סיבוב בנמל יפו המתחדש וביפו העתיקה

הרבה זמן לא הייתי בנמל יפו ועכשיו כשפתחו את שוק הנמל במחסן 1 (עשיתי להם לייק בפייסבוק והם מפגיזים בפרסומות), החלטתי שזו הזדמנות מצוינת לראות מה עשו שם. כל הפוטנציאל האדיר שהיה לנמל העתיק, ששוכן בקצה אחת מהערים העשירות בישראל בהיבט החברתי והאדריכלי הפך למוקד של צריכה ללא קשר למקום והשאיר תחושה של עבודה בעיניים.

לכאן חייבים לבוא עם ארנק מלא בכסף כי חוץ מלבזבז, המקום לא מציע משהו משמעותי. כל המתחם מעוצב במטרה אחת ויחידה: לגרום לך לפתוח את הארנק. האמצעי המרכזי שהפך את נמל יפו למרכז צריכה הוא האדריכלות. זה מתחיל בפרטי הריצוף, בריהוט הרחוב (שאין). לא תוכלו לעצור, לשבת ולהתבונן בדייגים או בשקיעה, כאן המרחב מכוון אתכם ללכת לאחת המסעדות או החנויות. רוצים לשבת? רק במסעדות תמצאו כיסא. מיד יוגש לכם תפריט ולבסוף גם חשבון. מה שמביא אותי לעשות גם חשבון עם "מתחם התחנה" שממנו דווקא יצאתי מרוצה, ועל כך בהמשך.

עם כל המסעדות שיש כאן, ויש הרבה, הרגשתי כל כך לא נח. הרצפה נראית כאילו השתינו עליה בלי הפסקה (בחירה מוטעית בטיב וסוג הריצוף ואולי גם טעות בחברת הניקיון). בסוף העדפתי לחזור במנהרת הזמן ל-1985 ולגמור באבולעפיה, בצד השני של העיר העתיקה. בדרך עצרתי גם בתערוכה "חמש אבנים" עם אלעד רוזן.

.

המבנה המרכזי בנמל: מסעדות, סטימצקי, גלידריה ואוסף קטן של דוכנים מיותרים

.

סיבוב במבצע עמוד ענן

שלום, השבוע היתה לי כבר רשימה מוכנה על טיול ליפו, אבל במוצ"ש חיכה לי על דלת הדירה צו 8 ונאלצתי לסגת מכל התכניות, לעזוב הכל ולרדת דרומה. היות וכותרת המשנה שנתתי לבלוג לפני שלוש שנים מזכירה את המילים "דיסנילנד" ו"פוליטיקה" אני חושב שיהיה נחמד לנצל את המרחב הפתוח שהותרתי לעצמי בזמנו, ולהציג גם משהו שלא קשור ישירות לאיזה בניין, שכונה או מצבה.

הרשימה הזו למעשה מתקשרת לרשימה אחרת שפרסמתי לפני שנתיים על בית ג'רג'ה – כפר ערבי ששכן בדרום מישור החוף עד 1948 ונהרס אחרי המלחמה (אפשר לקרוא כאן את הרשימה שכתבתי בזמנו).

כמה מצבות קבורה ותל קטן עם שרידי בתים, זה כל מה שנותר מחיים שלימים שהיו וחוסלו. רב תושבי בית ג'רג'ה עזבו/גורשו לעזה. השבוע חזרתי לבית ג'רג'ה, אבל הפעם במקום מכונית הגעתי עם תומ"ת (תותח מתנייע). הפעם חזר צה"ל לבית ג'רג'ה לא כדי לכבוש, אלא כדי לנסות ולהגן על המדינה ולהתקיף את הבנים של הכפר שהפך לשדה חרוש. בקרוב יצמחו בו גידולים כמו חיטה וחמניות.

הצגתי לחברים את מעגל החיים המקומי. זה לא עניין אף אחד.

.

בשטח. מימין: בין הפגזים גם ישנים ואוכלים ובעיקר מדברים

.

סיבוב בשרידי כפרים ערבים בסביבת פתח תקוה

לפני שבועות ספורים יצא לאור מדריך סיורים ראשון מסוגו בשם "אומרים ישנה ארץ". הספר מציג 18 סיורים בישראל, במקומות שחלקם מוכרים וחלקם פחות. חוץ מהעובדה ששניים מהסיורים אני כתבתי ושהספר מצטיין בעיצוב מעולה שהופך אותו ליצירת אמנות של ממש, המשותף לכל הסיורים זה שהם חושפים נדבך שבדרך כלל משתדלים להתחמק ממנו: היישובים הערבים שהיו כאן עד 1948.

הספר חושף את הבתים, הרחובות, השרידים, השמות והאנשים שחיו ופעלו כאן. כך נגלה את הכפר שמסתתר באוניברסיטת תל אביב, השרידים בסיבוב מוצא וגם מתברר מהם הבתים והכנסיות שעומדות באמצע אזור התעשיה שלומי. כל סיור מלווה בסדרת צילומים שיצרו צלמים מעולים. העיצוב המעולה והיצירתי הוא של אביב גרוס-אלון, שהצליחה לשלב היטב בין טקסט ותמונה. כל סיור מלווה במידע בסיסי על פרטי הגעה וכן מפות התמצאות מפורטות. "אומרים ישנה ארץ" נמכר כעת בהנחה באתר הוצאת הספרים "פרדס" במחיר של 50 ש"ח (לרכישה ישירה כאן).

הרשימה שכאן לא נכללת בספר, אלא לשניים מהכפרים הרבים שהתקיימו עד 1948 בין פתח תקוה ללוד: פג'ה (מזרח פתח תקוה), מג'דל יאבה (מגדל צדק), נבי טרי (מחלף נחשונים), רנתיה (נופך ורינתיה), אל-מזריה (אלעד), קולה (גן לאומי מבצר קולה), אל-יהודיה (יהוד), אל-טירה (ברקת וטירת יהודה), כפר עאנה (אור יהודה) – אלה רק חלק מהיישובים הרבים שהתקיימו עד 1948 ברצועת הקרקע הצרה שבין פתח תקוה בצפון ללוד בדרום, הרי יהודה ממזרח ומישור החוף במערב (כביש 4). ברשימה זו אני מבקש להתעכב על שניים מהם: רנתיה ואל-טירה.

.

כיפת קבר נבי כיפל הסמוך למושב טירת יהודה (משרידי הכפר אל-טירה)

.

כריכת הספר (עורכת חזותית: אביב גרוס-אלון, צילום כריכה: נגה קדמן)

.

סיבוב בקיבוץ בארות יצחק ובית הכנסת בתכנון יוסף שנברגר

עדכון: בעקבות הרשימה על חמת גדר שפרסמתי כאן לפני חודש, הורה מינהל מקרקעי ישראל להנהלת אתר חמת גדר לפנות את האשפה והכיסאות מהמסגד. ביזוי מקום התפילה אמנם ירד מהפרק, אך המבנה עצמו נותר מוזנח וללא פתרון.

ביום ששי לפני שבועיים כשהסתובבתי עם יונתן, גיליתי במקרה שבקיבוץ בארות יצחק (דרומית לפתח תקוה) מסתתר אחד מבתי הכנסת היפים שנתקלתי בהם.

המטרה המרכזית ביום ששי היתה לקפוץ עם יונתן ולחפש איזו וילה בסביון שאותה לבסוף לא מצאנו. לכן החלטנו להסתובב קצת בסביבה. המטרה היתה להכיר את שרידי הכפרים הערבים, אך על הדרך עצרנו בבארות יצחק וכך נתקלנו באותו בית כנסת. בית הכנסת עמד ריק ממתפללים. בסמוך לו הסתובבה אחת מבנות הקיבוץ ששאלה למעשינו (תמיד בקיבוצים שואלים אותי, כאילו הקיבוץ הוא רכוש פרטי). ברשימה זו אתם מוזמנים להתלוות אל יונתן ואלי בביקורנו בחדר האוכל, מגדל המים ומועדון לחבר (לא יודע מי תכנן אותם. ניסיתי) ולבית הכנסת עליו גם אפרט.

אמנם עברו 40 שנה מאז נחנך בית הכנסת, אך האדריכל יוסף שנברגר שתכנן את המבנה, הצליח ליצור מבנה מודרני שעיצובו עכשווי: חזית ראשית המחולקת לשתי מסות, שאחת מהן כוללת חלון "טלוויזיה" וצפה מעל למבואה מפולשת.

סיפורו האישי והמקצועי של שנברגר הוא מהמרתקים והייחודיים בתחום האדריכלות הישראלית: אדריכל חרדי שהרבה לתכנן בתי כנסת, מקוואות, קריות חינוך, שכונות מגורים וגם – את רחבת הכותל המערבי. ועל כך ברשימה זו.

.

חזית בית הכנסת בבארות יצחק בתכנון האדריכל יוסף שנברגר