווירה הירושלמית שאליה שואפים אדריכלים רבים כבר מאה שנה. החצר שתכנן אדריכל הנוף דן פוקס היא חלק מוצלח לא פחות בפרויקט.

הבנייה העכשווית בירושלים חריגה ואני מוצא שהתוצאות מוכיחות שהאדריכלים משקיעים תשומת לב גדולה יותר בעבודותיהם בעיר. במיוחד במבני מגורים. בשאר הארץ מבני מגורים משותפים הם כל כך סתמיים – גם החזיתות וגם פיתוח הנוף. בגילה אפשר למצוא כמה מתחמי מגורים חדשים שמחזקים את הטענה שלי. לא מדובר בפרויקטי יוקרה ובכל זאת יש להם חן שלא תמצאו במקומות אחרים.

ועל כך ברשימה זו.

.

שופר קורא בהר הבית

.