סיבוב בתי ספר 10: פיתוח חצרות ותיקות

במשרד החינוך פועל אגף שכל מטרתו היא חידוש חצרות בתי ספר קיימים. לתכנן גינה חדשה מכלום זו לא בעיה גדולה יחסית למצב בו נדרשים להשתלב במשהו ועם מישהו קיים. בדרך כלל לאדריכלים יש עם זה קושי והם מעדיפים לעשות מחיקה כוללת. לכן אין פלא שדווקא אדריכלית נוף כמו יעל בר מאור הצליחה לעמוד באתגר הפיסי והתקציבי באופן כל כך יפה.

בנושא החצרות צברתי כל כך הרבה חומר, כך שאני משער שבהמשך אפרסם רשימה נוספת בנושא. הפעם אסתפק בשתי דוגמאות מקומיות בלבד: ראשונה בקבוצת יבנה ושניה ביד בנימין. הטקסט הבא הוא הגרסה המקורית (לפני שעבר עריכה) ופורסם כמו כל שאר הרשימות כאן בסדרת בתי הספר, בכתב העת "הד החינוך" שבהוצאת הסתדרות המורים.

.

חצר בית הספר "ברויאר" ביד בנימין (צילום: יעל בר מאור)

.

סיבוב בעמק יזרעאל בין ציפורי, כפר יהושע ויקנעם

רציתי לראות מה קורה בגן הלאומי ציפורי. אך בשונה מהמטייל הטיפוסי, לא עניינו אותי כל הפסיפסים והרחובות שהותירו כאן הרומאים לפני 2,000 שנה. לפני שאני בא ללמוד על מדינות רחוקות או תקופות קדומות, אני מעדיף קודם כל ללמוד על המקום והזמן שלי. לכן, עניין אותי יותר לראות מה נותר מהיישוב שהתקיים כאן עד לפני 67 שנה.

(1) התחלתי בגן הלאומי ציפורי, או בשמו הקודם: ספוריה או הקודם קודם: ציפורי. (2) המשכתי לשרידי מנזר סנט אנה שנמצא במושב ציפורי עצמו. (3) המשכתי לכפר יהושע לראות את בית העם, (4) וסיימתי באזור התעשיה של יקנעם, בבניין המנהלה של סולתם שהפך ליקב מורד המתמחה בייצור ליקרים מצוינים אותו מנהלת אחת מעובדות סולתם לשעבר ושם נתקלתי בציור קיר של האמן מרדכי גומפל.

ועל כך ברשימה זו.

.

בניין "המצודה" ששימש את תלמידי העיירה ספוריה כבית ספר והיום משמש לכלום ולנקודת תצפית

.

סיבוב בפלורנטין ובתערוכה החדשה של רונה סלע

חן ארגן סיור בתערוכה החדשה שאצרה רונה סלע במוזיאון נחום גוטמן. בדרך לשם, כשאני חוצה כמה רחובות נתקלתי בכמה מפגעים רגילים לחלוטין, שאני חושב שהגיע הזמן לסלק מדרכנו – הולכי הרגל.

אופנועים, קטנועים, ארונות תקשורת, עמודי תאורה וחשמל, תמרורים, שעוני מים, פחי זבל, חרא של כלבים ומרצפות שבורות – כל אלה מצאו את המדרכה כמקום אידיאלי להתמקמות. האספלט על הכביש תקין ופנוי ורק איפה שהולך הרגל צריך ללכת הכל חסום. ההליכה בזיג זג עם הסכנה שאתקל במוקש מטרידה אותי. משה האתיופי מהמילואים תמיד אמר ש'במלחמה כמו במלחמה', ובעקבות דבריו לקחתי את הרעיון מהתאוריה לפרקטיקה. מכונית או אופנוע שמחנים על מדרכה הם בעיני הפקר ולוח לציור בעזרת קצה של מפתח.

חושב שזה לא מוגזם לקוות שהדרך של הולך הרגל תהיה פנויה. הולך הרגל שאינו מזהם, אינו צורך יותר מידי מקום ומאמץ את עצמו בחום הקיץ הישראלי, מגיע לו יותר. עם המכוניות והקטנועים פיתחתי דרך התמודדות, עכשיו רק נשאר לטפל בעמודי התמרורים ושאר ההפרעות, אבל כאן צריך לפעול עם העירייה. מזל שיש קצת אמנות לאורך הרחוב, בעיקר באזור פלורנטין שמחפה על כל אותם כשלים וחסמים.

ההקדמה שהבאתי כאן מתקשרת לתערוכה המוצגת עתה במוזיאון נחום גוטמן בנוה צדק: "תסיסה – דיור, שפה, היסטוריה / דור חדש בערים היהודיות-ערביות". לא מדובר בתערוכת אדריכלות, אבל כן כזו שבעזרתה ניתן להבין טוב יותר את המרחב שלנו וללמוד על רבדים שזרים לפחות לי אישית במציאות בה אנו חיים.

.

רונה סלע בתערוכה

.

חוסמים את המדרכה ברחוב ויטל: (1) אופניים, (2) עמוד, (3) פח אשפה, (4) שעון מים

.

סיבוב בגן הזיכרון בקיבוץ אשדות יעקב איחוד

אחרי שסיימתי בקיבוץ אשדות יעקב איחוד להתלהב מבית התרבות, מצאתי את גן הזיכרון. בקלות ניתן לזהות כאן יד של אדריכל מקצועי. ואכן תכנון הגן הוא תוצר של האדריכל ויטוריו קורינלדי, חבר קיבוץ בית העמק בשעתו ומבכירי המתכננים בתנועה הקיבוצית.

הגן הוקם ב-1968 לזכרם של 15 מחברי הקיבוץ שנפלו עד אותה עת במלחמות ובפיגועים. קודם לכן, הציבו חברים מרגמה לזכר אחד ההרוגים, והוחלט שהיא תישאר ותשתלב באתר המתוכנן.

הגן מורכב מחורשת עצי זית כשבין העצים מתפתל שביל, שממשיך את האופי החומרי של שאר השבילים בקיבוץ: בטון חשוף. אך בשונה מהם, הוא מוגבה מעל פני הקרקע בכ-40 ס"מ מה שיוצר חוויה שונה, כזו המבקשת להתרומם מעט מעל לחיי היום יום והשגרה. כשמגיעים ללוחות השמות הקבועים בקרקע שלמרגלות השביל המוגבה, נדרש המבקר לכרוע כדי לקרוא את שמות הנופלים ונסיבות נפילתם. בנוסף, שביל הבטון אינו משטח רציף, אלא מחורץ בקווים היוצרים קצב משתנה.

ועל כך ברשימה זו.

.

גן הזיכרון

.

סיבוב מחוץ לבית קרפ באשדות יעקב איחוד

"בית קרפ" – בית התרבות בקיבוץ אשדות יעקב איחוד שבעמק הירדן, נחנך לראשונה ב-1953 בתכנונו של אדריכל אריך ראש. לא להתבלבל: לפני שבועיים פרסמתי כאן רשימה על בית התרבות של קיבוץ אשדות יעקב מאוחד אותו תכנן חנן הברון, ומצוי כמה מאות מטרים מכאן.

הבניין גדול באופן משמעותי ביחס לקיבוץ בו הוא שוכן. לכן אין פלא שכמו רבים מבתי התרבות (ובהם בית התרבות של הקיבוץ השכן) גם הוא עומד חסר שימוש. המבנה ניצב בכניסה לקיבוץ, כך שקשה מאד לפספס אותו. למעשה, הבניין הזה מייצג את הרצון לחזק דווקא קהילות קטנות בפריפריה וביישובי הספר (וכאן היתה תקופה שכל שני וחמישי גילו מוקש או ירו על תושבים), ולכן לא חסכו בהשקעה. היום מינהל התכנון במשרד הפנים עושה הכל כדי לחנוק את הפריפריה ולקבע אותה כחצר אחורית.

למרות שהבניין הזה כבר כמעט ולא מתפקד ולכן במובן מסויים הוא כישלון, ראוי ללמוד מהערכים שעמדו בבסיסו והם: (1) חיזוק יישובי הספר (2) חיזוק הקהילה המקומית (3) חיזוק התרבות המקומית.

.

בית קרפ

.

סיבוב על הצעה לבול 50 שנה לערד

בעקבות הרשימה הקודמת על פסל הבולבוסים בערד ועל מעמדו כסמל עירוני, נתקלתי בהצעה לבול לציון 50 שנה לערד שיצרה רינת גלבוע (31). לעומת ההצעה שזכתה שהציגה את פסלו הנשכח של תומרקין בקצה השני של העיר, בחרה גלבוע בפסל הבולבוסים.

גלבוע היא מעצבת גרפית ירושלמית, בוגרת מכללת אמונה והיום תלמידה לתואר שני בבצלאל. ההצעה שלה לבול אמנם לא זכתה בסופו של דבר, אך אותי זה לא מעניין.

כיצד היא תופסת את ערד וכיצד בכלל יוצרים בול? הרמתי טלפון לרינת, שוחחתי איתה על תהליך החשיבה והיצירה, בקשתי ממנה שתשלח את השלבים המוקדמים של העבודה והחלטתי להכין את הרשימה שכאן.

.

ההצעה הסופית

.

סיבוב בפסל הבולבוסים בכניסה לערד

זמן רב חלף מאז שפקדתי את המדבר והמפגש הזה היה חסר לי. הרבה פעמים חלפתי על פני הפסל שיצרו האדריכל יונה פיטלסון (2004-1929) והאמן גדעון פרידמן (נולד ב-1938), לצד כביש 31 המקשר בין באר שבע וים המלח ומוצב בכניסה לערד (מפת מיקום כאן). זה לא סתם פסל, אלא זו נקודת ציון גם בממד הזמן וגם בממד המקום ולכן לא סתם הוא הפך לסמל וחלק בלתי נפרד מתודעת אנשי ערד.

מדובר בקבוצת סלעים המאורגנים זה על גב זה כך שהם יוצרים עמוד גבוה של כ-14 מטרים. הפסל ניצב במרכז רחבה מכוסה חצץ, שהיא חלק מ"גן החמישה" שנקרא על שם חמשת הבחורים הראשונים ביישוב שנהרגו במלחמות ישראל.

הפעם החלטתי לעצור ולהתבונן בו מקרוב. גם כי הכרתי את יונה אישית, גם כי אני אוהב את ערד וגם כי אוהב פסלים סביבתיים ובטח כאלה שאותם יצרו אדריכלים. למדתי לגלות עד כמה אנשי ערד מחוברים לסביבתם, לכן החלטתי שצריך לדבר לפחות עם שניים מהם ולשמוע את דעתם בנושא. לצערי לא מכיר אנשים שגרים בעיר היום, אז פניתי לשניים שגרו בעבר וכיום שניהם בעיר הגדולה.

בעבר הפסל היה בודד בכניסה לעיר ובלט בסביבה. היום הוצבו שני תרני דגלים, ניטעו עצים שהתפתחו ובסמוך הוקם מעגל תנועה גדול שבמרכזו הוצב פסל בצורת סמל העיר. הרבה רעש ויזואלי וחצץ שמרעיש בכל צעד, הפכו את הסביבה המדברית והשקטה לבלגן גדול. הפסל עדיין שם, אבל פחות. זה מה שקורה כשאין תכנון כולל אבל זה דבר שאפשר לתקן.

ועל כך ברשימה זו.

.

הפסל באינסטגרם

.

סיבוב בקולנוע אורות בבאר שבע בתכנון יעקב רכטר

יומני היקר, ככל הידוע לי האדריכל יעקב רכטר תכנן בית קולנוע אחד: קולנוע אורות בבאר שבע (דרך השלום 52). אמנם בככר אתרים בתל אביב תכנן רכטר את קולנוע שחף, אך לא כבניין ייעודי אלא סתם אולם ריק בתוך מכלול שלם ללא ייחודיות חזותית. היום קולנוע אורות (כמו גם קולנוע שחף) נטוש ולכן לא פלא שגם הוא נכלל בעבודה המקיפה שערך שרון רז בעקבות כל אותם בתי קולנוע נטושים. הקרקע נמכרה ליזם שרצה להרוס ולבנות והיו התנגדויות. שבוע שעבר בדרך מכאן לשם, החלטתי לסטות מדרך המלך ולבקר בקולנוע או יותר מה שנותר ממנו.

קולנוע בשם "אורות" היה גם בקרית מוצקין וברעננה, אך זה בבאר שבע נקרא היה במקור "אורות הנגב" והיה מיוחד הודות לעיצוב החזיתות שלו שבהם כמו תמיד, רכטר בחר להשקיע ולשחק בצורות בסיסיות. אמנם על תחילת העבודה חתום האדריכל זאב רכטר (1960-1899), אביו של יעקב שנפטר חודשים ספורים לאחר חנוכת הקולנוע, אך נראה כי חתימת ידו של יעקב רכטר בולטת בעבודה וככל הנראה זו עבודה שלו.

יעקב רכטר החל לעבוד במשרד של אביו בשנת 1949. שלוש שנים לאחר מכן הפך לשותף. ב-1960 הצטרף לשותפות גם המהנדס מיכה פרי, שעבד כבר שלוש שנים במשרד. פרי היה מהנדס הבניין (כפי שמאשרת לי בתו, תמי פורת), ותרומתו לעבודות המשרד ניכרת החל מאותה עת. גם בעבודה זו הוא שאיפשר כנראה את הפתרון של חזית המתפקדת כעמודים הנושאים את גג הבניין בעל המפתח הגדול.

חזית קולנוע אורות מצטרפת לעבודות נוספות של רכטר שבאו בהמשך אותו עשור ובהם ניתן טיפול משמעותי בחזית. מלון הילטון תל אביב ובית הבראה מבטחים בזכרון יעקב הם הבולטים שבהם. באורות השתמש רכטר במשחק של מעוינים תלת-ממדיים שהעניקו למבנה נוכחות בסביבה, ובאופן זה הדגישו את מעמדו כמרכז תרבות ופנאי בבאר שבע בכלל ובשכונה ג' בפרט. ועל כך ברשימה זו.

.

אורות

.

סיבוב בקיבוץ מעלה החמישה

לפני שבועיים בשעת צהריים מאוחרת חדרתי לקיבוץ מעלה החמישה שבהרי ירושלים (מפת מיקום כאן). תמיד מסקרן אותי להיכנס ליישוב שאני לא מכיר ולא יודע עליו כלום, ולהיתקל בדברים מעניינים. בשונה ממושבים שתוכננו לרב על ידי גופים מיישבים ששכפלו בלי סוף מבני מגורים ומבני ציבור, בקיבוצים הספקתי כבר ללמוד שכמעט כל דבר מעניין.

היו לי רק כמה דקות בודדות להתרשם מהמרכז של הקיבוץ. מצאתי שני מבנים משמעותיים:

(1) חדר האוכל בתכנון האדריכל ארטור גולדרייך.

(2) בית צילה בתכנון האדריכל אוריאל שילר ובתוכו ציור קיר של סה שונברג. מדובר בעבודה שקשה שלא להתרשם מעוצמתה, ורק בשבילה כדאי לעצור במעלה החמישה ולחזות בה. אחר כך רצוי להמשיך לחומוס באבו גוש.

.

חדר האוכל הריק

.

אולם הכניסה ב"בית צילה" המעוטר בציור קיר

.