"מכל מבני ההנצחה בארץ 'אוהל יזכור' הוא המרשים והחזק ביותר" כך כתב האדריכל והיסטוריון האדריכלות אבא אלחנני על "אוהל יזכור" ביד ושם."חוברים כאן נושא השואה בזוועתה עם עיצוב אדריכלי ואמנותי חד-פעמי וחד-משמעי. המתכנן האדריכל אריה אל-חנני יחד עם ניסן כנען מצאו כאן קונספט צורני משכנע בפשטותו ובמונוליטיות שלו. קירות אבנים ענקיות שלא 'עלה עליהם הגרזן', מחופות במה שנראה מבחוץ כמו בטון כבד. השערים משתלבים להפליא בהרגשת הכובד ובהבעה המינורית של המבנה" (פורסם בכתב העת "תוי" 27/28, 1990 ובספרו "המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית", 1998).
עם פתיחת מוזיאון השואה ב-2005 איבדו כמה ממוקדי הביקור הוותיקים ב'יד ושם' את מעמדם. אחרי שהקהל נחשף למחזה המרהיב שהוצג במוזיאון החדש בעזרת שלל אפקטים, קרונות, מזוודות וסרטים, לקהל כבר לא היתה סבלנות ל"אוהל יזכור" – אולם גדול, אפל וריק. משה ספדיה שתכנן את המוזיאון החדש ידוע כאדריכל רגיש, גמיש וכאחד שמסייע לזקנות לחצות את הכביש, אבל הוא בהחלט לא מצפה מהמבקרים בעבודותיו להשתמש באינטליגנציה שלהם. הוא מעדיף לתת להם חזק בפרצוף ושיקראו לזה "חוויה מטלטלת". באינטרנט יש שקוראים לזה פורנו. בדיוק ההפך ממה שמצופה מהמבקרים באוהל הבטון שהוקם 44 שנים קודם לכן.
"אוהל יזכור" נותר הרחק מאחור, מקום אליו גוררים רק נשיאים, ראשי ממשלות וגנרלים להניח זר אותו יזרקו מאוחר יותר מאחורי הגדר, ראו בהמשך בתמונות. סיבה מספיק טובה ללכת ולבקר.
.
אוהל יזכור 2012
להמשיך לקרוא ←
מאת מיכאל יעקובסון
|
פורסם בירושלים
|
תגים אבני בזלת, אדריכלות ישראלית, אוהל יזכור, אריה אלחנני, אריה שרון, בנימין אידלסון, ברוטליזם, דן ריזינגר, זיכרון, יגאל אלחנני, יד ושם, יום הזיכרון, משה ספדיה, ניסן כנען, שואה
|
לפני שלוש שנים כשהתחלתי עם הבלוג, כותרת המשנה שנתתי לו: "ארכיטקטורה ופוליטיקה בדיסנילנד מקומי" התכוונה בדיוק לפרויקטים מהסוג של "בקעת הקהילות" ביד ושם. בלונה פארק יש מבוך מראות בו דמותך משתקפת בכל כיוון, כאן נשקפים לך קירות אבן ושמות.
הפרויקט שזכה בתחרות ב-1980, עוצב אמנם על ידי שניים מאדריכלי הנוף הבכירים והבולטים מבני דור המדינה, אך כאן כבר נגמרה התמימות, הצניעות והפשטות. את החוויה השכלית החליף מופע ראווה, יקר ומורכב שנראה שמטרתו היא לבלבל את המבקר יותר מאשר לטעת בו תובנות על המציאות בה הוא חי, או לעצב את זיכרונו.
"בקעת הקהילות" ממוקמת בקצה הרחוק של יד ושם. מתלולית טבעית אחת, נוצר מבוך המורכב ממעברים וחדרים פתוחים חצובים בקרקע. את החציבה בגבעה מייצבים קירות בטון המחופים בלוחות אבן גיר שמזכירים אתר חשוב אחר בעיר: הכותל המערבי. כל חדר מוקדש לחבל ארץ אחר באירופה בו הוחרבו קהילות יהודיות. בכל חדר נקבע קיר שעליו חרוטים שמות הקהילות ויש כאן כ-5,000 כאלה. תשומת לב (ולא הכי מוצלחת) ניתנה לצורת הגופן שנבחר לאותם שמות חרוטים.
כל החדרים והמעברים נראים אותו הדבר. 10 דונם של מעברים צרים ועמוקים מתחילים לבלבל ולהלחיץ. גובה הדפנות: חמישה עד תשעה מטרים. את הרעיון של המקום קולטים מיד. במהלך השוטטות לפתע נחשפים לרחבה גדולה ובקצה שלה כניסה למבנה נסתר. בפנים יושב שומר משועמם ששקוע בקריאת הגיליון היומי של "ישראל היום". לפניו על הדלפק מונחת מפה של האתר עם סימון בולט של היציאה.
.
עמדת הכניסה משתלבת בבינוי האתר
להמשיך לקרוא ←
חלון אחורי 