כבר כמה חודשים שרוני כותבת מחקר על אמני הגרפיטי בתל אביב, אך בעבודה של בחורות כשרוניות אני לא מתערב. למרות זאת, הצעתי לה לראיין לעבודתה את אחד מהאמנים הטובים והוותיקים בתחום שהוא גם אדריכל ובוגר בצלאל, עובדה שכבר מעלה את ערך עבודותיו פי כמה.
אז כשרוני קבעה אתו ראיון, ביקשתי ממנה להצטרף, כי אחרי הכל את עדי אני מכיר רק מהמרחב הציבורי וטרם נתקלתי בו במרחב הפרטי. חוץ מזה שלפני חודשיים פירסמתי כאן רשימה על קיר אמן ברחוב הס שעדי שחרר בו לא מעט קופסונים והודות לכך נטל בו חלק מרכזי ובולט, אז סקרנותי גברה כשההזדמנות להיתקל בו הייתה קרובה.
הדבר הראשון שמפתיע כשחודרים לממלכת סנד, היא הגג הענק בו מפוזרים אין ספור פסלי חימר קטנים. הסטודיו הפתוח אל השמיים והכוכבים הוא אחד מחללי התצוגה המרהיבים שנתקלתי בהם בעיר.
מרבית הפסלים מתארים בהפשטה מסוימת בעלי חיים הולכים על ארבע וחלקם הם מכלים. בדומה לזוגות הקופסונים שמפזר סנד ברחבי לב העיר, נראה לי כי גם הפסלים מחולקים לזוגות: בעלי החיים הם הזכרים והמכלים הן הנקבות. למעשה הפסלים משלימים את דמויות הגרפיטי: המפוסלים מעוגלים אך עם זאת קשים והמצוירים קופסתיים ורכים.
אין לי מושג איך סנד מקשר בין שני המדיומים בהם הוא עושה שימוש, אבל מה שבטוח שהוא נהנה מזה מאד וממשיך ליצור ולפתח את שני הכיוונים במקביל כחלק בלתי ניפרד מחייו.
תמיד אני חושש לשאול אמן מה המשמעות של העבודה, בעיקר אחרי ששמעתי שכשאר היו שאולים את רפי לביא מה עומד מאחורי העבודות שלו הוא היה עונה בפשטות "הקיר". אבל הפעם החלטתי להתעקש ולהעמיד את האמן בפינה, וכך במהלך השיחה, חשף סנד את משמעותה של אחת מעבודותיו בה מופיעות דמויות הקופסונים על ספינת פיראטים, כשעכשיו ברור מיהו הפיראט ולאן פניו מועדות.
כשסנד מדפיס סצנות מעולם הקופסונים, הוא למעשה מקרין את אישיותו על קירות תל אביב ומשתף אותנו במסעות שלו, בגעגועים, במהוויים האישיים ובחלומותיו. העבודות האלה יש בהן מימד אוטוביוגרפי מצויר המופיע במרחב הציבורי – פרויקט שטרם נתקלתי במשהו דומה לו.
כאמור סנד הוא אדריכל, בוגר בצלאל ובוגר אסכולת דרוקמן & שפירא. שני אלה, ממש הצליחו לשגע את התלמידים שלהם ולהשקיע אותם בתהליך ארוך, מורכב הטעון לא מעט בצלילה חופשית אל תוך הנפש, שלא פעם בילבלה לגמרי את התלמיד וגרמה לו לשכוח מה המטרה שלשמה הוא בא למחלקה לארכיטקטורה.
ההתעמקות בתהליך תוך הזנחת התוצר, יצרה דור של בוגרים שהמשיכו אחרי בצלאל לנסוק אל כיוונים שונים, אך יחד עם זאת מטרתם הייתה להעשיר את מרחב המגורים באזורי "טווח", או בעברית פשוטה "בין לבין", "פרטי / ציבורי / פרטי ציבורי / ציבורי פרטי ומה שביניהם". נראה לי שרק מי שעבר את התהליך למידה הזה, יכול להבין את משמעותו, להעריך הרבה יותר לעומק את המרחב הפיסי, ובכוחו לשפר אותו באופן משמעותי.
נראה לי שסנד ממש הצליח ליישם את שלימדו אותו מוריו, ומייצר רבדים נוספים חדשים במרחב הפעיל ביותר בישראל. חשיבות פעולתו היא בכך שסנד מצליח להשתלב ולצרף לתל אביב רובד נוסף, שגם למרות אי חוקיותו הממסדית, מושך תגובות חיוביות מכל אחד.
רוני באה לעשות את העבודה. איך שהגענו היא עשתה סיבוב קצר ומהיר על הגג, התיישבה והפעילה את מכשיר ההקלטה. לי לקח עוד חצי שעה עד שהגעתי לכסא, וגם אז לא הפסקתי לקום ולהתפעל מאין ספור היצירות שפוזרו מסביבנו והורכבו בחלקן מפרטים אורבניים שקיבלו תחת ידיו של סנד פרשנות חדשה המשתלבת בשפה אותה הוא יצר ומייחדת את עבודותיו.
מפלס הגג החותם בניין לשימור דרגה א' ברשימת הבתים לשימור של תל אביב, משקיף על בתי יהודה לוי בו התרחשות עירונית היא עיניין של יום יום. יהודה לוי הוא כוכב ומאז ההופעה בפרסומת של במבה חשבתי שהוא באמת ראוי לרחוב על שמו.
הבוקר רוני הגישה לשנל את העבודה על הגרפיטי. שאלתי אותה על רגל אחת מה העקרונות בהם היא התמקדה. משום מה במקום לענות תשובה ישירה (ועוד כשהעבודה בידיים שלה), היא גמגמה כל מיני ססמאות שלא הצלחתי לחבר לתמונה שלימה: מחאה, ניכוס המרחב, שייכות, קבוצות שוליים, אזורי שוליים… אבל כשלחצתי עליה לסכם במשפט אחד ברור את הנושא, היא ענתה: 'גרפיטי זה מגניב'… – היא עוד תהיה פרופסור.
.
רשימה נוספת על תערוכה של סנד בגלריה גרוס ניתן למצוא
כאן
חלון אחורי 