סיבוב באיג'ליל / סינמה סיטי בצומת גלילות

קצת שמאלה מרוברט דה נירו ומוניקה בלוצ'י מציץ אחד המבנים האחרונים שנותרו מהכפר איג'ליל שהוחרב ב-1948. הבתים הנותרים ששרדו מצויים בתחומי הבסיס הצבאי הסמוך, שם ישנן שתי וילות יחסית מפוארות אך הן מחוץ לגישה. אך עוצמת השריד כאן, שאמנם עלוב למראה, לא פחותה מהוילות. יש עוצמה מיוחדת למיקומו של המבנה על רכס הכורכר הטבעי, המתנשא מעל לחניון הרכבים של מתחם סינמה סיטי גלילות.

גם במתחם הזה היה כפר ערבי שהתקיים מאות שנים עד למלחמת העצמאות. איג'ליל קראו לו, ולאזור קוראים עד היום גלילות (צומת גלילות, מחנה גלילות, סינמה סיטי גלילות, עמק גלילות וכעת גם פרויקט רובע גלילות).

קודם ברחו ממנו תושביו ואליו לא הורשו לשוב. לאחר מכן הוחרבו בתיו. חלק משטחי התושבים הפכו כבר בזמן המלחמה למחנה שבויים שהפך מאוחר יותר למעברה זמנית. חלק מהשטחים הפכו לשטח צבאי וחלק לחקלאי, וכך זה עד היום. הרצליה ורמת השרון שהתפשטו הודות לחיסול הכפר, לכיוון מזרח, כרסמו בשטחים החקלאיים ועליהם בנו שכונות ואזורי תעסוקה חדשים. אברהים אבו סנינה מספר בחוברת שהפיקה עמותת זוכרות ב-2004: "באיג'ליל היו חקלאים בפרדסנות, היו גויאבות, גזר, בטטה. היו הרבה מים והתושבים היו עשירים. לנו, משפחת אבו סנינה, היו חברים יהודים מרעננה, רמת השרון והרצליה, אך מי שקלקל את היחסים עם היהודים היו הארגונים היהודים שתכננו בשקט את ההתחמשות שלהם. הערבים לא התארגנו בכלל, היו רדומים".

רשימה זו באה כהמשך לרשימה שפרסמתי כאן לפני שלוש שנים על פליטי הכפר שגרים היום ב… כפר סבא. רשימה שלישית שתציג את נקמתם של בני הפליטים ב-1978, אפרסם שבוע הבא.

.

דה נירו באיג'ליל / הכתובת על הקיר

.

סיבוב במתחם עמידר ברמת אביב / תכנון נוף של דן צור וליפא יהלום

לכאורה גינה משותפת של כמה בניינים אך למעשה מדובר בשילוב תכנון מעולה של מבנים ונוף, שיכולים היו להיות בכל מקום בארץ. מפני שאנחנו מופקרים לידיהם של יזמים שמפקירים בעצמם את בתינו לאדריכלים גרועים, את רמת הפיתוח שתמצאו ברשימה זו, כנראה אתם לא מכירים. לא מדובר פה בעלויות גבוהות או רעיונות גאוניים, אלא בכמה הרים וגבעות… לצערי, מה שמכוון היום את בוני בתינו היא מחשבה צרה: לבנות בניין (לא בית) ולקבל את השכר כדי לגמור את החודש ולא מעבר לזה.

מה יש כאן?: קבוצה של 13 בניינים מטיפוס H עם 208 יח"ד, שהוקמו בשנות 1960. טיפוסים אלה ניתן למצוא בכל פינה בארץ: ארבע דירות בקומה, כשכל זוג דירות צמודות מקושר לזוג נוסף באמצעות חדר מדורגות בגרעין הבניין – וכך נוצרת תכנית בצורת האות H. המבנים כאן הם טיפוסיים, אלא שבאמצעות פעולה מאד פשוטה: הזזה ויצירת קיר משותף בין כל שני מבנים כך שייצרו מתחם פתוח/בטוח משותף לכל הדיירים ללא גדר מפרידה בין מבנה לשכנו. לפיתוח השטח המשותף, לא לקחו קצב, מורה או נהג משאית, אלא צמד אדריכלי נוף – ליפא יהלום ודן צור (לימים חתני פרס ישראל), שדאגו לתת למקום את תבנית הנוף הייחודית לו. ועל כך ברשימה זו.

.

דיירים בכניסה לאחד המבנים

.

מבעד למבוך הבטון במרכז המתחם

.

סיבוב בתי ספר 7 / בית ספר כרמים במודיעין

כשמגיעים לשכונת הכרמים קשה שלא להסתנוור. אבן צהבהבה מחפה את חזיתות בתי השכונה ההולכת וצומחת בצפון מודיעין, והבנייה המסיבית אינה משאירה קטע אדמה חשוף. גם מבני בית הספר היסודי החדש שבשולי השכונה והעיר, המחופים אבן חברונית, מסנוורים. התקציב המוגבל לא איפשר בינתיים,נטיעת עצים. אלה היו יכולים "לשבור" את הגוון האחיד וגם להעניק צל במדבר העירוני שנוצר.

עתניאל גלילי, מנהל בית הספר, מדגיש שהתכנית היא שהתלמידים יאמצו את הגבעה הסמוכה וכך לא יסתכמו חייהם בין קירות, כבישים וגדרות. בגבעה הסמוכה לבית הספר צומחת עדיין צמחיה פראית ובין הסלעים והשיחים מסתתרים מגוון של בעלי חיים. בסיור שגרתי באחת הכיתות קולט גלילי לפתע מבעד לחלונות המשקיפים על הגבעה לטאה גדולה. הוא עוצר את השיעור ויחד אתו כל התלמידים מצמידים את פניהם לחלונות ועוקבים בדריכות אחר תנועות הלטאה עד שהיא נעלמת מתחת לאחד הסלעים.

.

חזית בית הספר הראשית הפונה לשכונה

.

סיבוב ביד זיכרון לעולי אתיופיה בהר הרצל

בגלל הקשר ההדוק שלי עם קהילת בני אתיופיה (אני גם חבר שלהם בפיסבוק), החלטתי לבקר באתר ההנצחה הלאומי לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל בהר הרצל (ממש צמוד לרחוב הרצל). את האתר תכננו האדריכלים (והשותפים בעבר) גבריאל קרטס ושמואל גרואג ואדריכליות הנוף דפנה הלביץ וטובה  לבינוב והוא נחנך בשנת 2007.

הביקור במקום שונה מאד מהביקור בשאר אתרי הר הרצל: אין כאן כמעט צל לעומת שאר חלקי ההר המוצלים היטב עד כדי שמזכירים למבקר טיול ביער. יש דשא לעומת שאר חלקי ההר המרוצפים באבן פראית או מותירים את הקרקע חשופה. הסימבוליקה מאד ישירה לעומת המצבות והאנדרטאות בשאר חלקי ההר שמעוצבות באופן מאופק ודורשות מהמבקר להפעיל טיפה את התאים האפורים במוחו. הבטון מוחלק לעומת הבטון החשוף או השימוש באבן בעיבוד גס. האנדרטה הזו שנוצרה בעשור הקודם נראית מאד סטרילית. כאילו יצאה ממשרד של יועצי שיווק.

מהביקור יצאתי עם תחושה שמעצבי האתר הזה, לא מכבדים את האינטליגנציה של המבקרים, אלא דואגים לזרוק יש בפנים את הסיפור והעובדות. החיסרון בטכניקה של "חזק ומהר" הוא שכמה מהר זה בא ככה מהר זה הולך. דוגמה הפוכה לכך ניתן למצוא באנדרטה לזכר חללי הצוללת דקר השוכנת כמה עשרות מטרים מכאן ועליה כתבתי לפני כחודשיים רשימה. באנדרטה לזכר חללי דקר שעיצב האדריכל דוד אנטול ברוצקוס, שתופסת את כל חושיו של המבקר ב-360 מעלות וגם מציפה זמן רב אחרי הביקור מחשבות וזיכרונות. כאן באים, רואים, הולכים ושוכחים. הבקתות שבאתיופיה בנויות מחומרי בנייה שמקורם בצומח או מאדמה, הפכו כאן לאבן שמעובדת באופן מלאכותי ומזכירה חיפוי חזיתות בתים בעיר מודיעין. מצד אחד חשבתי שזו אנדרטה מגוחכת שמייצגת היטב את הזילות במבקר (כמו ערוץ 2 בטלוויויה או הפרסומות לצידי הכביש), אבל בתכלס מעיר שהקימה את פרויקט הולילנד ושכונת הר חומה מה כבר אפשר לצפות.

.

מראה כללי של האתר

.

סיבוב במנהרות התת קרקעיות באוניברסיטת תל אביב

אם מחר יפגיזו את אוניברסיטת תל אביב לאן כדאי לברוח בקמפוס? נראה כי כבר חשבו על זה קודם. יש לאן לברוח ולכן כדאי לקרוא את הרשימה עד הסוף. 

אולי בהנהלת האוניברסיטה יעדיפו שלא לפרסם, אבל מתחת לאדמה חוצה מנהרה באורך של כקילומטר את הקמפוס מצפון לדרום. כשדוד רגב, איש אגף הנדסה באוניברסיטת תל אביב לשעבר סיפר לי על המנהרה, דרשתי ממנו מיד לרדת איתי למטה. הרמתי טלפון ליואב ולטל שהם חולים על מנהרות עירוניות, ויחד ירדנו אל העולם התת-קרקעי של אוניברסיטת תל אביב.

המנהרה בתל אביב היא לא מנהרת התשתית היחידה הקיימת בישראל, אך היא בהחלט אחת מהראשונות שנבנו במגזר האזרחי. בישראל כבר ישנן מספר מנהרות תשתית: כמה מהן בתל אביב (המפורסמת שבהן עוברת מתחת לרחוב הרכבת) ויש גם אחת שנחנכה לאחרונה בחיפה וישנן תכניות להאריך אותה לאורך של 50 ק"מ.

.

המנהרה שיוצאת מבניין רפואה

.