ארבעה חדרי אוכל הוקמו לקיבוץ חצרים הסמוך לבאר שבע. הראשון נהרס, השני הוסב ל"משרד הבניין" של הקיבוץ, השלישי לאולם קולנוע ומופעים והרביעי שנחנך ב-1983 שהוא הגדול, המפואר והמשוכלל שבהם ממשיך לפעול כמו בקיבוצים של פעם – שלוש ארוחות ביום, ללא קופָּה, סואן ומהווה מפגש לחברים. את הבניין תכנן האדריכל עמוס המרמן (שחוגג היום יום הולדת 84), חבר הקיבוץ בשעתו שעזב במהלך התכנון אך המשיך בעבודה עד להשלמת הבניין.
בסמוך לו מצוי גם המועדון לחבר שאותו תכנן באמצע שנות ה-60 האדריכל ויטוריו קורינלדי ונשמר לאורך כל השנים, עד לפני חודשיים כשהרסו את כל עיצוב הפנים המקורי לטובת עיצוב חדש.
מכאן אפשר להמשיך למוזיאון הנגב לאמנות שבמרכז באר שבע.
כבר ארבעים שנה שהלול הדו-קומתי בקיבוץ שער העמקים אינו מאכלס עוד תרנגולות והוא עזוב ונטוש. במקור הוקמו שני לולים דו-קומתיים זה לצד זה, כשמגדל סילו מפריד ביניהם. אחד מהשניים כבר נהרס, בעוד שהמבנה הייחודי שנותר מסוגו בארץ והוקם ב-1951 סומן כמבנה לשימור בתכנית שאושרה לפני שנתיים. אלא שבקיבוץ לא הצליחו להעניק ייעוד חדש למבנה שתוכנן לשיכון אפרוחים, ובתכנית חדשה שהופקדה לאחרונה הוא מסומן להריסה לטובת מגרש ספורט.
כמה עשרות מטרים ממנו מוצגת בימים אלה בגלריה העמקים תערוכה צנועה לאמנית דינה ניר, ילידת הקיבוץ (1936). ניר שילבה רבות מעבודותיה במרחב הציבורי וכמעט לא זכתה להציג תערוכת יחיד. כעת נעשה כאן חסד קטן עם יצירתה.
הצניעות ובעיקר מגבלה כספית הביאו לכך שבקיבוץ בית אורן שבמרומי הכרמל, פעל חדר האוכל בצריף עץ לאורך כל השנים שבמהלכן ניתן השירות של הסעדה שיתופית, שבעה עשורים. עם סגירת חדר האוכל במסגרת תהליך ההפרטה, הוסב המבנה לאולם וגן אירועים שנקרא "בקתה ביער" וכמעט ולא נערכו בו שינויים.
בקיבוץ הוקם חדר אוכל נוסף, אך לא כזה שיועד לחברים, אלא לאורחים בלבד, כאלה שהתארחו בבית ההבראה שנוסד בקיבוץ סמוך להקמתו. בשונה מהצריף, את חדר האוכל מ-1961 תכנן האדריכל שמואל ביקלס (מילק), אדריכל המחלקה לתכנון של תנועת הקיבוץ המאוחד. הוא יצר כאן מבנה ייחודי, שבו ניתן דגש לקשר בין אולם ההסעדה ובין הנוף המרהיב הנשקף מהכרמל.
ביקלסהיה "אדריכל הבית" של הקיבוץ במשך 35 שנה. הוא ערך את תכנית המתאר הראשונה עוד ב-1940, תכנן בה מבני ציבור ובראשם את היכל הכרמל (שנשרף), כאמור את חדר האוכל בבית ההבראה, וכן את מבנה המועדון והספרייה שבמרכז הקיבוץ. הוא גם התאים לטופוגרפיה המקומית את תכניות דגמי המבנים החזרתיים שהתקבלו מהמוסדות המיישבים. עוד בקיבוץ תמצאו את פסל "שילוב הדורות" (1946) שיצר הַפַּסָּל דוד פולוס.
עבודה ארוכת שנים על ספרו של האדריכל ויטוריו קורינלדי הגיעה לסיומה בשעה טובה. קורינלדי יליד מילאנו, איטליה, נמלט כילד מעיר הולדתו עם החלת החוקים האנטישמים. בסאו פאולו שבברזיל אליה הגיע עם משפחתו הוא בגר, רכש את השכלתו המקצועית ולאחר נישואיו בחר להגר לישראל ולהצטרף לקיבוץ ברור חיל שבצפון הנגב. לאורך השנים היה אדריכל בכיר במחלקה לתכנון של התק"מ, עד להתפרקותה. שקיעת קיבוצו הובילה אותו גם למהלך עזיבה וחזרה לחיים עירוניים.
בשבוע הבא יערכו בתל אביב שני אירועים שבהם אשתתף עם קורינלדי: ביום שני 5.2 יתקיים בבית ליבלינג (אידלסון 29, 18:30) אירוע שיעסוק במבני הציבור שבקיבוצי עוטף עזה – שאת רבים מהם תכנן קורינלדי. ביום שישי 9.2 יתקיים בבית אריאלה (שאול המלך 25, 10:30) אירוע לכבוד הספר "אדריכל בקיבוץ".
קיבוצי אשדות יעקב איחוד ומאוחד שבעמק הירדן עשירים באתרי זיכרון ייחודיים אולי יותר מכל יישוב אחר בארץ, בטח ביחס להיקף אוכלוסייתם. שורה ארוכה ומכובדת של אדריכלים ואמנים השקיעו בתכנונם מחשבה מעמיקה בפיתוח היצירה, בגיבוש חוויית הביקור וגם תשומת לב לרמת הביצוע. אשדות יעקב מאוחד מתייחד בכך שבו גם הוקם חדר זיכרון ייעודי שמוקדש לחללי הקיבוץ ולחברים שנפטרו מהעולם.
חדר הזיכרון בנוי כמו קופסת עץ קטנה ומשוכללת שלכל חלק בה יש שימוש. הוא שוכן במבנה הספרייה ומעוצב באופן שונה משאר חדרי המבנה. החדר הוקם ב-1975 בתכנונו של האמן משה הדרי, בשעתו חבר הקיבוץ ואיש רב-פעלים שיצר גם את רחבת הזיכרון "הבור" הסמוכה. קרוב ליובל שנים מאז הוקם החדר, מספר המתים גדל ולכן בקיבוץ שוקלים לערוך שינויים או להקים חדר חדש במקום זה הוותיק.
על כך ועל שאר אתרי הזיכרון בשני הקיבוצים ברשימה זו.
את הבינוי במרכז הקיבוץ של בארי שבמערב הנגב תכננו אמנם כמה מתכננים שונים ובתקופות שונות, אך הוא עוצב בשפה אחידה. המרכז כולל מגדל מים שהיה הראשון להבנות בתחילת שנות ה-50. אחריו צמחו בית העם, חדר האוכל ולבסוף גם מבנה משרדי מזכירות הקיבוץ. המשותף לכולם הם הבטון החשוף ששימש כחומר הבנייה העיקרי והשימוש בצורות בסיסיות.
בית העם נועד לאפשר את קיומם של מופעים (עד אז מופעים גדולים נערכו באופן דחוס בחדר האוכל שהיה אז קטן יחסית, או תחת כיפת השמיים באמפי של הקיבוץ). את המבנה שנחנך ב-1976 תכנן האדריכל חנן הברון, חבר קיבוץ רעים השכן, מהאדריכלים המוכשרים שפעלו כאן בארץ ושאחיו ומשפחתו חברי בארי.
"אין ספק שנחזור הביתה", מכריז שמואל נכטיילר חבר קיבוץ עין השלושה. ב-7.10 חדרו קרוב ל-150 מחבלים לקיבוץ השוכן שלושה קילומטרים מגדר הגבול עם רצועת עזה. רק למחרת השתלט הצבא על הקיבוץ ופינה במהירות את כל תושביו. מאז כולם יחד מתארחים במלון באילת.
חדר האוכל של קיבוץ עין השלושה שתוכנן במקור בידי האדריכל מרדכי זברודסקי ומאוחר יותר הורחב בידי האדריכל ויטוריו קורינלדי, כבר לא פעיל שמונה שנים. אלא שכעת כשכולם יחד במלון, חזר המונח "חדר אוכל" והפך למקום של מפגש והעמקת ההיכרות בין החברים, גם אם חדר האוכל הוא במלון.
ימים אחדים לפני ה-7.10 הסתובבתי בעין השלושה עם הצלם איתי איילון לצורך צילום מבני הציבור לספר חדש על עבודתו של קורינלדי.
כעת, חודש וחצי לאחר הסיבוב, הקיבוץ ריק מתושביו. אך למעט כמה מבנים בודדים שנשרפו נותר הקיבוץ על כַּנו. השבוע שוחחתי עם נכטיילר חבר הקיבוץ מאז 1956 שליווה אותי בסיבוב והיה רכז הבניין, כדי לשמוע ממנו על העבר הרחוק והקרוב, על ההווה ועל העתיד.
ביום רביעי לפני שבועיים יצאתי עם הצלם איתי איילון לסיבוב בכמה מהקיבוצים שבעוטף עזה. המטרה היתה לתעד חדרי אוכל וגם כמה מבני ציבור שתכנן האדריכל ויטוריו קורינלדי לקראת ספר שייצא לאור בקרוב. התחלנו בקיבוץ עין השלושה, המשכנו לנחל עוז, לאחר מכן בכפר עזה גם הוזמנו לארוחת צהריים וסיימנו בארז (איילון המשיך לברור חיל ואני המשכתי לפגישת עבודה בעיריית אשדוד).
קיבוצים ככלל ובמיוחד אלה שבעוטף עזה אלה מקומות רגועים ונעימים, שטובלים בצמחייה עשירה שמטופחת באהבה. אין גדרות, המכוניות נפרדות ולא מפריעות, שירותי קהילה מעולים. רק השכנים מהווים איום רצחני, איום שהוכיח עכשיו את עצמו.
חשבנו שהגענו לקיבוצי עוטף עזה כדי להציג מבט עכשווי על חדרי האוכל. לא ידענו שזהו תיעוד של רגע לפני אסון.
רק פחות משני עשורים פעל חדר האוכל הגדול של קיבוץ יפעת שבעמק יזרעאל עד שנסגר ונעזב. האולם הענק שבו סעדו והתכנסו חברי הקיבוץ, נעול כיום וניצב נקי וריק. נותר רק פסנתר כנף שמכוסה ביריעה שחורה. רוב השולחנות והכסאות הוצאו.
חדר האוכל החדש נחנך ב-1981 בתכנונו של האדריכל שמשוןהלר מהמחלקה לתכנון של התק"ם. בבניין יש עדיין כמה שימושים הפעילים גם היום בקומה התחתונה: ארכיון, אולפן הקלטות ומרכז זיכרון מהמושקעים ביותר שהוקמו בקיבוצים בתכנון האדריכלים אייל נחמיאס ושמעון עובדיה.
לא רחוק מחדר האוכל יש גם מסך קולנוע בנוי ואולם תרבות גדול ומשוכלל מ-1969 שתכנן האדריכל שלמה גלעד. סמוך אליו אתר זיכרון נוסף הכולל אנדרטה ורחבת זיכרון. אתר זיכרון שלישי שיצר האמן אלישע וולוצקי הוקם בבית הקברות הסמוך.
לפני 75 שנה בעיצומה של מלחמת העצמאות, נחפרו שבעה מקלטי בטון תת-קרקעיים בקיבוץ רמת הכובש שבשרון. באותה עת היה הקיבוץ בחזית הלחימה, מוקף ביישובים פלסטיניים ומופגז ללא הרף. במקלטים אלה חיו, ישנו, בישלו ואכלו חברי הקיבוץ והחיילים שהגנו על המקום במהלך המלחמה.
"מגיני רמת הכובש יודעים את אשר לפניהם", כתב סופר עיתון הבֹּקר עם סיום ההפוגה הראשונה של המלחמה ביולי 1948. "האווירה במשק היא אווירת התכוננות לקרבות מרים ועקשניים". 14 הרוגים מבני הקיבוץ ומגיניה נפלו עד אז מתחילת המלחמה וההבנה שיש צורך דחוף במקלטים חלחלה היטב למוסדות, שהזדרזו לממן את חפירת המקלטים ליישוב הזעיר אך החשוב ולמנוע את כיבושו.
כעת, נפתח לציבור אחד משבעת המקלטים, במטרה לספר פרק בסיפורו של קיבוץ רמת הכובש. פתיחת המקלט היא חלק ממהלך ארוך שנים שבו פועלים חברים לפתח ענף תיירות ייחודי בקיבוצם.
חדר האוכל בקיבוץ יטבתה הוא מהבודדים בקיבוצים שממשיך לפעול במתכונת מלאה, אפילו ללא קוּפה שגובה תשלום מהסועדים. השיתופיות נותרה כאן כמו שהיתה, וחדר האוכל מלא סועדים במשך מרבית הארוחות.
זהו חדר האוכל השלישי שהוקם בקיבוץ ששוכן בדרום הערבה וסמוך לגבול עם ירדן. הוא נחנך ב-1980 בתכנונה של האדריכלית שלי (רחל) ניסים שעבדה במחלקה לתכנון של התק"ם, לאחר שחדר האוכל שקדם לו מ-1960 בתכנונו של האדריכל פרדי כהנא גם הוא עובד במחלקה בשעתו וחבר קיבוץ בית העמק, היה צר מלהכיל את כל החברים. בימים אלה דנים ביטבתה על הרחבת חדר האוכל, מאחר וגם הוא כבר צר להם.
עצוב לגלות שמאז הסיבוב האחרון לפני שש שנים בקיבוץ מעברות, מזרחית לנתניה, נהרס עד היסוד מתחם המוסד החינוכי "רמות חפר" שתכננו האדריכלים אריה שרון, בוגר הבאוהאוס ושותפו בנימין אידלסון, שניהם חתני פרס ישראל לאדריכלות. בשטחו של המוסד שחוסל הוקמו וילות חדשות ורק "בית מנחם" נותר נטוש, מוזנח ומתפורר.
בשעתו היתה הכוונה להרוס גם את "בית מנחם" – אותו בית תרבות שנחנך ב-1953 והנציח את זכרו של מנחם זינגר-יורש, חבר הקיבוץ שנפל במלחמת העצמאות. בחזיתו של המבנה שתכנן האדריכל שמואל מסטצ'קין, אף הוא בוגר הבאוהאוס ואדריכל בכיר במחלקה הטכנית של תנועת הקיבוץ הארצי, נקבע תבליט אמנותי שיצר האמן נתן רפפורט וכן תיאטרון פתוח קטן. התבליט עדיין כאן, אך התיאטרון נמחק. הריסת בית מנחם קודמה בשעתו לטובת הקמת וילה או שתיים, אלא שמאבק ציבורי ומקצועי הוביל לגניזת ההחלטה.
השנה יכולים היו לציין במעברות 80 שנה להקמתו של בית מנחם, אך באחד הקיבוצים הותיקים בישראל ואף למועצה האזורית עמק חפר לא נמצא התקציב לחידוש המבנה. ובזמן שמסביב לו בנו את שכונת הוילות, נותר הבית חורבה. יתכן ולמישהו היתה כאן תקווה שכלי העבודה שהסתובבו פה בעת בניית הוילות יפרק בטעות את בית מנחם, ואכן היה ניסיון שניתן לראות בברור בשטח, אך התקווה נגוזה והמבנה ניצב גם אם הוא פצוע ומדמם.
לפני עשרים שנה כשפגשתי לראשונה את האדריכל פרדי כהנא, חבר קיבוץ בית העמק ומבכירי האדריכלים בתנועה הקיבוצית, הוא היה פסימי לגבי עתיד הקיבוץ. הוא ראה שחורות. תהליך ההפרטה שעבר על קיבוצו כמו גם על קיבוצים אחרים פורר לנגד עיניו את החיים השיתופיים שבהם נטל חלק פעיל במשך יובל שנים. כיום, כשהוא בן 95, נראה שלא נותר זכר לאותה עננה השחורה. הוא אופטימי ומאושר בקיבוצו ובעיקר שלם עם המציאות המקומית.
כהנא הוא מהאדריכלים הבודדיםבעולם שאחראי לתכנון חלקים עיקריים מהיישוב שבו הוא גר, ואלה ספוגים באידיאולוגיה של החברה השיתופית. על המבנים הבולטים שתכנן בקיבוצו כתבתי כאן כמו בית הכנסת, בית הספר ואתרי ההנצחה. כעת מגיע תורו של חדר האוכל, מרכז הקיבוץ, שהוא גולת הכותרת של יצירתו בבית העמק. חדר האוכל שנחנך ב-1977, פעיל גם היום וליל הסדר שיתקיים בו מחר צפוי למלא אותו בחברים ואורחים.
חדר האוכל בקיבוץ דביר הוא עבודה מוקדמת שתכנן האדריכל מנחם באר, חבר קיבוץ געתון ואדריכל המחלקה הטכנית של תנועת הקיבוץ הארצי. בעת חנוכת הבניין ב-1964 היה באר כבר בן 39, ועם זאת עד אז הוא טרם הוביל פרויקטים משמעותיים במחלקה. היה זה האדריכל שמואל מסטצ'קין, בוגר הבאוהאוס והאדריכל הבכיר במחלקה, שתכנן עד אז ובאופן בלעדי את חדרי האוכל של התנועה, כמעט כולם על בסיס דגם חזרתי. גם כאן ניתן למצוא הד משמעותי לדגם שגיבש מסטצ'קין – מבנה תיבתי אופקי עם פתחי חלונות צרים וגבוהים עם ביטוי בגג לקמרונות נמוכים לצורך החדרת אור ואוויר אל עומק האולם.
למרות ההפרטה מקפידים בקיבוץ להמשיך ולהפעיל את חדר האוכל שמאכיל את החברים כבר 72 שנה. את המנות שמקורן במטבח ההונגרי או הדרום-אמריקאי שהגישו כאן בעבר כבר לא תמצאו, גם מספר הסועדים מבין החברים הצטמצם, אך עדיין רואים בו את לב הקיבוץ.
עיצובי פנים מתחלפים יחסית במהירות, בשונה מאדריכלות. לכן בעוד שאדריכלים יכולים להתגאות ביצירתם במשך שנים, הרי שלעומתם מעצבי פנים נאלצים להסכים למציאות שבה יצירתם נהרסת לטובת עיצוב אחר בתוך שנים ספורות. מיצירתה למשל של דורה גד, בכירת המעצבות שפעלו בישראל, כמעט ולא נותר זכר. לכן, התפלאתי לגלות שעיצוב הפנים שיצרה אדריכלית הפנים כרמלה כרמי למועדון לחבר שבקיבוץ שער העמקים שרד כמעט בשלמותו מאז שנחנך ב-1991. בנוסף, המועדון ממשיך לתפקד כמוקד חברתי מרכזי בקיבוץ.
לאחרונה פורסם ספרה של כרמי "האדריכלות שבפנים", שבו היא פורסת את תפיסת עולמה כמו גם חושפת ונזכרת בעבודות הרבות שעיצבה לאורך שישה עשורים. בספרה לא התייחסה כרמי לעבודתה בשער העמקים, אך לאחר שקראתי ולמדתי על גישתה והשתתפתי באירוע במועדון אז זיהיתי את חותם ידה. מתברר שכרמי לא ידעה אפילו שהפרויקט בוצע, היות וחברי הקיבוץ לקחו ממנה את התכניות ולא עדכנו אותה בהמשך בתהליך הביצוע.
שלושה דברים אהובים עלי בכל סיבוב בגלריה שבקיבוץ שער העמקים: הסביבה – תמיד יש משהו שטרם ראיתי בסביבה. הגלריה – מבנה יוצא דופן עטוף בסגרפיטו צבעוני וכולל שני אולמות תצוגה שונים ואינטימיים. התערוכות – חלקן של אמנים אורחים וחלקן של אומנים מקומיים כשהמשותף לכולם היא המעורבות במקום.
בימים אלה מוצגות כאן שתי תערוכות: האחת מוקדשת ליצירתו של הלל לוטקין, יליד דרום-אפריקה וכיום חבר קיבוץ הסוללים, מעצב גראפי שמתמחה בעיצוב תערוכות. התערוכה השניה מציגה את יצירתו של בצלאל ירדני, יליד קבוצת כנרת שמתגורר ביישוב נופית הסמוך ומאז שיצא לגמלאות מקדיש את זמנו לבניית דגמים מעץ של כלי רכב ועבודה.
אלה תערוכות שמספרות סיפור חיים ומייצגות ערכים של עבודה וחריצות יפה. הן מלאות באנושיות, ממש כמו הגלריה שמארחת אותן.
עלייתם ושקיעתם של חדרי האוכל בקיבוצים הוא נושא שחזרתי והצגתי כאן במהלך השנים, בכל פעם אחד אחר. יותר מ-150 קיבוצים סיקרתי בבמה זו, "חלון אחורי", שהחודש מלאו לה 14 שנה. סקירות אלה התבססו על ביקורים בחדרי האוכל שרובם איבדו את מעמדם ואינם משמשים עוד בייעודם המקורי, חלקם הגדול נטוש ורק חלק זעיר עדיין פעיל. התבססתי גם על ספרות, שיחות עם מאות חברי קיבוצים ואדריכלים וכן על איסוף חומרים מארכיונים רבים שלמזלי פועלים כמעט בכל הקיבוצים, כמו גם ארכיונים נוספים, פרטיים וציבוריים.
לפני חודשים אחדים פרסמתי עם ד"ר צבי אלחייני את הספר "סעודה אחרונה בקיבוץ" בסדרת "אסיה אדריכלות" שבהוצאת אסיה. הספר, פרי מחקר וכתיבה שנמשכו קרוב לשלוש שנים (לרשותנו לא עמד אוסף, לכן היה צורך לאתר ולדלות את המידע והחומרים ממקורות אחרים), התמקד אמנם בעשייתה של האדריכלית ארנונה אקסלרוד (2019-1935), שעבדה במשך שלושה עשורים במחלקה לתכנון של תנועת הקיבוץ המאוחד והתק"ם, אך הספר מציג ראייה רחבה של התופעה, בשיאה ובשקיעתה.
בהזמנת המכון להכשרה טכנולוגית במשרד העבודה אקיים ביום ראשון הקרוב, 5.2, בשעה 12:00באמצעות google meet הרצאה על התופעה של חדרי האוכל. אתמקד בהתפתחותה ההיסטורית ומאפייניה האדריכלים והחברתיים הייחודיים ואסיים במצב הנוכחי. ההשתתפות היא חופשית ורק נדרש להכנס בזמן לקישור הזה.
מרכז הספורט והתרבות של קיבוץ כפר גלעדי ששכן בקצה הצפוני של ההתיישבות העברית, היה גם למרכז של הגליל המזרחי כולו. "בית ציפורי" שנקרא על שמו של חיים ציפורי (1938-1903), ממייסדי ארגון "הפועל", חבר הקיבוץ וממגיניו שנפל בעת מילוי תפקידו, תוכנן בשנות ה-40 בידי המהנדס יוסף אידלמן והאדריכל שמואל ביקלס, מבכירי "הלשכה הטכנית" של תנועת הקיבוץ המאוחד שפעלה בקיבוץ עין חרוד.
ימי תהילתו של בית ציפורי חלפו ועברו. כבר יותר מעשרים שנה שהוא ניצב נטוש ומוזנח. סיבוב בבניין מגלה שהבמה מכוסה בחפצים שונים ומשונים, אך עדיין תמצאו בו מתקני התעמלות שנבנו במיוחד לאולם. הפרגוד האדום דהה ונקרע. מאות המושבים מכוסים באבק וחלק מהתקרה האקוסטית קרס על המושבים והמעברים.
כעת עולה איום הריסה. במועצה אזורית הגליל העליון מבקשים למחוק את המבנה ההיסטורי ולפנות את השטח לטובת מבנה כיתות חדש. חברי הקיבוץ זועמים על ההחלטה ויוצאים למאבק. יחד עם "המועצה לשימור אתרים" הם מבקשים לבטל את ההחלטה וקוראים לשמור על המקום שממנו צמחה התרבות העברית הגלילית המתחדשת.
חלון אחורי 