סיבוב בבית התרבות במושב יונתן שבגולן

"מה שיש כאן זה בטון עם נשמה", מתאר דידי ידין את מבנה ההנצחה והקהילה שהקימה משפחתו וגם חבריו להנצחת אחיו יונתן שנפל במלחמת יום הכיפורים. "כל מה שהמשפחה עברה מהאובדן הגדול הכל נכנס למשהו חי עם המשכיות עצומה". הקמת בית התרבות היה המהלך השני להנצחתו של יונתן רוזנמן לאחר שהוקם היישוב המנציח את שמו במרכז הגולן – מושב יונתן.

לתכנון המבנה המונומנטלי, שככל הידוע לי הוא המבנה המונומנטאלי היחיד שנבנה בגולן, הוזמן האדריכל צבי מוססקו שהכיר את המשפחה. אחד התלים באזור וגם מנורה שעיצב יונתן עוד בחייו היוו את ההשראה לפתרון הצורני שבנייתו הושלמה ב-1985.

ועל כך ברשימה זו.

.

2022 (1985)

.

יונתן בגולן (המפה באדיבות המרכז למיפוי ישראל)

.

קשה כיום לקבל מבט נקי ונאה של המבנה המונומנטלי בשלמותו, בעיקר מכיוון מרכז המושב – כבלים, שיחים ועץ תקועים במקום הלא נכון. כשבונים מבנה מונומנטלי רצוי לשמור על מעמדו החזותי ולהימנע מהפרעות ויזואליות.

.

זהו המבנה המונומנטלי היחיד הידוע לי שנבנה בגולן מאז שנכבש ב-1967

.

שנות ה-80: המבנה בשלג (ארכיון מושב יונתן)

.

המבנה תוכנן לשימוש כפול – פנימי וחיצוני, ולצורך כך הוקמה במה בחזיתו כדי שניתן יהיה לקיים אירועים רבי-משתתפים על הדשא

.

עצים (ששורשיהם גם פוגעים ביסודות המבנה), כבלים, תרנים וזרקורים פוגעים בחזות המבנה ורצוי היה לסלק אותם ולקבוע להם מיקום חדש שלא יפגע במבנה

.

מרפסת רחבה משקיפה ממרומי המבנה אל נוף הגולן הקרוב והגליל הרחוק

.

המבנה נתרם ונבנה להנצחתו של יונתן רוזנמן, חייל בן 20 שנפל בקרבות שנערכו בגולן במהלך מלחמת יום הכיפורים

.

הכניסה למבנה נסתרת מכיוון הכביש על ידי קיר בטון ארוך. הגינון מוזנח ורק כמה שיחים אקראיים שרדו, גלגלון לצינור כיבוי אש שכבר לא מתפקד בולט גם הוא, וכן כיסוי לכבלים לבן בולט על רקע הבטון האפור. מוזנח פה.

.

הכניסה ומעליה ציטוט מהכתובים. "בברית קראו לו יהונתן וכך גם רשמנו על קברו, אך כל חייו קראנו לו יונתן וכך גם קראנו ליישוב", מספר דידי ידין, אחיו של יונתן רוזנמן שעל שמו נקרא המושב ובית התרבות. לימים שינה דידי את שם משפחתו מרוזנמן לידין – שם שגם הוא מנציח את האח – יד יונתן 

.

.

(1) שלב ראשון בהנצחה: הקמת מושב

"לילה אחד, כמה חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים ואחרי שחזרתי לקיבוץ לביא שם הייתי רפתן, שמעתי דפיקות על הדלת ואבא עמד לפני", נזכר דידי ידין ברגע שהשפיע על חייו לפני קרוב לחמישים שנה. "אחרי שיונתן נפל המשפחה עברה טלטלות נוראיות. אבא לא ישן בלילות, הוא בא אלי ואמר שהבזיק לו רעיון שהמהלך הנכון ביותר להנצחתו של יונתן הוא בהקמת יישוב, מקום שייולדו בו ילדים, מקום חי, תוסס וחקלאי. אמרתי לו 'הנני, אך רק תן לסיים את החליבה'". כך החליט ידין לעזוב את הקיבוץ, ולקדם את הקמתו של מושב חדש במרכז הגולן שיקרא על שמו של אחיו שנפל בקרב בגולן ביום החמישי של מלחמת יום הכיפורים.

"הרעיון של אבא כבש אותי. בקיבוץ בנו עלי שמשיך את עבודתי ברפת, אבל במקום זה הודעתי שאני יוצא להקים יישוב חדש. אנחנו התחנכנו להתיישבות וזה היה הערך המרכזי בבית ובתנועת בני עקיבא שבה היינו חניכים". אביו של ידין, אשר רוזנמן (2008-1918), נולד בבוקובינה, כיום על גבול רומניה ואוקראינה, היגר לארץ ויישב במשותף עם אחיו את "מחנה ישראל" סמוך לעפולה, ההתיישבות שלא צלחה ומה שנותר ממנה הוא מבנה יוצא דופן ששוכן כיום בודד בנוף. בהמשך היה לחקלאי במושב הדר-עם שבעמק חפר.

דידי עבר בין החברים של אחיו יונתן, שמרביתם היו בקיבוץ ראש צורים שבגוש עציון, והזמין אותם להקים אתו את היישוב החדש בגולן להנצחת אחיו וחברם. לצורך תכנון היישוב פנו דידי ואביו למחלקה לתכנון של הקיבוץ המאוחד, שפעלה ברחוב סוטין 27 בתל אביב ושם החלו לעבוד עם יהודה הראל, ממייסדי קיבוץ מרום גולן, היישוב הראשון בגולן שהוקם בידי ישראל. "יהודה הראל פתח לנו דלת רחבה לגולן", נזכר ידין. "יהודה הוא אבי ההתיישבות בגולן והרוח החיה שלה. היינו שבעה ולטובתנו פינה לנו מבנה למגורים, פריקסט לחדר אוכל ומקלט לבית כנסת. הקיבוץ נתן לנו גם 50 דונם לגידול ירקות והקצו לנו מים. היתה אז נחמה עצומה למשפחה". שמונה חודשים התגוררה הקבוצה הצעירה במרום גולן ולאחר תקופה, ב-1978, ייסדו את מושב יונתן במקומו הנוכחי.

מאותם חמישה גברים ושתי נשים שייסדו את מושב יונתן צמח היישוב והגיע לכ-160 משפחות. "יש ביקוש אדיר, אנחנו נכפיל ונשלש את היישוב ונגיע תוך עשור וחצי לכ-700 משפחות", משתף ידין בחזון.

.

שלד בית התרבות לאחר השלמתו (1984 לערך, ארכיון מושב יונתן)

.

.

(2) שלב שני בהנצחה: בית תרבות

א. הרעיון

"אשר רוזנמן פנה אלי וביקש שאעזור לו לעשות אנדרטה לזכר הבן", נזכר מוססקו בראשיתו של הפרויקט בשיחה שקיימתי אתו במשרדו שבהרצליה. הוא זוכר שהגיע בשעתו למושב כדי ללמוד את המקום – "היו קרוונים וקרונות רכבת, אבל אני לא זוכר שהיו בכלל בניינים. היה בעיקר בוץ, הרבה בוץ".

"התהליך ארך הרבה זמן ובשלב מסוים אמרתי לאשר שאנדרטאות אלה מקומות שלא נעים לשהות בהם. אם כבר מנציחים אז עדיף לעשות משהו חי, והצעתי לו להקים אנדרטה חיה – מועדון. לקח זמן עד שהוא עיכל את הרעיון, ובסוף הוא השתכנע והחל לגייס את הכסף. ההיכרות של רוזנמן ומוססקו התרחשה שנים ספורות קודם לכן כשמוססקו הוזמן לתכנן מקבץ של 29 בתים בשכונת רוממה שבעפולה ואחד מאותם בעלי בתים היה אשר רוזנמן.

.

ב. הנצחה ותרבות

השילוב של הנצחת חללים עם בתי תרבות נטוע בחברה בישראל כבר מראשית המאה ה-20. הגישה הערכית היתה כי "במותם ציוו לנו את החיים", ולכן במרחב הפנאי, התרבות והרווחה יונצח זכרם של אלה שאינם ובמיוחד את אלה שמסרו נפשם על הזכות של אלה שנותרו חיים להמשיך. הגישה הכלכלית היתה שבאמצעות ההנצחה יוקל על מגייסי התקציב להקמת המיזם. ההנצחה היתה בעקבות מותו של בן אחד כמו במקרה שלפנינו וכמו "בית ציפורי" שבקיבוץ כפר גלעדי (בתכנון אדריכל שמואל ביקלס) או "בית מנחם" בקיבוץ מעברות (בתכנון שמואל מסטצ'קין), שנקראו שניהם על שמם של דמות מרכזית שנפלה בעת מילוי תפקידה. ההנצחה היתה גם כללית יותר ובמישור זה נקראו לרוב בתי התרבות "בית הבנים" כמו זה שבקיבוץ כפר מנחם (בקמינסטר פולר ושוג'י סאדאו, מנחם באר) או "תיאטרון יד למגינים" בקיבוץ יגור (שלמה גלעד). בנוסף לאלה ישנם אולמות "יד לבנים" בכל רחבי הארץ, כמו זה שבאשדוד (יונתן שילוני). לא רק בתי תרבות הוקמו כאן להנצחה, אלא גם שימושים אחרים כמו מוזיאון בית אורי רומי נחושתן שבקיבוץ אשדות יעקב מאוחד (שולמית ומיכאל נדלר, שמואל ביקסון, חנן הברון, בצלאל רינות) ובריכת שחייה – "בית אייל", גם היא באשדות יעקב (דני בר קמא).

כמבנה מונומנטלי שהבטון החשוף שולט בו, מתקשר הבניין למבני הנצחה דומים שנבנו בארץ ובהם האנדרטה לחללי הצוללת דקר בהר הרצל (דוד אנטול ברוצקוס), אתר הנצחה לחללי חטיבת הנח"ל בפרדס חנה (חנן הברון) והאנדרטה לחללי גדוד 46 של חיל השיריון בעין הבשור (ישראל גודוביץ). כל אלה אתרי הנצחה שתוכננו בידי אדריכלים וכוללים חללים, ובמסגרתם התווה האדריכל מסלול למבקר שבו הוא חווה את המקום וסביבתו ומתייחד עם זכרו של המת.

.

.

.

ג. ההשראה

"אם אתה מסתכל צפונה מיונתן אתה רואה את תל יוסיפון ותל חזקה. אם אתה מסתכל מזרחה אתה רואה את תל פארס. אז אמרתי בו נעשה תל שלישי על קו התילים ונעשה אותו בצורת קונוס ספירלי, שמתכנס ונגדע בחלקו העליון ובשילוב תאורה טבעית שחודרת אליו מלמעלה. תכננתי גם תאורה פנימית שתאיר את התקרה מלמטה", מספר מוססקו.

דידי ידין מציג גרסה מעט שונה להשראה. לטענתו תל פארס הסמוך שצורתו כצורת חרוט היתה אחת מההשראות. מקור נוסף היה מנורת לילה פיסולית שאותה יצר אחיו יונתן משן של מחרשה.

.

מנורה פיסולית שיצר יונתן רוזנמן (באדיבות דידי ידין)

.

.

ד. המבנה

המבנה בצורת חרוט מצוי בסמיכות למרכז המושב בו ממוקמים בין השאר מזכירות, מכולת, בית כנסת ומוסד חינוכי לבנות. כר דשא רחב ומרכזי מקיף את הבניין משלושת עבריו, כשכביש הגישה משיק לו ממזרח. במבט מהכביש נראה הבניין אטום ובמופע מונומנטלי מרשים. רק כשעוזבים את הכביש, צועדים אל הדשא ומתקרבים מזוית נגדית לבניין מגלים את פתח הכניסה שקיר בטון רחב מסתיר ומגן עליו מרוחות ומקרני שמש ישירה וגם מפריד בין המרחב הפתוח ובין זה הסגור והאינטימי. בכך יצר האדריכל חוויה מתפתחת אצל המבקר, מהלך הדרגתי של התכנסות, הפנמה, התבוננות פנימית, גילוי וחשיפה, כזה שמושך ומעורר עניין אצל המבקר.

מעל לפתח הכניסה ציטוט מהכתובים המזכיר את נפילת הבנים במלחמה ואת זכרו של יונתן.

.

1982: חזית דרומית-מזרחית

.

1982: חזית דרומית-מערבית

.

1982: חזית צפונית-מזרחית

.

.

לאחר הכניסה לבניין נחשף, שוב באופן הדרגתי ולא ישיר, האולם המרכזי המתפרס על פני כ-200 מ"ר. הקווים המעוגלים שמאפיינים את מעטפת הבניין, חוזרים ומודגשים גם בפנים – באמצעות קומת הגלריה ובאמצעות ארובת האור שבמרכז המבנה. האור הטבעי שחודר דרכה מסונן באמצעות אלמנט פיסולי בעל תפקיד כפול שנועד גם לשמש פתרון אקוסטי. הוא תלוי בסמוך לחלקה התחתון של ארובת האור, מעוצב כרשת ונוגד מעט לצורה המעוגלת והמשוחררת של המבנה ("במקור ראינו קרן אור ש'מטיילת' על הרצפה ולא חשבתי שנדרש להוסיף רשת שתסנן את האור", מספר מוססקו).

האולם אטום לסביבתו והתחושה בו היא של מקום התייחדות (הפתחים העגולים שמופיעים בחזית פונים אל חדרי שירות צדדיים – שירותים, מטבחון. הבחירה בצורת פתחים עגולים נבעה מרצון להימנע ממאמץ קונסטרוקטיבי). אולמות כאלה נועדו להדגיש את החלל שנוצר עם הסתלקותו של הבן, להוביל להתבוננות פנימית ומחשבה על נפילתם של הבנים במלחמה, על החיים שנותרו וייעודם. לאור הטבעי יש כאן תפקיד מרכזי, הוא מסמל את הנשמה ולרוב נועד להנכיח את הנשגב ולהותיר רושם במתבונן לא של עוצמה אלא של רוח והשראה.

מדרגות זיז מלוות את דופן האולם ומובילות אל קומת הגלריה העליונה ששטחה כ-60 מ"ר. ייעודה המקורי של הגלריה על פי מוסקקו היה לשמש כחדר עיון פתוח, ובה ספרייה שתתמקד בספרות ארץ-ישראל. אך בפועל היא משמשת כיום לאחסנה. מהגלריה נמשך תחילה המבט אל האולם הנפרס למרגלותיה, לאחר מכן מתבוננים בארובת האור. המהלך ההדרגתי שתכנן האדריכל ממשיך – בעורפה של הגלריה פתח יציאה אל המרפסת החיצונית והרחבה. ממרפסת זו שניתן לקיים בה אירועים קטנים, ניתן להשקיף אל הדשא הגדול, על אזור המשק ובמקור גם היה ניתן להשקיף אל הנוף שכיום מוסתר בחממות.

.

1982: חתך

.

.

ה. התכנון והביצוע

"זה מבנה מרחבי והיה צורך לשרטט אותו, ידנית כמובן, עם חישובים טריגונומטרים, לוחות לוגריתמיים ובעזרת סרגלי חישוב", מתאר מוססקו את מורכבות תהליך עבודת התכנון שאותה הוא מציין כ"עבודת פרך". הוא מוסיף ומספר שהמבנה החריג היה מבחינתו הפגנה של חופש פעולה. הוא נזכר במעסיקו הקודם, האדריכל מרדכי בן חורין (שתכנן בין השאר את "מצודת זאב – בית ז'ובטינסקי" ומגדל דיזינגוף), ש"כל פעם שעשיתי משהו משוגע, אז מוטי היה עוצר אותי ואומר 'אל תעשה דברים שאחר כך אי-אפשר לעשות להם תכניות עבודה'. אז כאן הוצאתי את מה שעצרתי".

הבחירה בבטון כחומר הבנייה העיקרי והותרתו חשוף היתה בחירה יוצאת דופן בגישתו של מוססקו. "עיקר האתגר כאן היה במעטפת, לכן דרשתי שזו תהיה מבטון חשוף, כי חשבתי שהבטון מתאים לגולן, לרוחות שמנשבות באזור, וזו גם היתה התקופה". המהנדס שמואל אנגל היה הקונסטרוקטור שהצליח להתמודד עם התכניות.

"אשר לקח את התכניות והראה אותן לכל מיני אנשים", ממשיך מוססקו, "ולבסוף הוא הגיע למחלקה לתכנון של הקיבוץ המאוחד ומשם זה הגיע לציפקה הראל".

למימוש הרעיון הוזמנה רעייתו של יהודה הראל, ציפקה הראל, שעמדה בראש חברת "עפרה – עבודות פיתוח" לניהול פרויקטים, החברה שלטענת מוססקו וידין בנתה בפועל את הגולן. "ציפקה ידעה לחבר את כל החוטים ואת כל הקשרים וידעה לתמרן את כל העבודה. היא היתה הרוח החיה ונתנה את כל כולה. היא למשל הצליחה לעצור ירי של הצבא שהתאמן פה בסביבה, כדי לאפשר למשאיות הבטון לעבור ולהגיע למושב".

ציפקה הראל היא ככל הנראה מקרה יוצא דופן של מנהל פרויקט בסיפורה של הבנייה בישראל. את דרכה המקצועית היא החלה לאחר שהשתתפה עם בעלה בייסוד קיבוץ מרום גולן. כפי שהיא מעידה לא היה כל רקע בתחום הבנייה, היא החלה ללמוד לקרוא תכניות ותמתנה למרכזת הבניין בקיבוצה. מכאן המשיכה, עם בעלה, לקדם את הקמתם של יישובים נוספים בגולן. היא בחרה לעבוד עם מחלקת הבנייה של תנועת השומר הצעיר, כשלצדה פעל המהנדס דוד לנדסמן. כיום, לאחר ששה עשורים של עשייה היא מספרת שהיא "מאד גאה במאות המבנים שבניתי – מבורות תחמיץ, בתי כנסת, בריכות שחייה ועד שכונות שלימות". אך היא מוסיפה שהפרויקט המורכב ביותר שבו עסקה היה בית התרבות במושב יונתן. "מה שהוביל אותי זו האמונה שצריך לבנות יישובים, ובכוח האידיאולוגיה, הרצון והביטחון שצריך לשמור על הגולן הגענו להישגים".

"כשהצגתי את התכנית לציפקה, היא אמרה לי שאני משוגע, את הבניין הזה לא יבנו אף פעם ובוודאי לא על פי מה שתוכנן כי הוא לא ניתן כלל לביצוע", נזכר מוססקו. "אחרי שהיא התבוננה בתכנית היא רצתה לעשות שינויים, אבל עניתי לה שלא יהיו שינויים והיא יצאה וטרקה אחריה את הדלת בסערה". במשך שנה מוססקו לא שמע מלקוחותיו ביונתן וחשב שהפרויקט נגנז או עבר לתכנונו של אדריכל אחר. בכל מקרה, התכניות הוגשו לקבלת היתר ב-1982. "לא ישנתי בלילות ושאלתי את עצמי איך אני אעשה את הפרויקט הזה", נזכרת ציפקה בהתמודדותה עם העבודה של בית התרבות לפני 40 שנה.

.

1982: תכנית קומת הקרקע

.

1982: תכנית קומת גלריה ומרפסת

.

1982: תכנית גג

.

.

"עברה שנה והתעניינתי ביני לבין עצמי מה קורה", ממשיך מוססקו. "יום אחד וללא התראה מוקדמת פותחת את דלת משרדי ציפקה הראל עם בקבוק שיבס ביד ואמרה לי בלי להסביר 'בא נשתה לחיים'. כשסיימנו היא אמרה שעכשיו אני נכנס איתה למכונית ונוסעים, 'אני רוצה להראות לך משהו' ולא פירשה. נכנסנו למכוניתה וכל הדרך לגולן כמעט ולא החלפנו ביננו מילה. הגענו ליונתן ופתאום אני רואה את השלד עומד בדיוק כמו שתכננתי אותו. כמובן שהערכתי את העבודה, אבל אני לא חושב שחוץ מצפקה מישהו אחר היה מצליח לבצע את העבודה. היא הלכה על פי כל החישובים שעשיתי והתוצאה היתה מאד מדויקת".

קבלן מאחד הכפרים הסמוכים לנצרת, ריבחי, ביצע את בניית השלד שהוא למעשה עיקר הבניין. "זה שהייתי אשה הביא לי המון כבוד", מעידה ציפקה. "ישבתי עם ריבחי על כוס קפה, הסברתי לו את מהות הפרויקט ובקשתי ממנו שישקיע את כל כולו בעבודה והוא באמת נתן את נשמתו. הייתי צעירה ולא פחדתי והאמנתי בריבחי בעיניים עצומות".

"את השלד ביצעו ברמה גבוהה, אבל עבודות הגמר של הבניין שבהן ציפקה כבר לא היתה מעורבת בוצעו באופן איום ונורא", משתף מוססקו, "הזדעזעתי ממה שיצא". סיבוב במבנה מגלה שהפנים אכן פחות מושקע ופחות שלם משלד הבניין החשוף, אך אלה דברים שניתן לתקן. יש רק צורך בתקציב, בכישרון וביכולת להמשיך לתחזק ולטפח את הבניין ולהימנע מלהסב חלקים ממנו למחסנים או סתם סביבות עזובות כפי שהוא נראה כיום.

.

ו. אז והיום

"במשך שנים זה היה המבנה המרכזי של המושב", נזכר ידין. "כל החגים, השמחות, אסיפות חברים וההתכנסויות התקיימו בו. בהנחייתו של אבא נקבע חוק יסוד במושב יונתן שכל יחידה צבאית שרוצה להתכנס, אז המקום מארח אותה ובמיוחד את חטיבה 7 של השיריון שממנה יונתן יצא".

מאז נחנך הבניין גדל מספר התושבים במושב, והיות וכבר לא ניתן לכנס את כולם באולם, נחלש מעמדו. ידין מסכים שהבניין נדרש להתייחסות חדשה ומעמיקה, אך לא בטוח שכוחותיו יאפשרו לו והוא סומך יותר על הדור הצעיר במושב.

"מדי פעם אני מגיעה ליונתן ואני הולכת להסניף את המבנה", מספרת ציפקה. היא מוסיפה שהיה ראוי לנקות את חזיתותיו עם קיטור, להשיב לו את זוהרו המקורי של הבטון החשוף שהתכהה מעט עם השנים.

.

סמל המושב המשלב את בית התרבות (עיצוב: אפרת מוסקוביץ')

.

לעומת מעטפת הבניין החיצונית שנותרה מבטון חשוף, דפנות הפנים צבועות בלבן בשילוב מרצפות בגוון אדמה

.

האולם אטום לסביבתו והאור הטבעי המסונן חודר מבעד לפתח הרחב שבגג

.

גם בפנים המבנה מודגשים הקוים המעוגלים – הן באמצעות קומת הגלריה והן באמצעות הפתח שבגג

.

רק החלק העליון הפנימי של המבנה נותר מבטון חשוף

.

.

1997: אירוע בר מצווה ליונתן ידין, בנו של דידי ידין הקרוי על שמו של דודו (באדיבות דידי ידין)

.

1997: השולחנות ערוכים באולם (באדיבות דידי ידין)

.

1997: האולם מלא באורחים (באדיבות דידי ידין)

.

.

מדרגות זיזיות עם פרט מעקה נאה

.

המדרגות מקשרות אל קומת הגלריה והמרפסת

.

קומתה גלריה היא כיום מחסן

.

המדרגות מלוות את אלמנט הגג היורד עד לכניסה

.

יש כאן גם מיטות ומזרנים

.

מהמרפסת אפשר כיום הלשקיף רק על הדשא כי הנוף הרחוק מוסתר

.

בכניסה למזכירות המושב תלויה תמונתו של יונתן רוזנמן שעל שמו נקרא המושב ולהנצחתו הוקם בית הקהילה

★

★

אתרי הנצחה נוספים שכתבתי עליהם:

.

גל-עד בגן הזכרון בכפר סבא (אנדריי לייטרסדורף ואיליה בלזיצמן)

אנדרטה להרוגי אוטובוס הדמים בכביש החוף (יצחק שמואלי)

אנדרטה לחללי מועצה אזורית חוף הכרמל (יעקב אורנשטיין)

הניצחון בנתניה (סאלוואט שרבקוב, ו. פרפילייב, ח. וינקלר)

אנדרטה להרוגי הצוללת דקר (בתכנון דוד אנטול ברוצקוס)

יד זיכרון לעולי אתיופיה (גבריאל קרטס ושמואל גרואג)

אנדרטה לחללי חטיבה 679 ברמת הגולן (נעמי הנריק)

אנדרטה לחסידי אומות העולם (ליפא יהלום ודן צור)

אנדרטה לארלוזורוב בחוף תל אביב (דרורה דומיני)

הטייסים בגן העצמאות (בנימין תמוז ואבא אלחנני)

חללי עמק הירדן בצמח (שמי אלמוזנינו ודב פייגין)

חללי הספינה ארינפורה בהר הרצל (אשר חירם)

אנדרטה לפורצי הדרך לירושלים (נעמי הנריק)

אתר זיכרון לחללי קיבוץ רוחמה (אלי וייסברג)

גן הבנים בתל אביב (גדעון שריג ולב וקסמן)

גדוד שיריון 46 בעין הבשור (ישראל גודוביץ)

לזכר רצח חיים ארלוזורוב (דרורה דומיני)

חטיבת הנח"ל וחיל החינוך (חנן הברון)

לחסידי אומות העולם בפולין (דני קרוון)

אנדרטת חללי קרית טבעון (חיליק ערד)

אתר זיכרון לחללי קיבוץ עין השופט

חללי קיבוץ ניר עם (ויטוריו קורינלדי)

חללי אחוזה בחיפה (גרשון קניספל)

אנדרטת משמר הגבול (חיליק ערד)

אנדרטת חטיבת יפתח (חיליק ערד)

היכל יהדות ווהלין (ישראל לוטן)

בקיבוץ בית העמק (פרדי כהנא)

מצבת ההתגברות (יחיאל שמי)

חדר הנצחה בקיבוץ תל קציר

יד לבנים אשדוד (מתי שילוני)

לאדם ולטבע (יגאל תומרקין)

חטיבת הגולן (עזרא אוריון)

מצודת יואב (חיליק ערד)

מצבת קבר ליד ספסופה

אנדרטאות בגטו ורשה

בית הקברות בנתיבות

מצפור אלנבי בחיפה

מבצע ולקירי בברלין

בית קברות ממילא

בית קברות מיעאר

יד קנדי (דוד רזניק)

רגבה (חיליק ערד)

גשר (חנן הברון)

נבי מוסא

שיח' בוריכ

קברי צדיקים בגליל

יד לילד (משה ספדיה)

קבר ד"ר ברוך גולדשטיין

מוזיאון לתולדות יהודי פולין

אנדרטת דנגור (חיליק ערד)

אתר זיכרון ביתניה (חיליק ערד)

אנדרטה לשיירת יחיעם (חיליק ערד)

אתר ההנצחה בקיבוץ שובל (חיליק ערד)

אנדרטה לנרצחי מפלסי הדרך לים המלח

קבר האחים בקיבוץ נירים (יהלום-צור)

בקעת הקהילות (ליפא יהלום ודן צור)

גלעד לאבשלום פינברג (בנימין אוראל)

אנדרטת אלכסנדר זייד וסוסתו (דוד פולוס)

גבעת התחמושת (בנימין אידלסון וגרשון צפור)

אנדרטת עוצבת הפלדה (בתכנון ישראל גודוביץ)

אנדרטה וקבר להרוגי חוות חולדה (בתיה לישנסקי)

גלעד לשלמה בן יוסף ליד ראש פינה (יצחק דנציגר)

אנדרטה להרוגי אוניברסיטת תל אביב (מיכאל גרוס)

אנדרטת ככר רבין בראשון מערב (אליעזר ויסהוף)

יד לבנים באר שבע (יוחנן רטנר ומרדכי שושני)

קיר זיכרון להרוגי קיבוץ תל יוסף (אהרון פריבר)

גן הזיכרון בקיבוץ אשדות יעקב איחוד (ויטוריו קורינלדי)

אנדרטת הרוגי ניצנים (שמעון פובזנר, אברהם יסקי ומשה ציפר)

אוהל יזכור (אריה אל-חנני, ניסן כנען, אריה שרון ובנימין אידלסון)

אנדרטה לנופלים בעמק בית שאן (אלפרד מנספלד ומוניו גיתאי וינרויב)

גן זיכרון לחללי חטיבת הראל במלחמת העצמאות (דני קרוון וצבי דקל)

אנדרטה ובית זיכרון לשואה בקיבוץ נצר סרני (פרדי כהנא ובתיה לישנסקי)

בית הקברות של קריית ענבים ואנדרטת חטיבת הראל (מנחם שמי)

אנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל (נתנאל בן יצחק)

אתר הנצחה לחללי אסון המסוקים בשאר ישוב (שלומית שלמה)

אנדרטה לחללי אגד ארטילרי 212 ברמת הגולן (הלל פסח)

מרפסת ים המלח במצפה יריחו (עמי שמואלי ועוזר שטול)

פינת הזיכרון בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד (משה הדרי)

אנדרטה בעין החורש להרוגי המצור (אילון כהן)

חסידי אומות העולם הפולנים בורשה (דני קרון)

אנדרטת ההתגברות בחוקוק (יחיאל שמי)

אנדרטה לזכר ליל הגשרים (יחיאל שמי)

בית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה

קבר יוסף בנימיני בבית ספר אביחיל

לצוענים שנרצחו בשואה (דני קרוון)

אנדרטה לשפיות (יגאל תומרקין)

גדוד 52 בחוליקאת (צבי אלדובי)

האנדרטה בנגבה (נתן רפופורט)

חללי קיבוץ גת (ישראל הדני)

אושוויץ (דניאל ליבסקינד)

★