סיבוב בבית התרבות של קיבוץ אשדות יעקב איחוד

שנים של הזנחה ותוספות שונות ומשונות לא היטיבו עם בית התרבות של קיבוץ אשדות יעקב איחוד, שתכננו המהנדס יוסף אידלמן והאדריכל שמואל ביקלס – חברי צוות הלשכה הטכנית של תנועת הקיבוץ המאוחד. בשעתו היה אידלמן חבר קיבוץ יגור וביקלס חבר קיבוץ תל יוסף. בית התרבות שנחנך ב-1940 פעל במתכונתו המקורית רק שנים אחדות. הוא הוסב לשימושים אחרים וכיום משמש כולו לארכיון הקיבוץ.

המבנה מתייחד בצורתו הודות למרפסת ההיקפית שרק חלק ממנה נותר חשוף. פרט נוסף ומרשים שניתן למצוא בו הוא ציור קיר מאוחר ששילב הצייר וחבר הקיבוץ בשעתו אריק קורן, שהתמחה בטכניקת הסגרפיטו. כעת מבקשים בקיבוץ לגייס את המימון לשימור המבנה והשבת מראהו המקורי. כשלב ראשון בתהליך הוזמן האדריכל בצלאל רינות לערוך תיק תיעוד, שהוביל את רינות לחקור את קורותיו וערכיו של המבנה.

ביום שישי 7.1 בשעה 10:30 אדריך סיור שיפתח בביקור מודרך בשתי התערוכות שאצרתי במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. בחלקו השני של הסיור נצא מהמוזיאון ונבקר בשני ציורי הקיר שיצר אריק קורן באשדות יעקב איחוד: בבית התרבות שיפתח במיוחד ובבית קרפ.

ועל כך ברשימה זו.

.

1940

.

סיבוב במוזיאון הרצליה בתערוכה שמוקדשת למבנים לתצוגת אמנות שתוכננו במשרד רכטר

ההיקף העצום של אייקונים אדריכליים שתכנן לאורך מאה השנים האחרונות ולאורך הדורות משרד רכטר אדריכלים על הרכביו השונים, הוא קשה להתמודדות כשבאים לסכם ולהעריך. אלא שהצלחה בהתמודדות נרשמת כעת בתערוכה החדשה שמוצגת החל מהערב במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. כאן אפשר להיחשף באופן יסודי לנתח מיצירתו של המשרד הוותיק בישראל, כזה שמתמקד במבנים להצגת אמנות.

על אף שהאמנות היתה קרובה ללבם של שושלת רכטר-זרחי-פרי, תכנון מבנים אלה לא היה הקורפוס העיקרי בעבודת המשרד. עם זאת, מוצגות בתערוכה קרוב לעשר עבודות שתכנן המשרד, חלקן בוצע וחלקן לא. התערוכה עצמה, רכטר: מוזיאון בעיר קטנה במזרח התיכון ושאותה אצרה האדריכלית דנה גורדון, מוצגת במוזיאון הרצליה שאותו תכנן המשרד בשנות ה-70 וחזר והרחיב בשנת 2000.

ועל כך ברשימה זו.

.

2021

.

סיבוב במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית שיפתח השבוע

פעמיים הספקתי להסתובב באתר הבנייה של מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית (1, 2) והתרשמתי מהמבנה יוצא הדופן שצמח לצד רחוב אבא הלל. לאחר שהיה סגור במשך ארבע שנים ועבר תהליך של חידוש והרחבה יתקיים ביום חמישי טקס הפתיחה למוזיאון.

הבוקר הסתובבתי בבניין עם האדריכלים מאירה קובלסקי וצבי אפרת, שהסבירו כי הם גאים במיוחד בפרויקט שבמסגרתו הצליחו לקחת בניין קיים, לאמץ את מאפייניו ולשכלל אותו. הם אמנם כבר הספיקו לבצע מהלך דומה בלפחות שני מוזיאונים שהם חידשו, מוזיאון ישראל בירושלים ובית לוחמי הגטאות, אלא שכאן הם גם יצרו אייקון ציבורי שמתאים לסביבה המתחדשת, הצפופה והסואנת.

ועל כך ברשימה זו.

.

2021

.

סיבוב בשכונת קרית משה בטבריה שתכנן יהודה פייגין

בדרך חזרה מסיור בשתי התערוכות שאצרתי ומוצגות כעת במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן שבעמק הירדן, הוביל אותי הווייז דרך רחובות משניים בטבריה והופ לפני ניצבים בתי שכונת קרית משה שסתם כך אין סיכוי שמגיעים אליה.

קרית משה היא עוד אחת מהשכונות המוזנחות בטבריה, עיר שכולה שקועה בעליבות הדרדרות בלתי פוסקת, ממש עיר בלי הפסקה. מפתיע אותי כל פעם מחדש כיצד העיר היחידה בישראל ששוכנת על חוף הכנרת, מול הרי גולן, ובה יש מלונאות, עיר עתיקה וגם קברי צדיקים, הצליחה להחריב את הכל ועשתה זאת באופן היסודי ביותר. בשנות ה-70 היו עוד מי שתלו תקוות בטבריה ולבד מבתי מלון חדישים הקימו בה שכונות חדשות ובהן את שכונת קרית משה שאת חלקה הגדול והעיקרי תכנן האדריכל יהודה פייגין, מבכירי מתכנני בתי המלון בישראל.

בתכנון הפרויקט שילב פייגין את הצייר והפסל פנחס עשת, שבימים מוקדשת לו תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד. עשת עיצב בחזיתות המבנים את מסתורי הכביסה, וכך העניק למבנים את זהותם ואת ערכם האמנותי. העירייה בשיתוף משרד השיכון מקדמים התחדשות עירונית שסביר להניח תכניס קצת כסף לכמה פונקציונרים, תוסיף דירות, תחדש לרגע (ורק לרגע) את הסביבה, אבל לא תוביל את השכונה או את טבריה לשום מקום שהיא לא מכירה וההדרדרות תמשיך.

ועל כך ברשימה זו.

.

70-80

.

מוזמנים לאירוע "קרמיקה ארכיטקטונית"

אני מזמין אתכן ואתכם לאירוע "קרמיקה ארכיטקטונית" שיתקיים לכבוד משה סעידי. האירוע שיערך ביום שישי הבא (24.12 בשעה 11:00) במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן שבקיבוץ אשדות יעקב מאוחד, יכלול לבד מסיור שיתמקד בתערוכה שאצרתי "משה סעידי: קיר אמן", גם רצף של הרצאות קצרות שיתמקדו ביצירתו של סעידי ובכלל בקרמיקה ישראלית.

ועל כך ברשימה זו.

.

24.12.2021

.

סיבוב בבלפור 26-24 בתל אביב

הכניסות המרשימות בשני קצותיו של הבניין השוכן על שני מגרשים צמודים ברחוב בלפור 24 ו-26, הן מהייחודיות בעיר. המבנה מ-1937, שנקרא במקור "בית ירוזלימסקי" ותוכנן בידי האדריכל מיכאל פלאטו (שלא הצלחתי לגלות עליו פרטים נוספים לבד מזה שתכנן את הבניין שלפנינו), לא עבר כל שיפוץ מאז נחנך לפני קרוב ל-85 שנה אך הוא הוכרז לשימור.

נותרו בו כמעט כל פרטי הבניין המקוריים, אך בעוד שחלקו המזרחי מוזנח באופן קיצוני, הרי שזה המערבי מטופח טיפה ואפילו מזרקת המים שלצד הכניסה פועלת. בעקבות ספרו של הצלם יגאל גבזה קפצתי עם איתי לסיבוב ביום חמישי האחרון (שסיפר שיונתן, בנו, אוהב את בריכת הנוי).

ועל כך ברשימה זו.

.

1937

.

סיבוב בקבוצת דגניה א' בבית הילדים הראשון בקיבוצים שיש כאלה שמבקשים להרוס וגם בגן הילדים שתכנן לאופולד קרקואר

כשלאחרונה הוכנה תב"ע לקבוצת דגניה א', אם הקבוצות שהוקמה ב-1910, היה מי שדאג שבית הילדים הראשון ביקבוץ שהיה גם הראשון שהוקם בתנועה הקיבוצית, לא יכלל ברשימת המבנים המיועדים לשימור. התנועה הקיבוצית כחברה שיתופית וולנטרית ואוטופית היא ככל הנראה החידוש המשמעותי ביותר שהיה לישראלים לתרום לאומות העולם בעת החדשה. מערכת החינוך שהקימה היתה לאחד המרכיבים המרכזיים, והרצון לחסל את המקום שבו החלה להתגבש התשתית החינוכית של התנועה וללא כל דיון הוא מחדל שאותו יש לתקן.

המבנה המוזנח עבר שינויים לאורך קרוב למאה שנים. הוא נבלע בתוך כמה תוספות וניצב כיום נטוש ועזוב. עדיין ניתן לזהות את איכויותיו, אך חשוב מכל הוא התוכן שהתגבש בו. ניתן אולי להבין את המבקשים להרוס – הקרקע שעליה הוא ניצב מבוקשת במיוחד אודות לקרבה לכנרת, נוף האגם והרי הגולן הנשקפים ממנו.

ברשימה זו אני מציג מבנה נוסף – גן הילדים של הקיבוץ שאותו תכנן האדריכל לאופולד קרקואר. המבנה שמתאפיין בשימוש בגזעי עצי ברוש כחומר בנייה מרכזי, הוסב כבר לפני שנים לחדר חוגים ומצבו מצוין לעומת המבנה הראשון שמופיע כאן. רק לאחרונה בעקבות התפרצות הקורונה והצורך בתוספת גן לקיבוץ, חזר לייעודו המקורי המבנה יוצא הדופן שתוכנן במיוחד לילדים.

ועל כך ברשימה זו.

.

1927 / 1943

.

סיבוב על שני קירות אמנות שיצר משה סעידי בקיבוץ כפר מנחם ובמושב ערוגות

שתי עבודות לא מרכזיות במיוחד משכו את תשומת ליבי ביצירתו של משה סעידי. לאחרונה פתחתי במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן שבקיבוץ אשדות יעקב מאוחד את התערוכה "משה סעידי: קיר אמן" שאותה אצרתי ומוקדשת לקירות האמנות מקרמיקה שיצר סעידי לאורך יובל שנים.

העבודה הראשונה שמשכה את תשומת ליבי היא מוקדמת ונוצרה ב-1968 לצורך המועדון לחבר שנפתח באותה עת בקיבוצו, במבנה ששימש עד אז כבית ילדים ותכנן אותו במקור האדריכל זאב רכטר. העבודה השנייה נוצרה ב-2016 לחזית המועדון במושב ערוגות שאותו תכננה האדריכלית דבי פורת, והיא למעשה קיר האמנות האחרון שיצר סעידי.

כמעט יובל שנים מפריד בין שתי היצירות. קיים דימיון ביניהן, אלא שההבדלים ביניהן מייצגים את השינויים שחלו כאן במהלך השנים.

ועל כך ברשימה זו.

.

1968 / 2016

.

סיבוב ביד לילד ביד ושם

עם כל הכבוד לתערוכה של יאיוי קוסאמה במוזיאון תל אביב, הרי שביָד וָשֵׁם בירושלים תמצאו מקום שהקדים אותה ב-35 שנה. אלא שבשונה מהתערוכה של קוסאמה שבאה לביקור קצר ועוד רגע תלך כשהיא מותירה אחריה תורים בלתי נגמרים, האתר שלפניכם לא זז לשום מקום והוא ריק ממבקרים.

מאז פתיחתו של המוזיאון המרכזי ביד ושם ב-2005, צללו כל שאר אתרי הזכרון שקדמו לו ביד ושם לשכחה ונראה שהיקף המבקרים בהם צנח. לרוב תמצאו בהם קבוצות שאותן מובילים מדריכים, אך הקהל הרחב מפספס אותם במסלול הביקור כשהמיקוד הוא במוזיאון. אחד מאותם אתרים נשכחים הוא "יד לילד" – הפרויקט הראשון שתכנן האדריכל משה ספדיה עוד בשנות ה-70 אך בנייתו הושלמה רק ב-1987.

החשיבות של "יד לילד" היא בעיקרה בשינוי הדרמטי שנוצר בשפה החזותית של ההנצחה והזיכרון – משפה מופשטת או לעומתה ישירה, השתנתה השפה לחיזיון רב-רושם. ספדיה יצר במערה תת-קרקעית מבוך של מראות שיוצרות משחקי שקיפות והשתקפות ודרכן נראים חמישה נרות כמיליוני נקודות אור מרצדות אל הנצח.

ועל כך ברשימה זו.

.

1987

.