סיבוב בטחנת הקמח הנטושה בטבריה

טחנת הקמח "לבנון" הנטושה שמאז 1929 מקבלת את פני הבאים לטבריה מצפון, מייצגת מצויין את סיפורה של העיר ואת מצבה הנוכחי. הטחנה היא שריד לתעשייה, ליזמות ולעצמאות שאפיינו את טבריה בשנים שבהן היתה מצויה בצמיחה. העיר פשוט לא הצליחה להתאושש מאז הטראומה של המלחמה ב-1948, מלחמה שבמהלכה סולקה מכאן מחצית מהאוכלוסייה, ואת מקומה תפסה אוכלוסיית מהגרים שהתקשתה להיקלט. כבר שנים שטבריה מוזנחת, ענייה, סובלת מהגירה שלילית, דלה בהיצע תעסוקה ומתאפיינת בתושבים מהפחות משכילים בישראל.

ב-1954 הורחבה ושוכללה הטחנה והמהנדס יוסף אידלמן, מבכירי המהנדסים באותן השנים, תכנן את הפרויקט שכלל מגדל תבואות (סילו) שמתנשא לגובה של 25 מטרים. כך יצר אידלמן נקודת ציון בולטת בנוף, אלא שבשנות ה-80 וה-90 נוספו ליד הטחנה כמה מבתי המלון והמגורים המכוערים בישראל וגובהם כפול ממגדל הבטון.

כיום מרבית שטח המבנה נטוש ופרוץ. למרות העזובה הוא עדיין מרשים בחזותו וגם בפנים מתגלים אולמות מיוחדים, כאלה שניתן לדמיין את מימוש הפוטנציאל שיש למקום הזה.

ועל כך ברשימה זו.

.

1929

.

סיבוב בחדר האוכל שהוסב לבית כנסת בקיבוץ דגניה א'

החודש מציין "חלון אחורי" 13 שנות פעילות.

★

לאם הקבוצות והקיבוצים נבנו לאורך השנים שלושה חדרי אוכל. ככל שגדל והתפתחה קבוצת דגניה א', כך נדרש היה בניין מרווח יותר. אלא שהשני שבהם שהוקם ב-1934 היה המיוחד מכולם. תכנן אותו האדריכל לאופולד קרקואר שתכנן כמה מחדרי האוכל המוקדמים בקיבוצים, כאלה שעד היום נחשבים לפניני אדריכלות. לאחר קרוב ל-30 שנים נבנה אחריו חדר אוכל שלישי, חדש וגדול יותר וזה הוותיק הוסב לשימושים אחרים.

מגפת הקורונה סגרה רבים מחדרי האוכל שנותרו עוד לפעול בקיבוצים, וגם בדגניה סגר חדר האוכל הגדול (השלישי) את שעריו. לטובת הסועדים הנותרים נפתח מחדש חדר האוכל הוותיק (השני) שלפנינו והוא חזר לפעול, גם אם במתוכנת מצומצמת.

המבנה בעל חתך בסיליקאי, כזה שחלקו המרכזי של הגג מוגבה וכולל שורות של פתחי חלונות לכל אורכו. לעומת החתך, חזותו ותכניתו מתהדרים במאפייני האדריכלות המודרנית. אמנם, מאז שנבנה נערכו בו שינויים קלים, כאלה שהם ברי תיקון, אך המבנה בכללותו נותר כמו שהיה. אפילו הנוי שעוטף אותו מזכיר או מדגיש שהקיבוץ הזה ששוכן כמעט על חוף הכנרת הוא גן עדן.

ועל כך ברשימה זו.

.

1934

.

סיבוב בשיכון ברחוב כורש שתכנן האדריכל אבא אלחנני

למעלה משעה הסתובבתי בשיכון שתכנן האדריכל אבא אלחנני ברחוב כורש בירושלים. לכאורה מבנה טורי פשוט, אלא שאלחנני היצירתי בנה כאן מבנה מורכב, סוג של מגדל אופקי, שמשך אותי עמוק אל תוככי הבניין המכיל מגוון רחב של שטחים משותפים.

אמנם לא מטופח כאן, ועם זאת ניתן להתרשם מהאיכויות האדריכליות, המגוון והמרחב שמאפשר מגוון של שימושים ופעולות. בנוסף, דאג האדריכל לקשר את הבניין לשני רחובות האורך המשיקים לו באמצעות רחבות, שבאחת מהן הוא הזמין את יגאל תומרקין לשלב בו עבודת בטון.

ועל כך ברשימה זו.

.

1965

.

סיבוב בחדר האוכל ובית התרבות הנטושים בקיבוץ מסדה

קיבוץ מַסָּדָה היה מהקיבוצים הראשונים שהופרט, לאחר ששקע במשבר כלכלי וחברתי עמוק. ביום שישי שעבר עצרתי בו בדרך למוזיאון בית אורי ורמי נחושתן ומצאתי בו את חדר האוכל (1960) שתכנן האדריכל דב גלט בהשראת עמיתו למחלקה האדריכל מרדכי זברודסקי, ואת בית התרבות "בית ארלוזורוב" (1968) שתכנן האדריכל אריך ראש כשהם פרוצים ונטושים.

"בית ארלוזורוב" עדיין מכיל את כל הריהוט והציוד המקוריים ששולבו בבניין בעת הקמתו לפני יותר מיובל שנים. יש כאן מאות מושבי עץ שממתנים לקהל, מבואה מרווחת עם כל פרטי הנגרות וגם בחדר המקרין נותר הציוד המיושן והמקורי ורק המקרן חסר.

בצמוד להם, מצויה שכונה שבנייתה הושלמה ב-1986 ואותה תכנן האדריכל בני שוורץ. שכונה זו היתה ניסיון כמעט בודד לשכלל את סביבת המגורים בתנועה הקיבוצית והתבססה על דגם מגורים חדש ויוצא דופן שבוצע כמה שנים קודם לכן ובהיקף רחב ושלם יותר בקיבוץ הסמוך.

ועל כך ברשימה זו.

.

1968

.

סיבוב בבריכה הנטושה באלוני אבא

כבר הרבה שנים שלא בקרתי באלוני אבא. בפעם האחרונה שהייתי כאן הסתובבתי בבית-העם, לא הטמפלרי מלפני 110 שנה, אלא זה המאוחר שהקימו בשנות ה-70 התושבים הישראלים. גם הפעם, בדרך לאירוע בקיבוץ השכן, עצרתי באלוני אבא כדי לשוב ולבקר באותו בית-עם. אלא שלא הצלחתי למצוא אותו. הסתובבתי במושב והוא חמק ממני. מה שכן מצאתי היתה הבריכה הנטושה.

הבריכה מוקפת בשתי חומות כמעט בלתי עבירות. האחת מורכבת מצמחייה צפופה במיוחד והשניה היא גדר מתכת עם דוקרנים. היא ממוקמת ממש במרכז המושב, בסמוך לרחוב הראשי ומול המזכירות. שני דברים מרשימים בה במיוחד: הגודל ופסל בטון שהעלה ירוקת ומוסיף למקום המת הזה חיים.

ועל כך ברשימה זו.

.

50'

.

סיבוב בספרו הצבעוני והאישי של האדריכל ז'קי לוי

הצניעות והצבעוניות שמאפיינים את ספרו המונוגרפי של האדריכל ז'קי לוי, מייצגים את דמותו אך גם את יצירתו המתפרסת על פני ששה עשורים. הספר "ז'קי לוי – אדריכל שלא בנה אף מגדל" מאפשר ללמוד על פרויקטים שאמנם לא זכו לפרסום ולא סומנו כאייקונים אדריכליים יוצאי דופן, אך הם מייצגים עבודה מגוונת ורחבה, אדריכלות יומיומית שראוי להתעכב עליה.

דרך התפתחותו ועשייתו המקצועית המוצגת בספר, משתף לוי עם הקורא את לבטיו בעבר ואת הבחירות היותר והפחות מוצלחות שעשה בדרכו כאדריכל. כאן מתגלה כי הוא עבר כמה תחנות מעוררות עניין: החל מלימודים בטכניון, דרך עבודתו המוקדמת כאדריכל שכיר במשרדי האדריכלים של אברהם יסקי, סעדיה מנדל ורוברט בנט. בהמשך בעבודה עצמאית כאדריכל צעיר המחפש את דרכו ומקים גם חברה לעיצוב וייצור רהיטים, ועד לעבודותיו הבוגרות.

ועל כך ברשימה זו.

.

2016

.

סיבוב בבית התנועה הקיבוצית הנטוש בעת פירוק עבודות האמנות שנותרו בבניין

בשנות ה-60 הקירבה למשרדי ממשלה, לאיגודים מקצועיים ולסוכנות היהודית היתה הסיבה להקמתו של בית תנועת הקיבוץ הארצי בבמיקומו הנבחר. לתכנון הבניין ברחוב לאונרדו דה וינצ'י בתל אביב נבחר האדריכל שמואל מסטצ'קין, בוגר הבאוהאוס ומי ששימש בתפקיד אדריכל ראשי של המחלקה הטכנית בתנועה.

ב-2021 אין כבר משמעות לקרבה הפיסית וכנראה שלתנועה אין כבר צורך בנוכחות במרכז העיר הגדולה. לכן, החליטה הנהגת התנועה הקיבוצית להוציא את משרדיה ממרכז תל אביב ולהעתיקם אל מתחם התעסוקה שבקיבוץ יקום (במקור נקרא המתחם "יורו פארק" וכיום הוא נקרא "מתחם העסקים Greenwork"). הבניין ההיסטורי והלא כל כך וותיק החליף אם כן ידיים ולפי ההסכם עבר ל-25 השנים הקרובות לידיה של חברת נדל"ן.

הקיבוצניקים עזבו כבר לפני כמה שבועות וכעת, באמצעות "סטודיו תכלת", מפנים מהבניין קרוב למאה יצירות אמנות, שאותן יצרו אמני הקיבוץ הארצי במיוחד לבניין בעת הקמתו. כך שולבו כאן עבודות של אמנים כמו שמואל כץ, רודא ריילינגר, שרגא ווייל, ג'ין מאיר ומשה סעידי. קפצתי לסיבוב בבניין בעת פירוק העבודות והסתובבתי קצת בין הקומות הנטושות.

ועל כך ברשימה זו.

.

2021-1969

.