חלון אחורירשימות הן תרפיה לנשמה
אז למה ליבי אינו נרגע
רק עליה חושב כל הזמן
והיא מזה לא יודעת כלל וכלל
נדמה לי לפעמים שזהו זה ולה אומר
שליבי הוא שלה לעד ולעולם
רעידת אדמה בניין התמוטט
גם בלי המשכנתה ליבי לה רוטט
ואם איתה ארצה ללכת כל לילה לישון
בתור לצערי לא אהיה הראשון
זה חלום וזו שאיפה
שלי תהיה כל החבילה צמודה
ייסורי קשים אך אותם אסתיר מכל עין
אך בקרוב יישבר לי כבר ה___
כי לה משתוקק ואותה אני אוהב
ואם היו לי ביצים הייתי מציע לה מייד נישואין.
| 60 רשימות ב-7 חודשים הביאו ל-30,000 כניסות. לאור המאורע, החלטתי לעצור מהסיבובים לרגע ולהעלות את נושא מיקומה של האדריכלות הישראלית ברשת האינטרנט. ממילא מסתובב לי כבר הראש, וזאת למרות שיש כמה סיבובים מוכנים כבר בקנה.
מכל מקום את הרשימות של שבוע הבא / אקדיש למחזור של שירי אהבה. |
לפני כמעט חמש שנים החלטתי שנמאס לי מהעובדה שכאשר אני מחפש ברשת משהו על אדריכל ישראלי זה או אחר, רוב הסיכויים שלא אמצא דבר. גם מדף הספרים דל מאד, וקשה למצוא חומרים על ארכיטקטורה ישראלית. החלטתי לעשות מעשה ובעקבות זאת הצטרפתי לאנציקלופדיה החופשית ויקיפדיה, שפעלה בגרסה העברית שלה באותה העת כבר שנה ונעדרה כל ערך רציני שעסק באדריכלות ישראלית.
יחי עולם ההיי-טק ששולח את עבדיו לחו"ל!!!!!!!!!1
בזכות ההגליות הקצרות האלו, יכלתי לנסוע לסוף שבוע שקט ונעים בעמק יזרעאל הירוק והפורה עם שולי. בעמק יש הרבה מה לראות וללמוד, אך היות וזמן רב שלא היה לי כזה סופ"ש, בחרתי שלא להסתובב, אלא להשאר במקומי בצימר היפה והמאובזר שאריה ורותי המליצו עליו.
היות ואי אפשר מבלי להסתובב פה ושם, אז להלן היבול מביקור חטוף בכפר יחזקאל ובקיבוץ בית אלפא.
בכפר יחזקאל ביקרנו במטרה אחת ויחידה והיא לאכול לנו צהריים עם גבינות ולחם טוב (אותו הבאנו עמנו) במחלבת ברקנית.
כבר שנים שאני מתלונן שהעמק דל במוקדים קולינאריים בכל דרגה שהיא, וזאת ביחס הפוך לפוטנציאל העצום הקיים במקום. אחד מהמקומות שמצליח להפריח את השממה הזו, זה משק ברקנית השוכן בשוליו הצפוניים של כפר יחזקאל, ולבד מייצור גבינות עיזים מעולות, מפעיל בסופי שבוע חנות ומקום מאד נחמד שניתן לשבת בו ולסעוד.
לכפר יחזקאל יש לי סנטימנטים, היות ומכאן יצא המורה שלי לרישום אסף בן צבי, ובכלל כל נופי העמק זכו להפיכתם למיתוס רומנטי שאין דומה לו במרחב הישראלי.
היות ואני שומר על דבריו של מירון לפזר את הטקסט בין התמונות, אז פירוט על מבנים בכפר יחזקאל – תוכלו למצוא בהמשך. גם שרון העיר שאני עמלה יותר מידי תמונות, אז החלטתי הפעם לקצר באתרים, אולי זה עדיף.
מכפר יחזקאל המשכנו לבית אלפא, שם שולי חיפשה מכולת, כי חיפשה שמפו מסויים שכמובן שהיא לא מצאה.
המדשאות והדרכים בקיבוץ בית אלפא היו ריקים מאדם. החום הכבד הבריח את כולם אבל לא אותי. שולי נותרה במכונית עם המזגן, אמרתי לה שזה ייקח חמש דקות ובאמת לי זה היה נראה כמו חמש דקות. חצי שעה לא הספיקה לי להציץ בקיבוץ, ואאלץ לחזור לכאן לסיבוב קצת יותר מעמיק.
לעת עתה עם שובי לעיר, אקח בספרייה את הספר "ערבה בוכייה" מאת חבר הקיבוץ ישראל זמיר שהוא גם בנו של יצחק בשביס-זינגר, שיצא ממש לאחרונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" ועוסק בין השאר בחיים בקיבוץ בית אלפא. פרק מהספר ניתן לקרוא כאן.
המועצה אזורית עמק בית שאן, השוכנת בדרום מזרח העמק, לקחה חברת מיתוג שניתקה את המקום מההיסטוריה והקונוטציה השלילית המתלווה לשם 'בית שאן' והפכה את שמה של המועצה ל"מועצה אזורית עמק המעינות". השם בא בעקבות שפע המעינות והנחלים המצויים במקום. במועצה החליטו להיכנס חזק בנושא התיירות, וגם כשנכנסים ל"מה חדש" באתר הרשמי, רואים שהנושא עומד בראש סדר העדיפויות המקומי, ועיקר המשאבים מופנה לפיתוח התיירות.
לא תמיד מיתוג מהווה תחליף לתכנית אסטרטגית לאתר. דוגמה מצויינת לכך היא העיר חולון שממתגת את עצמה כבר למעלה מעשור כ"עיר הילדים". המיתוג בא לידי ביטוי בהקמתם של 28 גני סיפור והקמתם של מוקדים עירוניים המופנים לקהל הצעיר, ובכללם המדיטק ומוזיאון הילדים. הפרויקטים בהחלט מרשימים ומוצלחים, ואף הצליחו לשנות לטובה את התדמית של העיר ולמשוך משפחות צעירות. יחד עם זאת, נדמה כי חולון מאבדת את חולון, והמרכז העירוני שלה הולך ומוזנח לטובת הקמתו של מרכז חדש העתיד לקום בשנים הקרובות בסמוך לקניון חולון בליבה הגיאוגרפי של העיר.
בנוסף, האווירה המיוחדת היוצרת חוויה עירונית ייחודית לחולון, הלכה לאיבוד באופן מוחלט בחלקים החדשים של העיר המהווים כמעט מחצית משטחה. אובדן זה, נובע בעיקרו מחוסר תיכנון אסטרטגי והשענות על מינוף העיר באמצעות מיתוג בלבד.
עמק יזרעאל הוא אחד מהמקומות המיוחדים בארץ, ונקשרים בו השורשים של חידוש ההתיישבות הישראלית בארץ ישראל. העמק מאכלס גם כמה מהקיבוצים החשובים של התנועה הקיבוצית (גבע, בית אלפא, חפציבה, תל יוסף, עין חרוד ועוד), אך כל מי שיטייל להנאתו בעמק כמעט ולא ירגיש בהם, היות ואינם מוסדרים לקליטת תיירות באופן מרושת ומקיף. נכון שישנם פה ושם צימרים ומוזיאון אחד או שניים, אבל גם זה ממש לא מספיק ביחס לפוטנציאל המקומי וגם הקשרים בין האתרים רופף או לא קיים בכלל.
המצב הקשה ביותר בו ניתקל התייר הממוצע בעמק – הוא הנושא הקולינארי. בקושי יש מקומות נורמאלים לאכול בהם, ובעוד שהמקום מניב יבול איכותי של גידולים חקלאיים, בריכות דגים, עדרי צאן ומשקי חלב – אין כמעט כלום. כך לדוגמא, אם תנובה הייתה נותנת לזכיין יצירתי לפתוח מסעדה חלבית תחת המותג תנובה בלב הקיבוץ שבו שוכנת המחלבה המרכזית שלה – זה היה נראה לגמרי אחרת. המחלבה של תנובה בתל יוסף, היא אחד מהמבנים הבולטים בעמק, וחוץ מערכים כלכליים שהוא מכיל, יש בו ערכי מורשת היסטוריים של העמק. במקום ניתן להקים לא רק מסעדה, אלא מתחם שלם שיעסוק בנושא החלב. אבל תל יוסף נותר בנתיים קיבוץ מפורק ומתפורר, שבמרכזו ניצב אחד מהמונומנטים החשובים ביותר בארכיטקטורה הישראלית (חדר האוכל של האדריכל ליאופולד קרקואר, שתיכנן גם את חדר האוכל של קיבוץ בית אלפא).
קיימים בעמק הרבה מאד אפשרויות לפיתוח ואני בטוח שיבוא היום והעסק יתפתח, למרות שבסופ"ש עם שולי בעמק יזרעאל אני מעדיף לפתח דברים אחרים…
|
אדריכל חדר האוכל של קיבוץ בית אלפא – ליאופולד קרקואר (1954-1890), הוא אחד מהאהובים עלי מבין האדריכלים הישראלים. עיסוקו הפורה והמוצלח במערך המסות, בא לידי ביטוי בצורניות מאד בסיסית ופשוטה תוך שילוב התאמת המבנה לאקלים המקומי. כל פעם שאני ניכנס לגלריה גורדון, בקומה התחתונה מוצגת דרך קבע אחת מעבודות הגיר המתארת את הנוף של הרי ירושלים מאת קרקואר. לצערי, אין הכיס מתיר לי לרכוש אחת מיצירות החמדה האלה, אבל אני מוכן לעמוד בחזית הגלריה חצי יום רק עם תחתונים לגופי ושלט: "קנו בגורדון" תמורת הנחה משמעותית. בכל מקרה, בניין חדר האוכל שתוכנן במקור בשנת 1932, עבר הרחבה משמעותית בראשית שנות ה-60 על ידי האדריכל אברהם ארליק. לאחרונה הופיע אחד מבנייניו בקליפ של המוסיקאי המצוין נועם רותם (שאני כבר מצפה ומייחל לאלבומו החדש) לשיר "עולה ויורד" (מלון טלטש, חיפה, 1934). על עבודותיו של קרקואר יצאו כבר שני ספרים, שהמשמעותי שבהם יצא על ידי מוזיאון ישראל בשנת 1996 בעריכתם של מאירה פרי-להמן ומיכאל לוין. להלן דברים על מבנה חדר האוכל באתר קיבוץ בית אלפא: המבנה כלל בתוכו: אולם אוכל – ללא עמודים בגובה 5 מטר, עם גג בטון שטוח ומעקה. החלונות בולטים החוצה, לפי הסגנון המיוחד של האדריכל קרקובר, להצללה מחום השמש. באמצע האולם על הקורה המרכזית ישנה עד היום, גלגלת להרמת הלוקס, ששימש לתאורה עד שהגיע החשמל לבית אלפא ב-1934. אולם המטבח – עם מדרגות ליציאה אחורית. המאפייה – מרתף יותר נמוך עם תנור שחומם במבער סולר וממנו ארובה מרובעת בנויה מבטון, שעלתה מעל הגג. מרפסת – בכניסה הראשית. אליה עלו בכמה מדרגות, וממנה הייתה דלת קטנה למטבח ודלת כפולה וגדולה לחדר האוכל. במרפסת נהגו הילדים לשחק, בזמן שההורים אכלו, היינו משחקים ב"מי מפחד מהכושי השחור" (שם גזעני מאוד) ו"הקדרים באים", כי לילדים היה אסור להיכנס לאולם האוכל.מעל הגג נבנה המגדל לשמש מקום תצפית גבוה, כנהוג במבצרים, בקיבוצים אחרים לא בנו מגדלים כאלה. כשהגיע החשמל לבית אלפא בשנת 1934 ממפעל נהריים של רוטנברג, הוצב בראשו זרקור גדול שהיה מאיר בלילות קרן אור חזקה, שהאירה את הגלבוע ואת הגדר שהייתה סביב הקיבוץ. המגדל כלל כשש קומות עם שלבי סולם ביניהם , בקומות העליונות יש חרירי ירי.שנים רבות היה זה האולם המרכזי שבו התנהלו כל האירועים התרבותיים של הקיבוץ. לידו מוצב לזיכרון הפעמון שהיה קורא לחברים לבוא לאכול, להזעיק בשעת סכנה, או שריפה.
|
|
דברים על המבנה באתר קיבוץ בית אלפא "המבנה תוכנן לכבוד מחצית היובל של בית אלפא בשנת 1947 (על ידי ו. אוכס) ונבנה בכספי תרומות שגויסו מידידי הקיבוץ. מחוסר אמצעי מימון מספיקים ופרוץ מלחמת השחרור, התמשכה הבנייה כמה שנים. המבנה המיוחד, כולל אולם עם במה מעוגלת. חדר עיון, היום מוזיאון לעתיקות שנמצאו בבית אלפא ונאספו על ידי מישה רשף ז"ל וארכיון לצילומים עתיקים. עם השלמת הבניין, נוסף לוח זיכרון לחללי מלחמת השחרור, שנפלו בזמן בנייתו.את האולמות מקיפה אכסדרה פתוחה עם ספסלים בנויים ועמודים עגולים עם כיפה במרכזה. במרתף הבניין, ארכיון בית אלפא.המבנה מרשים עד היום בסגנונו המיוחד, הכולל גם מעלה מדרגות רחב ומרשים וקירות תומכים מעוגלים בנויים מאבן ירושלמית מסותתת ומדרכה מרוצפת באבן ירושלמית.
|
אחרי שסיימתי עוד יום עבודה עליתי לירושלים עיר הקודש למשכן בצלאל בהר הצופים לתערוכת סופשנה. מירון אמר שהתערוכות האלה מאכזבות אותו כל פעם מחדש, שאול בברצלונה ומשולי חוצמזה שאמנות מעניינת לה את התחת, יהיה לי מספיק בסופ"ש הקרוב בצימר בצפון. הכי הייתי רוצה ללכת עם רוני כדי לשמוע מה יש לה לומר על היצירות העמוקות – אבל משום מה לא הצעתי לה לבא איתי, אז הלכתי לבד.
רובם המוחלט של התלמידים בבצלאל מתעלמים ממיקומו הבלתי נסבל של המוסד בו הם לומדים. מיקום שהבעייתיות בשהייה בו בולטת באופן קיצוני עם הקמתה של גדר ההפרדה שקשה שלא לראות אותה מכל חלון, והיא ממש לא מבקשת להשתלב בנוף.
בשיעור הראשון ברישום שהיה לי בבצלאל עם אסף בן צבי, והתקיים באחד החללים בהר הצופים, סיפר אסף על אי הנוחות שגורם לו המקום. אז לא כל כך קלטתי מהי אותה אי נוחות, אבל לקח לי פחות משנתיים לקלוט איפה אני נמצא.
מכל מקום, באתי לראות את התערוכה, אך מידי פעם הצצתי החוצה – לכפרים שמסביב ולבניין עצמו שתכנן גרשון צפור ועליו כתבתי עבודת סמינר גדולה עם הילה לוטן – סטונדטית שלמדה שנתיים מתחתיי.
אולי זה המקום להביא קטע מראיון שנערך בשבוע בו נטש בצלאל את מרכז העיר בשנת 1990, ובו רואיין אחד מתלמידי הארכיטקטורה, שלימים כיהן גם כמרצה במחלקה: "אין ספק שבצלאל נעשה היום שותף פעיל בהפיכתו של הר הצופים למגדל שן, והמעבר הזה [ממרכז העיר אל ההר] מהווה נקודה קריטית בהיסטוריה של המוסד – הן בבחינת הקשר לחיי העיר והן בהפיכת האקדמיה היחידה לאמנות ועיצוב בארץ, למבצר אפל".
בהשוואה לשנים קודמות (אי אפשר בלי השוואה) אז התערוכה השנה טובה מאד. שנה שעברה היו אולי שתי עבודות שמשכו את תשומת ליבי, והפעם היו הרבה יותר ולא סתם הגעתי ליותר מ-130 תמונות שצילמתי השנה, לעומת לא יותר מ-15 שצילמתי שנה שעברה.
בהחלט יש דברים טובים לראות במחלקות לאמנות, צילום, אנימציה ותקשורת חזותית – והעסק שווה נסיעה לירושלים. ואם תיכנסו לאתר של בצלאל ותדפיסו את ההזמנה לתערוכה, אז גם תהיה לכם כניסה עם המכונית דרך שער בצלאל, ממש עד הכניסה לבניין.
אז אחרי הקדמה קצרה, ניכנסתי לתערוכה בקומה 5, ישר לזין של אורי נועם. למרות העבודה הזאת שהייתה הראשונה שראיתי בסיבוב, חלה ירידה חדה במספר הגופות החשופים הניבטים מעבודות הסטודנטים. כנראה שעברו כאן שלב אחד הלאה.
מירון אמר לי שכדאי לי לנסות לפזר את הטקסט בין התמונות, כי זה יעודד אנשים לקרוא את מה שאני רושם כאן. אז הפעם הקשבתי להצעתו, וחילקתי את הדברים בהתאם לתמונות. זה באמת מעודד?
באמת שרציתי להיות ילד טוב ולקחתי איתי נייר כדי לכתוב את שמות האמנים שצילמתי, אבל את העט שכחתי במכונית, כך שאני ממש מתנצל על החסרת השמות מרובן של העבודות. מכל מקום, העבודה השניה שניתקלתי בה הייתה משותפת למורן סומר ולמיכל אבולעפיה ובמרכזה הוצג סט של סרט אנימציה. אבל לא הסט היה מעניין, כי אם סט מיניאטורי של שולחן עבודה טיפוסי ככל הנראה לסטודנטים בבצלאל ללא הבדל מין ומחלקה.
קומה מתחת מוצגות העבודות של המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, שבה מציגים תמיד את אותן עבודות והשנה דווקא היה כאן חלש. למרות זאת, תמיד נעים לי לראות את האגף הזה בבניין, שהיה האגף היחיד מבין המחלקות שזכה לתיכנון איכותי ומוקפד וזאת הודות לראש המחלקה באותה העת ציונה שמשי, שהחזיקה את האדריכל ואת שאר ראשי המחלקות בביצים וכך קיבלה את מה שרצתה.
במחלקה לעיצוב קרמי יש בעיקר בנות, וכל מחזור יש בקושי שני בנים שנרשמים. עובדה זו, היא שהביאה אותי לקחת פעמיים קורסים במחלקה הזו, וללמוד לעומק על החומרים מהם עשוי עולמנו.
כששאלתי את צפור, מאיפה הוא הגיע לצבע האדום הזה שאיתו הוא צבע את כל המשקופים, אז צפור ענה שהוא עמד על ההר והשקיף על ירושלים. הוא השקיף ושאל את עצמו 'איזה צבע חסר בעיר הזו', …וכך הגיע לו האדום אל משקופי בצלאל.
כל שנה מארגני התערוכה נאלצים להדפיס מפת הדרכה למבקרים בתערוכה, בניסיון לפשט את מערכת הקומות והחללים שיש בבניין. השנה כבר מהרגע הראשון, ניתן להבחין שלקחו את הנושא ביתר רצינות. מי שעומד מאחורי פרויקט ההכוונה הוא סטונדט מהמחלקה לתקשורת חזותית – אלקנה בלומנטל, שהיה זה לו פרויקט הגמר – ועל כך בהמשך.
מכל מקום איך שניכנסים למפלס 3 של המחלקה לאמנות, מוצגת אחת מסדרות העבודות המרשימות והטובות בתערוכה כולה. חבל שלא כתבתי לעצמי מה השם של הבחורה שעשתה את העבודה, כי יהיה מעניין לראות לאן היא תתפתח מכאן. בדימיוני ראיתי איזו בחורה רוסיה עם לק שחור ושיער סגול שמסתיר את העיניים ורק סיגריה משתלשלת לה בצד הפה.
כבר כמה פעמים שרועי אמר לי שאני חייב לבקר באחת מהשכונות החדשות בבאר שבע, שם הציבו מטוס קרב באמצע מעגל התנועה. אני לא יודע אם העבודה הזו עוסקת באותו מעגל תנועה, אבל מה שכן הסדרה הזו בהחלט עוסקת במליטריזציה ובטימטום של המרחב האזרחי, עליהם כבר כתבתי רשימה קצרה. אני מקווה שבשבועות הקרובים אגיע לבאר שבע ואקפוץ לראות את השכונה הזו, בה מוצב אותו מטוס.
רואן אבו אלהווא לקחה חלל אותו פתח באופן מכוון אל הנוף של מדבר יהודה, הכפרים, ההתנחלויות והגדר. הציורים פשוטים אך בשונה מהעבודות שראיתי בתערוכה, הייתה זו סדרת העבודות היחידה בה האמן היה מחובר לכאן ועכשיו ובגלל זה אהבתי אותה.
אחד מהמרכיבים המרשימים ביותר בבניין בצלאל, בו השקיע האדריכל את מירב מאמציו – היה האולם המרכזי שאליו התנקזו במקור כל מחלקות בית הספר. החלל מתאפיין בקיר מסך גדול הפונה לכיוון הר הבית שכיום נחבא אל מאחורי צמרות העצים.
את החלל חוצה גרם מדרגות המלווה את הבניין מהקומה התחתונה ועד למפלס הכניסה מכיוון הר הצופים. בראיון שערכתי עם האדריכל גרשון צפור שתכנן את הבניין, הוא סיפר עלהמקור לאותם מדרגות:
"המדרגות האלה מייצגות את "שביל החמורים". שביל זה ישב אצלי עמוק בראש עוד מצעירותי, מתקופת לימודיי בטכניון ומגורי בחיפה על הכרמל. השביל הזה למעשה לא צמח מהארכיטקטורה, אלא שאז הייתה לי חברה שגרה במרומי הכרמל, בעוד שאני התגוררתי בסמוך לטכניון ב'הדר', בעמק הזיתים. בין שני הבתים קישר שביל חמורים ומהשביל הזה הייתי יורד חזרה מביתה לחדרי (את העליות הייתי עושה באוטובוס). זיכרון ההליכה בשביל הזה, בבוץ הרטוב בחורף או תחת השמש הלוהטת בקיץ נותר אצלי מאז. החיים בעיר הררית לימדו אותי את השילוב של הבניה בתוך הטופוגרפיה ועם הטופוגרפיה".
את מה שאני חושב על הבניין הזה אשאיר בנתיים לעצמי…
במחלקה לצילום השתחררו סופית משאלות של מגדר, וחזרו אל הנוף הישראלי המורכב והפרוע.
העבודות שהוצגו במחלקה לתקשורת חזותית בקומה העליונה, הצליחו לנער את האבק מהעבודות הצפויות שהוצגו מידי שנה באותם חללים. עבודות הויטראז' שהופיעו אצל כמה מהאמנים עסקו כלם בקשר שבין דת לכלכלה ומסחר.
בשונה משנים קודמות, המחלקה לארכיטקטורה מציגה השנה בקמפוס בהר הצופים, אך יחד עם זאת העבודות נזרקו לחממה הממוקמת מחוץ לבצלאל, ולכן העניין בה היה חלש. הייתי היחיד במקום.
אסתי זנדברג ששימשה ככתבת סביבה בעיתון העיר, פירסמה בעת חנוכת הבניין בשנת 1990 את המאמר "בסוף הם יתרגלו", ובו התייחסה לתלונות הסטונדטים כנגד משכן בצלאל החדש. בסופה של אותה כתבה סיכמה: "הסטודנטים יצטרכו לעמול הרבה כדי לכופף לבניין המבצרי החדש שקיבלו את היד […] וכן, כן, בסוף הלוא מתרגלים".
בתור אחד ששהה במשך חמש שנים לא מעט בבניין הזה, אני יכול להגיד שחללי העבודה בו באמת היו בלתי נסבלים ברמה כזו שלא ניתן היה להתרגל אליהם או להתמודד עימם. אבל על כל זה מכסה האיכות הגבוהה של התלמידים, התלמידות וסגל המורים. הרי אחרי הכל באנו לכאן להנות, ואני נהניתי מאד.
חיפה תמיד מזכירה לי את יהודה פוליקר, לא יודע למה אבל מצלילי השירים הראשונים שלו אני שומע את חיפה. אפילו משיר שמדבר דווקא על יפו כמו "חלון לים התיכון" אני שומע את חיפה, ומדמיין לעצמי את פוליקר משקיף כמו מרקו אל האופק.
חיפה היום כל כך עלובה דפוקה ומיואשת, שאין פלא שכל פעם שאני שומע על איזה פרויקט חדש בעיר – מדובר באיזה נדבך נוסף בחורבן מקומי, וזה בניגוד לאוצרות המרהיבים המצויים בעיר: אוצרות טבע, אוצרות אנושיים, אוצרות היסטוריים, אוצרות טכנולוגיים וכמובן גם אוצרות אדריכלות. אז כשמיקי הזמין אותי להצטרף אליו לסיבוב באתר הזועק להצלה ופיתוח – אז דאגתי להגיע כמה שיותר מהר למקום.
.
.
את מיקי גוטשלק אני מכיר הודות לרשימות שלי כאן, שבעקבות אחת מהן נוצר הקשר. מיקי הוא בחור צעיר בן 72, חיפאי מגיל 4, ששרת בשנות ה-50 בשייטת וכיום הוא פנסיונר מאושר החוקר תעלומות בלתי פתורות מעברה הרחוק של הארץ. בין השאר השקיע זמן רב באיתור מקום קבורתם של שני חיילים איטלקים ששירתו על צוללת שנפגעה בעת מלחמת העולם השניה מול חופי חיפה. כמו כן, יזם בהתנדבות את "השייטת הכחולה", העוקבת ומפקחת בלב ים אחרי מזהמים פוטנציאלים. אז הנה כאן לפנינו, אדם שהוא חלק בלתי ניפרד מהאוצר האנושי שבחיפה – אותו הכרתי וחשפתי כאן עכשיו. כעת אעבור לאוצרות אחרים.
* * *
במשך שנים סברו החוקרים שלא נותר כל שריד לפועלו של שליט הגליל דאהר אל-עומר (1775-1688) שקבע את מרכז השליטה בגליל בעיר חיפה. אל-עומר בנה במקום בו ניצבת כים העיר התחתית, עיר נמל חדשה ומבוצרת לה העניק את השם "עמרת אל ג'דידה". עיר זו נהרסה עד היסוד תוך פחות ממאה שנה ואבניה שימשו למפעלי בניה שונים בעכו. אל-עומר הנו למעשה מייסד חיפה המודרנית, ומכאן חשיבותו למפעל ההתיישבות במקום.
שני המרכיבים המרכזיים בעיר שהקים, למעט הנמל, היו חומת העיר הגדולה והמבצר ששכן בנקודה הגבוהה בעיר. מהמבצר שנקרא היה "בורג' א-סלם" כאמור לא נותר שריד ועל מקומו הוקם לימים גן הזיכרון המהווה נקודת תצפית מרהיבה על נמל חיפה והמפרץ. גוטשלק סובר, שהדעה כי לא נותר שריד למפעלו של אל-עומר איננה נכונה וכי נותרו שני שרידים משמעותיים.
מיקי הוביל אותנו לפאה המערבית של הגן – לרחוב עומר אל כיאם שבו ניתן לראות כי הרחוב מצוי בשיפוע חד כלפי מורדות המפרץ. בהמשכו הופך הרחוב לגרם מדרגות ארוך, שבשולי קצהו צמחיה עבותה. היכן שהסתיים המבצר עצמו, מתחילים שרידיהם של תשתיות המבצר להיחשף. המדובר במערכת המים הענפה, אשר שירתה את המבצר שאויש על ידי מנגנון השלטון ששלט בכל צפונה של ארץ ישראל.
מערכת מים זו, מורכבת הייתה מסדרה ארוכה של בורות מים, שרובם לא שרדו את הפיתוח שעבר על המקום בעיקר בעשור האחרון, ומיקי שגדל באזור ידע להצביע על מקומות בהם היו בורות שכוסו או נהרסו. כך למשל, כבר בצמוד לקצה גרם המדרגות מצוי בור מים שלם, שרק הצמחייה מנעה את כניסתנו אליו. בהמשך בדופן הדרומית של רחוב שיבת ציון, מצויים עוד מספר שרידים של בורות, מהם נותרו דפנות הבור המטויח. בורות שלמים נותרו סגורים ולא הייתה לנו גישה אליהם.
אזור זה מכונה "העיר התחתית" של חיפה, שבעשור האחרון עבר על המקום גל של פיתוח מאסיבי שבמהלכו הוקמה במקום קריית הממשלה החדשה. חלק מבתי המקום עברו תהליך שימור, אך נותרו נטושים בשל חוסר עניין מצד בעלי עסקים לעבור למקום שנראה יותר כעיר של רוחות רפאים. הארמונות הנטושים הפזורים במקום, מעוררים מחשבות על הברדעק שהתרחש פה ב-48', אך מצד שני הם מותירים מרחב עם פוטנציאל אדיר לפיתוח, שהמרכיב החשוב בו הוא חיבור העיר חזרה אל הים ואל שורשיה. אמנם נמל חיפה מונע גישה ישירה לים, אך אני מאמין שכפי שעיריית תל אביב הצליחה לכופף את תחנת הכח רידינג ולאפשר את המשך הטיילת דרך שטח התחנה, כך גם כאן הדבר יהיה ניתן. והנה כבר פורסם שבדצמבר הקרוב תיערך ביאנלה לאמנות ים-תיכונית רחבת היקף בשטח הנמל – כך שדברים בהחלט יכולים לזוז כאן.
המשכנו עם רחוב מעלה השחרור ועלינו ל"ארץ החניונים" המסתירים את הפצע הגדול שטרם הגליד של העיר הזו. בשולי החניונים של ואדי סליב מצוי קיר המורכב מאבנים גדולות ומסותתות – המהוות את השריד האחרון לחומת עירו של דאהר אל-עומר.
קטע החומה ששרד מרשים במימדיו, אמנם זו לא חומת ירושלים, אך שריד זה הנו מייצג ערכי מורשת משמעותיים ביותר לחיפה המודרנית. לא שלט קטן, לא תאורה, לא תחזוקה, לא כלום – איפה כאן העירייה? איפה כאן האוניברסיטה? איזו מן עיר מזלזלת כך בעברה?
יתירה מזאת, מאחורי החומה ניצבים מבנים בסגנון הבינלאומי מוזנחים ונטושים שנראה כי ניצלו מהריסה בעת המלחמה, הודות לעובדה כי מכאן ומעלה התגוררה אוכלוסייה יהודית. כבר שנים שאני שומע מיודעי דבר שהאדריכלות בחיפה אומנם לא זוכה לתהילה לה זוכים המבנים בתל אביב או ירושלים, אך חיפה יכולה "לעשות בית ספר" לשאר חלקי הארץ. ואכן המבנים המוזנחים הללו, בהחלט מרשימים גם במצבם הנוכחי.
החום היה מעיק ועצרנו לשתות במזנון שלא היה נראה טוב יותר מהסביבה הפיסית בו היה מצוי, נפרדנו ממיקי ואמרתי לרועי שאני מוכן לרוץ ערום במשרד אם הוא לא ייפול מהרגלים כשאחשוף אותו לאחד מהמבנים המדהימים ביותר שהוא ניתקל בהם בחייו.
רועי כבר חכך את ידיו בשמחה לאיד, אך אחרי שהכנסתי אותו ל"שוק תלפיות" (סיור מקיף מהמרתף ועד לגג) – רועי הסכים שאכן זה המבנה הגדול, המושקע, היפה והנטוש ביותר שהוא ראה בחייו – ולכן איש לא ירוץ בנתיים ערום במשרד.
אין ספק שחיפה עשירה בנופים ומבנים מהמרשימים שידעה הארץ הזו, אבל משום מה לא מצליחים למנף בה את היתרון הזה, והעיר שוקעת והמצב בה נראה על הפנים.
לסיום נתתי לרועי לשתות ברד בצבע סגול וצהוב, ניכנסנו להציץ בבניין העירייה וחזרנו לתל אביב.
.
בירידה לצד גן הזיכרון
.
למרגלות גן הזיכרון
.
נטוש
.
נטוש
.
פעם
.
נטוש
.
נטוש
.
נטוש
.
חומה?
.
השוק
.
בשוק
.
בשוק
.
בשוק
.
בשוק
.
בשוק
.
עיריית חיפה
.
למרות השמועות ולאחר התייעצות עם חברים ואנשי מקצוע, ברצוני להבהיר כי כל 50 המופעים עליהם התחייבתי יתקיימו כמתוכנן.
בנוסף, מתוך מניעים ציוניים טהורים אקיים הופעה נוספת בישראל הכוכב ה-51 שלנו.
אני אוהב אתכם.
שלכם (עדיין)
– מיכאל יעקובסון
אחרי שסיימתי עם רועי את הביקור במועצה אזורית מטה אשר (שכללה ביקור במושב רגבה, קיבוץ לוחמי הגיטאות ובשרידיו האחרונים של הכפר אל-סמיריה) המשכנו לעכו.
בעכו לא הייתי כבר כמה שנים, וככל שהזמן עובר אני רואה שהעיר חוזרת לידיים שהחזיקו בה עד 1948. ראשונה הייתה העיר העתיקה, אחר כך המנדאטורית והיום גם השיכונים שמקיפים את המרכז ההיסטורי הפכו כמעט כולם למטוהרים מאוכלוסיה הישראלית.
לא יפו, לא לוד, לא רמלה ולא ירושלים – עכו היא היום העיר הפלסטינאית המרכזית בישראל, זה פשוט צעד אחד מיני רבים בהשבת הגלגל לאחור.
רע או טוב, בעוד שהישראלים יודעים להחריב כל מאפיין עירוני, שבים הערבים ומקימים לתחייה את עכו הערה והתוססת.
.
.
לפני כמה שנים, כשעוד הייתי סטודנט בבצלאל, בחרתי לכתוב איזו עבודה על עכו – אך ורק כתירוץ ללכת ולאכול אצל סעיד. את העבודה כתבתי עם סימה, וכשאחת המרצות במחלקה דורית מלין, שמעה על הנסיעה והסעיד, היא בחרה שגם להצטרף. זה היה הסיפתח ואני יכול להשבע ששמעתי אז את המלאכים יוצאים ושרים – זה היה החומוס הטוב ביותר שאכלתי עד לאותו היום.
הפעם לצערי לא שמעתי לא מלאכים ולא את דורית. החומוס היה מצוין, אבל לא יותר וברמה הזו – זה מאכזב. אל דאגה, הבקלוות ושאר הקינוחים המתוקים הנמכרים כל מטר בשוק העתיק של עכו, השיבו את הכבוד האבוד, והמלאכים שבו ושרו.
חוץ מכמה קבוצות של פרויקט תגלית, לא היה בעיר יהודי אחד לרפואה. זה לא שחסרים לי יהודים מול העיניים, אבל עכו העתיקה שעד לפני שלושה עשורים הייתה מאוכלסת כמעט אך ורק ביהודים, שינתה את פניה. אבל כל עוד שומרים כאן מרחק מהבועה, מצידי שיתפוצץ העולם. ממילא הפסדנו כבר את הגליל, ואני בטוח שעוד שתי קדנציות עם ביבי – הגליל ייהפך לאוטונומיה. אפרופו ביבי, ביום שהוא עלה לשלטון יחד עם "רק הליכוד יכול" אז אמרתי לשאול שחייבים מהר לעשות טיול בגולן ובמזרח ירושלים. אני תמיד הייתי בעד "עזה ומופז תחילה", אבל היום התקדמתי ואני בעד "בני ברק, וחלוץ תחילה".
בכל מקרה, חוץ מהשוק והנמל ביקרנו גם בחאן אל-פראנג'ה שהוקם במאה ה-16, ושערי העץ המצופים ברזל ניצבים עד היום בשער החאן. מתוך סקרנות בלתי מרוסנת ניכנסנו לאגפי המגורים במקום, ובעקבות זאת אני ממליץ לכל מי שיבקר בעכו העתיקה, לא לוותר ולסור ולראות את תקרות העץ המשתלבות בבנייה באבן המקומית. אומנם אחרי שאוכלים מנת חומוס גדולה אצל סעיד, כבר לא מתעניינים יותר בנופים, ארכיטקטורה ופרחים, אבל בכל זאת החאן הזה הוא עסק מרתק: הוא בנוי על החצר המרכזית של הרובע הוונציאני שהתקיים כאן מהתקופה הצלבנית, ובאמצע המאה ה-16 קיבלו רשות הסוחרים הצרפתים להקים באתר חאן שכלל מגורים, שטחי מסחר, אחסנה ופונדק. מאז המאה ה-18 פועל במקום גם בית ספר נוצרי שאגפיו הם החלקים המשוקמים היחידים במקום, וכל השאר על אף שכולו מאוייש – מוזנח ומתפורר.
התמונות שסוגרות את הרשימה הזו, צולמו ממש צמוד לחומת עכו במקום בו היה ניצב עד לא לפני הרבה זמן בית יתומים מוסלמי לבנים (1957), שתוכנן על ידי ויטה וכרמלי פלדמן שתכננו בעיר בין השאר גם את בית הספר לקציני ים (1959). בפעם הקודמת שהייתי פה בית הספר ניצב כולו על מכונו, אמנם נטוש, אך בדיוק כפי שהופיע בתמונות היפות בשחור לבן שצולמו ממש עם חנוכת המקום. להשלמת התמונה, מובאים בסיום שתי תמונות של הבניין מעת חנוכתו (מהספר המומלץ "הפרויקט הישראלי" של צבי אפרת, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004).
אגב, במגזר המוסלמי קיימים רק בתי יתומים לבנים דוקא ולא לבנות, כי על בת אתה מקבל עם נישואיה תשלום מוהר (Bride Price בלעז) ולכן העסק כלכלי, בעוד על בחור אינך מקבל דבר – ולכן רק הזכרים היתומים בחברה המוסלמית נשלחים לבתי יתומים.
אני אוהב את עכו. אומנם היא נראית כבר בוערת, ופיצוצים נשמעים מידי פעם בזמן שהישראלים רבים כאן עם הערבים, אבל בלי המתחים האלה עכו לא הייתה כל כך יפה כמו שהיא. כשאני חוצה את הכביש, בלי להתחשבן על מעבר חציה או רמזור ונהגים עוצרים מבלי לצפצף ונותנים לי לחצות – מקרה שחזר ונשנה בביקורי – הבנתי שכאן אולי קצת רבים מידי פעם, אבל גרים כאן אנשים סובלנים, כי בשום מקום אחר לא נתנו לי ככה לחצות מבלי לצעוק, לצפצף או סתם לדרוס. אני מתאר ללעצמי שככה לא שופטים אוכלוסיה, אבל כל ביקור שלי דווקא בעכו אני נחשף לתופעה חיובית בהתנהגות התושבים. אולי זה הים, אולי ההיסטוריה, אולי המסורת או אולי החינוך שמקבלים פה התושבים – אני כאן מרגיש טוב עם העכואים. עכו מפוצצת בפוטנציאל, ואני חושב שהיא מממשת אותו בכך שיש כאן מגוון עשיר ביותר של אוכלוסיה מכל המינים, הדתות והגזעים. אז לפני שמפתחים פה את האבנים והברזל, כדאי להמשיך ולהשקיע בתושבים.
לרשימה הזו לא יהיה סוף, אז כמו שאומר פתגם ערבי עתיק: "אם הדיבור שווה כסף, השתיקה שווה זהב" ונעבור לתמונות:
.
הורה! ארצינו היפה והזוהרת שולחת לנו אלף חיוכים ושמש חביבה יצאה לשוח. בזמן שהאבא מתעסק עם הבנק, הבן מטפל בילדה ורוח הקודש קורעת את המדינה, יצאתי עם רועי לראות את ארצנו שלנו, של עם הסגולה. אכן ארץ נהדרת, מלאה בחשדנים ובעורכי דין, אך גם בבחורות השוות בתבל …ותודה לדיקפריו ששחרר לנו את הסחורה.
כשרועי אמר שצריך לנסוע לצפון, לפגישה במועצה האזורית מטה אשר, סידרתי את זה ככה שיהיה לנו הרבה מה לראות מסביב. לא מעט הודות למיקי גוטשלק, איש שייטת 13, שחוקר כיום פרשיות עלומות מעברה של ארץ ישראל. בעקבות אחת מהרשימות שלי כאן, הזמין אותי גוטשלק להצטרף אליו ולהתוודות לאחת מהן (ועל כך בשבוע הבא).
אז אחרי שסיירנו בכפרי הגליל ג'דיידה ומכר, ראינו שהקדמנו לפגישה, אז שוטטנו בין השיחים המסתירים ללא הרבה הצלחה את השרידים האחרונים של הכפר אל-סמיריה שהיה פה עד 1948. היום הכפר הרוס, תושביו פזורים בערי הגליל ובחו"ל, וכאן מנסים רק לשכוח. אז אני באתי כאן כדי לזכור.
.
צבר
המסגד
.
לא הרבה נותר מהכפר השוכן 6 ק"מ צפונית לעכו, בין קיבוץ לוחמי הגטאות שהוקם על אדמותיו לבין מושב העובדים רגבה. כיום שוכנים משרדי המועצה האזורית ממש על בתי הכפר, כשלמרגלות מדרגות הכניסה למבנה המועצה – פרוס בית הקברות שנותר כמעט בשלמותו על מכונו.
לא הרבה שרד, אבל מספיק כדי לזכור ולספר את שהיה כאן: מסגד הכפר שהוקם בשנת 1936 נותר שלם אך פתחיו אטומים, בית הקברות נותר שלם, עשרות בורות המים שחפרו התושבים ומהם שאבו את מימיהם – נסתמו ונאטמו והמבצר הצלבני סומיליריה נותר על מכונו. גם הכביש הישן שחיבר את עכו עם צפון רצועת החוף (ראש הניקרה, ביירות וכו'), ושחצה בעבר הרחוק את הכפר נותר שומם עם הקמתו של הכביש החדש, אך עדיין קיים. וכמובן ששיחי הצבר לא נמחקו וממשיכים להנכיח את המציאות שאותה מבקשים יושבי המקום הנוכחים למחוק.
זה לא נמאס לראות עוד ועוד יישובים שלמים, שנמחקו על ידי ישראל אחרי 1948. רק כשנחשפים לגודל ועוצמת ההרס שבוצעו כאן – אז מתחילים להבין את האסון שעבר על המרחב הזה במקביל לניצחון של ישראל במלחמה.
השם אל-סמיריה מקורו בשם שהוענק למקום על ידי הצלבנים, שהקימו בצמוד לדרך החשובה שעברה במקום מבצר, ככל הנראה על בסיסו של מבצר קדום יותר. המקום אוכלס מחדש במאה ה-16 על ידי משפחות ערביות, שעסקו רובן ככולן בחקלאות. בשנת 1814 הושלמה אמת המים שסיפקה מי שתיה לעכו, שמקורם במעיינות כברי, מרחק של 12 ק"מ. האמה מלווה את כביש 4, והקטע הסמוך לקיבוץ לוחמי הגטאות הוא הקטע המרשים בה.
על קיבוץ לוחמי הגטאות כבר כתבתי כאן, אך הפעם לא ניכנסתי לקיבוץ אלא נותרתי על גדתו המערבית. אנשי הקיבוץ עסוקים ככל הנראה בענייני כספים (כמו כל "מלח הארץ" הזולל ושובע), וכך יצא שאמת המים המלווה את הדופן המערבית של הקיבוץ ומשיקה לכביש 4 – מוזנחת, מתמוטטת, מפורקת ומוסתרת מאחורי צמחיה מיותרת. במקום להפוך את האמה המפוארת לסמלו של המקום, לשקם אותה, לתחזק אותה ולהאיר אותה – המקום יימחק תוך זמן לא רב על ידי שיני הזמן וסתם קיבוצניקים סתומים ומותשים.
אין לי מושג איך מקיבוץ בו שכן ופעל משה קופפרמן – גדול האמנים הישראלים, שלא פעם ניתן לזהות בעבודותיו מרכיב המזכיר את אמת המים (וניתן לזהות זאת במפורש בדפי הסקיצות שלו) – דווקא כאן כל כך מזלזלים באמה הזו. אגב, היות והאמה הוקמה בעת החדשה לא חל עליה חוק העתיקות.
פעם חשבתי שתופעת ה"מגיע לי", היא תופעה ישראלית חדשה שצמחה לה ממש בשנים האחרונות, אבל אחרי שאני רואה את כל ההזנחה, ההשתלטות וההרס – אני מבין שזו תרבות שהייתה קיימת כאן כבר מאז ראשית ימיה של הציונות.
כיבוש הגליל במלחמת העצמאות התחיל דווקא בכפר זה, ששכן ממש על הדרך שחיברה את היישובים הישראלים בצפון עם חיפה והמרכז. הדרך הישנה עדיין קיימת, נטושה ומכוסה בשיחי צבר שכעת הפירות בהם מבשילים. מרבית תושבי הכפר ברחו וגורשו ללבנון או לכפרים אחרים בגליל, במסע נידודים שעבר במספר תחנות שלא הקלו על הפליטים.
מודעות עצמית זה כנראה הקטע החלש אצל היישובים פה בסביבה שיושבים כאן בשקט ובועלים את האדמה. מכל מקום, מפתיע לגלות דברים מדצמבר 1981 פרי עטו של חבר קיבוץ לוחמי הגיטאות צביקה דרור, שהופיעו ב"דפים" ומופיעים בחוברת שהוציאה לאחרונה 'זוכרות': "נטענו הרבה עצים, הברושים בחצר שלנו הם יפים. כל אורח אומר זאת, וכך גם אנחנו מרגישים. כמו אנשי דגניה, גם אנו מתגאים בברושים שלנו. אבל ישנו בחצר גם הברוש ההוא, ברוש התאומים, הברוש שלא אנו נטענו. עם עובדות צריך להתמודד, לא להתעלם, שאחרת גדלים הילידם ולפעמים הם אומרים לנו שאפשר לראות את השקר על הפנים שלנו".
* * *
אחרי הפגישה שלנו במועצה האזורית מטה אשר, שכאמור בית הקברות ממש פרוס בכניסה למבנה. המשכנו לרגבה. בבית העם במקום, סידר בחור כסאות לקראת אסיפה. נושא ההפרטה כאן מגיע לשלבים מתקדמים האמורים לשים סוף לשותפות במקום.
מגדל הביטחון (שהוא גם מגדל מים) עדיין משקיף על אל-סמיריה, וכמו הכפר החרב – מתחיל אף הוא להראות סימני חורבן.
.
שלט שקבעו כאן חברות וחברי עמותת זוכרות
כשעבדתי עם נאור על סקר מבנים לשימור עבור עיריית תל אביב בנוה שאנן, הייתי בטוח שאאתר מקסימום 40 מבנים שראויים להיכלל ברשימת השימור. אך לאחר סיור עומק בכל רחוב ופינה בשכונה, איתרתי למעלה מ-120 מבנים מתקופות שונות בעלי ערכים תרבותיים.
בטימטומי לא קלטתי שכל העבודה שלי הולכת ככל הנראה ישר לפח האשפה, היות ולנוה שאנן יש לעירייה תכניות אחרות: תכניתו של אדם מזור "מתחם התחנות", שתביא למחיקת נוה שאנן וכל השטח שבין שתי התחנות המרכזיות (הישנה והחדשה). ישנם כאלה שסוברים שהתכנית ירדה, ויש כאלה שאומרים שהיא עלתה, אבל תכנית זו לא מעלית, ואם העירייה בכלל העלתה על דעתה מחיקת מרקם שלם של העיר – זה אומר שזהו הכיוון ולא כל כך מהר יירדו ממנו, בלי כל קשר לתכנית זו או אחרת. בתל אביב כבר עשו את זה, ולא יצא משהו כל כך מוצלח בלשון המעטה…
בכל מקרה, לכבוד 100 שנה לתל אביב החלטתי שיש לחזק את הפן הויזואלי של האזור בויקיפדיה (שהיא האתר ה-4 הכי נצפה בישראל), ולערוך כחלק ממיזם אלף מילים, סיור לחבר'ה שיכלול את נוה שאנן, התחנות המרכזיות ושכונת שפירא.
מצב הסיפרות על האתרים אותם בחרתי, היה דל ביותר עד לפני שנה. שני ספרים מצוינים ושונים זה מזה, יצאו ממש השנה: הראשון לא עוסק אמנם ישירות בנוה שאנן, אך הוא כולל חומר ארכיוני רב. הספר "יוסף טישלר – אדריכל ומתכנן ערים בתל אביב" חובר על ידי ברוך רביד ושולה וידריך (בהוצאת מרכז הבאוהאוס, רחוב דיזינגוף 99 – ושם גם ניתן לרכוש אותו) – שניים מחוקרי תל אביב הרומנטים שכבר הוציאו יחד את הספר שהתמקד באדריכל יוסף ברלין. את וידריך יכלתם לראות השנה כנציגת חוקרות עברה של העיר, מדליקה משואה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, שהוקדש לחגיגות 100 שנה לתל אביב. הספר מכיל שפע של חומרים מרתקים על טישלר ועל עבודותיו בתל אביב ובבני ברק, אך הוא נעדר כל ממד של ביקורת, הערכה או בחינה מלאה של הרקע התרבותי שבו טישלר פעל.
חוץ מספר זה, לא יצא מעולם מחקר היסטורי על נוה שאנן, למעט מספר מחקרים בסיסיים אותם הוביל האדריכל אמנון בר אור המתמחה בשימור, ומלמד במחלקה לארכיטקטורה באוניברסיטת תל אביב. המחקרים שנערכו על ידי סטודנטים, התמקדו בבתי הבאר שכמה מהם שרדו, במצבים שונים ברחבי השכונה. החשיבות במחקר חלוצי זה, היא גם בעצם העובדה שכל החומר כולו שנאסף ונחקר – נגיש באינטרנט באתר המוקדש לבתי הבאר ביפו-תל אביב.
הספר השני שיצא ממש לאחרונה "לא ביפו ולא בתל אביב" (הוצאת בבל), כבר מוקדש כולו לשכונת שפירא (וערן אפילו כבר כתב עליו רשימה שלימה ומומלצת). את הספר ערכו מוקי צור והאדריכל שרון רוטברד שאף מתגורר מאז סוף שנות ה-90 בשכונה במבנה ייחודי אותו הוא תיכנן. הספר מתבסס על איסוף ומחקר חופשי שנערך על ידי פעילים בשכונה בעשור האחרון, ונערך באופן לכדי ספר שלם ברוח העיצובית המוצלחת למדי בה גם עוצב ספרו הקודם של רוטברד שעסק בדרומה של תל אביב.
זהו. חוץ מעוד שתיים וחצי חוברות שכבר ממילא כלולות בחומרים שהוזכרו – לא קיים עוד מחקר היסטורי על שפירא, דבר שרק חיזק בי את הרצון לערוך את הסיור בפני נציגות מויקיפדיה, בה מרביתם המוחלטת של הפעילים הינם אנשי אקדמיה או אקדמאים.
בנוסף, בקשתי להתמקד בנושאים חברתיים במקום – כגון השפעותיהן של התחנות המרכזיות על המגורים והחיים, מאורות הסמים, ביתו של חנוך לוין (מבנה או מתחם הראוי לרשימה בפני עצמה), בית הקברות שייח' מוראד וכו'.
. . .
קצת היסטוריה
את שכונת נוה שאנן תכנן האדריכל יוסף טישלר בשנת 1924 מחוץ לגבולות יפו, בעקבות יוזמה של קבוצת יהודים שהעדיפה לעזוב את יפו בה התחוללו חלק מפרעות 1921. כיהודי טוב וחובב פורנוגרפיה, תיכנן טישלר את השכונה בצורת מנורה בעלת שמונה קנים, כשהשמש (כיום רחוב לוינסקי) תוכנן לתפקד כרחובה הראשי של השכונה.
מובילי היוזמה מימשו את מרבית התכנית, וטישלר אף תיכנן ובנה מספר לא מבוטל מבתי השכונה, אך לא כל הקרקעות נירכשו. כך לדוגמא, בחלקים אותם לא הצליחו לרכוש באותה העת, הוקמו לימים שתי התחנות המרכזיות של תל אביב שהורידו את האזור אל השאול.
שטח השכונה, בדומה לשכונת שפירא, שוכן על רכס כורכר והודות לכך הוקמו באזור עוד במאה ה-19 בתי באר להם התלוו בתי מגורים מפוארים. המפורסם שבהם הוא בית רוק, המצוי בשולי השכונה ומתפרק היום לחתיכות.
את התחנה המרכזית החדשה שתיכנן בסוף שנות ה-60 האדריכל זוכה פרס ישראל רם כרמי – כולם מכירים. אז הפעם בחרתי לקחת את החבורה דווקא לחלקים פחות מוכרים במתחם, כאלה שסגורים לקהל. חוץ מהחללים המוזרים שקיימים (ואין פלא שמישהו כאן שאל אותי אם המקום תוכנן למעבר רכבים), ניתן לקבל נקודות תצפית, שמצליחות להוכיח שכרמי אכן הצליח ליצור "עיר בתוך בניין".
אריה פילץ שיזם את הפרויקט, היה גם היזם של כמה מהמבנים המשמעותיים והחדשניים ביותר בתל אביב, שפחות או יותר משפחת כרמי הייתה מעורבת בכולם: פסג' הוד, בית אל על, מגדלי הדר-דפנה ודיזינגוף סנטר (שבו רם כרמי רק עשה את הסקיצות הראשונות שנדחו בסופו של דבר על ידי השותפים הצרפתיים בפרויקט בראשות פלאטו שרון, שהעדיפו את הצעתה של האדריכלית הצעירה עליזה טולדו).
התחנה המרכזית החדשה היא בהחלט מיטרד לשכונה, אך מדובר במבנה בעל פוטנציאל אדיר, שכמו שהוא הצליח לדרדר את השכונה, כך ביכולתו להרים אותה למעלה.
שכונת שפירא מכילה לבד מבתי השכונה הישראלים, גם שני מתחמים ערביים: בית קברות שייח' מוראד ובית הבאר המכונה "הבית האדום", וזאת הודות לטיח האדמדם שהיה אופייני לבניה המקומית.
בית הקברות המצוי ברחוב קיבוץ גלויות, משמש כיום רק את קהילת המשת"פים וכאלה שהקהילה המוסלמית ביפו מסרבת לקבור בבית הקברות טאסו, שהוא בית הקברות הפעיל היחיד של הקהילה.
שכונת שפירא קרויה על שמו של מייסדה, היזם והסוחר מאיר גצל שפירא, שנולד הרחק מארץ ישראל בשנת 1881 בליטא. בבגרותו עזב את משפחתו באירופה לטובת ארצו של הדוד סם, שם התיישב בעיר התעשייה דטרויט והחל לעשות חיל בעסקיו.
בדטרויט נולדו מדונה, פרנסיס פורד קופולה, דיאנה רוס, אמינם, סטיבי וונדר ועוד – וגם יצא ממנה הבן אדם שהקים שכונה שהפכה למרכז הדיון כיום בתחום התכנון העירוני בתל; לא היה קורס אחד במהלך לימודיי השנה במחלקה לגיאוגרפיה שלא הוזכר בו שמו. משום מה, שכונת שפירא, הפכה לנושא מרכזי בשיח התכנון העירוני, לא מעט הודות לתכנית האב שנערכה לשכונה לאחרונה, ושסובלת מבעיות של טירונים (מספיק לקרוא את הנחיות התכנית ל"שערי השכונה" או לראות מה המוקד המרכזי של השכונה – מעגל תנועה, כדי להבין מה היא שווה). מצד שני, עבודת הדוקטורט של ד"ר משה הרפז, הייתה המחקר הראשון שבחר להתמקד בשכונה, אך רק היום הפך המקום למוקד לדיון רציני באקדמיה.
נחזור למאיר גצל שפירא: בשנת 1922 עזב שפירא את דטרויט ועלה ארצה, כאן התיישב בתל אביב והחל לסחור בנדל"ן. כאן גם פגש את סוניה מוזלוביץ' שהפכה לאשתו, ולה הקים את הבית המפואר המצוי עד היום בקצה סמטה פלונית.
"שכונת נעמי-מרים" – זה היה השם שהעניק בתחילה שפירא, על שם בתו הבכורה, לשטח האדמה עליו הוקמה השכונה הנושאת את שם משפחתו, אך לאחר תקופה מסויימת שונה השם למשהו קצת יותר קליט ופשוט – "שכונת שפירא". שפירא לא הקים מבני ציבור בשכונה ולא גינות, למעט "בית הכנסת אהל שרה" – על שמה של אימו, ברחוב מסילת ישרים 82, המבנה כיום עבר שינויים משמעותיים וקשה לזהות את הבניין המקורי.
השכונה התאפיינה בשני מרכיבים משמעותיים: האחד שמוקמה מחוץ לגבולות תל אביב (ובעקבות זאת הייתה שייכת מוניציפאלית לכפר אבו כביר ולאחר איחוד הרשויות סופחה ליפו), והשני שקרקעות השכונה חולקו לחלקות בנות רבע דונם בלבד. זה אומר ששפירא הייתה מחוץ לתל אביב והבתים בה היו קטנים.
שפירא התרושש במהלך השנים מהונו, בעיקר בשל עיסקה כושלת שבה איבד ממון רב בעקבות מלחמת העצמאות כשקרקע בת 800 דונם אותה רכש סמוך ללטרון נותרה בצד הירדני. שפירא המשיך לחיות כמעט חסר כל עד למותו בשנת 1970. סוניה אשתו, אגב, עזבה אותו לטובת בחור אמריקאי אחריו עברה לגור בבוסטון. כשהתאלמנה שבה להתגורר בבית המשפחה בסמטה פלונית. שמה של סוניה עדיין נישא בחלל הסימטה, זאת הודות לבית הקפה הקרוי על שמה ושוכן בסמטה אלמונית 1 – במבנה לשימור מהסגנון הבינלאומי, שאגב לא הוקם על ידי שפירא (היות ולבניין זה הכנתי תיק תיעוד, אז בהמשך אתן לו רשימה משל עצמו).
את קורות החיים האלה, הבאתי מהמאמר המופיע בספר החדש מאת רוטברד העוסק בשכונה ובמייסדה. רוטברד מציין בהערה, כי מרבית המידע על שפירא התבסס על מאמר בעיתון "7 ימים" שפורסם באמצע העשור שעבר. רק כדי לבחון כמה העסק אמין, בדקתי מול חברה קדישא, מהי שנת לידתו ושנת מותו של אחד מהלקוחות שלהם הטמון בבית הקברות קרית שאול. מהחברה נמסר כי מאיר גצל שפירא נולד בשנת 1875 ונפטר מן העולם בשנת 1955. כך שהכל כאן בערבון מוגבל.
…
לסיור בנוה שאנן לא הכנתי מפה, אבל לחלק בשפירא דווקא כן – והיא מצורפת כאן (המפה עצמה לקוחה מתוך העבודה המוזכרת של הרפז).
אסיים בפתגם טורקי עתיק: "אורח אינו אוכל מה שהוא רוצה, אלא מה שהוא מוצא", וכאחד המתארח בשכונה, אני חייב להמליץ על משהו שאורח גם ירצה וגם ימצא: המאפיה הבוכרית במסילת ישרים שבשונה מהמסעדה הצמודה לה – פתוחה גם בימי ששי. תטיילו, תאכלו ותיהנו – יהיה אחלה בחלה.
מה קורה כשנותנים לאדריכל צעיר לתכנן במדינת ישראל של 2009? רוב הסיכויים שזה לא יקרה: חבורה של זקנים עבשים שולטים בשוק, ובכלל התפיסה היא שהצעירים לא מספיק יודעים את העבודה ואי אפשר לסמוך עליהם.
ומה אפשר לצפות מאותה גווארדיה וותיקה? את מדינת ישראל הקימו ובנו צעירים, השנים חלפו והעסק התייבש ויחד עם הצבא המדינה החלה להזדקן. היות וזונדה זה עסק שזר לחלק מאותה אוכלוסיה אז השתן עלה למח והציף את כל התאים החיוניים וכך כל אותם זקנים הותירו לנו מדינה מושחתת, שסועה, לוחמנית, קנאית, תאוות בצע וארכאית.
אז אולי עדיף, לפני שיהיה מאוחר מידי, להשיב לצעירים את הכח. הנה דוגמא נהדרת לכך: אסף לרמן – אדריכל צעיר שהצליח להחיות כמה מהרקמות היותר גוססות בתל אביב, עכשיו גם מראה את כוחו בתכנון האנגר סתמי לכאורה בהפיכתו ליצירה ארכיטקטונית המצטרפת לחזית הארכיטקטורה הישראלית בה ניתן להתגאות: לא מדובר במשכן הכנסת החדש אלא במשכן הביוב של ישראל.
כדי שיהיה פה סדר אבהיר שהתמונות כאן כוללות למעשה שלושה מבנים שונים, סמוכים זה לזה במתחם השפד"ן בחולות ראשון לציון:
1. מרכז המבקרים החדש של השפד"ן – בתכנונה של האדריכלית אורית גלעדי.
2. בניין הנהלת השפד"ן – הבניין תוכנן על ידי חברת תהל והוקם בשנת 1987 (ניסיתי לברר מי האדריכל, אך לצערי בשפד"ן לא ידעו).
3.מבנה ההסמכה והסחיטה אשר מושלם בימים אלו – בתכנונו של האדריכל אסף לרמן.
השפד"ן זה מקום מסריח אי שם בחולות ראשון לציון, מקום בו לא מסתובבים סתם כך אנשים, ולכן אין כל טעם לכאורה להשקיע בארכיטקטורה של המבנים השונים, להם ישנו על פי רוב ייעוד די מבאיש.
ייתכן שפרשת מיקי מזר שהייתה יו"ר השפד"ן בתקופה בה הזרימו ביוב באופן חופשי לים בתל אביב, הביאה את הנהלת החברה למצב בו היה צורך למתג את כל העסק באופן יותר ידידותי. אך, בנתיים מזר עפה מהשפד"ן ישר לקידום מקצועי, והחבר'ה בשפד"ן נתקעו עם כל החרא.
ככל הנראה הם לקחו משרד יחסי ציבור מעולה, כי חל כאן שינוי תדמיתי משמעותי.
מרכז המבקרים החדש הוא בניין מרשים, אך למרות זאת אין הרבה מה לומר עליו – כי ראיתי כאלה כבר מאות ובטח שעוד אראה. אז נכון שזה מפתיע לראות מבנה נאה הצומח בינות לחולות ראשון. אבל לא זה מה שתפס אותי.
המבנה שמשך אותי לקצה הזה של המדינה, היה מבנה ההסמכה והסחיטה שתוכנן על ידי האדריכל שכבר ניער מאבק את בניין עיריית תל אביב ואת איצטדיון יד אליהו. לרמן – בן לזוג אדריכלים פעיל מאד בזירת התכנון המקומית, סיים את לימודיו בבית הספר לאדריכלות ה-AA בלונדון, וכבר מראשית דרכו פרץ עם פרויקטים מוצלחים ומרכזיים. לרמן גם מרצה במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, ולצד עבודתו כאדריכל פעיל הוא עומד מאז שנת 2006 בראשו של משרד עצמאי הנושא את שמו ופועל בכל רחבי הארץ.
זה לא המבנה הראשון שתיכנן לרמן בתחום הביוב, וניתן כיום להתרשם ממבנה המתקן לטיהור שפכים שתכנן הפועל בנתב"ג. אך מה שמייחד את הבניין הזה בחולות, הוא מיקומו הנסתר, המרוחק והבלתי נגיש לכל.
במבט ראשון, הזכיר לי הבניין את ההצעות השונות שהיו למשכן הכנסת (שמעון פובזנר, דב ורם כרמי), אחרי שניסו לדחוק את הצעתו של האנס קלרווין. כשכרמי ביקש לצמצמם את מספר העמודים שהופיעו בהצעות קודמיו לחזית הכנסת, הוא בחר בשלב מסווים בהצבת 12 עמודים בלבד, כמטאפורה ל-12 שבטי ישראל. במתקן הזה, ספרתי רק 11 עמודים בחזית, אבל ייתכן שאחד מהעמודים נעלם מעיניי.
אגב, 60 שנה בדיוק חלפו מאותה העת בה הוגשו אותן חלופות למשכן, והיות ונראה שמהחלום האופטימי של מדינת ישראל, נותרנו על גדות הביוב – דומה שמתאים לתרגם את משכן הכנסת מגבעת רם שבירושלים עיר הקודש אל מתקן הביוב שבחולות ראשון לציון.
מכל מקום, הבניין מושלם בימים אלה, ואם קברניטי השפד"ן לא יפשלו והתכנית תושלם – אז המים שיופקו מתהליך הסחיטה במבנה, יוזרמו לבריכת מים גדולה, שבהחלט תעשה כאן משהו מיוחד בחולות, ובה גם גג המבנה הייחודי יישתקף.
השפד"ן יכלו להקים פה האנגר סטנדרטי ומוכר, אבל לרמן וככל הנראה בתמיכת הנהנלת השפד"ן, בחר להעניק טיפול והשקעה ביחסי המסה והחלל ובפרטי הבניין – שהם אלה שעושים אותו לכזה מבנה מוצלח ומפתיע.
פרטי הבניין באים לידי ביטוי בבחירת החומרים ובטקסטורות שלהם. עם השלמת המבנה ומימוש כל התכניות, יודגשו חלק מהפרטים באמצעות ההשתקפות במים, כפי שכבר ציינתי. אך אחרי הכל, מדובר כאן בחומרים הכי פשוטים ומקובלים – רק שבאמצעות השקעה תכנונית נכונה ויצירתית, הפכו אותם מוצרי מדף לפרטים המושכים אתה עין.
לגבי חלוקת המסות, אין ספק שהיא המרכיב השני המשמעותי שהופך את הבניין לייחודי בנוף ההאנגרים הישראלי. לרמן חילק את החזית הראשית לשני חלקים: חלקה של החזית אטומה ומוצבת קו אפס, וחלקה מופיע בגריעה מהמסה באמצעות נסיגת החזית ויצירת אכסדרת עמודים. חלל עמודים זה, היה בהחלט הולם מבנה דת או שילטון (ומכאן הדימיון למשכן הכנסת או לפרתנון). לדני מינץ (אדריכל ומרצה בבצלאל) ישנה תיאוריה שלימה על יחסי החללים האלו, אותם הוא מכנה 'היער' או 'מרחב הזיכרון' ו'מרחב השיכחה', אבל אין כאן המקום להכנס לזה.
ייתכן והעלויות היו גבוהות יותר מהעלויות הנדרשות למוצר סטנדרטי, אך אני מאמין שהיתה כאן מסגרת תקציב לחוצה שהאדריכל התחייב לעמוד בה, ואת זמן ההשקעה הוא ספג לעצמו.
התמונות שלי לא שוות כמו התמונות המקצועיות שמופיעות באתר של לרמן, אבל הבניין הזה מצטלם נהדר בכל מצב.
אני לומד באוניברסיטת תל אביב, ואני גאה בזה: האוניברסיטה מלאה באנשים טובים מלאים חלומות. והמחלקה לגאוגרפיה בה אני עמל על התואר השני שלי – היא איכותית ונעימה. אבל לכל ירח יש גם צד אפל, והכוונה היא לא לאותם מרצים מזדקנים שהריר נוזל להם מהפה כשהם בוהים בעדר הבחורות שיושבות לפניהם בהרצאה משעממת, אלא בגלל הצביעות של אותם זקנים וחבריהם שלפעמים הם יכולים להיות גם מאד צעירים (ובעיקר צעירות).
לאחרונה קמה זעקה, ולא בפעם הראשונה, המתנגדת למינוי של איש צבא. ההתנגדות עלתה מתוך מבני האוניברסיטה המפוארים והמאובזרים השוכנים על קרקעות שנגזלו מאזרחים שעל שמם עדיין רשומים הנכסים אפילו בטאבו. זהו סיפורו של הכפר שיח' מוניס, וכאלה ישנם מאות סיפורים, רק שכאן מעורבת אקדמיה שאמורה להוביל בפלורליזם.
.
הקבוצה מאזינה לדו שיח בין מג'דולין בידאס ובין אחד מדיירי כפר סומייל האחרונים
שכונת נווה כפיר שתוכננה בשנות ה-70 עבור חברת חלמיש, על ידי האדריכל זוכה פרס ישראל יעקב יער – היא מקום שחלפתי על פניו לא פעם.
השכונה מצויה על הגדה הצפונית של דרך הלח"י (וזה המרכיב הצפוני היחידי במקום). דרך ההגנה הידועה יותר ככביש 461 היא אותה הדרך שקישרה כבר מימי קדם בין יפו לבין דרך הים, ועל גדותיה שכנו יישובים לא מעטים לאורך הדורות. במקום זה, שכן הכפר סלמה עד שבשנות ה-70, נמחק חלק משמעותי מהכפר לטובת הקמתם של אותם בתי שיכונים לציבור המשתקם.
על פי האתר של יער, מדובר ב- 600 יח"ד על פני 90 דונם, שתוכננו במטרה לענות על הצרכים המיוחדים של התושבים במקום. הטקסט המופיע אצל יער, מציג היטב את החזון שעמד מאחורי כוונות האדריכל בפרויקט:
| המרקם העירוני מושתת על רשת רחובות התוחמים ביניהם את הבלוק העירוני הבסיסי למגורים. הבלוק מורכב מעשרה בניינים נפרדים בני ארבע קומות ובנין גבוה אחד. רשת הרחובות מגדירה היררכיה: רחוב ראשי מסחרי, כביש מאסף, רחובות שירות ושדרות הולכי רגל, עליהם שזורים מבני הציבור של השכונה.
הבתים תוכננו עם דירות גן צמודות חצר למשפחות מרובות ילדים ועם דירות גג קטנות להשכרה לזוגות צעירים, תוך דגש על תכנון מגוון רחב של דירות. חזיתות הרחובות בעלות אופי עירוני, מחוברות בקומת הקרקע ועם קו בניין אפס. הבתים מתאפיינים בעיצוב פלסטי קוביסטי, מכוסים טיח לבן ובעלי חזות ים תיכונית-מקומית. |
זה נשמע כמו אחלה תרגיל סטודנטיאלי, ואכן במציאות כמעט ואין שום קשר בין הטקסט הנפלא לבין מה שאכן מתרחש בשטח. המקום נראה כמו אקסטרוזיה של הצריפים שהיו פה קודם. אפילו את הסידור הפורמאלי של המסות, קשה לזהות בכל הבלאגן שצמח כאן. הכוונה ליצור חצר מרכזי, דומה לאותן חצרות ששימשו את הצריפים והבנייה המקומית מזה דורות, לא נראה שעבדה, והחצרות נותרו מיותמות. ניתן כמובן להאשים את הקבלן, את מקבלי ההחלטות ואת הדיירים עצמם, אבל…
למרות זאת, בנימוקי השופטים (זאב דרוקמן, ברוך ברוך ופרלה קאופמן) להענקת פרס ישראל, מצויין כי יער "הוביל בתחום החשוב הרגיש ומרובה הקונפליקטים של השיכון הציבורי בישראל. עבודתו מצהירה כי אפשר לנתק את מושגי השיכון והשכונה מהתדמית השלילית שדבקה בהם […] ולכונן בהם מקומות חיוביים, מורכבים ורבי פנים". הנימוק הזה לא נראה לי תקף לשכונה זו, שקיבעה את התדמית השלילית של השיכון.
אין לי מושג איך אפשר לבלוע את הפרויקט הזה, אותו תכנן אדריכל מנוסה שברזומה שלו באותה העת כבר היו פרויקטים שטיפלו באזורים מיוחדים כמו יפו העתיקה או הרובע היהודי בירושלים. בנוסף, יער כבר היה למוד ניסיון מפרויקטים דומים שנועדו לאוכלוסיות חלשות, בכפר-סבא (שכונת אלי כהן), גבעת המורה בעפולה עילית או בנצרת עילית.
את מה שהיה פה לפני – לא הכרתי, אך מתמונות ניתן לראות שסלמה היה כפר ערבי טיפסוי עם מגוון רחב של מבנים אותם אכלסו בני מעמדות שונים. הפיתרון של מחיקה מוחלטת הוא לבטח אינו פיתרון יצירתי, אלא פיתרון ציוני-מודרניסטי המתייחס למרחב כאל טאבולה-רסה. אני למדתי חמש שנים אדריכלות, שזה יחסית זמן ארוך בשביל תואר ראשון, ובמהלך אותה תקופה שאפה תכנית הלימודים להדגיש את הפן היצירתי אצל התלמיד. מכאן יוצאת ההנחנה כי לאדריכל נלווה הפן היצירתי, מה שאין כן כאן.
מחיקה נוספת התרחשה כאן, היא מחיקתו של אופי הרחובות באזור. לא משנה על איזה רחוב אני נופל בשכונת התקווה – תמיד יש תחושה עירונית, תמיד אני מרגיש שמשהו מתרחש ברחוב, אבל כאן – יש תחושה שהמרחב הציבורי נשכח. אולי זו השעה הלא נכונה שהגעתי בה (למרות שכמה דקות מכאן ברחוב עם אותה צפיפות דיור ואותו פוטנציאל הרחוב פעל), ואולי זה היום הלא נכון, אבל מה שראיתי זה מקום שקט על גבול המת. אבל מרכיב זה דורש תצפית רחבה יותר.
את מה שנותר מכפר סומייל, השוכן במשבצת קרקע בין הרחובות אבן גבירול – ארלוזרוב – ז'בוטינסקי – בן סרוק, אני מכיר היטב. במקומות האלה ישנם ערכים חברתיים, ערכי טבע (עצים עתיקים, רכסי כורכר חשופים), ערכים אורבנים, ערכים ארכיטקטונים (הבאים לידי ביטוי בטכנולגית בניה ורנקולרית) וערכים היסטורים – בסומייל את כל זה יער לא ראה והצעתו, בדומה לסלמה – היא למחוק הכל.
היום יער החוגג את שנתו ה-80, נמצא כבר בעולם אחר המובל על ידי הדור השני בתו ובנו האדריכלים: עולם המגדלים. פרויקט סמל שנועד למחוק מעל פני האדמה את שרידי כפר סומייל ברחוב אבן גבירול פינת ארלוזרוב לטובת מגדלי יוקרה ומשרדים, או "פרויקט השוק" שמחק את השוק הסיטונאי של תל אביב ביוזמת איזה עורך דין לטובת מגדלי יוקרה עם ועדות קבלה. מחיקה היא הצד החזק כאן. מזל שבבית הכנסת בסלמה הם לא נגעו – וכך נותר לו שריד מקומי אחרון באתר…
 | chavifeingolddeutsch על סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ ח… |
 | arikbenedekchaviv על סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ ח… |
 | shaul kochavi על סיבוב בלול הדו-קומתי הנטוש ובת… |
 | שרון רז על סיבוב בלול הדו-קומתי הנטוש ובת… |
 | daliabaramotz על סיבוב בלול הדו-קומתי הנטוש ובת… |
חלון אחורי 
