בבוקר יוצא ורואה אותך במרפסת
את לא יודעת כמה את הורסת
במעבדה לעיצוב עירוני בה אני חבר מתוקף העובדה שאני כותב במסגרתה את עבודת התיזה שלי, מידי שבוע אחד מחברי המעבדה מציג סקירה של אחד מכתבי העת בתחום התכנון מהעולם. ניסיתי להתחמק מהמטלה הזו, היות ואין לי זמן לדברים האלה. לא מדובר בסתם לרפרף בגיליון, אלא על המציג חובה לכתוב מעין הצגה וסיכום של כתב העת והגיליון עצמו. ניסיתי להתחמק אבל בסוף זה לא הלך ונדרשתי להציג כמו כל אחד אחר.
היות ואני שונא לעשות דברים לחינם, בחרתי להציג בפניכם את הטקסט הקצר שכתבתי. הרשימה הזו מציגה את אחד מכתבי העת החשובים בעולם התכנון וכן את תוכן הגיליון האחרון. כך שגם אתם תוכלו ללמוד מה מעסיק היום את חזית התיאוריה והפרקטיקה בתחום התכנון.
כחלק ממחקר שאני עורך בימים אלה על מהגרים ומרחב, יוצא לי להעביר שעות ארוכות בתצפיות, שיחות וראיונות עם מבקשי מקלט מאריתראה. לפני שבועיים הצגתי כאן דירה של מבקשי מקלט ולפני חודש הצגתי את המסעדה והמכולת של ירגלום ברחוב הגדוד העברי, והפעם מוצגת כאן אמנם שוב מסעדה אריתראית, אך בשונה מזו הקודמת בה האוכל היה העיקר, כאן מדובר בחלק בלתי נפרד משגרת הפנאי אליה הצטרפנו ובקשנו להשתלב לרגע.
זהו מקום אליו הם באים בערב, להפגש, לדבר ולצחוק קצת. אחרים באים לבדם, יושבים ובוהים בקירות או במסך הטלויזיה שמקרין קליפים של מוסיקה אריתראית מסורתית שפסקה מן העולם, אותה תוכלו לשמוע ברקע של שני הסרטונים שצלמתי שם ומשולבים ברשימה.
הגעתי עם רוני ועם שלושה בחורים שמבקשים להקים הנהגה שתכוון ותקדם את אוכלוסית מבקשי המקלט האריתראים בישראל. הטקסט כאן הוא העיקר, אבל אני חייב לציין שבשונה מהמסעדה של ירגלום, הפעם האוכל היה יותר טוב ומתאים לי. אולי זה עניין של טעם ואולי השתנה בי משהו.
אחת הסצנות שהותירה חותם על התרבות המערבית הייתה ללא ספק הסצנה איתה חתם מיכאלנג'לו אנטוניוני את יצירתו צומת זבריצקי מ-1970 (הנה קישור לחלק האחרון של הסצנה). זה הסרט שמסכם את המרידה של דור הפרחים בממשל, בצבא ובדת – שלושת המרכיבים המייצגים את השמרנות המוכרת לנו. בשיחה שקיימתי לפני כמה שבועות עם אדריכל ישראל גודוביץ שתכנן בפעם הראשונה את אנדרטת אוגדת הפלדה לא הרבה לאחר מלחמת יום כיפור, הודה גודוביץ שזבריצקי היה נקודת השראה..
.
סיקרתי כאן כבר רבים מהמבנים בקמפוס האוניברסיטה, והפעם בחרתי להתמקד בבניין שרת למדעי החינוך שתוכנן על ידי השותפים האדריכלים איליה בלזיצמן ואנדרי לייטרסדורף. את בניין שרת אני אוהב מכמה סיבות:
(1) יש שם סניף מקדונלדס ואני אוהב פעם בחודש לאכול שם המבורגר עם צ'יפס.
(2) החזית הצפונית של הבניין היא כמו יצירת אמנות מופשטת ואין פעם שאני לא נעצר לדקה או שתיים כדי להתבונן בה.
בהמשך יש סרטון קצר שמביא את המבט הזה, לו אני רגיל. הוא נראה כמו בניין הסתדרותי שכולם כבר למדו לשנוא: אפור, מדכא, משעמם. האפור של לייטרסדורף-בלזיצמן עטוף בירוק ששתלו כאן צמד אדריכלי הנוף יהלום-צור, הסדר והארגון הולמים היטב את החינוך הנוקשה לו הטיפו בעבר ולכן בניין שרת הוא לא בניין חינוך אלא מייצג תקופה.
ועל כך ברשימה זו.
.