Monthly Archives: אוקטובר 2009

סיבוב בנאות הכיכר / מבנן של אדר' נחום זולוטוב

אף אחד לא עושה את זה יותר טוב מנחום זולוטוב, וכל פעם שאני ניתקל בעבודה שלו (ולצערי הן לא שורדות את שיני הזמן ומשתנות ונהרסות בזו אחר זו) אז אני נהנה ללמוד מהן – ויש הרבה מה ללמוד. זולוטוב הוא בהחלט אחד מהאדריכלים הישראלים המקוריים שאני הכי אוהב – הטיפול שלו בחללים ובחומרים ביחס לתרבות ולאקלים המקומי הוא חסר תקדים, ועל הערכים האורבנים שבעבודתו אפרט בהמשך. זה חבל שלא נמצא לזה המשך באדריכלות המקומית.

בנאות הכיכר תכנן זולוטוב מתחם שלם הכולל רחוב מגורים (תמונה שלו כבר על ההתחלה כאן בתחתית הפיסקה) ובית ספר שדה. ישנם שני דברים שיכולים להעלות דמעות של התרגשות ואושר בעיניי: בחורה יפיפייה וארכיטקטורה מעולה, הפעם לא נתקלתי בבנות המקום למרות שאני בטוח שהן נאות, כך שהארכיטקטורה היא זו שגרמה לי להתברווז.

אבל הסיבה העיקרית שהגעתי לסדום הייתה הזמנתו של אסף מדמוני – אדם יקר שאפשר להגיד שאין לו אח ורע בידיעותיו על האזור. אז כשרוצים להכיר את כיכר סדום על כל היבטיה צריך לפנות אל השריף, ומדמוני הוא הכתובת. מצאתי מקום שקט ורגוע – שהשקט מתאים לו כמו כפפה ליד, ובשל כך הייתי מאד רוצה לחזור אליו כמה שיותר מהר.

.

.

ההתחלה של היום לא הייתה טובה, ונאלצתי לראשונה בחיי להחליף גלגל שהתפנצ'ר בשל קרש עם מסמר עליו עליתי ליד הכפר הבדווי אבו ראשד על כביש 25. נאלצתי לרכוש גלגל חדש במוסך בדימונה, אך היות ויצאתי שעה קודם, אז יצא שלא איחרתי למועד שקבעתי עם אסף בביתו שבנאות הכיכר.

.

מיקום נאות הכיכר ומפעלי ים המלח / מקור: וואלה מפות

.

הבית של אסף, הוא גן פסלים ייחודי. מתחת לרשת שחורה המצילה על החצר רחבת הידיים המשקיפה על נוף כיכר סדום, פזורים עשרות רבות של פסלים מעשה ידיו או שלל ממצאים שאותרו באזור ומצאו את מקומם בחצר תוך שהם מקבלים פרשנות חדשה מעצם העמדתם במקום בתנוחה כזו או אחרת. זהו מוזיאון פתוח של איש אחד שחי ואוהב את המקום, ונראה לי שלא ניתן לפתוח את הביקור באזור יותר טוב מאשר ביקור אצל אסף מדמוני איש כיכר הירדן.

 .

.

מדמוני יליד ירושלים, עבר עם הוריו בילדותו לעיר אילת, ומאז שנת 1978 מתגורר בנאות הכיכר. ביתו הראשון במקום הייתה דירה קטנה במבנן שתכנן האדריכל נחום זולוטוב (ועל כך בהמשך) ולאחר תקופה מסוימת עבר לבית סוכנות אותו הרחיב במהלך השנים והוסיף לו אגפים על פי הצורך.

באחד מחדרי הבית, מצויה ספרייתו של מדמוני המונה כמה אלפי כרכים העוסקים רובם ככולם בארץ ישראל ובעברה. השאלה הראשונה והמיותרת שהייתה לי לשאול אותו נוכח ערימות הספרים האדירות שנחשפו לפני, הייתה האם הוא מכיר את האוטוביוגרפיה של כושי רימון, שהתגורר במקום בימיו הראשונים ועשה פה ברדעק גדול בו היו מעורבים גם הירדנים והאו"ם. מסתבר שלא רק שהוא מחזיק בספר, אלא שכושי נמצא איתו בקשר מיוחד, בשל אסון משפחתי משותף שבעקבותיו נוצר הקשר בין השניים. כושי אגב, עף מהיישוב עוד לפני שאסף עבר אליו.

 .

 .

את הנוף הנשקף מדלת הבית קשה לפספס. אסף דאג שהפרגולה בשביל הכניסה לבית, תשען על עמודים גבוהים יותר בחלקה החיצוני של החצר, בכדי שהנוף ייראה היטב בכל פעם שהוא יפתח את דלת הבית.

 .

.

כחלק מהגל שתפס את תושבי נאות הכיכר (ובצדק! המקום מדהים) פתח גם אסף צימר המארח זוגות במחיר השווה לכל נפש, ובנוסף מי שמתארח זוכה בייעוץ הטוב ביותר לטיולים באזור. ויש גם סרטון חדש שהם הפיקו.

.

.

ישנם צימרים נוחים וישנם כאלה שהם הרבה יותר נוחים. כשקראתי לרשימות שלי "ארכיטקטורה ואידאולוגיה בדיסנילנד מקומי" אז הצימרים האלה חוץ ממיקי מאוס בכניסה הם הדיסנילנד המקומי. המרכיב הזה מתחזק כשמגלים שבקצה השני של היישוב קיים המבנן של נחום זולוטוב – ניסיון ליצור ארכיטקטורה מקומית רצינית המעצימה את הטמטום שתפס את ישראל מאז שהשתן עלה לכולם כאן לראש.

.

.

…וישנם גם המבנים שכמוהם ניתן למצוא מפוזרים בלי סוף בהתנחלויות שביהודה שומרון והגליל, זו אותה המחלה רק בצורה אחרת. יחד עם הציונות מתו גם הניסיונות ליצור פתרון פיסי מקומי וייחודי למגורים המשתלב בנוף והסביבה.

.

.

ההפתעה הגדולה אם כן שתפסה אותי בנאות הכיכר, הייתה המבנן הנשכח של האדריכל נחום זולוטוב. אחד מהאדריכלים המקצועיים והמקוריים שתרומתו לתרבות הישראלית טרם נחשפה במלואה לקהל שוחרי התרבות בימינו, אך אני תקווה שספר על פועלו יצא לאור בקרוב (והוא יצא בקרוב). לאחרונה נתקלתי בכמה כתבות המזכירות שזולוטוב היה האדריכל שהרים בתל אביב את מגדל המגורים הראשון בשנת 1958 (שהכיל גם את הסופרמרקט הראשון). אך המבנים החשובים באמת שזולוטוב תכנן, הם טיפוסי המגורים השונים במתכונת של "שטיח" שהידועים שבהם הם ב"שיכון לדוגמה" שבבאר שבע (1959).

זולוטוב השתלב היטב במדבר: אחרי הפרויקט בבאר שבע, תכנן מרכז מבקרים בעין עבדת (1962) עליו זכה בפרס רכטר (מה שלא הפריע לפני שנים ספורות למנהלי המקום להרוס אותו), בית ספר שדה בעין גדי (1962) ולאחר מכן בשנת 1963 את המבנה הזה כאן בנאות הכיכר. את חווית החלל קשה להעביר בתמונות בלבד, ואין תחליף לביקור פיסי באתר – בדיוק כמו במקרה של הביתן הגרמני בברצלונה עליו כתבתי לפני שבועיים.

הסיפור של המקום היה שבוקר אחד החליטו שבעה צעירים להתיישב בחבל ארץ זה, שהיה בלתי מיושב ומפותח בשנותיה הראשונות של המדינה. הצעירים התיישבו בצריף רעוע, והחלו לעבד את האדמה ולהקים בסיס חקלאי במקום ואט אט הצטרפו אליהם חברים נוספים. משרד הפיתוח החליט לאמץ את החבורה הצעירה, ובתמורה הקים להם יישוב מאורגן שהוקם למעשה ממבנה אחד, שכונה בשל צורתו "המבצר".

לצורך הקמת היישוב, הוזמן זולוטוב לתכנן את הפרויקט שהורכב מרחוב מגורים ובית ספר שדה. מייד כשחזרתי מנאות הכיכר הרמתי טלפון לזולוטוב לברר פרטים על המקום. נחום זולוטוב הוא אחד מהאדריכלים הטובים שזכיתי להכיר, והוא טוב לא רק כאיש מקצוע אלא גם כבן אדם הוא טוב ונעים – מרכיב קצת נדיר בקרב בעלי מקצוע זה.

זולוטוב ביקר באתר לפני כמה שנים, והתאכזב לגלות שהמבנה נטוש ומוזנח, אז שמחתי לעודד אותו שהיום את רחוב המגורים מאכלסת קבוצת עובדים זרים, שאמנם לא מטפחת את הבניין, אך לפחות היא מממשת את ייעודו ומחייה אותו, וכך יש לפחות מי שמעריך ארכיטקטורה טובה. בית ספר שדה ניסגר מזמן, ובמקום פעל בית הספר היסודי המקומי שכיום הוא סגור והאגף הגדול כמעט נטוש, אך יחד עם זאת הוא מטופח ומתוחזק היטב. "זה מבנה לתקופה אחרת ולזמנים אחרים", אמר זולוטוב וסיפר בשיחתי עמו את סיפורו של הבניין: "משרד הפיתוח החליט שקיים בסיס להקמת ישוב מאורגן במקום, והזמינו אצלי מבנה למספר אנשים בתנאים מאד צנועים. לכן, יצרתי חצר המגנה על עצמה, מאפשרת קיום של חיי חברה ויחד עם זאת קיימת שמירה על פרטיותם של התושבים".

מהעבודות של זולוטוב אפשר להתלהב בקלות מהערכים האסתטיים שהם נושאים, כמו למשל יחסי המסה והחלל, הטיפול בקורות בטון המצילות על הרחוב, הטיח הייחודי שנשמר באופן מעולה עד היום ללא כל צורך בטיפול וכן השימוש בבטון החשוף המאזכר את הטקסטורות של הקרקע המקומית.

כמובן שהאסתטיקה היא מרכיב שקשה לי שלא להתייחס אליו, אך מה שתופס אותי בעבודותיו של זולוטוב זו התרומה האורבנית שלו לבניין. במקרה דנן, מדובר ברחוב שזולוטוב ייצר כאן, המשתלב עם כיכר עילית  של בית הספר המצויה במפלס העליון (ניצול הטופוגרפיה הטבעית), כששני החללים, מובילים לחדר האוכל (כיום מינימרקט) ואולם התרבות המהווים את הלב החברתי של הפרויקט ולמעשה של היישוב. כך שמדובר כאן במבנה שהוא יישוב שלם – ומכאן חשיבותו וערכו הייחודי בארכיטקטורה ובבינוי הערים הישראלי.

מסתבר שכאשר אסף הגיע לנאות הכיכר ב-1978, הוא קיבל יחידת מגורים במצודה – ביחידה בה מתגוררים כעת עובדים זרים מתאילנד המעבדים את אדמות החקלאים במקום. אסף כל כך אהב את הבניין, שכאשר הזדמן לו, הוא נסע לבקר את זולוטוב בביתו במטרה להכיר את האדם שמאחורי היצירה בה חי. באותה הזדמנות צילם לעצמו את התיק ההיסטורי של הפרויקט שנמצא היה באותה העת אצל זולוטוב, וכלל לבד מתכניות ותצלומי מודלים, גם תצלומים מעת התכנון והקמת המבנה. > התמונות ההיסטוריות המופיעות כאן נמסרו לי מאוספו הפרטי של אסף מדמוני, וצולמו במקור על ידי נחום זולוטוב.

.

בזמן הבניה צוות ההקמה ונחום זולוטוב שעומד ראשון משמאל (מקור: אוסף אסף מדמוני)

 .

(מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

(מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

(מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

(מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

(מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

(מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

(מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

מבט כללי ממערב על האתר בעת הבנייה (מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

מבט על הכניסה לחלקו העליון של המתחם. המבנה משמאל שימש במקור כחדר אוכל רב-תכליתי והיום משמש כמכולת (מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

הכניסה לחלקו העליון של האתר (מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

(מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

בעקבות פרסום הרשימה, שלח לי אדר' נחום זולוטוב תגובה והערה לדברים שהוצגו
*********
וכעת לתמונות שצלמתי היום:
.

המערכת כולה פועלת כך שקיימים ממשקים בין אזורי המבנן השונים, כאן למשל מצוי קישור במרכז רחוב המדרגות עם המפלס העליון של בית הספר, קישורים נוספים מצויים משני קצות הרחוב.

הכניסה ליחידת המגורים מהרחוב מתבצעת מבעד לפתח המורכב מלוחות בטון חשוף וקורת בטון דקה התלויה מעל ומקשרת בין שני הלוחות. צורת פתח זו אל החצר הפנימית, מאזכרת היטב אדריכלות מקומית קדומה. פתח זה מוביל אל חצר פרטית-ציבורית שבחלקה פתוחה אל הרקיע ובחלקה מוצלת על ידי המפלס העליון בו שוכן אגפו המזרחי של בית הספר.

הטיח הייחודי של המבנה הצליח להשתמר כמעט חמישים שנה באופן יוצא מן הכלל, לא מעט הודות לאקלים היבש במקום. בנוסף לאיכות הטיח, ייחודיות הטקסטורה שנוצרה על קירות המבנה, הפכו לתפאורת הרקע בתצלומים בהם נראים ילדי היישוב או מנהיגי הארץ כמו למשל נשיא המדינה אפרים קציר – תמונה שצולמה בכניסה למזכירות היישוב באחד מחדרי בית הספר במפלס העליון.

החזית הדרומית של המבנה ממנו יוצא הרחוב הוא משחק של לוחות הבטון היוצרים קומפוזיציה עשירה, והשמש החזקה הפוגעת בבטון האפור, רק מחזקת את הרצון להמלט חזרה אל הרחוב המוצל והנעים. יחד עם זאת, אל המבקר במקום הנוף המדהים של הר סדום מושכים דווקא החוצה.

הרחוב של המצודה אינו סוף פסוק אורבני, ובשנים הראשונות שהיישוב התפתח – הציר המשיך אל תוככי היישוב, כמו זה המופיע בתמונה.

בהמשך החזית הדרומית מצויה הכניסה הדרומית לבית הספר הממוקם כאמור במפלס גבוה יותר בהתאם לטופוגרפיה הטבעית. בהמשך שוכנת הבריכה של היישוב שלא תוכננה כחלק מהתכנית המקורית.

 .

> > > אחרי שסיימתי להתלהב במשך שעה ארוכה מהמבנן של זולוטוב, המשכנו את הסיבוב לשאר חלקי כיכר סדום. הכביש השחור המוביל צפונה מלווה במספר אתרים יפיפיים ונסתרים – אבל על כך ברשימה אחרת.

 .

סיבוב בקיבוץ גזר / שיר אהבה לכוכב של מחוז דן

ביום ששי האחרון בדרך מחומוס חליל ברמלה לביקור בבית העם הנטוש בכפר שמואל (אחר כך עוד המשכנו לקיבוץ שעלבים), עצרתי עם שאול בקיבוץ גזר השוכן לצד הדרך בה נסענו.

23 שנים חלפו מאז שיאצק ביקר לאחרונה בקיבוץ גזר, וזה עדיין משעשע לצפות בפינה ההיסטורית של נאיביות על סף הטמטום בה מוצגת ארץ ישראל הישנה והטובה שמעולם לא הייתה. זה ברור שבלי שלמה בר אבא אף אחד לא היה חוזר וצופה בקטע הזה, אך יחד עם זאת ניתן ללמוד ממנה איך לא להציג מקום. הפינה הזו לא מפתה לבא ולבקר בגזר וזו טעות העומדת ביסוד כל אותם קטעים קצרים שכיום מחליפות אותן תכניות הממפות את ישראל על פי המטבחים המקומיים שבהם. כמו אז כך היום, אין כל ניסיון להביא את הקהל להיבטים שונים במרחב ובכלל זה מבנים ויצירות אמנות המבטאות באופן יוצא מן הכלל את רוח הזמן אז והיום, ואת זה לא חייבים לעשות במילים גבוהות. כאן ובשאר הרשימות שאני מעלה, אני מבקש להחליף את יאצק, רק שהפעם בלי השפם והאקורדיון ואצלי שאול מחליף את תפקיד פיצי הרובוט.

.

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בחיריה – זבל ומיחזור והפארק שבדרך (101 תמונות) / שיר אהבה לזו שחזרה

זבל ואריק שרון זה הולך ביחד אז אני חושב שההתאמה מוצלחת: אריק קבר את הבנים והפארק יקבור את הזבל. בשל לחץ מגורמים חיצוניים החלטתי למחוק את כל הטקסט המקורי שליווה את הרשימה ובמקומו לקצר: מדובר כאן בסיבוב עם רועי בפארק אילון (הקרוי גם פארק שרון), שהודות לתמיכתה הנדיבה והחונקת של קרן ברכה הוכרזה תחרות אדריכלים למוזמנים ופתוחה, בה גבר על שאר המתמודדים האדריכל הגרמני פיטר לאץ העומד בראש משרד התכנון Lantz+Partner. את הפרוגרמה לפארק יצרה לורה סטאר.

בקיצור: רק כוכבים מחו"ל, וכחלק ממדיניות קלוקלת לישראלים נתנו את הפירורים. ככל הנראה מישהו כאן פספס את הרעיון של קיימות, ולא העדיף להשתמש במשאבים קיימים ומקומיים גם במקרה של בחירה במתכננים. התאחדות התעשיינים בישראל (בתחתית האתר שלה אפשר לשמוע את הג'ינגל) בשיתוף משרד התעשיה והמסחר לוחצים בכל כיוון לנצל את ההון המקומי (הוקם גם אתר מיוחד לכך), אך כנראה שבפארק שרון הדבר זר להם, אחרי הכל הדשא של השכן ירוק יותר – וככה זה ישאר.

 

סיבוב ב"יד לבנים" ברח' פנקס תל אביב

לצורך אחת מהעבודות שכתבתי במסגרת הלימודים במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, שם אני עמל היום על התואר השני, הלכתי לראיין את האדר' סלו הרשמן, המתוגרר ועובד בצפון העיר. בטעות החניתי את המכונית בגדה הלא נכונה של רחוב ויצמן, בסמוך לבניין יד לבנים, אז החלטתי שבאותה הזדמנות אבקר בבניין המרתק הזה, ולראות האם בביקור מחודש זה – אקרא אותו אחרת לאחר שלא הייתי בו כבר כמה שנים.

חווית הביקור במקום, היא אחת מהחזקות שחוויתי בזמן האחרון, וזאת הודות לאיכויות הארכיטקטוניות הגבוהות שיצקו לאתר האדריכלים ישראל לוטן וצבי תורן. אני חושב שמילים שמנסות לגעת, ובטח שלא על ידי משורר, לא יצליחו באמת להעביר את חווית החלל וגם לא התמונות ולכן אני מוצא שאין דבר היכול להחליף את הביקור הפיסי במקום, אז לכן כדאי לקום ולפנות חצי שעה עד שעה ולבקר בבית יד לבנים השוכן ברחוב פנקס בתל אביב. בכל מקרה אנסה, ועל כך ברשימה שלפניכם.

 

אחד משני האדריכלים שתכננו את הפרויקט היה האדריכל ישראל לוטן שהפרויקט החשוב ביותר שלו הוא פרויקט המגורים "קיראון" שבקרית אונו. זוהי שכונת רבי קומות משנות ה-60, המורכבת כולה ממגדלי בטון חשוף, כשחלק מהדירות הינן דופלקסים בהן חדר המגורים הנו חלל המתנשא לגובה שתי קומות ובכך מייצר את אחד מטיפוסי יחידות המגורים המיוחדים המקנים חווית מגורים אחרת (YOO אפילו לא מתקרב לזה).

הפרויקט בקרית אונו בשונה ממרבית מבני "הפרויקט הישראלי" לא נפגע ולא שונה מאז חנוכתו כמעט בכלל, ואף יותר מכך – השכונה כולה מטופחת באופן חסר תקדים. אין זה דבר של מה בכך, היות ועל פי רב בישראל לא אוהבים את המונחים בטון ואפור, ולבטח לא כשהם כבר למעלה מבני 40.

כשביקרתי עם מירי בקיראון לפני חמש שנים, חוץ מלטייל בחצרות המשותפות שהיו מטופחות ומתוחזקות היטב, בחרנו לעלות לקומות המגורים ולבקר במספר מטיפוסי הדירות במקום. לשמחתנו, כמעט כל דלת שדפקנו עליה – נפתחה, ולבקשתנו זכינו לבקר בדירה ולשמוע את חוות הדעת של בעליה על הפרויקט. המשותף לכל הדיירים הייתה העובדה כי הם מאד אוהבים את המקום, ולהוכחה הציג לנו אחד מהדיירים את מחירי השכירות והרכישה בשכונה שהם מהגבוהים באזור. ברשת איתרתי שני תצלומים היסטורים של השכונה שצולמו על ידי פריץ כהן בשנת 1966: [1] / [2].

בית יד לבנים הוא מבנה אקספרימנטאלי, בו ניתנה למתכננים האפשרות לפעול באופן משוחרר לחלוטין – והדבר בא לידי ביטוי בכל אחד מפרטי התכנון: בהצבה באתר, בתכנית, בחתך ובפרטים ורק חבל שזה לא המשיך גם לתצוגה. בבית יד לבנים הכל חופשי (חוץ מהסקס כמובן, אחרת יעצרו אתכם): למעט מספר מאד מצומצם של קירות נושאים החללים המרכיבים את המבנה תחומים בחלונות זכוכית ואלומניום ענקיים, עליהם מקרה תקרת בטון המסתירה קונסטרוקצית שבכות פלדה המאפשרות באמצעות מתיחה מפתחי ענק ללא שימוש בעמודים לא באמצע החלל וכמעט ולא בקצהו.

המבנה עבר שינויים קלים במהלך השנים שפגעו במעט בזרימת החלל ובפרטי הבניין. כך למשל, אחד מחללי הענק הפך לאולם מופעים סגור וחלל נוסף הפך לספריה עירונית. חלונות ודלתות הענק אשר זזו על גלגליות וצירים ואפשרו את פתיחת המבנה כולו אל המרחב – הולחמו או קובעו במקומם.

את הסיור במקום הוביל יעקב – מנהל המקום, שנראה כי אהבתו הגדולה לאתר, הבנתו והערכתו את הארכיטקטורה והאסתטיקה של המבנה שהופקד מתחת לידיו – הם שהיטיבו עמו, ולמעשה עם כל חובבי הארכיטקטורה באשר הם.

שניים ממגדלי המגורים הטובים ביותר שהוקמו בישראל בתחילת שנות התשעים, מצויים בקצה השני של קרית אונו ומשקיפים על הצומת המשיקה לאוניברסיטת בר אילן. במשך שנים רבות שאלתי את עצמי ואחרים מי תכנן את המגדלים שנראים עדיין כאילו נחנכו אתמול, ורק ממש לאחרונה גיליתי שהשניים תוכננו על ידי האב והבן לוטן וככל הנראה גם רוח הקודש.

הגן המקיף את המבנה  יד לבנים בתל אביב הוא פרויקט בפני עצמו ששווה לבקר בו כחלק מהסיור במקום. הגן תוכנן על ידי הגנן הראשי של עיריית תל אביב – אברהם קרוון בתיאום עם מתכנני יד לבנים שאותו הגן עוטף. שילוב מרחב הפנאי עם מרחב הזיכרון הוא אולי נקודת המפתח להצלחתו של הפרויקט לאורך שנים, על אף שהגן עצמו היום נסתר ונשכח.

גן יד לבנים נפתח בשנת 1964, ארבע שנים לאחר חנוכתו של בית יד לבנים. את הסיור שלי במקום, בחרתי תחילה לפתוח בהקפה של המבנה דרך הגן (שם ניתקלתי בעמודי הפלדה הנושאים את התקרה, שתוכננו בהשראת העמודים הנושאים המצויים בביתן ברצלונה של מיס ואן דה רוה, עליו כתבתי רשימה בסוף החודש שעבר. > רק עם השלמת ההקפה – ניכנסתי אל היכל הזיכרון.

המייחד את גן יד לבנים משאר הגנים העירוניים המוכרים לי, זה אי המצאותו של שביל מוסדר, אלא הליכה בנתיב אקראי על פי בחירה בינות לצמחיה ארצישראלית עבותה. הצמחיה כוללת בעיקרה עצי זית, תמר, ברוש, רימון, אקליפטוס, אשל, אלה ואלון. כמו כן שלל מיני שיחים ומתפשטים ובהם החצב, הצבר, נר הלילה והרדוף הנחלים. מאמר יפיפה על הגן כתבה אדריכלית הנוף ד"ר טל אלון-מוזס והוא פורסם בספר/קטלוג "ברשות הרבים – מחווה לגנן העיר תל אביב – אברהם קרוון" (מוזיאון תל אביב לאמנות, 2003). במאמרה, מציבה אלון-מוזס את גן יד לבנים כציון דרך במקומו של הגן בתרבות ההנצחה הישראלית. גן זה מייצג חוליה בשרשרת של גנים דידקטיים, כפי שמתנסח הטקסט המלווה את המבקרים בגן ומופיע בחוברת ההדרכה המחולקת בבית יד לבנים: "וכאשר תפסעו בין משעולי הגן, ואווירתה של ארץ ישראל תסחוף את חושיכם – זכרו את אלה שבמותם ציוו לנו את החיים ובזכותם הכל פורח ומתחדש כקדם". אכן, עדיף להשאר בין החיים וכאן לסיים.

 

 
 
מקור: הילה לוטן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עמוד התמיכה של מיס ואן דר רוה כפי שצולם בביתן הגרמני בברצלונה
 
 
פעם יוסל סיפר לי, שכאשר הושלם הפרויקט של מגדלי אקירוב שלח אבא שלו צלם כדי שיצלם את הפרויקט שתכנן. הצלם המקצועי הגיע למרגלות אחד המגדלים ושלף את המזוודה עם כל הציוד והתחיל להתקין את המצלמה הגדולה על החצובה. הוא לא הספיק לעשות הרבה ותוך דקה עצר רכב גדול בסמוך לו בחריקת בלמים, פתח את אחת הדלתות ושלף את הצלם על ציודו מהמדרכה. אחרי שעה קלה קיבל יסקי טלפון למשרדו, בו הוא התבקש להצהיר כי הזמין מפלוני הצלם שיבוא ויצלם את המבנה. הם לא לקחו בחשבון את אהוד ברק שיתכן שבאותה העת במקרה לא היה במסיבה בפריס.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

אחרי שגם בחנתי את הגדר המקיפה את הגן (שתוכננה אף היא על ידי לוטן ותורן פניתי לחדור אל תוך הבניין. באותה העת, התקיימו חזרות לאיזה תיאטרון צעיר באולם המופעים, אז הסתלקתי ממנו מהר (ממילא אין מה לראות בו), ואז ניתקלתי במנהל הבניין ששמח לסייר איתי במקום.

 
 

אגף המשרדים יועד לשני מפלסים, אך עד היום לא נמצא צורך למימוש המפלס העליון וכך רק מפלס אחד נותר מנוצל.

 
 
 
 
 
 
את התצלום הזה לקח יעקב מאחת מהדירות המשקיפה על המתחם מגבוה במגדלי אקירוב.
 
 
 
 
 
זה לא שהשמיים פתאום נהיו אפורים – אלא זוהי יריעת ניילון אטומה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

בית יד לבנים בתל אביב מכיל היום שלושה יעודים עיקריים: הייעוד המקורי הבא להזכיר את בני העיר שנפלו במלחמות ישראל, הייעוד השני הוא אולם מופעים והייעוד השלישי הוא הספרייה העירונית לתושבי הסביבה.

המבנה משרת מעגלי אוכלוסיה שונים ובכך מוכיח את ניצולו של המרחב הקיים באופן מיטבי. אמנם יהיו לבטח שיאמרו שניתן למקסם את הרווחים מהקרקע בדרכים טובות יותר. אך למרות זאת, צריך להותיר משהו גם לנכדים של אותם אנשים "טובים" רודפי צדק ושלום שגם הם יוכלו בעתיד לכבוש פסגה או שתיים. אבל עד אז – ניתן להמשיך ולהנות מהמקום. ולחיות.

סיבוב בבי"ס מנשר ובתחנה המרכזית הישנה / תערוכת סטודנטים מפתיעה והנכבה של רונה סלע

אחת מהמורות שהשפיעו על החשיבה וקריאת המרחב האישית שלי, ובכך תרמה רבות להתפתחות תפיסת עולמי הייתה רונה סלע.

סלע ביקשה בקורס היחיד שעברתי אצלה, לקטלג באופן כרונולגי את תולדות הצילום המקומי החל מהמאה ה-19 ועד ימינו אלה. לצערי, היה לא מעט ברדק במהלך הקורס, ומספר המפגשים היה מצומצם באופן ניכר – אך למרות כל אלה הצלחתי לצאת מהקורס עם מטען גדול ומשמעותי אותו אני נושא עימי, וחלקים ממנו מוצאים את ביטויים ברשימות אלה. 

התערוכה המוצגת כעת במנשר (חכמי 18, ת"א) "לעיון הציבור" באצירתה של סלע (עליה עבדה שלוש שנים) גרמה לי מייד לשנות את הלו"ז ולדאוג לבקר בתערוכה כמה שיותר מהר. את הרכב החנתי במסילת ישרים בסוף יום העבודה מסיבות קולינריות וספורטיביות, כך שהייתה לי הזדמנות בדרך לתערוכה שעוסקת בסיכסוך מקומי לחצות מרחב מסוכסך נוסף. 

 

 

הדיון על גירוש העובדים הזרים פשט בכל כלי התקשורת, אך בנוה שאנן ניתן לו כלי ביטוי נוסף והפעם על קירות הבתים.

באחת הכתובות שככל הנראה רוססה על ידי אדם שאינו אוהד את אלה שמנקים אחריו, נקבע בחדות ופסקנות: לגרש! … מעניין אם אותו בחור הגיע משבות רחל ולפני כמה שבועות ריסס צעירים שבכלל לא הכיר, או פיצץ דירה של פרופסור ואולי הכל ביחד. אבל מה שבא כאן לידי ביטוי זו העובדה שהשנאה פה היא לא עסק חדש או זר, זה היה פה תמיד וכל פעם כוון למטרה אחרת ולפעמים גם במקביל. לפעמים השנאה הזו גם מוחקת מבנים, כמו במקרה התחנה המרכזית הישנה שתוכננה על ידי ויטקובר (בשיתוף זלקינד), שתכנן גם את אוניברסיטת תל אביב בה אני לומד היום, על שרידי כפר שתושביו גורשו. יש כאן בומרנג שחוזר.

 

 
 
 
 

 

סלע הוציאה עד היום שני ספרים חשובים שליוו שתי תערוכות: "צילום בפלסטין/ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוזיאון הרצליה לאמנות, 2000) ו"שישה ימים ועוד ארבעים שנה" (מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 2007). כעת מלווה את התערוכה במנשר הספר השלישי "לעיון הציבור" המורכב משני כרכים (120 ש"ח מחירו בעת התערוכה) שהאחד מורכב מטקסטים שבעיקרם מתארים את מסע תהליך העבודה לאיתור התצלומים בארכיוני משרד הביטחון והכרך השני מוקדש לתצלומים.

התערוכה למעשה מחזירה אותי לאחד מהערכים אותם לימדה אותי סלע, להתבונן אחרת על מה שנראה מוכר וברור ובכך לחשוף צד נוסף המקרב אל האמת. אין כאן עניין של שמאל או ימין, כי אם הכרה במבט האחר שאינו מתבסס על האתוס עליו גדלנו והתחנכנו. או כפי שסלע בעצמה פותחת את הקטלוג: ההיסטוריה הישראלית נלמדת בבתי הספר הערביים בישראל, ואילו ההיסטוריה הערבית – הכתובה והחזותית – אינה נלמדת כמעט בבתי הספר הישראליים ומרבית הישראלים עיוורים כלפיה.

במסגרת זו, איתרה סלע תצלומים אשר צולמו על ידי מסתערבים שהצליחו להסתנן אל הכוחות הערביים ולצלם אותם בפעולה, או אלבומי תמונות שנלקחו שלל ונבזזו מבתים, או ש"הושאלו" ממשרדי שלטונות המנדאט הבריטי וכדומה. מתוך אותם תצלומים היסטורים עולה ונחשף לראשונה מבט אחר על הצד השני שעל פי רב לא מתפרסם באלבומי הניצחון וספרי ההסיטוריה שלנו. במקביל, עוסק הספר בפרקטיקות העומדות בבסיס הארכיונים הצבאיים ואת אופן חשיפת ושמירת הידע האצור בפני הציבור – פרק מרתק לכשעצמו הזוכה לפירוט רב בכרך הראשון של הספר. פרק זה מלמד על מניעת האפשרות לעיין באוצרות התרבות של המקום ובשליטה בזיכרון ובכתיבת ההיסטוריה והמורשת של האחר.

צריך להיות שמרן או סתם מפגר כדי לסרב ולראות את המבט האחר ובכלל זה ללמוד את האחר, שהוא למעשה השכן עימו אנו אמורים להתמודד יום יום ולא רק מפני שהוא ומשפחתו נאלצים להתמודד עם כוחותינו שעה שעה.

את השם לתערוכה "לעיון הציבור" העניק עו"ד המשמש כיועץ משפטי למערכת הביטחון, במיכתבו לסלע המסתיים במשפט: "…אין באפשרותנו למסור את החומר דנן לעיון הציבור בשלב זה" (המיכתב במלואו מתפרסם כנספח בסוף הכרך הראשון, עמ' 123).

לאחרונה התמסדה סלע ולבד מאתר אינטרנט אישי המהווה בסיס לאצירת חומרים לעיון הציבור (וכבר עכשיו מכיל מאמרים, הרצאות ותצלומים רבים), מציג את הוצאת הספרים החדשה שהקימה על שם אימה הלנה והספר "לעיון הציבור" הנו הראשון שיצא בהוצאה זו. את העיצוב המינימאלי והנקי של שני הכרכים, עיצבו יעל בורשטיין ונדב שלו.

בכל מקרה, הביקור בתערוכה במנשר מזכה את המבקר גם להחשף לעבודה רחבת היקף של הסטודנטים בחדר המדרגות של הבניין – ועל כך בהמשך.

 

 
 
 
 
 
 

חדר המדרגות של בית הספר לאמנות מנשר, הוא חדר מדרגות סטנדרטי, קטן וחסר תאורה טבעית – מרכיבים שאינם מזמינים איש לעשות בו שימוש ובשל כך מעודדים את השימוש במעלית. אך יוזמה פנימית הביאה את התלמידים למלא את קירות החלל הורטיקלי בשלל איורים משעשעים ובעלי קו אחיד, דבר שהופך את השימוש בחלל לחוויה ייחודית.

כאן למעשה (אחרי הביקור בתערוכה של סלע כמובן), ניתן ללמוד פרק כיצד להפוך חלל משעמם, אפל ומטומטם ברמה כזו שהפונקציונאליות החד גונית שלו מעקרת אותו מייעודו, להפוך אותו למקום מזמין. מחלל של מעבר לחלל של שהייה – זה ההישג הגדול אותו השיגו יוזמי הרעיון ומבצעיו, ולכן אני ממליץ לבקר בעבודה הורטיקלית הזו כל עוד היא מצויה על קירות חדר המדרגות.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

סיבוב במוזיאון פתח תקוה / יד לבנים / גן העצמאות / חדר אוכל נטוש בתכנון אריה שרון

הביקורות היללו את "מוזיאון הטבע" – התערוכה שאצרה רויטל בן-אשר פרץ במוזיאון פתח תקוה לאמנות, אז הבנתי שאסור לי לפספס כזה דבר ונסעתי לראות. התערוכה כבר אוטוטו ננעלת – כך שאני ממליץ לעשות כמוני ולבקר בה כבר עכשיו. באותה הזדמנות, אם אתם כבר מגיעים לפתח תקוה אז כדאי לבקר בעוד שני אתרים שנושקים למוזיאון. האתר הראשון הוא גן העצמאות שתוכנן על ידי צמד אדריכלי הנוף צור-יהלום, והאתר השני הוא בניין חדר האוכל הנטוש וחצי הרוס של קיבוץ גבעת השלושה (בתכנון אדר' אריה שרון) ששכן מעבר לכביש עד לשנת 1953 בנקודה הגבוהה באזור.

.

להמשיך לקרוא

המומלצים / שלל מקומות קטנים ונחמדים ברחבי ישראל לאכול בהם על הדרך

סוכות הגיע ועימו הסתיו, וזה הזמן הטוב ביותר לטייל במרחבי ארצינו היפה ושוטטת הדם. אבל סיבוב אינו מושלם ללא עצירה לאכילה ועדיף שיהיה מקומי וייחודי. ברשימה זו, אציג ששה מקומות מומלצים למילוי הקיבה ובהם עצרתי אני בשבועיים האחרונים במהלך סיבובים שלא הועלו לאתר מפאת גידול בתדירות הסיבובים שלי לאחרונה.

ראוי כמובן לציין כי לא קבלתי כל תשלום / שוחד / מינוי פוליטי באף אחד מן המקומות המוצגים ואני ממליץ עליהם ממספר סיבות מרכזיות: 1. קידום ערכי תרבות ומורשת. 2. ערכים כלכליים – לעידוד תוצרת מקומית וזעירה. 3. לוודא שעוד אנשים יכירו או יזכרו – כדי שבפעם הבאה שלי באזור אמצא את המקום ושלא יסגרו אותו. 4. טוב ליבי השופע ( ;

מאפיית צנעני / גדרה

לפני שנתיים בררתי איפה יש מקום טעים, בדרך לשמורת גד ותל לכיש שם רציתי לטייל באיזה יום עם שמעון ואורי. היה מאד קשה למצוא משהו כזה, אבל אחרי הרבה עמל וסבל, הצלחתי להצליב מידע באינטרנט, ולגלות את הפנינה האמיתית של גדרה (אלא אם כן מישהו יגלה לי אחת נוספת): המאפייה התימנית של משפחת צנעני

מאז הביקור הראשון, עצרתי אצל הצנענים כבר כמה וכמה פעמים, וכל פעם מצאתי את עצמי מתקנא בתושבי גדרה שיש להם כזו מאפייה בייתית וטעימה בלב ליבו של היישוב. המאפייה עצמה שוכנת בקומת הקרקע של בית פרטי (רחוב גד 3 היוצא מרחוב ויצמן – הרחוב הראשי של העיר) הניצב בשכונת מגורים שנראית כאילו עצר בה הזמן מלכת ושנות ה-50 לא תמו – במובן החיובי של הרעיון. בפעם האחרונה שביקרתי כאן בערב סוכות, שאלתי את הבת הצעירה של המשפחה שניצבה בעמדת הקופה אם יש קשר משפחתי לכוכבת נולדת מרגול. התשובה היפה והמלהיבה (לא פחות מהבחורה) הייתה שהקשר היחידי עם מרגול הוא שהכביסה של אמא והכביסה של מרגול מתייבשות שתיהן תחת אותה השמש… כמו ברשימות האחרונות שהעליתי לכאן, אז סרטון קצרצר מציג חלק מתהליך האפייה אצל משפחת צנעני, אותו צילמתי בפנים המאפייה.

הבטחתי לשולי שאקח אותה לארוחת בוקר בטבע, אז מגדרה הדרמנו על כביש 40 המשכנו צפונה עד לשמורת מרר (או מע'ר) – במקום בו התרחשו קרבות קשים במלחמת העולם הראשונה ובעת מלחמת העצמאות. את העובדה כי במקום שכן כפר ערבי – הס מלהזכיר ועובדה זו לא נמצאת בשילוט המקומי. 

אז במקום בו נהרגו נאשים בקרב ואזרחים לא שבו אל ביתם – שם על ספסל לצד שולחן שקט, מבודד ונעים פרסנו את מרכולתינו ופתחנו את הבוקר. בסביבה ישנם גם חדרים להשכרה לפי שעה כך שאם אתם מעוניינים בבילוי מושלם, דיסקרטי וקרוב למרכז – זה המקום!

 
 
 
 
 
 
 
 
 
והנה כמה תמונות משמורת מרר
 
 
 
 
 
 
**************************

חוות דחלאן / כביש 40 מול רהט

לפני כמה שנים נסעתי לערד עם מירי (שלמדה איתי בבצלאל והייתי דלוק עליה), חשבנו שנמצא מקום בדווי שנוכל לאכול בו משהו, אך להפתעתנו למרות שלצד כביש 31 שוכנים עשרות ישובים בדווים – לא היה מקום אחד לרפואה. רק אחרי שחזרנו ופנינו לכביש 40 בצומת להבים, ניתקלנו ממש מול רהט בשלטים מזמינים לאוהל אירוח בדווי. אז מורעבים עצרנו באוהל הענק שלצד הדרך, וזכינו להכיר מקום שעד שהיום אין פעם שאני יורד לדרום ולא עוצר בו.

כאן לא מתצאו אטרקציות מטורפות, אלא פה הולכים על משהו טעים, קצר, קצת תיירותי אבל במידה הנכונה, ובמחיר מאד הוגן. המגש שלי קבוע: פיתה עם שמן זית ולבנה וכוס לימונדה, ולצד שניהם מקבלים צלוחית זיתים מעולים. יש אוהל ענק עם מקומות ישיבה נוחים, כך שאתמול למשל שעצרתי במקום נשכבתי על אחד המושבים ושקעתי בספרו של וילנאי על ים המלח משת 1964 (אותו קיבלתי בתחילת היום מתנה מאסף מדמוני).

פעם שאלתי את בעל המקום למה חוץ מהמקום הזה אין מסעדה או מזנון בדווי על הדרך שלצידה שוכנים כל כך הרבה כפרים, והוא ענה לי שהבדווים הקימו הרבה מקומות כאלה לאורך השנים, אך תמיד המדינה לא העניקה רשיונות, ולבסוף הגיעו פקחים שהרסו את המקום וגם דפקו קנס. גם חוות דחלאן "זכתה" למסורת הביקורים, וזו אחת הסיבות שהמקום שוכן באוהל ארעי. אך נראה כי לאחרונה הוסדר העיניין ולפחות לחוות דחלאן לא עושים בעיות (או שאני לא מעודכן). בכל מקרה המקום מאד שליו, נעים ונח ולא הייתה פעם אחת שהתאכזבתי מהעצירה במדבר, רגע לפני שאני חוזר לאספלט ולבטון.  

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
********

המאפייה הבוכרית / שכונת שפירא, תל אביב

שכונת שפירא היא אחת מהשכונות היפות לא רק בתל אביב אלא בארץ כולה, את היופי שבה ריכזו וערכו לכדי ספר שראה אור לפני פחות מחצי שנה מוקי צור והאדר' שרון רוטברד. "לא ביפו ולא בתל אביב" המסכם בצורה מקורית ויפה את סיפורה של השכונה, אך יותר מזה – הספר מצליח להעביר לקורא את האווירה המיוחדת והקוסמופוליטית של המקום.

הספר יצא בהוצאת הספרים "בבל", שהפכה תוך זמן מאד קצר לאחד מהמוסדות החשובים של עולם הספרות והעיצוב בישראל, ואולי גם מיותר לציין ש'בבל' שוכנת בשכונת שפירא באחד מהמבנים המיוחדים ביותר בעיר – אבל זה כבר סיפור לרשימה אחרת.

מוסד חשוב אחר וותיק עוד יותר, היא המאפייה הבוכרית השוכנת ברחוב מסילת ישרים  – הרחוב הראשי של שכונת שפירא (ממש ליד מעגל התנועה במרכז הרחוב, בבניין מס' 41). לפני כחודשיים, כבר העליתי לכאן רשימה שתיארה סיבוב שעשיתי עם כנופיית ויקיפדים, שבסיומו ביקרנו במאפייה המדוברת. כרגיל, כולם היו מאד מרוצים אחרי הליכה ארוכה בחום המתיש לגלות מאפיה קצת אחרת, כזו עם מסורת וטעמים שלא בכל מקום ניתקלים בהם.

חוץ מלחמים בוכרים מסורתיים, נמכרים במקום קיסוני בצק בשלל מילואים, כשהמומלץ שבהם זה מילוי הבשר, אבל את זה אתם כבר תחליטו לבד.

 
 
 
 
 
**********************

המאפייה הביתית של חוה'לה / מסילת ציון

את המאפיה של חוה'לה, גיליתי במקרה בעת נסיעה על הכביש המחבר את בית שמש עם בית גוברין. לצד הדרך היה שלט שכיוון ליישוב מסילת ציון, ואחר כך מערכת שילוט אררררוכה הובילה אותנו עד לקצה המושב – שם בבית האחרון אפתה חוה'לה את העוגות והחלות הטעימות ביותר שאכלתי לאחרונה.

חוה'לה אופה קטנה יש לה קמח מים ותנור ביתי, שבו היא אופה בכמות מוגבלת את המאפים הביתיים והאיכותיים שלה. בפעם הראשונה טרפנו הכל כבר במכונית קודם שהגענו ליעדנו, זה היה פשוט טעים מידי. אבל בפעם השניה התקשרתי לפני ודאגתי להזמין חלה.. ובתיאום נוסף עם שולי, עשינו לנו ארוחת בוקר רומנטית בצל העצים ובלב הטבע שוטט הדם בפארק קנדה. את שרידי הטיהור האתני שבוצע כאן דורסים מידי סוף שבוע אלפי מטיילים ורוכבי אופניים הבאים מכל רחבי הארץ. האויר מצוין והנוף נהדר, "ואפילו אפשר לראות את החרמון ביום יפה" (…סתם, זה משפט שתמיד אומרים כשמגיעים לקומה העליונה באחד מהמגדלים בעיר).

אז אם אתם חושבים על בוקר נחמד באזור בית שמש, כי יש באזור מאות מסלולי טיול ואטרקציות – אז חוה'לה זו תחנת חובה ששווה לנסות. וכך לשלב אוויר נקי עם טעם ביתי, איכותי וטוב – רגע לפני שיחטפו אותה לאיזו רשת. באותה הזדמנות אפשר גם להתעקב לשתי דקות על בית העם המקומי ובניין בית הכנסת שנראה כמו בניין שיכון טיפוסי ביוקנעם.

עידכון (18.03.10): המקום כבר לא עובד. חבל…

 
^בית העם של מושב מסילת ציון
^בית הכנסת של מושב מסילת ציון
 
 
 
 
 
 
 
 
ממסלית ציון המשכנו חמש דקות לפארק קנדה,
ושם על שרידי כפר ערבי אכלנו בשלווה ישראלית טיפוסית את ארוחת הבוקר
 
 
 
 
******************

חנות המפעל של גלידות בן אנד ג'ריס / יבנה

יבנה נמצאת תמיד על הדרך לדרום, למרות שהיא בסך הכל שוכנת 10 דקות מתל אביב אבל עדיין נותנת תחושה של שחקנית שמחוץ למטרופולין. בכל מקרה, ביבנה יש לא מעט מה לראות: משה דיין חיפש כאן עתיקות מהתקופה הישראלית, על גביהם מפארים מספר מבנים ממלוכים עד היום שני מוקדים בעיר: תל יבנה – שממש לאחרונה נחרש חלקו לטובת כביש מהיר והקמה של שכונת מגורים (באתר שכן עד 1948 הכפר הערבי יבנא), וקבר רבן גמליאל. מהתקופה הישראלית הנוכחית ישנם מספר מפעלים שתוכננו על ידי שני אדריכלים זוכי פרס ישראל רם כרמי ואחותו עדה כרמי – כשאת המפעל של רם כרמי (פרויקט מטורף שמזכיר מאד את התחנה המרכזית החדשה עם רחובות פנימיים) עומדים להרוס ממש בימים אלה, והמפעל שתכננה עדה כרמי ממש מולו – עומד נטוש וגם הוא ככל הנראה ייהרס ברגע שיינתן האות.

אבל חוץ מארכיטקטורה יש ביבנה גם את הגלידה האהובה עלי. כאחד שחולה על גלידות ובכל הזדמנות שאפשר אני אוכל שני כדורים בגביע, ובתור אחד שהעוונטה והיחצ"נות של אייסברג ושאר אחיותיה כבר לא עובדת עליו, אז בחנות המפעל של בן אנד ג'ריס אני מוצא את הבסיס, עם הטעמים שרק כאן אפשר להשיג. חוץ מזה שאחד משני השותפים מתאמן בחדר כושר עם אמא שלי כאן בתל אביב, בן אנד ג'ריס מתבססים על הנוסחה האמריקאית של עודף מתיקות שעלי היא עובדת.

חנות המפעל ביבנה (המיסב 1 מול תחנת הדלק, 08-9437474) שוכנת ממש ליד תל יבנה – עליו ניתן להשקיף מחלון החנות, היא מקום נוח לעצירה על הדרך ואם אתם כבר בדרך חזרה הביתה, אז כדאי לנצל את המבצעים של העודפים שלהם ולקחת למקרר בבית.

 
 
 
 
***************

מאפיית רימונה / חוסן

אחת מהתחנות האהובות עלי בדרך לצפון הרחוק זה מאפיית רימונה השוכנת ביישוב חוסן הסמוך למעלות-תרשיחא – ולא בגלל פלאי הארכיטקטורה המרהיבים המצויים בו (הצימרים כאן זוכים לשמות כמו "מערת התשוקה" וכדומה ובעיצוב שבא בהשראת מערות על-קרקעיות שטרם נראו בעולמינו).

הביקור הראשון שלי במקום היה בהמלצתו של שמעון שאת המקום גילתה לו בחורה שמכל הקשר שהיה לו איתה נותרה הזכות להכיר את הלחם של רימונה. עם שמעון בנתיים יש לי חשבון פתוח כי הוא הבטיח שנעשה יחד את היהודיה הקיץ, ובסוף הוא הבריז לי ועשה את היהודיה עם עוד שתי בחורות, וכך נותרתי בלי היהודיה ובלי שתי הבחורות (יהודיות כמובן).

ולגבי רימונה: עם דעיכת ענף החקלאות, שעליה התבססו מרבית תושבי חוסן, פנתה רימונה להקמתה של המאפיה הייחודית שבשעריה אני ניצב אחת למספר חודשים, ואם היה ניתן אז גם הייתי מבקר בה מידי יום.

הלחמים והמאפים כולם נוצרים על פי מתכונים, אותם הצילה רימונה מדודתה המרוקאית הקשישה. לבד מלחמים ושלל מאפים, מגישה רימונה גם בהמזנה שבאה בהתראה קצרה (אבל לא קצרה מידי) ארוחות בוקר ובראנצ'ים מעולים במחיר מאד סביר. תמיד כדאי לוודא מראש שרימונה אופה באותו יום ואם זה יום ששי אז שתשמור שולחן אל מול הנוף.

ביום רביעי בדרך לפגישה בחורפיש עצרתי בלי להודיע מראש, ורימונה אפתה לי לחם עם עשבי תיבול (5 ש"ח) אותו טרפתי תוך דקה, ואפילו לא הספקתי לצלם (את מתקן המים הבריטי דווקא הספקתי לצלם, ולו מוקדשת רשימה שלימה).

על רימונה תמצאו לא מעט חומר ברשת, והמשותף לכל אותן כתבות, זה שכול הכותבים ממליצים עליה (וגם לקשר לאחת מהן, ולהזכיר גם את מספר הטלפון שלה כדי לוודא שלא תאלצו להמתין סתם: 04-9978186).

היות ובביקורי האחרון היה מדובר באמצע שבוע ובשעת בוקר יחסית מוקדמת לתיירות, אז המקום היה קצת ריק (למרות שעד אותה שעה נחטפו כבר כל הלחמים…) אז שילבתי כאן שתי תמונות שצילמתי בפברואר 2005 בעת ביקורי הבתולי הראשון במקום.

 
 
 
 
 
 
 
 
 

סיבוב במתקן המים הבריטי הנטוש במעונה / הר הבטון

אני כבר לא זוכר איך עליתי על זה שיש מתקן מים ענק מבטון ונטוש ליד היישוב מעונה, אבל לקח לי כמה שנים עד שצצה היוזמה והצלחתי להגיע באמת לאתר עצמו. כמעט ואין חומר באינטרנט (התמונה עכשיו בויקיפדיה היא שלי), ואולי גם מפני שאין לאתר שם – אז בכלל קשה למצוא עליו פרטים. אבל בסוף נתקלתי באדריכלית הנוף נאוה כהן שמשרדה ממוקם במעונה, וכך ניצלתי את הקשרים וקבלתי הכוונה ישירה לאתר הנשכח והמדהים הזה המשלב מפעל טכנולוגי והנדסי עם שמורת טבע שקטה ויפה.

.

.

להמשיך לקרוא

התותח שנעלם – בקשת עזרה

שלושת התמונות הללו נשלחו אל ארצינו הקדושה על ידי תומאס צ'רלס סמית' (Thomas Charles Smith) – מהפעילים המרכזים באתר מעריצי המלחמה הגדולה. וכעת התעוררה השאלה: מה הסיפור של אותם תותחים ולאן הם התגלגלו… הפרטים הידועים על התותחים זה שהם (ככל הנראה שניים) הוצבו במרומי הכרמל במלחמת העולם הראשונה על ידי הגרמנים עבור הטורקים ששלטו באותה העת בארץ ישראל וביקשו למנוע את כיבוש האזור על ידי הכוחות הבריטים.

תותח אחד מוצב היה בסמוך לאתר בו ניצב כיום מלון דן כרמל, בגובה 156 מעל לפני הים, ובשנות ה-30 ניתן היה לראות עדיין את בסיס התותח. מיקומו של התותח השני אינו ידוע. ב-23 בספטמבר 1918 גרמו התותחים נזקים רבים לכוחות הבריגדה ההודית והבריטית שהתקדמו לחיפה לאורך תוואי נחל קישון, לאחר ניצחונם בקרב מגידו, בפיקודו של פילדמרשל אדמונד אלנבי.

בקיצור: אלו הן התמונות, ונתבקשתי לפרסם רשימה זו על ידי אנשים יקרים המבקשים לחשוף סיפור נוסף מעברה של חיפה וארצינו היפה ושותתת הדם. אז אם יש לכם מידע או אפילו קצה חוט הגיבו בתחתית הרשימה או שלחו מייל ואדאג לקשר אתכם עם החלונות הגבוהים.

אם העסק הזה יתפתח לכיוון מעניין – אעדכן את הרשימה בהתאם.

 
 
 
 
 
אגב, היום (6.10) לפני 122 שנה נולד לה קורבוזיה בעיירה נידחת במערב שוויץ 

סיבוב בקרית גת / מפעל בגיר הנטוש [3]

אחרי שראיתי את המרכז האזרחי החרב, את שיכוני יסקי האטומים והנטושים רגע לפני הריסתם, הגעתי עם שמוליק לחלקו השלישי והאחרון של הסיבוב שלנו בקרית גת: מפעל בגיר הריק והנטוש.

האולמות הענקיים זועקים את צערם ויגונם של מאות הפועלים שפוטרו מעבודתם, ואת המכונות שפסקה נגניתם. אבל זה לא שאני הולך לדכא אותך ברשימה הסוגרת את קרית גת לעת עתה, כי מתוך המפעל הענק והנטוש הזה יוצאת לה קרן אור חזקה ויפיפיה. ולא הכוונה לבר או אנה בול אלא הכוונה לארגון "הכח לתת" שקיבל חלק משטח המפלס התחתון של המפעל הנטוש לטובת הקמת מרכז איחסון וחלוקה של ריהוט, ביגוד ועוד כל מיני לכל מי שזקוק.

עד שלא נחשפים למפעל הזה שפועל כאן, לא מבינים את חשיבותו. בזמן שאני התלהבתי מעוצמת המבנה הענק והנטוש, עברו לידי מספר סיפורים אליהם לא יכלתי להשאר אדיש. שמוליק מצא שני ספרים שהיו לט בילדות וביקש לרכוש אותם והאחראי הסכים (4 ש"ח ליחידה). אדם על קביים ביקש מאיתנו עזרה להעביר מכונת ייבוש לסובארו שחנתה בחוץ, אז עם המצלמה על הכתף עזרנו לו להעמיס.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

האולמות הענקיים זועקים את צערם ויגונם של מאות הפועלים שפוטרו מעבודתם, ואת המכונות שפסקה נגניתם. אבל זה לא שאני הולך לדכא אותך ברשימה הסוגרת את קרית גת לעת עתה, כי מתוך המפעל הענק והנטוש הזה יוצאת לה קרן אור חזקה ויפיפיה. ולא הכוונה לבר או אנה בול אלא הכוונה לארגון "הכח לתת" שקיבל חלק משטח המפלס התחתון של המפעל הנטוש לטובת הקמת מרכז איחסון וחלוקה של ריהוט, ביגוד ועוד כל מיני לכל מי שזקוק.

עד לשא נחשפים למפעל הזה שפועל כאן, לא מבינים את חשיבותו. בזמן שאני התלהבתי מעוצמת המבנה הענק והנטוש, עברו לידי מספר סיפורים אליהם לא יכלתי להשאר אדיש. שמוליק מצא שני ספרים שהיו לט בילדות וביקש לרכוש אותם והאחראי הסכים (4 ש"ח ליחידה). אדם על קביים ביקש מאיתנו עזרה להעביר מכונת ייבוש לסובארו שחנתה בחוץ, אז עם המצלמה על הכתף עזרנו לו להעמיס.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

מעמיסים את מכונת הייבוש:

 
 
 

זהו חברים וחברות יקרים, אני את קרית גת עוזב לעת עתה. זה תמיד מרתק אותי איך כל ס"מ בארץ הזאת יש מה לראות, ובגלל זה יש לי אינפלציה מטורפת של רשימות. מירון טוען שאסור לי להעלות בפורמאט הנוכחי יותר משתי רשימות בשבוע – וגם זה כבר מוגזם, אבל היות וכל הזמן אני ניתקל במשהו מעניין וההספק לא קטן אז אני לא יודע איך להתאפק מלפרסם רשימות נוספות.

בשל מצוקת האינפלציה שכבר ציינתי אז נראה לי (או שלא) שבימים הקרובים אעלה רשימה מידי יום וכך אפטר מכל המקומות שיושבים ומחכים כבר בעיקוב לא קטן על המחשב שלי: כפר קאסם, יבנה, מסילת ציון, גדרה, טירה, פארק קנדה, שמורת מרר, חירייה, רעננה, רמת הכובש, צור יצחק וצור נתן, קיבוץ אייל, חירבת דרדר, תל אביב (ביקור אצל סלו הרשמן ובבניין 'יד לבנים' ברחוב פנקס, התחנה מרכזית הישנה הרוסה, תערוכה במנשר של רונה סלע), חולות חולון, חורפיש וקבר נבי סבלאן, מתקן המים הבריטי הנטוש במעונה, סדנת ההדפס בכברי, פתח תקוה וחדר האוכל הנטוש של קיבוץ גבעת השלושה המקורי ועוד…. 

ועד אז – שיהיה לכם אחלה חג ושיהיה רק טוב!

 
ואם לא שבעתם ואתם מעוניינים לקרוא עוד מרשימותי על קרית גת, אז הנה שלל קישורים
לרשימה על המרכז האזרחי ההרוס
לרשימה הכללית על קרית גת ושוב המרכז האזרחי ההרוס
לרשימה על שיכוני יסקי

סיבוב בקרית גת / שיכוני יסקי רגע לפני הריסתם [2]

כשהייתי בשנה החמישית ללימודים בבצלאל, התגנבתי מידי פעם לקורס אליו לא נרשמתי ושאותו העביר שרון רוטברד. באותה תקופה הייתי לחוץ מאד בזמנים, ולכן ההשתתפות באותו קורס יצרה לי בעיות קשות: כל פעם אחרי הרצאה כזו הייתי טס למחרת לפרויקט שבו עסק באותו השיעור רוטברד, ולא משנה מה היו התכניות, אני הייתי שם, נצרת או באר שבע, הייתי חייב לספק את סקרנותי.

באחת ההרצאות הציג רוטברד שלושה פרויקטים של יסקי: את "שיכוני יסקי" בקרית גת (שפונו מדיירים), את השוק בבאר שבע (שנהרס) ואת ההוסטל בנצרת (ששופץ ושונה). ההרצאה הייתה ביום שני וביום שלישי למחרת שהיה במקרה גם יום בחירות עשיתי בנצרת בהוסטל של יסקי ואלכסנדרוני וגם בבית הכנסת של נחום זולטוב השוכן ממש בצמוד למבנה. את השיכונים בקרית גת – השארתי להזדמנות אחרת.

אז כשהגעתי לקרית גת כדי לבקר את שמוליק, הייתה זו הזדמנות מצוינת לבקר גם בשיכוני יסקי שתוכננו בשנת 1960 על ידי אברהם יסקי (זוכה פרס ישראל לאדריכלות) ואמנון אלכסנדרוני. ארבעת מבני השיכונים זכו לפירסום אדיר, לאו דוקא חיובי, וזאת הודות למצבם הפיסי המאד ירוד שהגיע לשיאים שטרם נראו בארץ כבר לפני שני עשורים – עובדה זו, היא שהביאה לפינוי המבנים מתושביהם, אטימת הדירות וחדרי המדרגות והכנת המתחם כולו לקראת הריסה.

.

 

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: