סיבוב בסביבת גינדי סיטי ברמלה

בתשע היתה לי פגישה אז היה לי מספיק זמן לראות כמה דברים ברמלה. רציתי לראות מה זה "גינדי-סיטי" – פרויקט הכולל 4 מגדלי מגורים המתנשאים לגובה 18 קומות ובהם 364 דירות, שזה בערך 1,400 דיירים. כבר על הנייר הפרויקט הזה נשמע היה לי נועז ורק לאחרונה הושלם אכלוסו. בצמוד לפרויקט הולך ונבנה קניון עזריאלי, סנונית נוספת בתהליך הוצאת רמלה מהקיפאון והתדמית החלשה שמאפיינים אותה מאז החליפה ידיים בתש"ח.

העובדה שרמלה היא עיר מעורבת לא מסייעת לתדמיתה החלשה. בישראל פשוט לא יודעים להתמודד עם מעורבות. מבין הערים בגוש דן, נראה שרמלה היא העיר עם ההיסטוריה הכי עשירה (חוץ מיפו). את העתיקות, המגוון התרבותי והעבר המפואר ממשיכים לפורר ולהזניח כאן, והיחס לבני אדם לא יותר טוב. במישור הפיסי כל פינה משדרת עליבות.

גינדי סיטי ממוקם בלב העיר ממש, בין מסגדים ובין בתי כנסת, בין הקניון החדש שיזם איש העסקים הקנדי דוד עזריאלי ובין המגדל העתיק שהקים הסולטאן הממלוכי אל מלכ אל נאצר מוחמד בן קלאון.

ועל כך ברשימה זו.

.

אזהרה!

.

סיבוב בשני חדרי אוכל תאומים: גרופית בערבה ומבוא חמה בגולן

שיכפול חדרי אוכל היה דבר מקובל במסורת בניית חדרי אוכל בקיבוצים, מסורת שנמשכה כשבעים שנה. לרוב, השתמשו בתכנית חדשה אבל בהתאם לרצון החברים, ההנהגה והתקציב היה גם שיכפול של תכניות. השכפול הוא תולדה של המודרניזם ומפתיע שתנועה שחרתה על דגלה את עיקרון השוויון, יצרה כמעט לכל קיבוץ חדר אוכל אחר, שביקש להבדיל אותו מקיבוצים אחרים ולייצג את עוצמתו ואחדותו של הקיבוץ בו הוקם.

באמצע שנות השבעים הוקם חדר האוכל בקיבוץ מבוא חמה שבדרום רמת הגולן, אותו תכננה האדריכלית ארנונה אקסלרוד במסגרת עבודתה במחלקת התכנון של הקיבוץ המאוחד (על חדר האוכל שתכננה בקיבוץ כפר גלעדי כתבתי כאן). שנים ספורות לאחר מכן, החליטו בקיבוץ גרופית הנמצא בצד השני של המדינה, בדרום הערבה, להעתיק את התכניות ולבנות חדר אוכל כמעט זהה במרכז קיבוצם.

חלפו כ-40 שנה מאז נחנכו השניים והם נותרו על תילם ללא שינויים משמעותיים. חדר האוכל בגרופית: עדיין פעיל, מטופח ומתוחזק היטב. לפני שנים ספורות בחרו לצבוע אותו בגווני ורוד. חדר האוכל במבוא חמה: הפסיק לפעול כחדר אוכל ב-2006 ועמד במשך כמה שנים נטוש.

.

פינת חדר האוכל בגרופית מלמטה

.

סיבוב בבניין הספרייה העירונית באילת

בערב היו כמה אנשים שהתבדחו על זה שהדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לאילת היה לבקר בספרייה העירונית הישנה. מילא הספרייה שהיא מקום חי ותוסס, אבל אם הם היו יודעים מהו הבניין/חורבה השני שראיתי (והתלהבתי ממנו לא פחות) הם אולי היו מנדים אותי… מצד שני, כשהייתי בבוסטון לפני שנה, האתר הראשון שראש המחלקה לבינוי ערים ב-MIT לקח אותנו במסגרת סיור להכרת העיר, היה הספרייה העירונית. כך שאולי יש הגיון בדבר, למרות הפער בין בוסטון ובין אילת.

הסיבה שרציתי לראות את הספרייה היה בגלל מי שתכנן אותה – האדריכל צבי תורן. בשנות השישים היתה תקופה שהוא השתמש בשפה עיצובית שפיתח ובנה באמצעותה כמה מבנים ברחבי הארץ. אחד מהם הוא בניין הספרייה העירונית באילת. בניין הספרייה פורסם ב-1970 בכתב העת לאדריכלות "תוי" ומאז נשכחה. תורן אגב היה אחד מעורכי כתב העת. מה שעוד דרבן אותי לבקר בספרייה, היה ביקור אקראי שלי לפני שבוע ברמלה (בדרך לחומוס חליל), כשבמהלכו חלפתי על בית הכנסת שתכנן תורן, וגם הוא כמו הספרייה תוכנן על פי אותם עקרונות.

ועל כך ברשימה זו.

.

הפוך מהמצופה: בפנים ובחוץ לבנים ורטיקליות

.

סיבוב באכסניית בית שאן ובניסיון הנפל לחדש את שרידי העיר הערבית

קל לראות שהאדריכל שתכנן את בניין בית הארחה של בית שאן אוהב אבן. זו אחת האכסניות המצליחות ביותר של רשת אנ"א והמקום שוקק חיים.

לעומת האכסניה המטופחת והמוצלחת, מהעבר השני של הכביש מופיעה בית שאן בשיא עליבותה. שטחים מתים, מבנים נטושים וחלקם הרוסים ואלה שמאוכלסים בנויים טלאי על טלאי. בשנים האחרונות בסיוע ממשלתי אגרסיבי היה (ועדיין) ניסיון לפתח את מה שנותר מהכפר הערבי ששכן כאן עד 1948. העבודה הופקדה בידיים של אדריכל שעשה כל טעות אפשרית. נוסף לכך ביצוע ברמה ירודה וכל ההשקעה ירדה לטמיון. בכלל, בבית שאן יש אווירה המייצגת תפיסה שמה שיש מתחת לאדמה חשוב יותר ממה שיש מעליה – תושבי העיר. הרעיון הזה לא עומד במבחן, ולמרות כל המאמצים (והיו הרבה כאלה) מה שיש מתחת לאדמה לא מצליח להתרומם. ועל כך ברשימה זו.

.

החצר הפנימית בבניין הסראייה היתה ההשראה לעיצוב האכסניה

.

סיבוב בחדרי האוכל בשלושה קיבוצים בצפון: ברעם, כפר גלעדי ומצובה

שלושה חדרי אוכל שונים מאד זה מזה: אחד צנוע והשנה מציין 50 שנות קיום בקיבוץ ברעם בן ה-65. שני ענק יחגוג שנה הבאה 30 לבנייתו בלב קיבוץ כפר גלעדי שיחגוג 100 שנה להקמתו. ושלישי לא יחגוג כלום כי הוא נטוש ופרוץ כבר כמה שנים בלב קיבוץ מצובה. כל אחד מהם נבנה על ידי אדריכל אחר: את חדר האוכל בברעם תכנן אהרון אלבוים. שני בכפר גלעדי תכננה ארנונה אקסלרוד ושלישי במצובה תכנן גם אדריכל, אחר שלא הצלחתי לגלות את זהותו.

חוץ מחדרי אוכל, כדאי לבקר בעוד כמה מקומות באזור:

(1) בברעם חשוב לבקר בגן הלאומי ברעם ושם לראות את בית הכנסת העתיק אבל בעיקר את שרידי הכפר בירעם והכנסייה שניצבת סמוך לבית הכנסת בין שרידי הכפר. רצוי להמשיך ולבקר גם בשרידי הכפר איקרית, הנמצאים כמה דקות נסיעה מערבה. על שניהם כתבתי כאן.

(2) בכפר גלעדי יש כמה וכמה דברים לראות כמו מוזיאון בית השומר. מחוץ לקיבוץ יש את חצר תל חי ואת בית הקברות עם פסל האריה שיצר אברהם מלניקוב, שגם טמון כאן מתחת לאחת המצבות. חמש דקות נסיעה ואפשר גם להגיע למפל התנור.

(3) מצובה נמצאת חצי קילומטר משלומי – אחת מעיירות הפיתוח הבודדות שלא התפתחו באופן משמעותי ונותרו קטנות. כדאי לבקר באזור התעשייה, שם אפשר למצוא ממש בין המפעלים בית קברות מתפורר – שריד לכפר אל-באסה שהיה כאן עד תש"ח. ביקור באל-באסה הוא סיומת ראויה לביקור בחדר האוכל הנטוש והחרב. ואולי לא.

.

קטע מחדר האוכל הישן בכפר גלעדי בתכנון האדריכלים דב קוצ'ינסקי ורודוף טרוסטלר

.

סיבוב בגשר הולכי הרגל במחלף גולני

קליל, נקי ולבן הוא גשר הולכי הרגל החדש שנחנך לפני שנה בדיוק במחלף גולני. הגשר מחבר את שתי גדות כביש 65 והוקם במסגרת הפיכת צומת גולני למחלף שניתן לטוס עליו עכשיו במהירות של מאה קמ"ש.

באופן כללי גשרי הולכי הרגל בארץ הם או סתמיים או מוטרפים, ובולט במיוחד גשר הולכי הרגל שעיצב האדריכל הספרדי סנטיאגו קלטראווה בפתח תקווה (שעלותו הסופית הוסתרה מהציבור) והצטרף בשעתו לגשר הרכבת והולכי הרגל שהציב קלטראווה בכניסה לירושלים.

היות ויש מפרץ חניה נוח ממש מתחת לגשר, בחרתי לעצור לכמה דקות ולראות את הגשר מקרוב.

.

על הגשר

.