סיבוב במקדש של מיס קרי

ככל הידוע לי, וזאת לאחר שביצעתי מחקר לא קטן בנושא – לא פורסם כל חומר ויזואלי נגיש מ-70 השנים האחרונות על האתר המוצג ברשימה זו, למעט תצלום קטן בשחור לבן שניכלל במאמר על האתר בכתב העת "קתדרה". לכן, באופן נדיר לחצתי על הגורמים הנדרשים כדי שבכל זאת התמונות האלה יהיו ברשת. התמונות ברשימה זו חיכו זמן רב להתפרסם ורק לאחר שקבלתי אישור ממשרד הביטחון, יכולתי להעלות אותן לכאן ולויקיפדיה ולפרסם את הרשימה, מאחר והאתר שוכן בהרי ירושלים בתחומיו של מתקן האסור לכניסת אזרחים.

הסיפור של המקום הוא אחד מהסיפורים המוטרפים – רווקה מבוגרת שהגיע מקולוניה בריטית באמריקה, עם חזון להקים מקדש לבני שלושת הדתות. באמצעותו קיוותה שיבוא שלום על העולם. לתכנון המבנה המרכזי למתחם, הצליחה ככל הנראה לגייס את אחד מהאדריכלים מטובים והמוכשרים שפעלו בארץ באותה העת.

.

מבנה המקדש

סיבוב בכותל המערבי של אוניברסיטת תל אביב

לא הרבה יודעים והרבה גם פשוט לא שמים לב – אבל בלב הקמפוס ולצד השדרה המרכזית שוכן לו "כותל מערבי" קטן!

הוא אמנם לא הוקם על ידי כוהנים ולווים בצו שמימי במקום מקודש ובמטרה לשחוט בו קרבנות, אלא הוא הוקם כתוצאה מהדחף הישראלי ביותר שיכול להיות. למרות זאת, התוצר היה הפוך על הפוך וכך קיבל הקמפוס מקום קדוש משל עצמו, רק שבשל עודף צניעותו הלך לאיבוד, ואולי זהו קסמו וסודו.

.

מבט מפנים האתר

עם הסתלקותה של זיוה ארמוני

למרות שנועם דביר פירסם רשימה קצרה ומעולה בעיתון הארץ לפני כמה שבועות, חשתי צורך כי הדברים צריכים להגיע גם לאוזני בני הקיבוצים, ולכן פניתי למערכת "ידיעות הקיבוץ" במטרה שאותם אלה המחזיקים בנכסים אדריכליים ראשונים במעלה – ילמדו קצת על ערכם ויוכלו לקשר בין הדברים. רציתי להציג כמעט באופן טכני את ארמוני עם מטרה אחת מרכזית והיא למנוע את מחיקתה מהזיכרון.

את ארמוני הכרתי באופן אישי במהלך עבודתי עם איריס ורחל על הכנת תיק התיעוד לבית הקיבוץ המאוחד, וביום ששי האחרון, בעת שנערך טקס גילוי המצבה בבית קברות קרית שאול, ישבתי בסלון דירתה בקיבוץ רעים של אילנה הברון – אלמנתו של אדר' חנן הברון שהיה שותפה של ארמוני והעלינו את זיכרה על  כוס מים וחומרים ישנים אם כי עדכניים יותר מהרבה דברים שאני רואה היום.

בית הקיבוץ המאוחד ברחוב סוטין 29 בתל אביב (נהרס על ידי חברת נוה שוסטר בשנת 2009) / תצלום שהזמינה ארמוני לצרכי פירסום מאת הצלם זולטן קלוגר מייד לאחר השלמת הבניין (מתוך תיק התיעוד לבניין)

סיבוב בבניין בית הספר למוסמכים בניהול עסקים / אוניברסיטת תל אביב

ביום רביעי לצורך קבלת ייעוץ כלכלי לפרויקט התחדשות עירונית בחולון בו רוני ואני מעורבים, פנינו לד"ר אפרת טולקובסקי מבית הספר למוסמכים בניהול עסקים באוניברסיטת תל אביב (המכונה גם הפקולטה לניהול או הפקולטה למינהל עסקים ע"ש רקנטי).

הפגישה נערכה במשרדה של טולקובסקי שממוקם בבניין בית הספר, ולכן הייתה לי הזדמנות לשוב ולהיזכר בבניין שסקרתי לפני 5 שנים במסגרת עבודה שכתבתי בתואר הראשון שלי בבצלאל. העבודה התמקדה ביצירותיהם המשותפות משנות ה-60 וה-70, של האדריכל זוכה פרס ישראל בנימין אידלסון ושותפו האחרון האדריכל גרשון צפור וכן יעקב הרץ שהיה למשך תקופה קצרה שותפם של השניים ופרש תוך זמן קצר. על אף שבניין בית הספר לניהול עבר שינויים מרחיקי לכת, הרי שאותם שינויים כולם תוכננו על ידי המתכננים המקוריים.

.

.

מראה כללי של הבניין

סיבוב ליד אולם המופעים במרכז אשכול / גבינות מעולות בחוות צאלה

בחודש הזה הייתי צריך דווקא להביא רשימה על פועלה של האדריכלית זיוה ארמוני שנפטרה לפני עשרים וכמה יום, אך לצערי כדי לגשת לאחת מעבודתיה אני צריך לשבת ולהשקיע זמן ארוך יותר מהממוצע – ולכך כרגע אין לי פנאי. יחד עם זאת, לפני שבועיים חלפתי בדרכי לדרום על פני קומפלקס של מבנים שתכנן מי שהיה חבר ושותף לדרכה המקצועית – האדריכל חנן הברון, כך שבשעה זו בה הם רוכנים שניהם מעל לשולחן השרטוט בבית התק"מ שתכננו השניים בשנת 1956  אי שם בגן עדן – אני מרשה לעצמי להציג קטע מאחד מבנייניו של הברון.  ולסיום: הצעה לגבינות מעולות בסמוך וגם הזמנה להרצאה בתל אביב.  

מראה כללי של בניין אולם המופעים אשכול

סיבוב בחיפה בבית הצופה ובחומוס אבו יוסף

בחודשים האחרונים יצא לי להסתובב עם רוני לא מעט בעיר חיפה ומהסיבובים האלה הייתי יכול להציג כאן לפחות חמש רשימות, אבל מכל מה שראינו דווקא על בניין אחד אני מעוניין להתעכב בקצרה. אגב, על חיפה כבר כתבתי כאן כמה פעמים כשאת הסיבוב המקיף והמרתק ביותר בעיר, ערכתי עם מיקי לפני כבר כמעט שנה.

הרשימות האחרות שפרסמתי כאן על חיפה היו על מנהרות הכרמל, התותח שנעלם, בוסתן כיאט וגם סיבוב בזיזה (באישור כמובן) עם צבי אלחייני במשרדו של האדר' שלמה גלעד. מה שאומר שזו הרשימה השישית שאני מקדיש לחיפה – העיר שלעניות דעתי, היא העיר העשירה ביותר בהיבט הפיסי אך כנראה שגם החברתי. הפעם אניח את מבטי על מבנה שתוכנן לפני למעלה מ-70 שנה, שבטח אין חיפאי שלא מכיר אותו ומוכיח שפעם ידעו איך להתייחס לבניין פינתי, מה שהיום נדמה ששכחו לגמרי והאדריכלים מעדיפים לעשות שימוש בפתרונות מדף מבלי להסתכל ימינה או שמאלה. כמובן שישנם יוצאים מהכלל, כמו למשל הפרויקטים של מן-שנער במודיעין, ששבו באופן מודע וחד-פעמי להתבונן במספר ערכים שקיימים היו בבנייה העירונית של שנות ה-30 בתל אביב.

.

חזית בניין הצופה במפגש הרחובות הרצל וארלוזרוב

.

סיבוב בשרידי אלעראקיב / כפר בדואי שתושביו גורשו בשנת 1951

במשך כל השנים שהייתי רואה איזו חורבה בנגב, הייתי אומר לעצמי שמדובר בשריד מימי הנבטים – שהרי חוץ מהם לא התגוררה שום אוכלוסיה באזור זה בבתים..כפי שלמדתי בבית הספר, הבדואים מתגוררים באוהלים כך שהבתים יכולים להיות מקושרים רק לנבטים שאמנם חיו כאן לפני 1500 שנה, אבל זה מה שהיה נשמע היה לי הכי הגיוני. לקח לי יותר מידי זמן להתפקח, ואני בטוח שבבתי הספר המורים נותרו ברמת גן ועדיין מלמדים שם שטויות שנועדו לבזבז את זמנם היקר של הילדים והנוער, אז כעת קבלו את המורה מיכאל יעקובסון:

.

מראה ביתו של סלמאן זאיד אלמלאחי אלטורי מכיוון כביש 40

סיבוב בבית העם המתפורר בירדנה

אחרי שביקרתי בבקעת בית שאן ב"בית אהרונוביץ" – בית הביטחון משנות ה-30 של מושב בית יוסף (ורשימה עליו פרסמתי שבוע שעבר), החלטתי לבקר גם במושב ירדנה – הצמוד. בעוד שלבית יוסף ניתן השם בשל מותו של פעיל מפלגתי, הרי שלירדנה ניתן השם בשנת 1952 על ידי זאב וילנאי וזאת בשל העובדה שהקו הכחול של היישוב נושק כמעט לנהר הירדן.

במהלך הסיבוב המהיר במקום ניתקלתי במרכז האזרחי של המושב, שהיה לי הפתעה גדולה. מדובר במתחם גדול בהרבה ביחס לגודל המושב ואיכות העבודה הוכיחה כי לפני ניצבת יצירה של אדריכל ישראלי מהשורה הראשונה המצוי בשיאו. המתחם שכלל אולם מופעים, גינה, אולמות ובריכות שחיה – היה נטוש כולו ובחלקו אף ממוטט והרוס, דבר שרק הדגיש את קריסתו של מה שצבי אפרת וצבי אלחייני כינו "הפרויקט הישראלי" – אותה אדריכלות (או יותר נכון יהיה לכנות 'תרבות') שכוננה את מדינת ישראל החל מהקמתה ועד אי שם בסוף שנות ה-60.

.

חזית הכניסה לבית העם במבט מהחצר הפנימית

סיבוב בשלוש תחנות הסעה ממוגנות ירי ליד רצועת עזה

כבר בפניה ימינה בצומת שער הנגב דרכו נכנסים לכביש 232 היורד דרומה ליישובים המצויים ברצועה המשיקה לרצועת עזה, ניתקלים במבנה החדש והמוזר הזה. מבנה זה, תוכנן במקור כתחנת הסעה ממוגנת ובפועל משמש כבית שימוש ציבורי לעוברי אורח לחוצים. לעומתו, התחנה בכרם שלום נותרה נקיה ויפה כביום השקתה.