סיבוב בבית הקברות של קריית ענבים

"הבלים… הכל הבל הבלים… הכל חולף עם הרוח… ואיש אינו אומר: הבלים, הבלים יא אח'י. העצב הרי פוגע בנו רק בהקשר לאלה שאינם מוכרים לנו. ואילו אלה המוכרים לנו מותם פוגע בנו והופך אותנו לדממה ולטל" (מתוך: "ילדי הטל", מחמד אלאסעד, תרגום: יוסף אלגזי, הוצאת פרדס, 2005)

שביל ההליכה המקשר בין הכניסה ובין האנדרטה הגבוהה, הוא המרכיב הייחודי שבשבילו כדאי לבקר בבית הקברות של קיבוץ קריית ענבים. הוא ממוקם בעמק צר כששני רכסי הרים סוגרים עליו משני עברי הנחל. לבד מחברי הקיבוץ מאכלסת אותו גם חבורה נכבדה של חללי חטיבת הראל שנפלו במלחמת העצמאות. חמישית מחיילי החטיבה נהרגו במלחמה ומחציתם קבורים כאן.

לפי תמונות ישנות המקום היה חשוף כולו וריק מצמחייה, אבל היום הוא טובל כולו בירק. בתי קברות חסרים לרוב מוקד מרכזי ומערכת הצירים בהם נועדה לקשר את המבקרים עם המבקרים באופן שווה. כאן המקרה שונה: ציר מרכזי המלווה את הנחל (שהוא יבש כמובן) מקשר בין הכניסה לאתר בקצה אחד ובין אנדרטה גדולה שממוקמת בקצה השני.

ביום הזיכרון האחרון בחרתי לבקר פה בדרך למנת חומוס באבו גוש. בית הקברות היה מלא בקבוצות של נוער עם כיפות סרוגות שבאו לחלוק כבוד לנופלים וללמוד פרק בתולדות המקום.

ועל כך ברשימה זו.

.

אור טבעי חודר לחדר הזיכרון באנדרטה

.

(1) ביקור

פח זבל גדול מקבל את פני הבאים בשער בית הקברות. מכאן מתחיל השביל החוצה את בית הקברות, ומי שישים לב, ימצא בצד גם עמדת בטון שמתחבאת בתוך הצמחייה הצפופה. על גג העמדה ניצב פסל צבי גבוה. מייד לאחר מכן מאורגנות בבית הקברות מצבות חברי קיבוץ קריית יערים. האדריכל יעקב מטריקין (1981-1902) ניטמן מתחת לאחת המצבות הקרובות לכניסה. מטריקין פעל בעיקר במחצית הראשונה של המאה הקודמת, ותכנן בין השאר את המצפים רביבים, בית אשל וגבולות בנגב ואת המצפים חוקוק וביריה בגליל. בהמשך, בולטת המצבה הראשונה (1922) שהוקמה כאן, והיא בצורת קבר רחל. החלקה הצבאית נמצאת אחרי כמה צעדים. ביום הזיכרון על כל מצבה של חייל מונח זר פרחים קטן עטוף בנייר צלופן.

ציר התנועה הנמתח לאורך כ-180 מטרים, נפתח בכניסה עם עמדת הביטחון ופסל הצבי, ומלווה את הנחל העובר בין מצבות המתים. תעלת ניקוז עמוקה ופתוחה מלווה את השביל, וזאת כדי למנוע הצפות בימות גשמים. הסיבה שבית הקברות הוקם דווקא בנחל, היתה בגלל שרק כאן היה קל יותר לחפור קברים, היות וכל שאר האזור מסולע ודורש חציבה. השביל עולה במעלה הנחל ובאמצע הדרך נפתח לרחבת דשא שבשוליה רחבת טקסים עם קיר זכרון, שכמוהו ניתן למצוא בעוד בתי קברות צבאיים רבים. חוץ מהנוער הדתי שמסייר בין הקברים, יש כאן גם כמה חיילים שעומדים דום בתורנות בחזית קיר הזיכרון.

ממשיכים ועולים בשביל עד שנחשפים לאנדרטה. מדובר באנדרטה המושקעת והאיכותית ביותר מבין אנדרטאות האובליסק שהוקמו בישראל בשני העשורים הראשונים. בשונה מאנדרטאות עמוד אחרות, כאן העמוד כפוף ובנוסף, יש חדר זיכרון קטן ומיוחד בתוכו. המטרה של החדר היא לנתק את המבקר מחיי היומיום. להכניס אותו למרחב אחר, כמו רחם, ולהעניק לו רגע של מחשבה ושקט בה מתאפשר לו להתרכז במחשבות שהמקום מבסס עבורו.

7 מדרגות מקשרות בין קצה השביל ובין רחבה מרוצפת הממוקמת בחזית האנדרטה. עמדת הסבר קולית חדשה ניצבת בשולי הרחבה וניתן להאזין בה בשפה העברית והאנגלית להסבר על האתר. על השפה הערבית ויתרו, אך הערבים לא נותרו מקופחים ובתוך חדר הזיכרון הם ימצאו הפתעה נעימה.

בחזית האנדרטה, משני צידיה של דלת אבן כבדה, חקוק באבן סמל הפלמ"ח ומעל הפתח מופיע "בזכותכם". היום קשה שלא לחשוב על משמעות "בזכותכם", במיוחד כשנשיא המדינה יושב בכלא וראש הממשלה בדרך וגם היה לנו רמטכ"ל שהעדיף לשוחח עם הפקיד בבנק בזמן שחיילים נפלו.

חדר אפל עם נר זיכרון? לא. חדר הזיכרון מואר היטב הודות לתקרת זכוכית דרכה חודר אור טבעי ששוטף את החדר כולו. את הקירות מכסים לוחות עליהם תמונות, שמות ופרטים על חללי חטיבת הראל. מרבית החללים הם צעירים, יש גם כמה נשים, כמה מבוגרים וכמה כאלה שאין עליהם בכלל פרטים למעט שם ומקום הנפילה. החדר כולו מחופה בלוחות אבן מלוטשת, ספסל היקפי צמוד לקירות, למעט הקיר הצפוני בו ממוקמת גומחה בצורה מחראב שמטרתה לא ברורה, אלא אם כן רצו לעשות כאן מסגד קטן.

.

פח

.

(2) תולדות

היות וחיילי חטיבת הראל לחמו באזור ורבים מהם חיו בקריית ענבים ששימש כבסיס חטיבתי. ירושלים כבר היתה מרוחקת ונצורה ולכן נוח היה לקבור כאן את החללים. הלוחמים הגיעו לכאן בימי הלחימה כמעט מידי יום לקבור את חבריהם. על מעמדו של בית הקברות בחיי חיילי החטיבה והדילמות שיצר בקרב החיילים והמפקדים, מספר אחד החיילים בספר "חברים מספרים על ג'ימי": "בזמן האחרון היה רעננה [כינויו של אליהו סלע, קצין המבצעים של חטיבת הראל, מ"י] מתנגד ללוויית החללים לבית הקברות על ידי חברים. 'פחות צרמוניות, היה צועק, זה הורס את החייל'. לעומתו היה בני [מרשק, מ"י] ממשיך במאמצים שהלוויות תימשכנה בדרך של כבוד, חברי וצבאי, עם מספר מלווים וכיתת יורים. אבל כלום זהו הפתרון לשמור על המוראל? לפעמים מות חבר בקרב לעיניך ממש משפיע פחות מאשר מיטתו הריקה שאתה מוצא בשובך לאוהל והמיטה והשמיכה הפרושה עליה והחפצים על ידה מקבלים איזה רוח של חיים, כאילו יש בהם משהו מדמותו של אותו הבחור, שלו היו שייכים. והם כמו מביטים בך ותובעים ממך משהו. מוזר, רק עכשיו היה בינינו, ופתאום – איננו!".

מאמר מקיף על תולדות בית הקברות הצבאי בקריית ענבים כולל מפה, פרסם אלי שילר בספר "ובדמם הבוקר יעלה – זיכרון והנצחה בישראל" (אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל 172-171, 2005). "אין זה עוד בית קברות שפוקדים אותו ידידים ובני משפחה ביום הזכרון, אלא מקום להזדהות ולרחשי לב ונסוכה עליו אווירה מיוחדת", מדגיש שילר את חשיבות המקום וגם קצת מגזים. "השקט האופף מקום מבודד זה, שבו סדורות המצבות כמו בגיא צלמוות, ואוושת העצים עבותי הצמרת שכאילו נושאים תפילה חרישית, מלווה לא אחת בדמעות המבקרים הרבים הפוקדים את המקום ברטט של קדושה ובתחושה של עלייה לרגל".

"ביום השלושים למותו של ג'ימי, בעליה לקברו, סיפר אידל, חברו הטוב, שבימי הקרבות היו סרים מפעם לפעם – הוא וג'ימי עמו – לבקר את בית הקברות. ליד הקברים היו משוחחים, מעלים זכרונות על חבריהם שנפלו ונטמנו כאן. באחת השיחות הללו אמר ג'ימי: 'הבט וראה איזה בחורים עצומים שוכבים כאן! פאר הנוער שלנו קבור באדמה זו. אתה יודע? כשתיגמר המלחמה אבוא הביתה ואבקש מאבא שיתכנן תכנית של מצבה גדולה ראויה לזכרם'. המלחמה נגמרה והנה גם בני שוכב עם השוכבים באותו מקום. שמרתי בליבי את הדברים שסיפר לי אידל וראיתים מעין צוואה של הבן בטרם מותו. ניגשתי לערוך את תכנית המצבה". – כך כתב מנחם שמי בפרק המתאר את מצבת הראל שעיצב וחנך ב-1951.

את האנדרטה יצר מנחם שמי (1951-1897), הידוע יותר כצייר. לחם בעצמו בשתי מלחמות העולם שעלה לארץ ישראל בצעירותו ולמד בבצלאל. בעקבות נפילת בנו, אהרון (ג'ימי) שמידט, החליט לבנות מצבת זיכרון לחטיבת הראל בה שרת הבן. ב-1950 הוחלט על הקמת האנדרטה, וזאת באמצעות ההורים השכולים ומטה חטיבת הראל. את המימון להקמת האנדרטה תרמו הורי החללים וכן הקיבוצים בהם היו חברים. הביצוע נמסר לסניף ירושלים של חברת "סולל בונה" והיא עוצבה "ברוח תרבות הבנייה של עמי המזרח בימי קדם". אבן הגיר הבהירה הובאה ממחצבת הקסטל, אזור בו נפלו רבים מחללי החטיבה. מצבו הבריאותי של מנחם שמי הלך והדרדר מאז נפילת בנו, הוא עבד במשך כשנה באתר עד להשלמת המבנה הכללי (חדר הזיכרון הושלם מאוחר יותר). ברגע שסיים את העבודה הוא נפטר. תערוכה גדולה של יצירותיו שתכנן שמי להציג במוזיאון תל אביב לאמנות, נפתחה כבר בלעדיו, לאחר שהוא נפטר ימים ספורים קודם לפתיחה. הוא ניטמן כאן לצד בנו.

"רבות התייחדתי בלב הנוף הזה והרהרתי מהי הצורה שצריך לצור לה למצבה, שתעמוד בפני הודו ועוזו של נוף קדומים זה ונתברר לי תוך כדי כך שרק משהו מסוים וברור מאד ברעיון ובתכנון חייב לקום כאן", כתב שמי בעקבות הקמת האנדרטה. הוא עיצב את האתר לפי פרשנות שהעניק למבני קבורה קדומים שהתאפיינו בהפשטה ובמונומנטאליות. "שאפתי לעצב דמות לגוש אבן ענק ומופשט הזונק מן האדמה כלפי המרומים על ידי מערכת של צורות אלכסון בהם תשתלב רמפה של אבן כיסוד למצבה וכחלק אורגני שלה, עד סמל הפלמ"ח בפסגתה, ולגוש אבן זה אמרתי להפיח את תנופת הזינוק".

בעצרת המונית נחנכה האנדרטה שבועות ספורים לפני פסח. בעצרת השתתפו בני משפחה, חברים ורעים, אנשי פלמ"ח ואנשי ציבור. חנה רובינא הקריאה את ה"יזכור", נשאו דברים הרמטכ"ל יגאל ידין וראש הממשלה דוד בן גוריון. השלמת חדר הזיכרון התעכבה בכמה שנים וב-1954 הושלמה העבודה עצרת נוספת בה השתתפו בין השאר נשיא המדינה יצחק בן צבי, מפקד הפלמ"ח לשעבר יגאל אלון ובני מרשק שהיה קצין חינוך בחטיבה וגם לחם בעצמו בקרבות ירושלים. רבקה שמי, אלמנתו של מנחם ואמו של ג'ימי כובדה בפתיחת החדר.

מאז הקמתו, היה בית הקברות מקום מפגש בימי זיכרון לאלה מאנשי הפלמ"ח שנותרו בחיים. מי בא לכאן היום? את זה כבר ציינתי קודם.

גם שכנים ערבים בקשו לבקר באנדרטה: ב-1955 פרצו באחד הלילות כמה "מסתננים" לאנדרטה. לפי הדיווחים שפורסמו, הם גנבו מכאן לפיד זיכרון מנחושת ואת מסגרות המתכת של לוחות הזיכרון. כמו שבאו כך הם הסתלקו.

.

1954: חנוכת חדר הזיכרון באנדרטה על ידי רבקה שמי (עומדת במרכז לבושה בשחור), אמו של ג'ימי ואלמנתו של מנחם שמי (צילום: בוריס כרמי)

.

(3) חברים מספרים על ג'ימי

חוץ מאנדרטה, העמיד שמי גלעד נוסף לבנו, וזה הספר "חברים מספרים על ג'ימי", אותו ערך בשיתוף אשתו. הספר שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד (ג'ימי הספק להיות חבר קיבוץ חקוק שבגליל), מתבסס על סיפורי לוחמים שפעלו לצידו של ג'ימי, ובני הזוג שמי רשמו את הדברים וקיבצו לספר. נוסף לדברים אלה, נוספו צרור שירים מעזבונו של ג'ימי אותם כתב מגיל 11 ועד נפילתו בגיל 22.

"אף על פי שג'ימי היה, כפי שאמרנו, בחור מיוחד במינו", נכתב בפתח הספר, "הרי דמותו (ואנו מקווים שהיא תצטייר באופן מוחשי וריאלי) אינה אלא דמות סמלית המקפלת בתוכה קוי אופי מובהקים השופתים להרבה 'צברים' בני הדור הזה". הספר שיצא לאור לראשונה ב-1952 היכה גלים והפך לאחד מהספרים הבולטים שיצאו לאור לאחר הקמת המדינה.

יצחק שדה: "לביתי הגיע ספר קטן כמות. קראתי בו פעם אחת, פעמיים ושלוש פעמים, ועודני שב ומדפדף ומעיין בו. לספר מחבר קולקטיבי, והוא יצירה מיוחדת במינה. דינו כדין ספרות גדולה. זהו ספר של תקופה".

לאורך השנים הצליח הספר לשמור על מעמדו. הספר אף הומחז ב-1968 והועלה על על ידי תיאטרון הבימה. את המוסיקה למחזה הלחין יוחנן זראי והשתתפו חנה רובינא, יצחק שילה (שהשתתף באותה שנה בסרט "תינוקה של רוזמרי"), דני גרנות ויאיר רובין. הספר אזל עם השנים מחנויות הספרים, אך ב-1999 יצאה מהדורה חדשה בהוצאת אריאל לה נוסף פתח דבר שכתב מוקי צור. במהדורה זו, נוסף בסוף הספר גם מאמר קצר שכתב מנחם שמי בו התייחס לאנדרטה וקטעים מהדברים שילבתי כאן ברשימה.

.

סרטון שצלמתי באנדרטה:

.

.

.

שלט 01

.

שלט 02

.

שלט 03

.

הצבי על עמדת הבטון

.

העמדה הוקמה ב-1936 לצד בית הקברות. עמדה דומה הוקמה בקרבת בית ההבראה של קיבוץ קריית ענבים ונקראה עמדת הסנטוריום. פסל הצבי הניצב על גג המבנה הוא העתק של פסל שהציב ב-1979 האמן מיכאל כץ על גג עמדת הסנטוריום.

.

חצץ ובטון

.

בבית הקברות 01

.

בבית הקברות 02

.

בבית הקברות 03

.

מצבה על קברו של האדריכל יעקב מטריקין

.

מצבה בצורת המבנה על קבר רחל בבית לחם

.

1951 (צילום: דוד אלדן, לע"מ)

.

האנדרטה

.

1968 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

.

7 מדרגות מובילות לרחבה שבחזית האנדרטה

.

1968 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

.

סמל הפלמ"ח חקוק משני עברי הכניסה

.

שחרפו נפשם למות בשביל ש-120 חברי כנסת יעשו מאתנו צחוק וינצלו את מעמדם

.

מלמטה

.

בזכותכם

.

אות באות

.

אבן

.

מבצעים

.

בלי הנחות

.

תוכנן ובוצע

.

גגון מצל על הכניסה לחדר הזיכרון

.

יש גם הסבר אבל רק בעברית ובאנגלית ולא בערבית

.

אבל הערבים לא מקופחים: יש מחראב בחדר הזיכרון

.

ופרחים בנייר צלופן

.

ונרות זיכרון

.

החדר כולו מחופה בלוחות אבן: קירות, רצפה ותקרה. אפילו הדלת מורכבת מגוש אבן כבד

.

האור הטבעי חודר מהגג

.

תקרת החדר מורכבת משפופרות המחדירות אור טבעי, ולוחות זכוכית

.

הרצפה

.

מעל פתח הכניסה תלויים סמלי הגדודים וסמל החטיבה

.

החללים

.

הקסטל

.

גוש עציון

.

רפיח

.

רפיח

.

שיירת הדסה

.

מיהו עלי בין?

.

לטרון

.

גוש עציון

.

ג'ימי!

.

כך מתואר מותו של ג'ימי בספר "חברים מספרים על ג'ימי":

"ברעש הגדול של טירטור מכונות היריה נשמעו צעקות וצהלות בחצי תריסר שפות לכל הפחות: 'ניצחון, ניצחנו!' וצללי אנשים שאור הירח נזרק עליהם, רצו משולהבים על פני המשלט בין החפירות ועצי הזית. לפני צאתו פקד ג'ימי על צוות הדויד'קה לדפוק על העמדות האחרונות של האויב. יש להניח שרצה לשים איזה דגש חזק, אחרון, על כל הפעולה. הוא ניגש אל העמדות הקיצוניות שלנו שם עמדו מספר מפקדים ברזרבה. נשמעו שלוש התפוצצויות אדירות של הדויד'קה שטירטור הבאזות מסביב הפך לעומתו לתקתוק של מכונות כתיבה. ג'ימי נשען על עמדת שקים, עמד שלו ומתוח, משעין את ראשו ומתאמץ לראות לאור הירח את מקום פגיעות פגזי הדויד'קה בעמדות האויב. פתאום צנח ארצה ונתגלגל לתוך התעלה. כדור שבא מבית שמש, מן הכפר הערבי שלרגלי הגבעה, פגע בצידו וחדר את הלב. 'נפצעתי, אמר, מספרו שלום בבית'. אליעזר פתח לו את החולצה – שום סימן של דם. השפך היה בפנים. התחילו לקרוא: 'ג'ימי, ג'ימי', ואין תשובה. הבהילו חובש עם אלונקה, ובאלונקה נשמט ראשו הצידה".

.

לטרון

.

בדרך

.

לטרון

.

מעלה החמישה

.

דלת אבן כבדה חוצצת בין הפנים ובין החוץ

.

החוצה

.

?

★

אתרי זיכרון נוספים שכתבתי עליהם:

.

אנדרטה להרוגי אוטובוס הדמים בכביש החוף (יצחק שמואלי)

אנדרטה לחללי מועצה אזורית חוף הכרמל (יעקב אורנשטיין)

אנדרטה להרוגי הצוללת דקר (בתכנון דוד אנטול ברוצקוס)

יד זיכרון לעולי אתיופיה (גבריאל קרטס ושמואל גרואג)

אנדרטה לחללי חטיבה 679 ברמת הגולן (נעמי הנריק)

אנדרטה לחסידי אומות העולם (ליפא יהלום ודן צור)

אנדרטה לארלוזורוב בחוף תל אביב (דרורה דומיני)

הטייסים בגן העצמאות (בנימין תמוז ואבא אלחנני)

חללי הספינה ארינפורה בהר הרצל (אשר חירם)

אנדרטה לפורצי הדרך לירושלים (נעמי הנריק)

אתר זיכרון לחללי קיבוץ רוחמה (אלי וייסברג)

לזכר רצח חיים ארלוזורוב (דרורה דומיני)

לחסידי אומות העולם בפולין (דני קרוון)

אנדרטת חללי קרית טבעון (חיליק ערד)

אתר זיכרון לחללי קיבוץ עין השופט

חללי אחוזה בחיפה (גרשון קניספל)

אנדרטת משמר הגבול (חיליק ערד)

אנדרטת חטיבת יפתח (חיליק ערד)

היכל יהדות ווהלין (ישראל לוטן)

בקיבוץ בית העמק (פרדי כהנא)

לאדם ולטבע (יגאל תומרקין)

מצודת יואב (חיליק ערד)

מצבת קבר ליד ספסופה

אנדרטאות בגטו ורשה

בית הקברות בנתיבות

בית קברות ממילא

יד קנדי (דוד רזניק)

נבי מוסא

שיח' בוריכ

קברי צדיקים בגליל

קבר ד"ר ברוך גולדשטיין

מוזיאון לתולדות יהודי פולין

אנדרטת דנגור (חיליק ערד)

אתר זיכרון ביתניה (חיליק ערד)

אנדרטה לשיירת יחיעם (חיליק ערד)

אתר ההנצחה בקיבוץ שובל (חיליק ערד)

אנדרטה לנרצחי מפלסי הדרך לים המלח

קבר האחים בקיבוץ נירים (יהלום-צור)

בקעת הקהילות (ליפא יהלום ודן צור)

גלעד לאבשלום פינברג (בנימין אוראל)

אנדרטת אלכסנדר זייד וסוסתו (דוד פולוס)

גבעת התחמושת (בנימין אידלסון וגרשון צפור)

אנדרטת עוצבת הפלדה (בתכנון ישראל גודוביץ)

אנדרטה וקבר להרוגי חוות חולדה (בתיה לישנסקי)

גלעד לשלמה בן יוסף ליד ראש פינה (יצחק דנציגר)

אנדרטה להרוגי אוניברסיטת תל אביב (מיכאל גרוס)

אנדרטת ככר רבין בראשון מערב (אליעזר ויסהוף)

יד לבנים באר שבע (יוחנן רטנר ומרדכי שושני)

קיר זיכרון להרוגי קיבוץ תל יוסף (אהרון פריבר)

גן הזיכרון בקיבוץ אשדות יעקב איחוד (ויטוריו קורינלדי)

אוהל יזכור (אריה אל-חנני, ניסן כנען, אריה שרון ובנימין אידלסון)

אנדרטה לנופלים בעמק בית שאן (אלפרד מנספלד ומוניו גיתאי וינרויב)

אנדרטת הרוגי ניצנים (בתכנון שמעון פובזנר, אברהם יסקי ומשה ציפר)

גן זיכרון לחללי חטיבת הראל במלחמת העצמאות (דני קרוון וצבי דקל)

אנדרטה ובית זיכרון לשואה בקיבוץ נצר סרני (פרדי כהנא ובתיה לישנסקי)

בית הקברות של קריית ענבים ואנדרטת חטיבת הראל (מנחם שמי)

אנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל (נתנאל בן יצחק)

אתר הנצחה לחללי אסון המסוקים בשאר ישוב (שלומית שלמה)

אנדרטה לחללי אגד ארטילרי 212 ברמת הגולן (הלל פסח)

פינת הזיכרון בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד (משה הדרי)

אנדרטה בעין החורש להרוגי המצור (אילון כהן)

חסידי אומות העולם הפולנים בורשה (דני קרון)

אנדרטת ההתגברות בחוקוק (יחיאל שמי)

אנדרטה לזכר ליל הגשרים (יחיאל שמי)

בית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה

קבר יוסף בנימיני בבית ספר אביחיל

לצעונים שנרצחו בשואה (דני קרוון)

אנדרטה לשפיות (יגאל תומרקין)

גדוד 52 בחוליקאת (צבי אלדובי)

האנדרטה בנגבה (נתן רפופורט)

חללי קיבוץ גת (ישראל הדני)

אושוויץ (דניאל ליבסקינד)

★