סיבוב בשני פסז'ים בפריס

רק על זה שביבי וכנופייתו תקעו אותנו כאן צריך להעמיד אותם לדין ובתקווה לזרוק את כולם לצינוק. אבל במקרה של ביבי רצוי לדאוג שהוא ייזרק יחד עם המטורללת. היא כבר תאכל לו את המוח עם כפית. כי בגללו על פריס אנחנו רשאים רק לחלום. עדיין מותר לנו להיזכר, כמו למשל בפסז'ים שהוקמו בזה אחר זה לפני 200 שנה וממשיכים לפעול כמעט ללא כל שינוי. למרות שמדובר בסך הכל בשטחי מסחר שמשמשים גם קיצור דרך, הם מקפלים בתוכם את כל מה שאין לנו כאן. "מרחבי חלום" כינה אותם ולטר בנימין שמצא בהם את מבשרי מרחבי הצריכה המודרניים.

הפסז' האחד הוא Galeie Vero Dodat שתכנן (כנראה) האדריכל קונסטנט פרוטין (Protain) ואורכו 80 מטרים. השני נמצא בסמוך לו – Galerie Viviene שתכנן האדריכל פרנסואה-ז'אק דלנוי (Delannoy) ואורכו 176 מטרים. בשניהם בקרתי כשנאלצתי להמתין בפתח של מסעדה איטלקית שממוקמת בקצה של הפסז' הראשון. הסיבה שכל החנויות סגורות היא שהסתובבתי כאן בכריסמס.

ועל כך ברשימה זו.

.

בחלומות

.

סיבוב במתחם המגורים בשכונת גילה שתכנן גרשון צפור

רגע לפני הסגר שהטילו עלינו ביבי וכנופייתו (שחושבים שהסגר לא חל עליהם), הספקתי להסתובב באחד המבננים היותר מוצלחים בגילה זה שתכנן האדריכל גרשון צפור והושלם ב-1983. כיצד ניתן לזהות את הצלחתו? המתחם נקי, מתוחזק היטב, הגינון מטופח ומלבלב והמקום שקט ונעים. יש תחושת ביטחון הודות לפריסה של הבינוי המתוכננת באופן בו פתחי החלונות פונים לחצר פנימית בה גם מתרחשת התנועה הרגלית ומחזקת גם בהצלחה את הקשר בין הדיירים ובין הסביבה הקרובה.

הרחוב הפנימי שחוזר ומופיע במבננים רבים באחרים בגילה, כזה שמיועד להולכי רגל בלבד ומשולב בבניין עצמו, מופיע גם כאן. אך זה החלק הפחות מוצלח בבניין – הוא מוזנח, מתפורר, לא בטוח ולמעשה מיותר לגמרי. פיצול התנועה היתה הנחייה של משרד השיכון באותן השנים שבהן תוכנן המבנן, ולמרות הכוונה הטובה התוצאה החלישה את הסביבה כולה. אבל בכמה מהלכים פשוטים אפשר היה למצוא לו שימוש אחר, לנצל את השטח טוב יותר ולא להותיר מקום כזה מוזנח.

כעת, עם פיתוח הרכבת הקלה בגילה, גם על המתחם שתכנן צפור לוטשים יזמים עיניים. הם מעוניינים לקדם בו פינוי-בינוי לטובת ציפוף התושבים, מהלך שיצדיק את הקמתה והפעלתה של מערכת להסעת המונים שעלותה גבוהה במיוחד. קודם שמזדרזים להרוס עצרתי במתחם כדי לראות מה יש בו.

ועל כך ברשימה זו.

.

עתיקה וצעירה

.

סיבוב באנדרטה בקיבוץ ניר-עם

את הנצחת החברים שנפלו במלחמת העצמאות בחרו חברי קיבוץ ניר-עם להנציח ממש במרכז הקיבוץ, בנקודת החיבור בין מבני הציבור ובראשם חדר האוכל ובין בתי המגורים, המקום שבו חולפים כולם. את האתר עיצב ב-1964 האדריכל ויטוריו קורינלדי, בשעתו חבר קיבוץ ברור חיל הסמוך ואדריכל במחלקה לתכנון של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים. לזכר החללים הוא בחר לעצב אובליסק בקיבוץ – עמוד זיכרון. היתה זו בחירה מיושנת אך קורינלדי המשכיל עשה זאת במודע.

החידוש היה שהעמוד היה בצורת משולש כדי לרמז על אותם שלושה בני הקיבוץ שנפלו (למעשה נפלו ארבעה), כולו מבטון חשוף ועליו הוטבעה דוגמה מופשטת של שקעים ובליטות. את העמוד הקיף ספסל עגול עם קיר זיכרון מלבני ועליו הותקן פסל ברזל. כל אלה יצרו יחד מקום. סביבם נשתלו עצים שהשתלבו בנוי הקיבוצי הטיפוסי. לפני שנתיים עבר האתר שינויים והרחבות שפגעו ברעיון המקורי של קורינלדי, ולמעשה מכל המכלול שתכנן שרד רק העמוד.

ועל כך ברשימה זו.

.

אובליסק בקיבוץ

.

סיבוב במלון קלאב הוטל טבריה

ביבי וכנופייתו טסו לאמריקה והותירו אותנו כאן בסגר. על חו"ל אפשר לפנטז כבר יותר מחצי שנה וכעת גם על מלונות ארצנו אנחנו יכולים לחלום. אבל לא על מלון קלאב הוטל וגם לא על טבריה אני חולם, כי אלה מקומות שראו ימים טובים יותר וגם כשאין ברירה הם לא נחשבים אופציה.

סיבוב במלון קלאב הוטל טבריה מגלה שהוא משקף את מצבה הכללי של טבריה: המקום ראה ימים יפים יותר. הוא מוזנח ועם קהל עממי, אך מחירי האירוח בו נמוכים יחסית ואטרקטיביים. אם שמים בצד את מצבו של המלון, הרי שלחובבי אדריכלות ביקור בקלאב הוטל טבריה הוא מבוא מצוין להיכרות עם חוליה מרכזית בהתפתחות המלונאות בישראל בכלל ובהתפתחות השפה של האדריכל יהודה פייגין – בכיר מתכנני המלונות בישראל בארבעים השנים האחרונות. זו גם הסיבה שהגעתי לבקר בו.

המלון שנפתח ב-1984 במרומי העיר כולל 307 חדרי אירוח, חדר אוכל, בריכה ומגרשי ספורט. אפשר לזהות בו שני מהלכים שייחדו אותו משאר המלונות שנבנו עד אז בארץ: המהלךה ראשון נבע מהשיפוע החד של המגרש, לכן כל השימושים הציבוריים רוכזו בקומה העליונה, כשבקומה התחתונה מוקמה הבריכה ובין לבין רוכזו בתשע קומות כל חדרי האירוח כשלכולם מרפסת גדולה המשקיפה על נוף הכנרת והגולן. המהלך השני שייחד את המלון היה שיווקו כיחידות נופש בשיטת Time Sharing – מודל שהובא לכאן הישר מארה"ב והתגלה תוך זמן קצר כהשקעה שנויה במחלוקת.

ועל כך ברשימה זו.

.

כן

.

סיבוב בדירתם של האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר

לאורך 60 שנות עבודה תכננו האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר בתי דירות בכל רחבי הארץ וגם באפריקה. מגורים לא היה תחום ההתמחות שהביא לפרסומם, אלא מבני הציבור, כמו ספריית סוראסקי, הספרייה הלאומית, תיאטרון ירושלים ועיריית באר שבע. אבל גם את בתי המגורים שתכננו, הם עיצבו באופן מקצועי ולא שגרתי. את ביתם הפרטי הם בנו בחצר בית הוריה של שולמית, ברחוב בר כוכבא 16 בתל אביב, זמן קצר לאחר שנישאו.

לאורך השנים הורחב הבית בתכנונם, עד שהפך לבית דירות שתופס כמעט את כל שטח המגרש. אך דירתם המקורית נותרה כמו שהיתה. גם היום, קרוב ל-70 שנה מאז נבנה, שומרת דירתם על חיוניותה, וסיבוב בה מגלה מיד שמדובר בדירתם של אדריכלים. לפני חודשיים עמדה הדירה ריקה ומוכנה להשכרה וזו היתה הזדמנות להסתובב בה. זמן קצר לאחר מכן נמצא השוכר המאושר.

זה סיפור שראשיתו לפני מאה שנה ועל כך ברשימה זו.

.

הבית ריק

.

סיבוב במתחם הראשון של האדריכל רם כרמי בשכונת גילה

המבנן הגדול והבולט שתכנן האדריכל רם כרמי, חתן פרס ישראל לאדריכלות זוכה פעמיים פרס רכטר ופעמיים פרס רוקח, הוא זה שמקבל את פני הבאים בשערי שכונת גילה. הוא גם יוצא הדופן מבין כל המתחמים שנבנו וזאת הודות לגן הציבורי הרחב שחלק מממנו עוטף ונראה כמו צומח ממנו.

העניין המחודש באדריכלות מסורתית באה זמן קצר לפני תכנון הפרויקט עם פתיחת שערי העיר העתיקה בירושלים, בעקבות מלחמת ששת ימים. עד אז מצאו האדריכלים את עיקר ההשראה באדריכלות הבינלאומית, בצרפת, אנגליה, גרמניה וארה"ב בעיקר. כעת המבט נותר כאן. הפרויקט שתכנן כרמי כמו עוד כמה מתחמים שהוקמו בגילה באותן השנים, היה מהראשונים בארץ שבו בא לידי ביטוי ניסיון אדריכלי לשלב אלמנטים מהבנייה הירושלמית המסורתית, כאלה מהותיים כמו סמטאות, קסבות, כיכרות קטנות, ארקדות, שערים, וכאלה עיצוביים כמו קשתות ואבן ובעיקר התמודדות עם טופוגרפיה הררית.

בימים אלה כשהרכבת הקלה הולכת ומוקמת בגילה, המתחם של כרמי, כמו עוד מתחמים רבים בשכונה, נמצא בסכנת הריסה לטובת בנייה צפופה וגבוהה יותר. הדיירים משוכנעים שהם יושבים על מכרה של זהב והסכמתם לפרויקט פינוי-בינוי יניב להם דירות מרווחות יותר, אבל הם מתעלמים מכך שהבנייה הצפופה והגבוהה והתכנון הגרוע הנהוג כיום בארץ, ייצרו להם סביבה שסביר להניח תהיה פחות נעימה ושלווה מזו שממנה הם נהנים כיום. הסוגיה לא פשוטה ורצוי להיכנס אליה עם הבנה ומודעות מלאה ככל הניתן לערכים של המקום.

ועל כך ברשימה זו. 

.

זה השער

.

סיבוב במרפסת ים המלח במצפה יריחו

המהלך המפתיע במרפסת התצפית לים המלח שיצרו האדריכלים עמי שמואלי ועוזר שטול הוא במימוש דגם רעיוני שכמוהו חוזרים ויוצרים סטודנטים לאדריכלות באקדמיה וכאן הוא ממש התממש. מדובר במהלך של גילוי והסתרה, כזה שלאורכו חווה המבקר את המקום על מרכיביו השונים, כשהאדריכל מתווה לו את הדרך ומכוון אותו מבלי שירגיש. כך הצליחו האדריכלים להימנע מאותן מרפסות תצפית שגרתיות, אלא יצרו עבודה יוצאת דופן שיש לה ערך מוסף.

המרפסת שנחנכה ב-2014, ממוקמת במרחק מסוים מהשכונה הצפונית של ההתנחלות מצפה יריחו. הכביש המתפתל והצר מקשר בעיקרו אל אנטנה שנקבעה בראשה של גבעה נישאה. ליד האנטנה הוצבו כמה קרוואנים שהפכו לשכונה נוספת בהתנחלות – שיטה מוכחת לתפיסת שטח. הנוף המרהיב, השקט שמופר רק בידי רוחות חזקות, זמזום בלתי פוסק מהאנטנה הסמוכה והאוויר הנקי של המדבר, הופכים את המקום למוקד משיכה למי שמחפש להתנתק מעט מקצב החיים האינטנסיבי ולהתחבר למקום. ורק האנטנה המזמזמת מזכירה מה קורה פה.

ועל כך ברשימה זו.

.

בא והולך

.

סיבוב בבית פרידשטיין באמיל זולא 8 פינת ז'אן ז'ורס 14 בתל אביב

החלק האהוב עלי בבית הדירות שתכננו האחים האדריכלים חיים ויוסף כשדן, בפינת הרחובות אמיל זולא וז'אן ז'ורס בתל אביב הוא הגגון בכניסה. אם תגידו שמדובר בסגנון באוהאוס, אז כנראה שהפעם לא יהיה צריך לתקן ולומר שמדובר בסגנון הבינלאומי, היות ויוסף כשדן למד תקופה קצרה בבאוהאוס.

הבניין שנבנה ב-1937 והוכרז לשימור נראה כמו שהיה עם חנוכתו – יש בזה מן הטוב כי אפשר להתרשם ממנו מבלי שעבר ניתוחים פלסטיים, ומצד שני מצבו נראה בהתאם. המזל הוא שהבניין נבנה באיכות עבודה עברית גבוהה, ולכן אפשר עדיין לחיות בו באופן סביר.

.

גגון

.