סיבוב בחנות Migros בגרוייר

בדרך לבחון מקרוב את מקורות גבינת הגרוייר בעיירה בשווייץ שעל שמה נקראת הגבינה המפורסמת, עצרתי לראות חנות גדולה של רשת Migros שנחנכה ב-2010. מבנה קופסתי אטום יחסית, המונח לצד הכביש הראשי ומוקף במגרש חנייה וברחבות תפעול. הניגוד בין נוף פסגות האלפים, השדות החקלאיים הירוקים והגבעה שבראשה מתנוססת העיירה העתיקה גרוייר, הם ניגוד גמור לבניין החדש והמפתיע.

ההשראה העיצובית לחזית הבניין באה אמנם מהברקוד, אך נראה כי בעיניים שלי יש פה גרסה עכשווית ופחות מוצלחת לבניין עיריית באר שבע. כמו בעירייה אז גם כאן הדגש הוא על בניין אופקי, מוארך ונמוך, פתחי חלונות צרים מסתתרים בעיצוב החזית. אלא שבחנות בגרוייר אין לאותם פתחים משמעות ואין בה גם את החצרות הפנימיות שיש בעירייה בבאר שבע. בבאר שבע החזית מבטון, פלסטית, תלת ממדית וחדשנית לזמנה, וכאן החזית מאלומיניום, דו-ממדית ושטוחה. אפילו כל גווני האפור הנפגשים עם קרני השמש שאפיינו את החזית בבאר שבע, נעלמים כאן לטובת שחור-לבן מונוכרומטיים שאינם משתנים. אז מה בכל זאת יש בחנות?

ועל כך ברשימה זו.

.

ברקוד

.

סיבוב בשרידי אל-ע'אבסיה

גם אם תיסעו לאט רוב הסיכויים שתפספסו את השרידים האחרונים של אל-ע'אבסיה (המכונה גם ג'אבסיה), השוכנים סמוך לצומת כברי שבגליל העליון. קשה לגלות היכן מתחיל שביל העפר שמוביל לכפר וגם כשסופסוף מגלים, אז הנסיעה בו לא קלה, אבל לא זה מה שיעצור אותי. לכבוד תשעה באב פרסמתי ב-xnet הצעה לסיור בעקבות חורבן בית המקדש ותקומת ישראל, כאן אני מביא צד אחר של המטבע.

בכ-400 בתים בכפר גרו יותר מ-700 איש עד 1950, ומספרם המשוער של הצאצאים כיום הוא כ-8,800 איש. עכשיו יש כאן הרבה עצי אורן, שכל מטרתם לכסות על מה שהיה, כמו לטאטא אבק מתחת לשטיח. האם אפשר להמשיך לקום כל בוקר ולהתעלם? בינתיים כן, אלא שביום שישי האחרון החלטתי לחזור ולשנות ממנהגי.

ועל כך ברשימה זו.

.

2015

.

סיבוב בבניין מנהלה באוניברסיטת בר אילן

יש כאן ממד של הפתעה, ואולי בגלל זה בניין המנהלה באוניברסיטת בר אילן הוא אחד הבניינים האהובים עלי. מבחוץ הבניין נראה סתמי: קופסה מחופה באבן נסורה שמבהיקה בשמש, והצמחייה כיסתה חלק מהחזיתות עם החלונות הצרים. רק כשנכנסים פנימה מגלים עולם אחר שפועל על כל החושים. המרכיב הראשון הוא האור החודר מבעד למערכת פתחים בתקרת האולם, המרכיב השני הוא הבדלי הטמפרטורות, שבפנים תמיד קריר יותר למרות שאין מערכת מיזוג מרכזית שמצננת את השטחים המשותפים בבניין. המרכיב השלישי הוא עיצוב האולם המרכזי.

תכנן את הבניין משרדו של האדריכל אריה אל-חנני שבאותה עת היו שותפים בו גם האדריכל יגאל אל-חנני (שהיה אחראי על תכנון הבניין) והאדריכל ניסן כנען.

ועל כך ברשימה זו.

.

אור

.

סיבוב במרכז המסחרי של מדרשת שדה בוקר

רשימה 491,

יומני היקר, מדרשת שדה בוקר זה ה"ויטרה" של ישראל, כך אמר לי צבי כשראה את התמונה הזו. לא מדובר אמנם בפרויקט בינלאומי, אבל כמה מהאדריכלים הישראלים המקוריים הותירו כאן את חותמם. אדריכלים כמו אריה ואלדר שרון, יוחנן רטנר, נחום זולוטוב, שמואל מסטצ'קין, וגם משה ספדיה. האדריכל יאיר עציון, תושב המקום ואיש היחידה לאדריכלות מדברית הוביל כאן תכנון של כמה מבנים שהותאמו לאקלים המקומי באופן הנועז ביותר, ועליו אכתוב רשימה נפרדת בהזדמנות אחרת.

שלשום יצא לי להסתובב במרכז המסחרי של מדרשת שדה בוקר. למרות שהשעה היתה בסך הכל שבע בערב, היו במרכז רק שלושה צעירים בודדים שישבו ושתו בירה, אבא עם שני ילדיו בכניסה לפיצירייה שלא ראיתי בה שום פיצה וזוג זרים שישבו בדממה ואכלו טורטייה. בקצה המרכז, איפה שפעם ישבתי עם רוני ואכלנו משהו, יש היום מקום שמגיש טורטייה עם ירקות אבל הריהוט לא השתנה. כמו הזוג הזר גם אני אכלתי הפעם טורטייה. בכל מקרה, היות ומצאתי שאי אפשר למצוא מידע על המרכז המסחרי של מדרשת שדה בוקר, למרות שיש בו ניסיון לפתרון אקלימי ונראה כי הושקעה פה מחשבה שהיום נדיר להיתקל בה, החלטתי לכתוב עליו.

ועל כך ברשימה זו.

.

מבט החוצה

.

סיבוב בבניין הראשון של זהה חדיד

השריפה שחיסלה את מפעל הרהיטים "ויטרה", הביאה למימוש את הבניין הראשון שתכננה האדריכלית זהה חדיד. ב-1981 אחרי השריפה החליטו בעלי המפעל, השוכן בעיירה גרמנית בסמוך לגבול עם שווייץ וצרפת, למנף את ההרס. הם הזמינו סדרה של אדריכלים, שכל אחד מהם בנה בניין אחר במפעל. תחילה, הוזמן האדריכל ניקולס גרימשאו, אחריו הוזמנו שורה ארוכה של אדריכלים בעלי ניסיון ופרסום עולמי וכולם גברים, חוץ מאחת. לאדריכלית זהה חדיד לא ניתנה עד אז הזדמנות לבנות, הרעיונות שלה הפחידו יזמים ולקוחות. הרעיונות שלה וחוסר הניסיון לא הרתיעו את בעלי המפעל. למרות ההעזה, חדיד נותרה האדריכלית היחידה שתכננה בויטרה – אשה וחסרת ניסיון.

לחדיד נתנו לתכנן את הבניין שנועד לשרת גברים בלבד: תחנת כיבוי אש. ביקור בבניין מגלה כי ככל הנראה האדריכלית שונאת גברים. היא תכננה כאן הכל כדי להשפיל ולמרר את חייהם של הדיירים. חלפו 22 שנה מאז הושלם הבניין, הכבאים כבר לא כאן אך הוא עדיין נראה מוזר ומוגזם.

ועל כך ברשימה זו.

.

בוחן מקרוב דלתות הזזה אלקטרוניות הנעות על ציר ונפתחות לכל האורך ליציאת וכניסת כבאית

.

לא רק אפור: מפגש קירות

.

סיבוב בבניין עיריית באר שבע

דימוי האוהל חזר והבליח באדריכלות הישראלית לאורך השנים. בניין עיריית באר שבע הוא אחד מהדוגמאות המובהקות לפרשנות המודרניסטית שהעניקו האדריכלים המקומיים לאוהל המדברי. "אברהם אבינו נטע אוהלו בבאר שבע כשדלתות האוהל פתוחות לכל דכפין", אוהבים לספר בספרי ההיסטוריה, אלא שכאן לקחו האדריכלים את הקופסה המודרניסטית והשימוש בסגנון הברוטליסטי שהיו בשיא האופנה באותן שנים ויצרו איתם אוהל ענק.

בני הזוג שולמית נדלר ומיכאל נדלר עם שותפם שמואל ביקסון הם צוות האדריכלים שתכננו את הבניין, לאחר שזכו בתחרות בשנת 1961. היה זה הפרויקט השני מבין שלושה פרויקטים שתכנן המשרד בבירת הנגב: הראשון היה קולנוע קרן (1953, נהרס). השלישי היה בניין הספרייה המרכזית ע"ש ארן באוניברסיטת בן גוריון שתוכנן ב-1969 והושלם ב-1972, במקביל להשלמת בניין העירייה שנחנך באותה שנה. כל אחד משלושת המבנים שתכננו בבאר שבע, מייצג תקופה אחרת בהתפתחות המשרד שפעל יותר מ-60 שנה וליווה את צמיחתה של מדינת ישראל.

ועל כך ברשימה זו.

.

וילון בטון

.

סיבוב בשלושה חדרי אוכל בעמק הירדן: בית זרע, שער הגולן וטירת צבי

שלושת חדרי האוכל המוצגים כאן הם כולם חדרי אוכל פעילים המגישים לחברים ארוחות מידי יום. זה לא דבר מובן מאליו בעידן בו מדינת ישראל מפריטה את עצמה כמעט ללא הבחנה, מפוררת את החברה האזרחית ומחלישה את הקהילה. עמק הירדן עשיר בחדרי אוכל הודות לריבוי הקיבוצים שבו. על אפיקים, אשדות יעקב איחוד וחמדיה כבר כתבתי וכעת המקום לשלושה נוספים.

מדובר במבנים עם איפיון דומה, כמו בכל תופעת חדרי האוכל: אולם אכילה, מטבח עם חצר תפעולית, אולם מבואה עם דואר, לוח מודעות ושטיפת ידיים. השינויים באיפיון הם משניים, אבל ההבדל הבולט בא לידי ביטוי בפרשנות שהעניק האדריכל לבניין.

את חדר האוכל בבית זרע עיצב האדריכל מנחם באר עם קווים ישרים ונקיים ודגש על אופקיות המבנה. את חדר האוכל בשער הגולן תכנן האדריכל שמואל מסטצ'קין עם חזית מודגשת במיוחד באמצעות שבעה מסכי זכוכית גבוהים המסתיימים בקמרונות הממשיכים ומלווים את תקרת אולם האכילה. את חדר האוכל בטירת צבי תכנן האדריכל ליאון שרמן כמבנה בעל חזות צורנית מגובבת הודות לעובדה שהבניין נבנה בשלבים ובזמנים שונים.

ועל כך ברשימה זו.

.

מרכז חזית חדר האוכל בשער הגולן, אדריכל: שמואל מסטצ'קין

.