עצוב לגלות שמאז הסיבוב האחרון לפני שש שנים בקיבוץ מעברות, מזרחית לנתניה, נהרס עד היסוד מתחם המוסד החינוכי "רמות חפר" שתכננו האדריכלים אריה שרון, בוגר הבאוהאוס ושותפו בנימין אידלסון, שניהם חתני פרס ישראל לאדריכלות. בשטחו של המוסד שחוסל הוקמו וילות חדשות ורק "בית מנחם" נותר נטוש, מוזנח ומתפורר.
בשעתו היתה הכוונה להרוס גם את "בית מנחם" – אותו בית תרבות שנחנך ב-1953 והנציח את זכרו של מנחם זינגר-יורש, חבר הקיבוץ שנפל במלחמת העצמאות. בחזיתו של המבנה שתכנן האדריכל שמואל מסטצ'קין, אף הוא בוגר הבאוהאוס ואדריכל בכיר במחלקה הטכנית של תנועת הקיבוץ הארצי, נקבע תבליט אמנותי שיצר האמן נתן רפפורט וכן תיאטרון פתוח קטן. התבליט עדיין כאן, אך התיאטרון נמחק. הריסת בית מנחם קודמה בשעתו לטובת הקמת וילה או שתיים, אלא שמאבק ציבורי ומקצועי הוביל לגניזת ההחלטה.
השנה יכולים היו לציין במעברות 80 שנה להקמתו של בית מנחם, אך באחד הקיבוצים הותיקים בישראל ואף למועצה האזורית עמק חפר לא נמצא התקציב לחידוש המבנה. ובזמן שמסביב לו בנו את שכונת הוילות, נותר הבית חורבה. יתכן ולמישהו היתה כאן תקווה שכלי העבודה שהסתובבו פה בעת בניית הוילות יפרק בטעות את בית מנחם, ואכן היה ניסיון שניתן לראות בברור בשטח, אך התקווה נגוזה והמבנה ניצב גם אם הוא פצוע ומדמם.
צורתו והצבתו של אולם התרבות "בית וינה" במרכז קיבוץ גבעת-חיים איחוד שבעמק חפר, מעניקים לו את איכויותיו הייחודיות. הבניין שתכננו האדריכלים יצחק ישר ודן איתן ב-1958 ונחנך שבע שנים מאוחר יותר, יוצא דופן גם בעבודות המשותפות והנפרדות – זוהי ככל הידוע העבודה היחידה שתכננו בקיבוצים וכן גישתם לעיצוב צורת הבניין המזכירה ביתן היא חד-פעמית.
במשך שלושה עשורים זכה המבנה למעמד מרכזי בחיים בקיבוץ. ייעודו היה כפול – הנצחת קרובי החברים בני הקהילה הוינאית שנרצחו בשואה ואולם למופעים, קונצרטים, טקסים, מסיבות וחגיגות. אלא שעם היחלשותו הכלכלית של הקיבוץ והזדקנות האוכלוסייה בשנות ה-90, נחלש קצב הפעילות. כיום בקושי פעמיים בשנה נערכים בו אירועים. ועדיין, המבנה מתוחזק יחסית היטב והוא מרשים כאחת העבודות הבולטות בברוטליזם בישראל.
כבר בתחילת שנות ה-70 שקלו בקיבוץ בחן ברצינות על פירוק הקיבוץ והפיכתו למושב שיתופי. המשברים הכלכליים והחברתיים שפקדו בזה אחר זה את הקיבוץ, שהורכב ברובו מילידי דרום אמריקה, לא הצליחו לשבור אותו והוא נותר קיבוץ עד היום, גם אם כזה שמתחדש.
חדר האוכל שתכנןהאדריכל אריך ראש ונחנך ב-1972, הפסיק לפעול ב-2010 לאחר שהלך ודעך במשך 25 שנה. כיום המטבח משמש כמחסן וחדר האוכל משמש כאולם התעמלות ובחלקו הקטן להסעדה של הילדים החוזרים מבתי הספר. גם המועדון לחבר (המכונה כאן בית תרבות, הוקם ב-1964) שאותו תכנן האדריכל ויטוריו קורינלדי, ממשיך לפעול אבל במתכונת שונה – כבר לא מתקיימים בו כל אותם אירועי תרבות ומפגשים קהילתיים ברציפות היומיומית שהיתה פה. הפעילות בו מצומצמת, ועם זאת לאחרונה הוא שופץ באופן שמכבד את הבניין המקורי.
אלף מטרים מפרידים בין שני חדרי האוכל של הקיבוצים מגל ולהבות חביבה. רק כביש 6 מפריד ביניהם. זה שבלהבות חביבה ואותו תכנן בשנות ה-80 האדריכל חיליק ערד (הרחבה של חדר אוכל מ-1967 שתכנן במקור האדריכל שמואל מסטצ'קין), משמש כיום בחלקו בית ספר ובחלקו אולם מופעים ברלה. לעומתו, במגל חדר האוכל שתכנן האדריכל שמשון הלר ונחנך ב-1977, עדיין פעיל וכל חלקיו משמשים בייעודם המקורי.
אבל הקורונה השביתה את שניהם. בחדר האוכל של מגל לא אוכלים, אבל הכל-בו פתוח והמטבח שולח מנות לחברים. בלהבות חביבה ההופעות כולן בוטלו אבל בינתיים לא ביטלו את אלה שתוכננו לחודש מאי. כך שניתן לרכוש כרטיסים למופעים של רוקפור, יזהר אשדות, אתי אנקרי (לנשים בלבד) וטריפונס שמארח את חיים משה. נקווה שיתאוששו במהירות.
יוצא דופן בין הספריות האקדמיות שנבנו בישראל הוא בניין הספרייה במרכז האקדמי רופין שבעמק חפר. במכללה שהוקמה עוד בסוף שנות ה-40 ושמרה לאורך השנים על בינוי עם אופי כפרי, לא מתבלט ולא מונומנטלי, הבינוי הוותיק תוכנן באופן בו המבנים לא התייחדו זה מזה אלא כחלקים ממערכת בינוי אחידה יחסית. כעת, רצו להציג מבנה חדש עם רוח עדכנית שפירושה, כך אני משער היה, אלומיניום זכוכית וצורות מעוגלות, ומבנה נפרד העומד בפני עצמו.
לאדריכלים תגית כלימור ודוד קנפושזכו בתכנון בניין הספרייה החדש במכללה, לאחר ששנים לא הוקם בו בניין מרכזי חדש, היתה כוונה לענות על רצון המזמינים. אך הם ביקשו להעניק לו ערך מוסף ובקשו להציג מבנה שצומח מתוך הקרקע. הודות לכך היה זה גם אחד המבנים הראשונים בארץ שבהם שולב גג ירוק פעיל.
הספרייה הוקמה ב-2008 רגע לפני שהספרים וכתבי העת המודפסים איבדו את מעמדם. אך רוחות השינוי כבר הורגשו ולכן לא תמצאו כאן כמעט ארונות ספרים, וכמו בכל האקדמיות גם פה הספרייה היא סביבת לימוד.
בדרך לפגישה באזור שמתי לב לווילה נטושה שמרוחקת מכל אזור יישוב וניצבת באמצע השדה המשיק לכביש. חולפים על פני רבים כמוה, שלרוב אלה למעשה בתי באר, אלא שכאן תפסו את תשומת ליבי הקשתות הנושאות את גג הבית והארקדה שבחזיתו. הבית שנבנה ככל הנראה בשנות הארבעים או החמישים תוכנן בידי אדריכל מוכשר כפי שניתן ללמוד מהטיפול בחזית ומהתכנון הפנימי אותו גיליתי כמה דקות מאוחר יותר. גם איכות הבנייה מעולה, היות והוא עזוב שנים רבות, הגג הרוס בחלקו ועדיין אין בו סדקים והוא שלם.
לכל אחד מהבתים האלה יש סיפור, הרי מעטים יעזו לגור הרחק מיישוב, ואולי גם להשקיע את כספם בבית חצר וגם משק. כיום נראה שהבית שייך לרשות מקרקעי ישראל שהקיפה אותו בגדר קטנה ומשולטת שכבר הספיקו לפרוץ אותה מכל כיוון. לא הצלחתי לגלות מי האדריכל ומה זהות הדייר שבנה את הבית. אך יש לי השערה מי תכנן את הבית.
בית הספר היחיד בישראל בו תמצאו קבר נמצא במושב אביחיל, בצמוד לנתניה. הקבר מודגש באמצעות גינה מלבנית ועמוד אבן עתיק שבראשו מתנוססת מנורה. מתחתיו נטמנה גופתו של יוסף בנימיני, שנרצח בעת שיצא להגן על המושב מפני התקפה של שכנים בדואים. בשנות השלושים ביקשו המוסדות הציונים לחזק את מעמדו של הקבר ושאפו להפוך אותו לאתר עלייה לרגל לאומי. המטרה היתה כפולה: ליצור מוקד משיכה דומה למוקד המוצלח בזמנו בתל חי, שם הוצב מעל קבר אחים פסל של אריה שואג, ולהפוך את דמותו של בנימיני לגיבור לאומי. כידוע, באביחיל הניסיון לא צלח, הקבר שידוע למעטים נבלע בבית הספר שהוקם סביבו ובנימיני נשכח.
את השלב הראשון בבית הספר תכננו ב-1941 האדריכלים מוניו גיתאי וינרויב ואל מנספלד. בהמשך השנים נבנו במתחם מבנים נוספים כשלכל אחד אופי שונה, כשהתוספת האחרונה היא מבנה אקולוגי שבבנייתו השתתפו התלמידים והוא המרהיב והמוצלח לטעמי מבין כל המבנים. חוסר הסדר במתחם בשילוב העצים הוותיקים, הפכו את בית הספר לאתר עם קסם ייחודי ששווה להסתובב בו. שנה שעברה היתה לי הזדמנות, ורק עכשיו מצאתי את הזמן לכתוב גם כמה מילים עליו.
הקדמתי לפגישה במכמורת, אז אחרי שעצרתי לראות את האורווה הענקית שנמצאת בנחלה הממוקמת בכניסה למושב, המשכתי לבית העם הנטוש שניצב בראש גבעת הכורכר. המבנה שנועד לאכלס את כל בני המושב ואורחיהם, נחנך באפריל 1967, בתכנונה של מחלקת התכנון בתנועת המושבים. הוא לא פועל יותר מעשרים שנה.
כיום המבנה מתפרק אט אט והצמחייה בולעת אותו. תכולתו חוסלה, הגג התמוטט בחלקו, הפתחים נחסמו ועל הגדר שהוקמה סביבו נתלו שלטים המכריזים כי המבנה מסוכן. עדות נוספת לתרבות ולמרכז קהילתי שאיבדו את מעמדם.
דבר אחד היה משותף לכל האדריכלים בקיבוצים וזו האיבה כלפי החלטות של קיבוצים לבחור אדריכלים שאינם מהתנועה. מאפיין מרכזי לאותם מבנים היתה עלות הקמה גבוהה יחסית לעלות המבנים להם היו רגילים בתנועה. בנוסף, מבנים אלה אתגרו בגודלם ובעיצובם והעלו את רמת השאיפות של הקיבוצים האחרים, ובסופו של דבר גם את האדריכלים הקיבוצניקים.
בכירים בתנועה הקיבוצית ובהסתדרות היו חברים בקיבוץ גבעת חיים מאוחד, אך הם בחרו להפקיד את תכנון שני מבני הציבור הגדולים והייצוגיים שלהם בידיהם של אדריכלים עירוניים. את בית התרבות עליו כתבתי כאן לפני כמה ימים תכנן האדריכל יצחק מור. את חדר האוכל תכנן סניף מקומי של חברת הנדסה ותכנון אמריקאית, כשעל המלאכה ניצח האדריכל אהוד שחורי שעבד בחברה.
חדר האוכל שהיה מהגדולים שנבנו בקיבוצים נותר בדיוק כפי שהיה כשנחנך ב-1984. מאז הוא איבד את מעמדו התפקודי בקיבוץ והוא כבר לא פעיל. חדר האוכל נטוע בראש הגבעה עליה הוקם הקיבוץ ועל שמה הוא נקרא. הוא ניצביחד עם מגדל המים ועץ האורן, שמשלימים את הקומפוזיציה של האתר שבעבר היה מקור החיים של הקיבוץ: הצומח, המים והקהילה האידאולוגית.
שני בנייני הציבור הגדולים שהוקמו בקיבוץ גבעת חיים מאוחד שבעמק חפר הם מהגדולים שנבנו בתנועה הקיבוצית ושניהם עומדים כיום נטושים. כגודלם ועוצמתם האדריכלית כך גם עוצמת שקיעתה האידאית של התנועה הקיבוצית בכלל ושל גבעת חיים מאוחד בפרט. בעבר גרו ופעלו כאן מבכירי מנהיגי התנועה והסתדרות העובדים וכאן לחמו פשוטו כמשמעו מול השלטון הבריטי וגבעת חיים היה מותג.
בהמשך אפרסם מאמר נפרד על חדר האוכל, והפעם אתמקד בבית התרבות שנקרא על שמו של משה שרת, ראש ממשלת ישראל השני. באופן מלא תיפקדבית התרבות בסך הכל כעשר שנים. את הבניין שאירח על בימתו את טובי המוסיקאים הישראלים, תכנן האדריכל יצחק מור (2007-1917) בהשראה של אוהל וקיפולי נייר. לבד מאולם מופעים וכנסים שימש הבניין כמרכז התרבות של גבעת חיים והכיל שימושים נוספים כמו ספרייה וחדר זיכרון, שכיום במציאות שלנו בה נמחק האופק, אין בהם עוד צורך.
בניית השיכונים לאוכלוסייה הערבית בתחילת שנות ה-60 הוא מהפרויקטים הפחות ידועים שהקים משרד השיכון. כשאיתרתי באוסף של האדריכלים משה לופנפלד וגיורא גמרמן שהופקד בארכיון אדריכלות ישראל, את התצלומים החושפים את הבתים הקטנים והמשוכפלים שהם תכננו הנושא סיקרן אותי. את הפרויקט הזמין משרד השיכון בכפר ימה (כיום חלק ממועצה מקומית זמר), והתברר שהשניים תכננו לא פחות משלוש שכונות שיכונים כאלה במהלך השנתיים הראשונות שלהם כמשרד עצמאי, לאחר שכל אחד עבד במשרד בכיר אחר: לופנפלד אצל שרון-אידלסון וגמרמן אצל יהלום-צור.
בשבוע שעבר קפצתי יחד עם יובל לכפר ימה כדי לראות כיצד נראים היום המבנים, 58 שנה לאחר שאוכלסו. עלי אירח אותנו ומסר את הסיפור שלהם. לאחר הביקור המשכתי למי שיזם את הפרויקט במשרד השיכון – צביקה גלוזמן והוא זה שהזמין את השניים לתכנן. בשנות ה-70 הוא המשיך ושיתף פעולה עימם כשהזמין אותם לתכנן מתחם מגורים ייחודי בשכונת גילה שעליה אכתוב בהזדמנות אחרת.
במהלך שנות ה-70 וה-80 היה האדריכל מנחם באר, חבר קיבוץ געתון, פעיל בתכנון חדרי אוכל ובתי תרבות במועצה אזורית עמק חפר. את הבניינים שתכנן תוכלו למצוא בקיבוצי המועצה העוגן, המעפיל ומעברות. כך נוצר קשר שהוביל לתכנון בניין המועצה האזורית שנחנך ב-1990.
בית העם של כפר ויתקין עובר עכשיו חידוש והרחבה. הבניין שנחנך ב-1939 בתכנונו של האדריכל אריה שרון היה במשך יותר מעשרים שנה נעול ועזוב. עשרות שנים אירח האולם בין כתליו את טובי הזמרים והשחקנים הישראלים. התקיימו בו גם כנסים וועידות של גופי התיישבות ותנועות פוליטיות, שההחלטות והמהלכים שהתרחשו בכנסים אלה שינו את פניה של הארץ.
כרגע מכוסה מוקף בית העם בפיגומים ובתומכות, ויחד אתו גם מגדל המים הניצב בסמוך לו שעובר שיפוץ יסודי. היות והבניין לא הוכרז לשימור, עבודות השיפוץ אינן נאמנות למקור ומשהו מרוח הבניין המקורי נעלמה. תערוכה מקיפהעל יצירתו של שרון תפתח בעוד כחודשיים במוזיאון תל אביב לאמנות, ולקראתה נערך קיטלוג יסודי של עבודותיו שאותרו באוסף המשרד. בארכיון שרון אין זכר לתכניות או תצלומי הבניין, המהווה נדבך ביצירתו, ולכן סביר להניח שהוא גם לא יופיע בתערוכה.
בתי תרבות נטושים ופרוצים הם דבר נפוץ. התרבות כבר לא מה שהיתה וכך גם החברה והבתים האלה איבדו את משמעותם ומעמדם. עדיין, יש ישובים שיודעים להעריך את "הביחד" ומקפידים להשקיע ותחזק היטב את אותם נכסים משותפים, ויש כאלה שלא. גורלו של בית העם במושב חרות שבעמק חפר הוא כזה.
תכננו אותו האדריכלים איליה בלזיצמן ואנדרי לייטרסדורף – ממשרדי האדריכלים המשגשגים בארץ באמצע המאה הקודמת שהתמחו במבני ציבור במרכזי הערים כמו גם במושבים ובהתיישבות הכפרית. מאז שנחנך בית העם במושב חרות ב-1957, השתנו הזמנים – יוקרתו של המושב עלתה ומצבו של הבית הדרדר ונותר כפצע בלב.
ב-1939 הושלמה במהירות יחסית בנייתו של אחד המבנים האיקונים ביותר בתולדות אדריכלות ישראל: בניין ישיבת כפר הרא"ה, אותו תכנן האדריכל מאיר בן אורי. שנה לאחר סיום הבנייה, הוסיף האדריכל את הציור בחלק הפנימי של כיפת בית המדרש, ראש הישיבה נטע שני עצי וושינגטוניה משני צידי הבניין והמוסד הפך תוך זמן קצר ל"אם ישיבות בני עקיבא".
סיבוב בבניין 78 שנה לאחר השלמתו, עם כל התוספות והשינויים שלא הוסיפו כבוד למקום ופגעו בו, מלמדים שלמרות כל אלה – הבניין שומר על מעמדו הסמלי. האדריכל הצליח ליצור את הסמל באמצעות פריסת הגושים ותנוחת הבניין בראש הגבעה. הוא שילב שפה אדריכלית מודרנית עם כזו מקומית, וגם אם לא כל תכניתו מומשה – היצירה הפכה לאחד המבנים הייחודים בנוף הארץ בכלל ובנוף עמק חפר בפרט.
במשך שנה אחת בהיותו נער, למד האדריכל דוד נופר בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, ועשרים שנה מאוחר יותר, בתחילת שנות ה-80, הפעם כאדריכל עצמאי, זכה בתחרות לתכנון בניין בית המדרש החדש של הישיבה. לציונות הדתית היו אלה שנים של שגשוג אידאולוגי, טריטוריאלי ובעיקר כלכלי. ביטוי לכך ניתן בבנייה אינטנסיבית בין השאר במוסדות החינוך מירוחם שבדרום ועד קרית שמונה שבצפון, וכמובן שגם ב"אם הישיבות" – בכפר הרא"ה (היישוב נקרא כך על שמו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק). אם במחזור הראשון למדו כאן 13 תלמידים בלבד, הרי שבשנות ה-80 למדו כאן יותר מ-700 תלמידים והמוסד היה מבוקש ובשיא הצלחתו.
בבניין החדש שתכנן נופר, הוא בחר להתייחס למבנה האיקוני ביותר שהיה עד אותה עת לציונות הדתית וניצב היה מטרים ספורים ממנו בראש הגבעה. אך למרות המחוות הארכיטקטוניות, הבניין שתכנן הוא יצירה מובהקת של נופר שחיפש באותן שנים את דרכו בשכלול השפה העיצובית של מבני דת ובתוך כך ביקש להוסיף רובד חדש במסורת הבנייה.
הקיבוץ הראשון שהוקם בעמק חפר היה עין החורש. כשעלו כאן על הקרקע ב-1931 (בשנתיים שקדמו לכך התמקמו החברים בחדרה), היה זה אזור של ביצות שאף אחד לא התקרב אליו, לכן כנראה הצליחו לרכוש את הקרקע. תוך זמן קצר מעת הקמתו, הוקמו בסביבה כפר הרואה, קיבוץ גבעת חיים וקיבוץ המעפיל ולאחר הקמת המדינה הצטרפו אליהם כמה מושבים. האזור הוא בעל אופי חקלאי והכביש המקשר בין כל אותם קיבוצים ומושבים חוצה פרדסים (לאחד מהם קוראים 'פרדס מיכאל') ושדות ירוקים שגדלים בהם מלפפונים. עצי ברוש ולפעמים גם איקליפטוס ששרדו את השנים משמשים קיר חי לכביש, ובשלב מסוים אפשר לטעות ולחשוב שארץ ישראל הישנה והטובה עדיין קיימת.
את חדר האוכל תכנן האדריכל קובה גבר מורכב משני שלבי בנייה. את השלב השני ששמר על אופי המבנה המקורי תכנן האדריכל אברהם ארליק. זהו מבנה חד קומתי ופשוט, אופקי הבולט הודות לגג הרעפים הגבוה המעטר אותו וכן הודות למיקומו בנקודה הגבוהה באזור.
אולם התרבות, לעומתו, שתכנן האדריכל אילון כהן הוא מבנה שזועק לתשומת לב, דוגמה לאדריכלות הראווה של התנועה הקיבוצית: גג רעפים עם שמונה שיפועים ששולח שפיצים לכל כיוון, כמו ידיים שפורצות מתוך בור ומנופפות לעזרה.
ביום ששי האחרון נסענו קבוצה של חבר'ה לבדוק את אזור התעשיה של באקה אל גרביה כחלק ממחקר שאנחנו עובדים עליו במשותף. היות והתפצלנו לשתי מכוניות ויואב ואני הקדמנו בחצי שעה אז ניצלנו את הזמן שעמד לרשותנו.
(1) קפצנו לחומוסיה של אבו אלעבד הממוקמת ברחוב המסחרי הראשי של באקה אל גרביהונחשבת לטובה באזור. אחרי גם עצרנו בגדר ההפרדה שבקצה העיר.
(2) אחרי שסיימנו את עבודתנו באזור התעשיה, המשכנו לחדר האוכל שתכנן ישראל גודוביץ בקיבוץ יד חנה. עשינו סיבוב קצר גם בשכונת ההרחבה. זה העיקר של הרשימה ולצורך כך שוחחתי עם האדריכל ישראל גודוביץ שתכנן את הבניין ולאחר מכן גם עם האמן גרשון קניספל שיצר את עבודות הקיר בבניין.
(3) לאחר מכן חתמנו את החלק הזה של היום בגן הפסלים של יגאל תומרקין במושב בורגתה.
העיקר של הרשימה הוא חדר האוכל שתכנן גודוביץ. למרות זאת, בחרתי שלא להסיר את ההתחלה עם החומוס והסוף עם תומרקין ואת העיקר הותרתי באמצע הרשימה.
.
הרחוב הקרוי היום רחוב פלסטין בבאקה אל גרביה, נגדע במרכזו באמצעות גדר ההפרדה
חלון אחורי 