סיבוב בעמדת הביטחון שבקצה שדות קיבוץ מסילות

רגע לפני שהערב ירד על העמק ורגע אחרי שתמה הלוויה בבית הקברות של קיבוץ מסילות, יצאתי מהשער והלכתי בשדה לעמדת הביטחון שבלטה בנוף. לעומת השדה שמצפון לבית הקברות וטרם נקצר, מצאתי שהשדה שמדרום ובמרכזו ניצבה העמדה חרוש ושטוח יחסית. מאז 1940 שוכנת כאן העמדה, אלא שאם בשנותיה הראשונות היתה מאוישת, מתוחזקת והיה לה תפקיד במערך הביטחון באזור, הרי שכיום היא נטושה, מוזנחת והתפקיד שהיא נושאת הוא של זיכרון בלבד.

ברוטליזם לא היה אז עדיין בלקסיקון של האדריכלים, אבל המבנה הזה בנוי כולו מבטון חשוף. יש בו גם רובד נוסף שכולל ציטוט מהאדריכלות הרומנטית של חומת ירושלים, כזו שגם אפשר למצוא בבניין בצלאל ההיסטורי. חשבתי שזה יפה שהאדריכל שתכנן את העמדה בחר שלא להזניח את העיצוב החזותי והעניק אופי שקושר אותה לסמל ציוני ולמקום אחר. אבל יתכן שבכלל הבנאים הם אלה שעשו את העיטור על דעת עצמם.

ועל כך ברשימה זו.

.

עמדת ג'ורג'

.

סיבוב באולם הקימרון בעמק בית שאן

"אם המוזות אכן שותקות כשרועמים התותחים – קשה לדעת", כתב בתחילת שנות ה-70 העיתונאי אבי רז בעיתון מעריב תחת הכותרת "אולם מוגן מפצצות". "אך ישובי עמק בית שאן, לא יקבלו את שתיקתן של המוזות כתירוץ למניעת הופעות תרבותיות מהם, גם בימים של ירי ארטילרי והפגזות קטיושות".

קל לפספס את אולם הקימרון היות והוא כולו קבור מתחת לגבעה קטנה לא הרחק מהגבול בין ישראל לירדן. האולם שתוכנן ב-1970 ונחנך רק ב-1977, הוקם בשיאו של משבר ביטחוני, מלחמת ההתשה, בו סבלו יישובי עמק בית שאן מהפגזות מצד ירדן. לעומת זאת, נהנה האזור משגשוג כלכלי ואולמות מופעים נבנו כמעט בכל קיבוץ, עד כדי כך שבעמק בית שאן והירדן שברו שיא ביחס בין מספר מושבים באולמות ומספר התושבים. למעשה יש כאן כפילות מסוימת כי בצמוד לאולם קיים תיאטרון פתוח שנבנה עוד לפניו.

באולם שמכיל 942 מושבים ב-22 שורות, נערכים מופעי מחול, נגינה, זימרה, תיאטרון, תערוכות מתחלפות של יוצרים מהעמק ומהאזור, כנסים, טקסים, כינוסי עובדים והוא משמש את תושבי האזור כולו. הוא תוכנן במשרדו של האדריכל שלמה גלעד, שאחראי היה לרבים ממבני הציבור בקיבוצים בארץ. על הפרויקט היתה אחראית האדריכלית סימונה בר שגיא. מתברר שהיא היתה בעת התכנון בחודשי הריון מתקדמים וקשה שלא למצוא בחצי כדור הזה המכיל בתוכו חיים, דמיון לרחם.

"הקימרון היה תמיד נראה בן חורג ברזומה הברוטליסטי-המודרניסטי המובהק של גלעד", סיפר לי האדריכל ד"ר צבי אלחייני. הוא גם זה שגילה לי שבידי בר שגיא יש מידע על המבנה. "כעת מתגלה שמאחורי תכנון המבנה היתה אדריכלית צעירה בוגרת הטכניון", הוא הוסיף. בעקבות אלחייני התקשרתי כדי לשמוע מבר שגיא את גרסתה לסיפור תכנונו של הבניין, וגם לשמוע את סיפור יחסי העובד והמעבידה. זו אחת היצירות המובהקות ביותר שעוצבו בישראל, ומייצג את התקופה בחומריותו, עיצובו ומהותו.

ועל כך ברשימה זו.

.

מתחת לגבעה מסתתר אולם

.

סיבוב בבית התרבות הנטוש בקיבוץ חפציבה

בתוך האובך הצהוב ובדרך לתלות תערוכה חדשה, עצרתי בקיבוץ חפציבה כדי לחזור ולהציץ בשני פרויקטים שאני אוהב, אחד מהם הוא בית התרבות ע"ש צבי דר. בביקורים הקודמים שלי כאן הבניין היה סגור ונעול, אך הפעם הוא היה פתוח. זה לא רק שריד לתרבות שאבדה וליצירה הגדולה האחרונה של האדריכלית זיוה ארמוני, אלא גם דוגמה למפגש מרתק בין בניין ובין טבע.

ועל כך ברשימה זו.

.

חזית בית התרבות וברקע מורדות הגלבוע

.

סיבוב באכסניית בית שאן ובניסיון הנפל לחדש את שרידי העיר הערבית

קל לראות שהאדריכל שתכנן את בניין בית הארחה של בית שאן אוהב אבן. זו אחת האכסניות המצליחות ביותר של רשת אנ"א והמקום שוקק חיים.

לעומת האכסניה המטופחת והמוצלחת, מהעבר השני של הכביש מופיעה בית שאן בשיא עליבותה. שטחים מתים, מבנים נטושים וחלקם הרוסים ואלה שמאוכלסים בנויים טלאי על טלאי. בשנים האחרונות בסיוע ממשלתי אגרסיבי היה (ועדיין) ניסיון לפתח את מה שנותר מהכפר הערבי ששכן כאן עד 1948. העבודה הופקדה בידיים של אדריכל שעשה כל טעות אפשרית. נוסף לכך ביצוע ברמה ירודה וכל ההשקעה ירדה לטמיון. בכלל, בבית שאן יש אווירה המייצגת תפיסה שמה שיש מתחת לאדמה חשוב יותר ממה שיש מעליה – תושבי העיר. הרעיון הזה לא עומד במבחן, ולמרות כל המאמצים (והיו הרבה כאלה) מה שיש מתחת לאדמה לא מצליח להתרומם. ועל כך ברשימה זו.

.

החצר הפנימית בבניין הסראייה היתה ההשראה לעיצוב האכסניה

.

סיבוב בסככה שעיצבו מוריה-סקלי בגן לאומי בית שאן

רגע לפני שהגעתי לאנדרטת הנופלים, הלכתי לראות מה חדש בגן הלאומי בית שאן. ברשימה הזו אעסוק בסככת ההצללה ובית השימוש בכניסה לאתר.

אני לא רוצה להיכנס עכשיו לביקורת שיש לי על התפיסה הכוללת של בית שאן, בה תופס הגן הלאומי חלק מרכזי. אם אתחיל עם זה אני לא אגמור… אבל אומר רק, שבכל ביקור שלי בבית שאן אני מוצא שוב ושוב שהגן הלאומי הוא העונש הגדול ביותר שיש לתושבי העיר הזו. אולי על הנייר הוא נראה כמו משאב תיירותי, תרבותי וכלכלי אבל בפועל לא זה ולא זה ולא זה. הוא אפילו לא נכלל ברשימת עשרת האתרים המבוקרים בישראל (מצדה, גן החיות התנ"כי בירושלים והספארי ברמת גן בראש הרשימה).

בבית שאן הרסו שכונות שלימות כדי לחשוף עתיקות שמרביתן טרם נחשפו ועצרו פיתוח עירוני הגיוני. הגן הלאומי יצר נתק בין אזור התעסוקה לעיר. נתק משמעותי לא פחות קיים בין העיר עצמה ובין הגן הלאומי. משאבים עצומים מושקעים בכל מיני רעיונות דבילים שקשורים לגן על חשבון העיר. אף אחד מהמבקרים בגן לא עוצר בכלל בעיר שלא השכילה לפתוח מסעדה נורמלית. במסעדה היחידה בעיר, 'שיפודי הכיכר', יש מניסיון שירות רע מאד. עכשיו בית שאן נכנסת להכנת תכנית מתאר, שצפוי שלא תתרום משמעותית לעיר ותמשיך את תהליך גסיסתה הארוך.

אז מה צריך לעשות? אתייחס לכך בהמשך.

.

מבט על תל בית שאן מכיוון הסככה שבכניסה לאתר

.

סיבוב באנדרטה בבקעת בית שאן

אחד מהאתרים הייחודיים שמצאתי בישראל מורכז מאנדרטה גדולה ומוזרה, אמפיתאטרון רגיל יחסית ומאולם מופעים שבנוי כמו בונקר מתחת לאדמה. סיבה מספיק טובה כדי להכיר אותם מקרוב. ברשימה הזו אציג את האנדרטה לנופלים שתכננו האדריכלים מוניו גיתאי וינרויב ואל מנספלד ב-1956 ונחנכה ב-1959.

למה האנדרטה מיוחדת? (1) צורתה, (2) גודלה ו-(3) האופן בו היא משתלבת בנוף.

רוצים לבקר? קשה למצוא אותה למרות שהיא שוכנת כמה מאות מטרים מכביש 90, על כביש מאד צדדי (כביש 7079) בין בית שאן  ובין ברכות הדגים ליד קיבוץ נווה איתן.

אני רוצה להודות לאופירה ורוחל'ה מהמועצה האזורית עמק המעיינות על התמונות והמידע ההיסטורי, לעמוס גיתאי על השיחה שחלקים ממנה מופיעים ברשימה. ותודה אחרונה לאלמוני העובד בפארק הלאומי עתיקות בית שאן – שבלעדיו לא הייתי מוצא את המקום הזה.

.

אנדרטה לנופלים מכיוון הדשא

.

סיבוב בבית העם המתפורר בירדנה

אחרי שביקרתי בבקעת בית שאן ב"בית אהרונוביץ" – בית הביטחון משנות ה-30 של מושב בית יוסף (ורשימה עליו פרסמתי שבוע שעבר), החלטתי לבקר גם במושב ירדנה – הצמוד. בעוד שלבית יוסף ניתן השם בשל מותו של פעיל מפלגתי, הרי שלירדנה ניתן השם בשנת 1952 על ידי זאב וילנאי וזאת בשל העובדה שהקו הכחול של היישוב נושק כמעט לנהר הירדן.

במהלך הסיבוב המהיר במקום ניתקלתי במרכז האזרחי של המושב, שהיה לי הפתעה גדולה. מדובר במתחם גדול בהרבה ביחס לגודל המושב ואיכות העבודה הוכיחה כי לפני ניצבת יצירה של אדריכל ישראלי מהשורה הראשונה המצוי בשיאו. המתחם שכלל אולם מופעים, גינה, אולמות ובריכות שחיה – היה נטוש כולו ובחלקו אף ממוטט והרוס, דבר שרק הדגיש את קריסתו של מה שצבי אפרת וצבי אלחייני כינו "הפרויקט הישראלי" – אותה אדריכלות (או יותר נכון יהיה לכנות 'תרבות') שכוננה את מדינת ישראל החל מהקמתה ועד אי שם בסוף שנות ה-60.

.

חזית הכניסה לבית העם במבט מהחצר הפנימית