סיבוב בבית יד לבנים ברמת גן

החיבור בין זיכרון ופנאי היו חלק מההווי הישראלי. אולמות מופעים נקראו על שמם של חללים וכן גנים ציבוריים שבהם גם שולבו בתי "יד לבנים". אלה הוקמו בראש ובראשונה להוות מוקד לשירות קרובי החללים, אך במקביל התקיימו בהם הרצאות, קונצרטים, חוגים ותערוכות. ברמת גן הוקם יד לבנים לצד מגדל תצפית שמתנשא מעל להר הבנים ובכך הפך לאחת מנקודות הציון הבולטות באזור. המגדלים עדיין לא צמחו בסביבתו ולא מסתירים אותו.

לפני כמה חודשים הסתובבתי בו עם האדריכל ד"ר צבי אלחייני במהלך סיבוב ברמת גן שמטרתו היתה להתמקד בבניינים שתכננו האדריכלים אנדריי לייטרסדורף ואיליה בלזיצמן. התוצאה היתה מאמר מקיף וראשוני שפרסמנו במשותף על עבודתם של שני השותפים שאותו אפשר לקרוא כאן. השניים תכננו את בית יד לבנים הראשון שהוקם – בפתח תקווה, ולאחריו תכננו גם את אלה שבחדרה וכאן. לצד אלה תכננו אתרי הנצחה נוספים כמו האנדרטה ב"גן הזיכרון" שבכפר סבא ו"בית הבנים" בקיבוץ רמת הכובש.

ברמת גן הצטערתי לגלות שכל השינויים שנערכו במבנה מסתירים את איכויותיו המקוריות. השילוב של גן עם מבנה ציבור ומגדל תצפית הוא שילוב שכיום כבר לא יוצרים. תמיד דוחפים איזה עסק פנימה וכל הגן נראה כמו מגרש כדורגל – מכוסה בדשא ושטוח. עם שקיעתה של האומה מרהיב לגלות כיצד אותם מבני "יד לבנים" הפכו למקומות דכאוניים ודוממים. תקרות אקוסטיות ונורות ששופכות אור לבן וחיוור. כאן למשל יש חדר זיכרון, אולם התכנסות וגלריות להצגת ציורים חובבניים. גם הגן הגדול שמתפרס על ראש ההר ולצד הבניין, למרות שעבר לאחרונה שיפוץ, נראה סתמי ואיבד את קסמו.

ועל כך ברשימה זו.

.

ביחד באותה סירה

.

סיבוב בתחנת ההשנאה של חברת החשמל בדרך אילת

רק לפני שנים אחדות נהרס בשדרות ירושלים שביפו מבנה תחנת ההשנאה ההיסטורי והותיר אותנו עם שתי תחנות אחרונות ששרדו מהתקופה שבה הזמינו את בכירי האדריכלים לעצב אותן. ברגע שבחברת החשמל הראו נכונות, אז ניצלתי את ההזדמנות וביקרתי באחת משתי התחנות שנותרו מאותה תקופה. תמיד סקרן אותי לגלות מה יש בפנים, והאם האדריכל עיצב גם משהו בתוך אותו מבנה שנראה כמו פסל סביבתי.

התחנה שהוקמה ב-1926 ומצויה בדרך אילת שבדרום תל אביב, תוכננה בידי האדריכל ריכארד קאופמן. את התחנה הוא תכנן עבור החברה במסגרת עבודות נוספות וגדולות יותר.

ועל כך ברשימה זו.

.

משקיף על העולם

.

סיבוב בבית הכנסת הגדול בחדרה

רגע לפני שעשיתי סיבוב בבית המשפט החדש של חדרה, ואחרי הביקור בקיר אמנות של דורון בר-אדון עצרתי לראות את בית הכנסת הגדול שתכננה האדריכלית יהודית שטולצר. מדובר באחד מבתי הכנסת הוותיקים בארץ (נחנך ב-1940) שנבנה בנקודה שבה הוקמה חדרה לפני 130 שנה. את ארון הקודש ואת הבמה עיצב האדריכל מאיר בן אורי.

שלוש החלטות תכנוניות הפכו את בית הכנסת למבנה ייחודי ויוצא דופן בין בתי הכנסת בארץ הקודש: (1) מגדל תצפית מתנשא בחלקו הקדמי והופך את הבניין לנקודת ציון שנראית ממרחק (2) שרידי הח'אן העותמאני ששימש את ראשוני המושבה והוסב למוזיאון וארכיון לתולדות העיר עוטפים את בית הכנסת ומושכים מבקרים. (3) בהשראת הפתח המקושת לח'אן עוצבו הפתחים בבניין שהפכו לאלמנט עיצובי חזרתי.

כבר כמה פעמים ניסיתי לבקר בבניין אך הוא תמיד היה סגור. למזלי ולשמחתי הגבאי בדיוק יצא מבית הכנסת והסכים לשוב ולפתוח את דלת הכניסה ולאפשר לי להסתובב ולראות מבפנים.

ועל כך ברשימה זו.

.

אות באות

.

סיבוב בבית פלטניק בשדרות בן גוריון 88

באופן חריג, הבניין נסוג מקו הרחוב ובחזיתו מדרכה רחבה במיוחד, הכי רחבה בכל שדרות בן גוריון. חזיתו סימטרית וכבר בכניסה ולצד בריכת דגי הזהב המוזנחת מגלים כי נעשה כאן שימוש רחב בקרמיקות צבעוניות. הן מופיעות בחזית הכניסה ולאחר מכן מלוות את העולים ויורדים במדרגות. חלונות עגולים וגדולים שופכים אור טבעי על המדרגות, ולמרות ההזנחה נעים לעבור כאן.

בנייתו של בית פלטניק, שנקרא כך על שמו של בעל הבניין המקורי שיזם את הקמתו, הושלמה ב-1938. הוא שוכן בשדרות בן גוריון 88, סמוך לבניין עיריית תל אביב והוא הוכרז לשימור. תכנן אותו האדריכל אליהו וולמן שאחראי לכמה מבתי הסגנון הבינלאומי שנבנו בתל אביב של שנות ה-30 וזו ככל הנראה עבודתו הידועה והבולטת ביותר.

ועל כך ברשימה זו.

.

פעם בשבוע

.

סיבוב בשתי מרפאות קופת חולים ברמת גן בתכנון זאב ויעקב רכטר

בסך הכל 80 מטרים ו-15 שנה מפרידים בין שני בנייני מרפאות שקופת חולים מסרה לתכנון משרד רכטר. המשותף לשתי המרפאות הוא החיפוי בלבני סיליקט כפי שנהגו אז לחפות מבנים של קופת חולים. מבנה קופת חולים מאוחדת מצוי גם הוא ממש בסמוך וגם הוא מחופה בלבני סיליקט.

חוץ מהחיפוי הפערים בין שני בנייני המרפאות שתכנן משרד רכטר הם משמעותיים – האחד שהוא גם המוקדם שבהם הוא מבנה תיבתי בו הושם הדגש הוא על הקו האופקי עם פתחי חלונות אנכים. המבנה השני והמאוחר הוא בעל אופי מבצרי ובו פתחי החלונות האופקיים מוצלים באמצעות הקומות העליונות. הראשון הוסב לבית החייל ונוספה לו גם קומה, בעוד השני ממשיך ומשמש בייעודו המקורי כמעט ללא שינויים.

"המרפאות ברמת גן ממחישות בדיוק את המעבר מרכטר האבא לבן, כמו בתי המשפט בתל אביב", אמר לי האדריכל ד"ר צבי אלחייני כשעמדנו לפני כמה חודשים מתחת לבניין המרפאות שבפינת הרחובות דוד והרצל. זה המאוחר מבין השניים, מ-1972. הטא אפילו הוכרז לשימור ועל תכנונו הופקד האדריכל יעקב רכטר, במסגרת השותפות "רכטר-זרחי אדריכלים, פרי מהנדס". לא רחוק ממנו, ממש בהמשך הרחוב, ניצב בניין מרפאות נוסף מ-1956 שתכנן אביו, האדריכל זאב רכטר וגם הוא הוכרז לשימור, כך שההשוואה התבקשה.

ועל כך ברשימה זו.

.

כללית

.

סיבוב בגשר הבעל שם טוב ביפו

החיוך שתמיד מעלה גשר הבעל שם טוב נובע מהתפאורה שהוא יוצר באמצע הרחוב. תהיתי האם הגשר הוא אנדרטה לאותה עיר ערבית שהיתה יפו, האם הוא ניסיון להציג מילון צורות של הבנייה המקומית ואולי הוא דווקא התרסה שנועדה להציג סוג של חורבה שמרמזת מיהו השולט ומה כוונותיו לכל אותם אלה שנותרו כאן מאחור.

אבל אחרי שיחה עם האדריכל צבי הראל אני מודה שההתבוננות שלי על הגשר היא שונה.

ועל כך ברשימה זו.

.

פטיומקין וקיו

.

סיבוב במוזיאון בונדנר בכור שבשווייץ

כמה ימים לפני שבקרתי באזור נתקלתי באינסטגרם בתמונת חזית בניין מוזיאון לאמנות בונדנר (Bündner Kunstmuseum) שדניאל זרחי צילם. זו היתה תרומתו הגדולה לנסיעה שלי. המוזיאון הפך לאטרקציה מרכזית באזור העיר כור (Chur), מרחק נסיעה של שעה וחצי מציריך. פרסומו נובע בגלל חזותו יוצאת הדופן, אך הצלחתו באה בעיקר הודות לתערוכות של אמנות עכשווית שמוצגות בו, תערוכות מאוסף המוזיאון המתמקד בין השאר בעבודות של תושבי קנטון גראובינדן, אוסף המונה כ-8,000 עבודות ובעיקר האוסף הגדול של עבודות אלברטו ג'קומטי וקרובי משפחתו.

אז אחרי הביקור בכנסיית הבטון שעליה כתבתי כאן, המשכתי אל המוזיאון. משולבים בו שני מבנים – האחד הוא וילה קלאסית וגם קצת ביזארית מ-1875 שתוכננה במקור בהשראת ווילות הרנאסנס האיטלקיות שתכנן האדריכל אנדראה פלדיו. המבנה השני הוא בניין עכשווי מ-2016 שתכנן משרד האדריכלים הספרדי barozzi veiga, שבראשו עומדים האדריכלים פבריציו ברוצי (Barozzi) ואלברטו וייגה (Veiga).

ועל כך ברשימה זו.

.

מכונת זמן

.

סיבוב שישי ואחרון על מונוגרפיות של אדריכלים

לכבוד שבוע הספר שבוטל בחרתי לסקר מונוגרפיות שהוקדשו לאדריכלים בישראל. קוראות וקוראים יקרים זו הרשימה השישית והאחרונה שחותמת את הסדרה (הקודמות: 1, 2, 3, 4, 5).

הפעם בחרתי לפתוח עם לאופולד קרקואר שזכה לשתי מונוגרפיות ועדיין חסרה זו היסודית, המקיפה והמעמיקה ורק לאחרונה פרסמתי מאמר על "בית אוסישקין" שתכנן בקיבוץ דן. המאמר ובכלל הסדרה מסתיימים במונוגרפיה המוקדשת לרודולף ראובן טרוסטלר – כי זו ככל הנראה המונוגרפיה הטרייה ביותר שפורסמה כאן. בחרתי בה גם בגלל שזו הדוגמה הסמלית לחשיבות של אותם פרסומים, שפעמים בעקבות תחקיר הם חושפים לנו מידע וידע שלא היו ידועים עד כה, ובעיקר מוסיפים לנו נדבך בהבנת והכרת המרחב שבו אנו חיים.

מרבית הפרסומים שהבאתי כאן, ובסך הכל הופיעו כאן 64 פרסומים, הם לא לגמרי מונוגרפיות וחלקם אפילו לא ראויים להיקרא כאלה. חלקם הם פרסומים שיווקיים, חלקם מתמקדים רק בתחום או אפילו מבנה משמעותי אחד, חלקם לא מתבסס על מחקר מקיף וחלקם כוללים טקסט דל ועלוב שיתכן ואני היחיד שטרח וקרא אותם. אבל עדיין, הבאתי כאן את כל אלה שניתן ללמוד מהם משהו ולכן חשוב היה לי לכלול גם אותם בסדרה.

ועל כך ברשימה זו.

.

#6 ואחרון

.