האנדרטה והקבר לטבח בפוסה ארדאטינה ברומא שהיוותה השראה לאוהל יזכור ביד ושם

אירוע הרצח ההמוני האחרון שידעה רומא התרחש בה לפני קרוב ל-80 שנה, בחורף 1944, וידוע כהטבח בפוסה ארדאטינה (Eccidio delle Fosse Ardeatine). במנהרות מבודדות בשולי העיר טבחו הנאצים בתוך שעות אחדות ב-335 אזרחים איטלקים, מהם 75 יהודים.

מיד לאחר המלחמה הוחלט על הקמתו של אתר זיכרון במקום עצמו. נערכה תחרות שבסופה נבחרה תכניתם המשותפת של חמשת האדריכלים נלו אפרילה, אלדו קרדלי, צ'ינו קלקפרינה, מאריו פיורנטינו וג'וספה פרוג'יני (Nello Aprile, Cino Calcaprina, Aldo Cardelli, Mario Fiorentino, Giuseppe Perugini), ששילבו ביצירתם גם את שני הפסלים פרנצ'סקו קוצ'ה ומירקו בסלדלה (Francesco Coccia, Mirko Basaldella). התוצאה שנחנכה ב-1949 היא מרתקת וחווייתית, היתה חדשנית לזמנה וזכתה לפרסום עולמי. הד משמעותי להשפעתה ניתן למצוא באוהל יזכור באתר יד ושם בירושלים.

ועל כך ברשימה זו.

.

2023 (1949)

.

האתר נקרא על שם הדרך הקדומה שקישרה בין רומא ובין ארדאה

.

שער הברזל שיצר הפסל מירקו בסלדלה (Mirko Basaldella), מקבל את פני הבאים וחוצץ בין הרחוב וחיי היומיום ובין אתר הזיכרון שבו קפא הזמן.

.

את השער עיצב בסלדלה כמטפורה לזוועות שארעו כאן. ניתן לזהות בו אולי את ערימות הגופות שהושלכו זו על זו במנהרות שבעומק האתר.

.

.

(1)

ארבעה חלקים עיקריים מרכיבים את האתר. המסלול שעובר דרכם ומכוון את המבקרים הוא זה שהיה חידוש בשעתו בתחום של עיצוב אתר זיכרון. חלקים אלה כוללים: (א) מכלול כניסה שכולל שער ורחבה (ב) מנהרות (ג) אתר קבורה (ד) מוזיאון קטן.

האתר הוא קדום, אך הרובד הזוועתי בו התרחש בחורף 1944. לאחר שכוחות פרטיזנים איטלקים חיסלו קבוצה של 33 חיילים גרמנים, הגיבו הגרמנים בפעולת תגמול. כנראה על פי הוראת היטלר, הוחלט כי בתוך כמה שעות על כל חייל שחוסל יומתו עשרה איטלקים. באופן אקראי נבחרו תושבים מהרחוב שבו חוסלו החיילים הגרמנים ברומא, נוסף לאלה נבחרו אסירים פוליטיים ויהודים.

כל אלה הובאו למנהרות ששימשו בעבר מחצבות, בשוליים של רומא, בלב השדות וסמוך מאד לאתר הקטקומבות (כיום למעט אתר הקטקומבות הסביבה כבר בנויה כולה). כשידיהם כבולות מאחורי גבם הם הובלו בקבוצות אל עומק המנהרות ונורו למוות. ההרג החל בשעה 15:30 ונמשך עד לשעה שמונה בערב.

בסך הכל נורו למוות במנהרות 335 גברים ונשים, כשהצעיר שבהם היה בן 15 והמבוגר בן 70. טעות בחישוב של הגרמנים הובילה לחיסול של חמישה אזרחים יותר מהמתוכנן.

הגופות נערמו בעומק המנהרות, ובתום הטבח פוצצו הגרמנים את הפתחים והסתלקו.

למרות הטבח המחריד בניטו מוסוליני לא סולק מיד מרשות הממשלה. מוסליני שציין אז 25 שנות שלטון, האשים את הפרטיזנים במהלך שהוביל לטבח. הוא המשיך להחזיק בתפקידו עוד שנה וקצת, עד שהעם נפטר ממנו לשלום בדרך ראויה לאדם שדרדר את ארצו ועמו אל תחתית חברתית, כלכלית ופוליטית.

.

תכנית האתר: (1) הכניסה והציאה מסומנים בחץ ירוק למטה במרכז. (2) המנהרות בחלק העליון, (3) המלבן הוא אתר הקבורה, (4) המוזיאון הקטן למעלה משמאל

.

.

הקמת אתר הזיכרון

עוד בטרם הסתיימה מלחמת העולם השנייה, הזדרזה וועדה מיוחדת שהוקמה לצורך קידום הקמתו של אתר זיכרון, להכריז על תחרות לתכנון. 11 הצעות הוגשו לתחרות באפריל 1945, ונערך שלב שני בתחרות שבו התמודדו ארבע הצעות. בתוך חצי שנה הוכרזו הזוכים, בהם האדריכל מאריו פיורנטינו שאודות השיכון באורך קילומטר שתכנן בחלק אחר ברומא כתבתי כאן לאחרונה.

ב-1947 הוחל בהקמת האתר ושנתיים לאחר מכן הוא נפתח לציבור. ב-1951 הושלמה עבודת הפיסול בכניסה.

.

(1) הכניסה

החלק הראשון הוא שער הכניסה ורחבת ההתתכנסות שבאה אחריו. שער הברזל שיצר הפסל מירקו בסלדלה (Mirko Basaldella), מקבל את פני הבאים וחוצץ בין הרחוב וחיי היומיום ובין אתר הזיכרון שבו קפא הזמן.

כמטפורה לזוועות שארעו כאן עיצב בסלדלה את השער הרחב, ששה מטרים אורכו. ניתן לזהות בו אולי את ערימות הגופות שהושלכו זו על זו במנהרות. הפתח שדרכו נכנסים המבקרים הוא נמוך וצר ומעניק למבקר את התחושה של חוסר ודאות וביטחון למצפה לו מעברו השני של השער, כפי שחשו 335 הגברים והנשים שהובלו לכאן ב-24 במרץ 1944. שער זה הוא הראשון מבין שלושה שערי ברזל שעיצב בסלדלה לאתר, ושני השערים האחרים מצויים בתוך המנהרות שבהמשך. בשנת ה-70 לשחרור איטליה מהכיבוש הגרמני, הנפיק השירות הבולאי האיטלקי בול לציון האירוע והשער הזה נבחר להתנוסס עליו.

הדימיון המשמעותי של השער לשתי הדלתות שבאוהל יזכור בירושלים, אותם עיצבו האמנים דוד פלומבו ובצלאל שץ, הוא הראשון בסדרה של מקורות השראה של האתר ברומא.

כאן כבר אתייחס לאותה השראה יוצאת דופן. עיצוב אוהל יזכור נעשה עשר שנים לאחר הקמת האנדרטה ברומא (ב-1957 הוא תוכנן וב-1961 נחנך), והדימיון בא לידי ביטוי כבר בשלב בחירת צוות התכנון. כמו ברומא, גם בירושלים נמנעו מלמסור את העבודה לאדריכל בודד, אלא הרכיבו צוות שבו היו חברים שלושה אדריכלים בכירים שונים ועימם גם שלושה אמנים ששילבו את יצירתם באדריכלות – שערים, מחיצות, נר תמיד. הודות ליציקת התוכן האמנותי לאלמנטים אדריכליים, הפכו אלה מאלמנטים סתמיים ליצירות בעלות משמעות למקום והעצימו בהצלחה את האווירה והמסר שנוצקו למבנה. הדימיון בין שני הפרויקטים כבר התגלה בשלב מוקדם, אך האדריכלים הישראלים לא הודו בהשראה. על כך ארחיב במאמר נפרד על אוהל יזכור שאפרסם כאן בהמשך.

.

אוהל יזכור ביד ושם בירושלים נחנך ב-1961, בתכנונם של האדריכלים אריה אל-חנני, אריה שרון, בנימין אידלסון

.

1951: רחבת הכניסה הפסל וברקע מבנה המאוזוליאום (צילום: נאש ארנסט, ארכיון בית לוחמי הגטאות)

.

.

שער הכניסה לאתר מוביל אל רחבת התכנסות, שעליה משקיפים שלוש דמויות שאותן פיסל באבן פרנצ'סקו קוצ'ה (Francesco Coccia). במקור היה הפסל לבן והבהיק על רקע הנוף, אך כיום הוא מכוסה בשכבה כהה. דמויות אלה מייצגות את הטבוחים – מנער ועד זקן. שלושתן שלובות ידיים מאחורי גבן, כפי שהובלו לכאן ב-1944, וכל דמות מפנה את פניה ומבטה אל אלמנט אחר באתר – לרחבה, למנהרות ולאתר הקבורה.

ברחבה זו מתקיים מידי שנה בתאריך 24 במרץ אירוע לזכר הטבח.

.

שלושת הדמויות המפוסלות שלובות ידיים מאחורי גבן וכל דמות מפנה את פניה ומבטה אל אלמנט אחר באתר – לרחבה, למנהרות ולאתר הקבורה

.

אחת הדמויות מביטה במנהרות שבהן טבחו הנאצים באזרחים ובאסירים פוליטים ויהודים איטלקים

.

.

(2) המנהרות

החלק השני באתר מורכב ממערכת מנהרות שנחצבו לצורך תעשיית האבן. מנהרות אלה שהיו מרוחקות בשעתו מהעיר ומבודדות, התאימו לגרמנים שביקשו להרתיע את האוכלוסייה האיטלקית אך חששו מפעולות התנגדות ולכן ביקשו לשמור בסוד את מיקום הטבח שהפך לאתר קבר אחים ענק.

למרות כוונת הגרמנים לשמור על סודיות האתר, עוד במהלך האירוע צפתה קבוצה של אנשים ששהתה לא הרחק על שיירות הרכבים שהגיעו ועזבו ולבסוף שמעו את הפיצוצים. עם הסתלקות הגרמנים הזדרזו אלה לאתר ונחרדו לגלות את ממדי ההרג.

עם חשיפת ההרג ההמוני ביקשו השלטונות להצדיק את הפעולה. גם שני הקצינים הגרמנים שהובילו את הטבח הצליחו להינצל ממאסר ממושך והאריכו ימים. מפקד הפעולה הגרמני, למשל, נמלט לאחר המלחמה לארגנטינה, נחשף בשנות ה-90, הוסגר לאיטליה והועמד למשפט, אך נפטר מן העולם כאדם חופשי בביתו לפני עשר שנים בהיותו בן 100.

לאחר המלחמה נפרצה הכניסה למנהרות, בתהליך ארוך שאותו הוביל הרופא והפתולוג היהודי אטיליו אסקרלי זוהו הגופות ונקברו באתר הצמוד.

ההליכה במנהרות מדמה למבקרים את המסלול והתחושות שאותן חוו 355 הנידונים למוות – חוסר וודאות, חוסר כיוון וחסור התמצאות. בקצה המנהרה מצוי קיר שעליו מופיע בין השאר ציטוט בעברית מספר תהילים: ממעמקים קראתיך ה'. לצדו סורג ברזל שגם אותו עיצב מירקו בסלדלה ברוח השער לאתר, וזה חוצץ להמשך המנהרה ששם הושלכו הגופות.

.

חבלים בהם כפתו את ידי הנרצחים בטבח (צילום מ-1952, מתוך אוסף אסקרלי אטיליו – הפתולוג שהיה אחראי על זיהוי הגופות, ארכיון בית לוחמי הגטאות)

.

למרות כוונת הגרמנים לשמור על סודיות האתר, עוד במהלך האירוע צפתה קבוצה של אנשים ששהתה לא הרחק על שיירות הרכבים שהגיעו ועזבו ולבסוף שמעו את הפיצוצים. עם הסתלקות הגרמנים הזדרזו אלה לאתר ונחרדו לגלות את ממדי ההרג.

.

לאחר המלחמה נפרצה הכניסה למנהרות, בתהליך ארוך שאותו הוביל הרופא והפתולוג היהודי אטיליו אסקרלי זוהו הגופות ונקברו באתר הצמוד.

.

335 הנידונים למוות הובלו כאן במהנרות הנטושות לאור פנסים, אך כיום הדרך מוארת ומסודרת

.

בהליכה במנהרות מאבדים את האוריינטציה ואת תחושת הביטחון

.

ההליכה במנהרות היא לא אחידה, כאן למשל יש קטע הפתוח אל השמיים

.

פתוח אל השמיים

.

בקצה המנהרה מצוי קיר שעליו מופיע בין השאר ציטוט בעברית מספר תהילים: ממעמקים קראתיך ה'. מעליו תחינה: "מי יתן ומתוך ההקרבה תצמח אומה טובה יותר ושלום בין אנשים"

.

לצדו סורג ברזל שגם אותו עיצב מירקו בסלדלה ברוח השער לאתר, וזה חוצץ להמשך המנהרה ששם הושלכו הגופות.

.

סורג

.

נר תמיד

.

המסלול במנהרה ממשיך אל אתר הקבורה

.

.

(3) אתר הקבורה

מקצה המנהרה יוצאים הישר אל המאוזוליאום – מבנה מונוליתי שבמעבר בין שני חלקי האתר אין הזדמנות להתרשם מעוצמתו החיצונית של המבנה. בפנים מתגלה אולם מלבני וגדול שהאפלה שולטת בו. רק סדק צר בין הקירות והתקרה מאפשר לקרני שמש לחדור ולהאיר מעט את האולם.

מאות קברי הטבוחים מאורגנים בסדר מופתי וחזרתי, כשמעבר רחב מקיף את האולם. מצבות הבטון זהות, עיצובן פשוט, בחזית כל אחת מופיע שמו של הנרצח ובחלקה העליון תבליט מתכת המתאר שני ענפי זית ובמרכזם תמונת המת. למרגלות כל אחת מהמצבות נקבע מיכל מלבני שנועד להנחת זרי פרחים.

שני חומרים עיקריים שימשו את האדריכלים במבנה: הבטון החשוף המופיע בגג המסיבי, והאבן המופיעה בקירות ובריצוף. הבטון אינו חלק אלא בגימור פיסולי כתוצאה מהכאה בפטיש. גושי האבן שנבחרו גדולים במיוחד ובכך מתקשרים למנהרות הסמוכות ששימשו במקור לחציבת אבן לבנייה.

מסלול ההליכה מורכב משביל רחב לאורך אחת הדפנות שבקצה שלה נקבעה היציאה. ועם זאת המבקרים מוזמנים גם לחדור אל עומק האולם ולשוטט בין שורות המצבות. אין כאן טכנולוגיה – לא סרטים, לא הקלטות ולא מראות – אלא חוויה אנושית ופשוטה המצליחה לחדור אל הנפש בלי פעלולי ראווה.

גג המבנה הכבד והרחב הוא האלמנט הדומיננטי באתר. באמצעות פתרון בסיסי ומופשט, המתקשר היטב למסורת האדריכלית של רומא ובכלל זה אתרי קבורה קדומים שהוקמו בעיר מאז ימי האימפריה, נועד הגג הבולט להדגיש את המועקה שיצר האובדן הכבד בהירצחם של 335 האזרחים בידי הגרמנים. הגג נקבע בפעולה הנדסית מרשימה והוא כולו נשען על שש תיבות כמעט בלתי נראות. מן החוץ נראה הגג כאלמנט מרחף מעל לקרקע, נטול קירות. הגג הכבד מנותק מהקרקע ויוצר תחושה של משחק של ניגודים – קלילות/כבדות, פתוח/אטום, בהיר/כהה. בנוסף, על אף הממדים החריגים השכילו האדריכלים להימנע ממונומנטליות המתנשאת על הסביבה והנוף, אלא כזו שמתחפרת ומצטנעת.

כאן ניתן לשוב ולהשוות לאולם של אוהל יזכור שגם בו נעשה שימוש בבטון ובאבן ובחריץ אור החודר מסדק אורכי במפגש בין הקירות לתקרה. השימוש שונה – כאן זהו אולם קבורה ובאוהל יזכור אולם התייחדות, אך גם בו הוטמן ארון קבורה ובו אפר מתים שהובא ממחנות השמדה.

ההבדל המשמעותי בין המקרה הרומאי ובין זה הירושלמי הוא בהזנחה ובשינויים שנערכו במבנה לאורך השנים. בכל ביקור באוהל יזכור נראה המבנה כמו מחסן. בנוסף החלפת ריצוף וגינון במעטפת המבנה איבדה את ההקשר הנופי שהיה לו במקור והוא נותר מונולית מנותק מכל הקשר.

.

מקצה המנהרה יוצאים הישר אל המאוזוליאום – מבנה מונוליתי שבמעבר בין שני חלקיה אתר אין עוד הזמדנות להתרשם מעוצמתו החיצונית של המבנה.

.

אתר הקבורה חפור בעומק של שני מטרים ממפלס הקרקע

.

1951: קברי הטבוחים במאוזוליאום לאחר השלמת הקמת האתר (צילום: נאש ארנסט, ארכיון בית לוחמי הגטאות)

.

שני חומרים עיקריים שימשו את האדריכלים במבנה: הבטון החשוף המופיע בגג המסיבי, והאבן המופיעה בקירות ובריצוף.

.

הבטון אינו חלק אלא בגימור פיסולי כתוצאה מהכאה בפטיש. גושי האבן שנבחרו גדולים במיוחד ובכך מתקשרים למנהרות הסמוכות ששימשו במקור לחציבת אבן לבנייה.

.

מאות קברי הטבוחים מאורגנים בסדר מופתי וחזרתי, כשמעבר רחב מקיף את האולם. מצבות הבטון זהות, עיצובן פשוט, בחזית כל אחת מופיע שמו של הנרצח

.

בחלקה העליון של כל מצבה נקבע תבליט מתכת המתאר שני ענפי זית ובמרכזם תמונת המת. למרגלות כל אחת מהמצבות נקבע מיכל מלבני שנועד להנחת זרי פרחים.

.

גג המבנה הכבד והרחב הוא האלמנט הדומיננטי באתר.

.

1951: המבנה לאחר הקמתו וקודם לצמיחת העצים שנשתלו סביבו. המבנה הגדול מצטנע בנוף ונועד להשתלב בצמחייה (צילום: נאש ארנסט, ארכיון בית לוחמי הגטאות)

.

באמצעות פתרון בסיסי ומופשט, המתקשר היטב למסורת האדריכלית של רומא ובכלל זה אתרי קבורה קדומים שהוקמו בעיר מאז ימי האימפריה, נועד הגג הבולט להדגיש את המועקה שיצר האובדן הכבד בהירצחם של 335 האזרחים בידי הגרמנים.

.

מן החוץ נראה הגג כאלמנט מרחף מעל לקרקע, נטול קירות.

.

הגג נקבע בפעולה הנדסית מרשימה והוא כולו נשען על שש תיבות כמעט בלתי נראות.

.

האתר טובל כולו בצמחייה מטופחת (שלא תמיד מחמיאה למאוזוליאום, כמו כאן למשל)

.

הגג הכבד מנותק מהקרקע ויוצר תחושה של משחק של ניגודים – קלילות/כבדות, פתוח/אטום, בהיר/כהה

.

.

(4) המוזיאון הקטן

האתר האחרון במסלול המבקרים הוא חלק משני שכולל מוזיאון קטן ששוכן במבנה בקצה וקל מאד לפספס אותו. המבנה שתוכנן כחלק בלתי נפרד מהאתר, מורכב ממגוון של מוצגים – החל מיצירות אמנות המתייחסות לטבח שארע כאן, דרך חפצים שונים שקשורים לטבח (כמו כובע ואקדח של הגרמנים) ועד לתכניות האדריכליות של האתר.

.

המוזיאון במעלה הגבעה

.

אולם אחד בלבד מרכיב את המוזיאון

.

התקרה

.

שרטוט המציג את החישובים לתכנית גג המוזיאון

.

ציור המתעד את פתח המנהרה מיד לאחר הטבח

.

מֶמורביליה

★

רשימות נוספות על איטליה (כן ירבו):

.

קסטל דל מונטה

באר פטרציו הקדוש

הביאנלה לאדריכלות בונציה

כנסיית סנטה מריה אנונציטה במילאנו

שיכון באורך קילומטר Nuovo Corviale

מרכז האמנות של קרן פראדה – רם קולהאס

כנסיית יוחנן המטביל במילאנו – ג'ובאני מוציו

אולם התצוגה של אוליבטי בכיכר סן מרקו בוונציה

חנות הספרים בביאנלה של ונציה – ג'יימס סטרלינג

★

שיר לסיום:

.

★