שכונת רחביה שבמרכז ירושלים מציינת 101 שנה להיווסדה. רחובותיה הראשיים אמנם עמוסים ברכבים (איפה לא) אבל השכונה שמרה על אופיה ואיכויותיה הפיסיים בדומה לאלה שהוטוו לפני שנים. יוזמה יפה של "בית אבי חי" תזכה קבוצה של כמה אזרחים סקרנים בסיור שאוביל בשבת הקרובה, פרשת שלח לךָ, 10.6.23 בשעה 09:00 ושוב בשעה 11:00. ההשתתפות היא חינם.
הסיור יחשוף את הרבדים האדריכליים העיקריים שמהם מורכבת השכונה: החל מהתשתית של שכונת-גנים פרברית, דרך הבנייה המודרנית והמוקדמת ועד לבנייה בעת האחרונה. בתחומי השכונה נבנו במרוצת השנים מבני מגורים, מוסדות ציבור וחינוך ואף מבנים ממלכתיים; אחדים מהם היו פורצי דרך במגוון היבטים, במיוחד בהיבטים הייצוגיים והחומריים.
בהמשך החודש, ביום רביעי 21.6.23 בשעה 18:30 יתקיים בבניין הספרייה הלאומית שבגבעת רם סיור פרידה של מוסד הספרייה הלאומית ממשכנה בשישים השנים האחרונות. בימים אלה מעתיקה הספרייה את פעילותה למשכנה החדש בסמוך למשכן הכנסת והבניין הוותיק יוסב למשהו אחר (באוניברסיטה מתחמקים מלגלות). הסיור יחשוף את הרעיונות שעמדו בבסיס התכנון שבו היו מעורבים שלושה משרדי אדריכלים צעירים באמצע שנות ה-60 ויחד תכננו את אחד מהבניינים הגדולים והמורכבים ביותר שנבנו אז בארץ.
"תכננתי כאן את המוזיאון עם המבואה הגדולה ביותר בעולם!", מכריז בחיוך האדריכל פיטר מרקלי (Peter Märkli).כל מהלך הביקור במוזיאון הוא שונה, ולמרות הצניעות והסגפנות הבולטת, הוא מייצג תפיסה שונה ותקדימית בתכנון מוזיאונים: את המפתחות לדלת הכניסה למוזיאון המבודד, La Congiunta (בעברית: המקום), תוכלו להשאיל מהמסעדה שבמרכז הכפר ג'ורניקו (Giornico) בדרום שווייץ – ומבחינתו של האדריכל כאן היא ראשיתה של המבואה.
מהמסעדה יורדים בסמטאות הכפר הצרות אל נהר טיצי'נו, כשם הקנטון שבו הוא שוכן. חוצים שני גשרי אבן עתיקים, ממשיכים לשביל שחוצה שדות וכרמים. עד מהרה מופיע הבניין בעמק שנעשה צר יותר ויותר ככל שמתקדמים.
המיקום שנבחר למוזיאון שנחנך ב-1992 הוא מרהיב בכל עונות השנה. פנינה שמסתתרת על הדרך בין ציריך ובין לוקרנו, בעמקים הצרים שבאלפים שבדרום שווייץ. המיוחד במבנה המוזיאון הוא הניתוק שלו מתשתיות – אין מים, ניקוז ולא חשמל. לכן, ניתן לבקר בו רק לאורך היום. כמו היצירות שמוצגות בו, כולן מעשה ידיו של האמן השוויצרי ממוצא יהודי האנס יוזפסון (Hans Josephsohn), מעוצב המבנה כגוש המזכיר דמות של אדם ששָׂרוע על גדות הנהר ובלב השדות המוריקים.
מהם הנושאים שמעסיקים את הדור הבא של האדריכלים? קבוצת סטודנטים משנה ג' בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון התמקדה בסמסטר האחרון בתכנון בית-ספר. האדריכל רמואל סגל שהוביל והנחה את הסטודיו ביקש לאתגר אותם עם השינויים המהירים שאנחנו חווים בחיי היום-יום, כמו גם אלה הפיסיים. את תהליך העבודה של הסטודנטים ליוו אנשי חינוך בכירים והפרויקט תוכנן לאתר מסוים בקריית ביאליק, אך הפתרונות שמצאו הסטודנטים הם אוניברסלים ומייצגים את רוח הזמן.
במסגרת העבודהגיבש תחילה כל אחד מהסטודנטים גישה פדגוגית, הגדיר את החוויה הבית-ספרית שאותה הוא מבקש ליישם וכן התבקש ליצור ממשק בין בית-הספר ובין הקהילה המקומית. סגל גם הנחה את הסטודנטים להעניק דגש לטיפול באור טבעי אל עומק המבנה, נושא שקרוב ללבו.
מוצגים כאן מבחר מייצג של עבודות הסטודנטים, וניתן לזהות בהן באופן עקבי את החיפוש אחר יצירת מרחבי לימוד חלופיים לאלה המסורתיים הקיימים ומוכרים לנו. בעבודות ניתן דגש על פתיחות אל החוץ, מיזוג בית-הספר במרחב הציבורי-קהילתי כחלק מהמרקם העירוני, אך תוך שמירה על הפרדה. כך גם חזרו והופיעו קוים רכים ומעוגלים, שקיפות, חצרות פנימיות מוגנות וגם קישור לטבע – רקיע, קרקע, רוחות השמיים, צמחייה ואור טבעי.
סיבוב בשכונת אגרובנק עם הצלם יובל חי, תושב השכונה חשף בפני כמה פנינים שמסתתרות בה. לה בתי מגורים קבלניים ברובם שתכננו אדריכלים לא מפורסמים, אך עדיין בחרו להעניק לכל בניין את ייחודו בשכונה ואף מעבר לה. גליקס, פלינר, שלמון, הרשקוביץ, פיקציק – אלה רק חלק משמות האדריכלים או המנהדסים שתכננו את הבתים האלה.
הבתים שנבנו בשנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 עברו שינויים, אך עדיין שמרו על האיכויות המקוריות ומסירתות בתוכן דירות גדולות ומרווחות שהפכו את שכונת אגרובנק לאחת מהמבוקשות בחולון. בקצב איטי נמחקים המבנים הותיקים ואת מקומם תופסים בניינים חדשים וכפולים בגובהם – אלא שהשינוי וההתחדשות מוחקים מבנים בעלי ערך עיצובי מסוים לטובת מבנים גנריים וסתמיים, כמו גם צמצום צמחייה ובעיקר כריתת עצים.
את הבניין הראשון בקמפוס אוניברסיטת תל אביב שברמת אביב הקימה בכלל האוניברסיטה העברית. בירושלים חשבו שיצליחו להקים שלוחה בעיר הגדולה וישמרו על בלעדיות אקדמית. אלא שעד מהרה הם התבדו ותוך שנים ספורות את הבניין שברשותם הקיף קמפוס משגשג של אוניברסיטה חדשה. לבסוף אותו בניין ראשון, בניין טרובוביץ, עבר לרשות אוניברסיטת תל אביב ונוספו לו אגפים שונים העומדים בפני עצמם. בימים אלה מוקם לצדו אגף נוסף.
את בניין טרובוביץ שאיכלוסו החל ב-1961 תכנן האדריכל אוריאל שילר עם שותפו המהנדס זאב שוטי. הבניין בנוי משלד בטון חשוף בחזית, עם מילואה המחופה בלבנים בגוון חום-אדמדם, שהפכו אותו לייחודי בקמפוס שבו שלט הבטון החשוף בעשורים הראשונים. הבניין שימש מאז הקמתו ללימודי משפטים ובמקור פעלו בו גם ספרייה וקפטריה (הראשונות בקמפוס), אך ברובו הוא נותר כמו שהיה, לרבות מבואת הכניסה האלגנטית.
באופן חד-פעמי אערוך סיור שיתמקד בבינוי ובפיתוח שבלב קמפוס אוניברסיטת ברמת אביב. אזור ליבה זה שנקבע עוד בתכנית-האב הראשונה לקמפוס שנערכה באמצע שנות ה-50, כולל כמה מפניני האדריכלות בישראל וטובל כולו בפיתוח נוף יוצא דופן. על רבים ממבנים אלה כתבתי כאן לאורך השנים.
הסיור יערך במסגרת אירועי"בתים מבפנים", ביום שישי 19.5 בשעה 08:30. נפגש בכניסה לבניין ספריית סוראסקי ונמשיך לבינוי הסובב שהתפתח החל משנות ה-60 ועד העשור האחרון בהיקף של הכיכר והמדשאה המרכזית של הקמפוס. נבקר בבניינים שתכננו האדריכלים דן איתן, יצחק ישר, שולמית נדלר, מיכאל נדלר, שמואל ביקסון, אלי גבירצמן, ורנר יוסף ויטקובר, בנימין אידלסון, יעקב הרץ, גרשון צפור, נחום זלקינד, משה הראל, דני מינץ, אלעד מלמד, ליאורה זבולון, אריאל שפילקה, עמית האס וכן מריו בוטה. הסיור יתמקד גם בפיתוח הנוף מעשה ידי אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור,וביצירות אמנות והנצחה שיצרו טובי אמני ישראל ושולבו בנוף ובאדריכלות הקמפוס.
עצוב לגלות שמאז הסיבוב האחרון לפני שש שנים בקיבוץ מעברות, מזרחית לנתניה, נהרס עד היסוד מתחם המוסד החינוכי "רמות חפר" שתכננו האדריכלים אריה שרון, בוגר הבאוהאוס ושותפו בנימין אידלסון, שניהם חתני פרס ישראל לאדריכלות. בשטחו של המוסד שחוסל הוקמו וילות חדשות ורק "בית מנחם" נותר נטוש, מוזנח ומתפורר.
בשעתו היתה הכוונה להרוס גם את "בית מנחם" – אותו בית תרבות שנחנך ב-1953 והנציח את זכרו של מנחם זינגר-יורש, חבר הקיבוץ שנפל במלחמת העצמאות. בחזיתו של המבנה שתכנן האדריכל שמואל מסטצ'קין, אף הוא בוגר הבאוהאוס ואדריכל בכיר במחלקה הטכנית של תנועת הקיבוץ הארצי, נקבע תבליט אמנותי שיצר האמן נתן רפפורט וכן תיאטרון פתוח קטן. התבליט עדיין כאן, אך התיאטרון נמחק. הריסת בית מנחם קודמה בשעתו לטובת הקמת וילה או שתיים, אלא שמאבק ציבורי ומקצועי הוביל לגניזת ההחלטה.
השנה יכולים היו לציין במעברות 80 שנה להקמתו של בית מנחם, אך באחד הקיבוצים הותיקים בישראל ואף למועצה האזורית עמק חפר לא נמצא התקציב לחידוש המבנה. ובזמן שמסביב לו בנו את שכונת הוילות, נותר הבית חורבה. יתכן ולמישהו היתה כאן תקווה שכלי העבודה שהסתובבו פה בעת בניית הוילות יפרק בטעות את בית מנחם, ואכן היה ניסיון שניתן לראות בברור בשטח, אך התקווה נגוזה והמבנה ניצב גם אם הוא פצוע ומדמם.
בלב אזור המגורים של אילת הושלמה בנייתו ב-1984 של "בניין פנורמה" ברחוב אילות 61 – מתחם חדשני לזמנו שהכיל דירות נופש קטנות בתכנונו של האדריכל דני שורץ, אז שותף במשרד ניב-שורץ-שוורץ אדריכלים. הפרויקט היה חריג בגודלו, בצורתו ובייעודו. בנוסף, שולבה בבניין אמנות שיצר אחיו של האדריכל, האמן בוקי שורץ. בכך חדר משהו מהאופי של אזור המלונאות אל עומק העיר.
אלא שהפרויקט לא עמד במבחן הזמן ועד מהרה הדרדר. האדריכל ניסה למנוע במשהו את שקיעתו של המקום ואת הזנחתו, אך ללא הצלחה, ועם יזם הקים מתחם מושקע יותר של דירות נופש ברחוב נחל שני שבצפון העיר, אליו נדדו רבים מבעלי הדירות.
"זה בניין לא מכובד בעיר", מספר לי שמוליק תגר, פעיל ציבור ומתעד תולדות העיר. תגר לא מצליח להבין מה אני מוצא באותו פרויקט ומשווה אותו לסינג סינג באילת שגם ממנו התלהבתי. אמנם סיבוב בבניין פנורמה מותיר תחושה לא נעימה, אך עדיין מדובר במבנה מגורים שהאדריכל ניסה לצקת בו ערך נוסף ולהימנע ממבנה חזרתי וסתמי.
לקראת יום העצמאותובדרך לפגישה ארוכה, הקדמתי לצאת לדרך. קפצתי לראות את בית הכנסת שבגבעת וושינגטון וגם את שרידיו של מתחם קבר נבי שת העתיק של הכפר בשית, כיום בין אשדוד ובין גדרה. כמעט ולא נותר דבר מאותו כפר פלסטיני, שנמחק במלחמת העצמאות ושרידיו מצויים כיום במרכז מושב עשרת שהוקם על חורבותיו בראשית שנות ה-50. האדריכל לאופולד קרקואר היה זה שערך את התכנית לעשרת ב-1952, אך כמודרניסט מושבע הוא בחר להתעלם מהכפר על בתיו, סמטאותיו ותשתיותיו ותכנן מערך ישוב שונה לחלוטין. במתחם הקבר הוא נמנע מלגעת וגם אלו שבאו אחריו וכך הוא שרד.
מתחם קבר נבי שת שוכן על מדרון של גבעה, ובמקור היה בשוליו הצפוניים של הכפר. הוא מכיל חצר רחבת ידיים המוקפת בחומה שנהרסה בחלקה ובקצה המערבי של החצר מתנשא מבנה הקבר המקורה בשלוש כיפות, שאחת מהן מאכלסת מושבת עטלפים.
לפני שנתיים החלה המועצה האזורית גדרות לפתח טיילת עם תצפית במרומי הגבעה, מבלי לגעת במתחם הקבר. עבודות הבנייה החריבו חלק נכבד מהצמחייה ששלטה בסביבה. תושבים מקומיים דרשו את הפסקת העבודות תוך שמירה על הסביבה ומאבקם צלח.
המפגש והקשרים בין הסטודנטים הוא הרעיון המרכזי שהנחה את אדריכלי מתחם מעונות הסטודנטים הראשון שהוקם באוניברסיטת תל אביב, מעונות איינשטיין. המתחם נבנה מחוץ לשטח הקמפוס אך סמוך לו, בקצה של שכונת רמת אביב. בהחלטה זו עמד הרצון להפריד בין שימושים ולא לערב מגורים בתחום הקמפוס האקדמי. גידור והפרדת המתחם מהשכונה מעיד כי גם היה רצון שהסטודנטים לא יהיו מעורבים בחיי השכונה הסמוכה, רמת אביב.
ושוב האוניברסיטה והעירייה כשלו בניצול ההזדמנות ליצור מרחב עירוני, ובמקום זאת יצרו קמפוס כפרי שמנותק מסביבתו ומתמזג בפרבר חד-גוני, מרוחק ומנותק מהעיר, שנועד כולו רק לאקדמיה ולא לתעסוקה, בילוי או תרבות. את מתחם המעונות תכננו האדריכלים אברהם יסקי ויעקב גיל (אדריכלים אחראים: ז'קי לוי, חייקה פרידמן) במשותףעם אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור – צוות מוערך ועטור פרסים, ששלושה מהם זכו לימים בפרס ישראל.
חלקו הראשון של המתחם נחנך ב-1969 וחלקו האחרון הושלם ב-1983. המתחם מרשים למדי הודות לגושניות הדרמטית והאחידה של הבלוקים, הטיפוח של הסביבה, וזאת למרות הניתוק והגדרות, למרות שאת כל הבטונים צבעו ומחקו את הטקסטורה שלהם, ולמרות שסגרו את קומות הקרקע המפולשות.
לא רק במבנים בקיבוצים שילב את יצירתו האמן משה סעידי, חבר קיבוץ כפר-מנחם, אלא גם בערים ובעיירות בכל רחבי הארץ, בעיקר במבני ציבור. גישתו היתה שמקומה של האמנות היא בחיי היום-יום, בסביבה שבה אנו חיים, ולכן נמנע לאורך שנים ארוכות מהצגת תערוכות במוזיאונים ומיצירת אובייקטים מסחריים.
בשתי העבודת שלפנינו ושאותן יצר בכפר-סבא ודימונה, התייחס סעידי באופן מופשט לאמנויות שונות – תיאטרון ומוסיקה.
קיר הקרמיקה ששילב בחצר פנימית בהיכל התרבות בכפר-סבא ב-1972 (אדריכלים אריה אל-חנני וניסן כנען), תאר את הקסם שבמפגש של הקהל עם "אורות הבמה". ברבות הימים נסגרה החצר הפנימית והוסבה לאולם ספרייה, וכיום היצירה מוסתרת מאחורי ארונות ספרים ולא ניתן להתרשם ממנה.
בקונסרבטוריון העירוני בדימונה שבו שילב קיר קרמיקה ב-1985 (אדריכל דן וקסלר), השתמש סעידי בטכניקה יוצאת דופן שבה עשה שימוש בכמה עבודות בודדות, ומעוצבת כתוצאה מכך כמו מגילה. כל כולה מייצגת לתפיסתו את חדוות היצירה המוסיקלית בעיר מוקפת מדבר. כאן לעומת כפר-סבא העריכו ושמרו על היצירה יוצאת הדופן.
את החזון להקמת "אוקספורד" של הנגב הגה דוד בן-גוריון, ראש הממשלה וחבר קיבוץ שדה-בוקר. תכנון מדרשת שדה-בוקר (כיום בתחומי היישוב מדרשת בן-גוריון) נמסר לאחד האנשים הבודדים בישראל שאמר "לא" לדב"ג – האדריכל יוחנן רטנר ושותפו מרדכי שושני. בנו של רטנר, מיכה, מסביר שלדב"ג שליווה מקרוב את תהליך התכנון וההקמה העבר לא הפריע והעיקר שהובטח לו שהעבודה תיעשה.
מתחם האכסניה המעוצב כמבצר מדברי קטן ובו מבנים משושים, ביטא את גישתו הביטחונית של רטנר שהיה מהוגי "חומה ומגדל". היה זה גם המבנה הראשון שנחנך במדרשה, עוד ב-1962 ולמעט כמה שינויים מינוריים הוא שמר על איכויותיו המקוריות. במהלך הקמת המבנים הבאים שתכננו רטנר ושושני במדרשה, נפטר רטנר ומעתה ואילך נמסר תכנון המבנים לאדריכלים שונים. כך נוצר במדרשה מקבץ מגוון ומרשים של מבנים ניסיוניים ויוצאי דופן באדריכלות ישראל, המנסים להתמודד עם אקלים מדברי קיצוני.
לפני עשרים שנה כשפגשתי לראשונה את האדריכל פרדי כהנא, חבר קיבוץ בית העמק ומבכירי האדריכלים בתנועה הקיבוצית, הוא היה פסימי לגבי עתיד הקיבוץ. הוא ראה שחורות. תהליך ההפרטה שעבר על קיבוצו כמו גם על קיבוצים אחרים פורר לנגד עיניו את החיים השיתופיים שבהם נטל חלק פעיל במשך יובל שנים. כיום, כשהוא בן 95, נראה שלא נותר זכר לאותה עננה השחורה. הוא אופטימי ומאושר בקיבוצו ובעיקר שלם עם המציאות המקומית.
כהנא הוא מהאדריכלים הבודדיםבעולם שאחראי לתכנון חלקים עיקריים מהיישוב שבו הוא גר, ואלה ספוגים באידיאולוגיה של החברה השיתופית. על המבנים הבולטים שתכנן בקיבוצו כתבתי כאן כמו בית הכנסת, בית הספר ואתרי ההנצחה. כעת מגיע תורו של חדר האוכל, מרכז הקיבוץ, שהוא גולת הכותרת של יצירתו בבית העמק. חדר האוכל שנחנך ב-1977, פעיל גם היום וליל הסדר שיתקיים בו מחר צפוי למלא אותו בחברים ואורחים.
לרוב המוקד המרכזי של קמפוסים הוא המדשאה, מוקד משני הוא המזנונים. במכללת גבעת וושינגטון, השוכנת בין אשדוד ובין גדרה ובכניסה לקבוצת יבנה, המדשאה היא אמנם במרכז הקמפוס, אך בליבה ניצב בית הכנסת שנחנך ב-1966. הבדל נוסף ומשמעותי יותר, הוא שבקמפוסים, הן באוניברסיטאות והן במכללות, ניתן להתרשם שמקפידים לתחזק ולשמור על חזות ייצוגית למבנים המרכזיים, אלא שכאן נראה שאין הערכה אפילו למבנה הבולט במרכז.
בית הכנסת עוצב כמבנה צנוע במידותיו וכזה שמשתלב בבנייה הכפרית. מתכנני בית הכנסת, בני הזוג האדריכלים בלהה וארתור שרגנהיים, בחרו להדגיש אותו על פני כל שאר הבינוי והקפידו להעניק לו ייצוגיות מונומנטלית ומודרנית. בפנים בית הכנסת הקפידו האדריכלים לעצב גם את פרטי היודאיקה והריהוט.
מאז שנחנך עבר בית הכנסת שינויים, צביעות ותוספות שחיסלו את ערכיו וכיום המבנה מזכיר בחזותו שירותים ציבוריים או מקלחות משותפות ובטח לא מבנה שבו אמורים להישמע תפילות ומזמורים. אולם התפילה השתנה לחלוטין מהמסד ועד לטפחות, הריהוט המקורי הוחלף ועל האולם הושלט עיצוב סתמי חסר יומרה.
קרוב ל-80 שנה מאז הנכבה, שרידיהם של עשרות רבות של בתי באר נטושים הם עבר רחוק. אבל מי שסבר שאותם פלסטינים שגורשו מכאן יבואו חדורי נקמה ויחסלו אותנו בבוא היום בהצלחה, יכול להיווכח שכיום מספיק ציבור מבית כדי להחליש ולפורר את ישראל בהצלחה חסרת תקדים.
ההזנחה ושיני הזמן מפוררים את בתי הבאר, מקומות שהותירו מאחוריהם אנשים שעבדו את האדמה וצימחו בה פירות צפויים להעלם. לבד מבארות מים שקרקעיתן הגיעה עד לשכבת מי התהום, הכילו אותם בתים גם מגורים שניתן עדיין להתרשם משרידי הפאר שהושקע בהם. שני בתי הבאר שלפנינו מצויים בראשה של גבעה ממזרח לכביש 4, מול הכניסה לאשקלון ובתחומי שטחיו החקלאיים של כפר הנוער כפר סילבר שרגע לפני כן ביקרתי בבית הכנסת שלו.
בתקופת הסגר לפני שנתיים ניגש האדריכל משה כץ (44) לכתוב מדריך ליצירתיות. הוא לא הראשון, לאורך השנים יצאו מאות ספרים שהציעו לקוראים להכיר כלים לחיזוק היצירתיות. המשותף לרוב אותם מדריכים היתה ההנחה כי יצירתיות אינה כישרון מולד, אלא יכולת נרכשת, וככזו ניתן לשכלל ולפתח אותה. ספרו של כץ אינו חורג מאלה, אלא שייחודו בכך שיצא בשפה העברית ונקודת מבטו היא של אדריכל.
החלקים המושכיםבספר הם אלה שבהם פותח כץ צוהר על נבכי חייו, האישיים והמקצועיים. בשש השנים האחרונות הוא מתכנן ומלווה פרויקטים במקומות שונים בעולם, כמו טוקיו והלסינקי, באזורים אקזוטיים כמו חופי הים של זנזיבר וקפריסין. יש גם פרויקט אחד במטולה. כל אלה טרם מומש בפרק הזמן הקצר יחסית שבו כץ פועל, וזו הזדמנות להציץ בהם.
חדר האוכל בקיבוץ דביר הוא עבודה מוקדמת שתכנן האדריכל מנחם באר, חבר קיבוץ געתון ואדריכל המחלקה הטכנית של תנועת הקיבוץ הארצי. בעת חנוכת הבניין ב-1964 היה באר כבר בן 39, ועם זאת עד אז הוא טרם הוביל פרויקטים משמעותיים במחלקה. היה זה האדריכל שמואל מסטצ'קין, בוגר הבאוהאוס והאדריכל הבכיר במחלקה, שתכנן עד אז ובאופן בלעדי את חדרי האוכל של התנועה, כמעט כולם על בסיס דגם חזרתי. גם כאן ניתן למצוא הד משמעותי לדגם שגיבש מסטצ'קין – מבנה תיבתי אופקי עם פתחי חלונות צרים וגבוהים עם ביטוי בגג לקמרונות נמוכים לצורך החדרת אור ואוויר אל עומק האולם.
למרות ההפרטה מקפידים בקיבוץ להמשיך ולהפעיל את חדר האוכל שמאכיל את החברים כבר 72 שנה. את המנות שמקורן במטבח ההונגרי או הדרום-אמריקאי שהגישו כאן בעבר כבר לא תמצאו, גם מספר הסועדים מבין החברים הצטמצם, אך עדיין רואים בו את לב הקיבוץ.
היחס לאדריכלות של מבני תעשייה שאיבדו את ייעודם המקורי משתנה בשנים האחרונות, ומבנים כאלה זוכים להערכה ולחיים חדשים. ברחוב פרוג 6 בשכונת אגרובנק שבצפון חולון הושלם ב-2018 פרויקט מגורים הכולל שני בנייני דירות הצומחים מתוך מבנה ששימש במשך קרוב ל-80 שנה מפעל, מחסן ומשרדים. הוא החל כבית דפוס ומחסן ספרים, בהמשך שימש את הצבא הבריטי ולאחר קום המדינה ובמשך ששים שנה שימש כמפעל שהעסיק קשישים ובעלי מוגבלות.
החלק המפתיע ויוצא הדופן בפרויקט החדש הוא שאולם הייצור הגדול התחדש ומשמש לא רק לדיירי הפרויקט אלא הוא גם פתוח לציבור כמקום שהייה נעים ומיוחד. הפרויקט הוא לא רק רב-דורי בהיבט הפיסי אלא גם בהיבט המשפחתי – בתכנונו החל האדריכל סעדיה מנדל. עם פטירתו השלימו את המלאכה בנו האדריכל יריב מנדל ואתו אדריכל מאור גויכמן.
חלון אחורי 