סיבוב בביתן הקופות באצטדיון בת ים

לצורך עבודתי נדרשתי ללכת לאורך רחוב בקצה בת ים ולבדוק מה הולך שם. זה רחוב מוזר: בדיוק בקטע בו עובר הגבול המוניציפלי בין בת ים ובין ראשון לציון, יש מעגל תנועה וגבעה קטנה שחוסמת את המשך הרחוב. מישהו כאן לא רצה את הקשר בין שתי הערים השכנות. מי שבכל זאת רוצה לעבור בין שתי הערים, נדרש להמשיך בכביש המתעקל ולהסתובב כאן בין רחובות קטנים ומפותלים. מי שממשיך ברגל, נדרש ללכת בשביל צר לצד הגבעה הקטנה.

בין השאר גיליתי במקרה את ביתן הקופות של האצטדיון העירוני הנמצא בסמוך. בדקתי בעירייה ולא ידעו מי המתכנן, אז פניתי לצבי אלחייני מארכיון אדריכלות ישראל שיודע כל מה שקשור לאדריכלות ישראלית. הוא מייד הגיב וענה שהאדריכל הוא משה לופנפלד, שעל פרויקט אחר שלו כתבתי כאן לפני כמה שנים – בניין הפירמידה בבאר שבע. יותר מזה, הוא שלח לי סדרה של תמונות שצילם לופנפלד בעצמו בעת בניית ביתן הקופות שנבנה ב-1990.

ביתן בטון קטן אך נראה שהאדריכל החליט כאן ליהנות מחופש פעולה ולהוציא עליו את רעיונותיו היצירתיים. מי שלא אוהב בטון חשוף לא יאהב אותו, אם כי מדובר ביצירה פיסולית ייחודית ומפתיעה.

ועל כך ברשימה זו.

.

מבט

.

סיבוב בשלושה חדרי אוכל בקיבוצים: גבעת עוז, אשדות יעקב איחוד ותל יוסף

את חדר האוכל בגבעת עוז תכנן האדריכל בוגר הבאוהאוס שמואל מסטצ'קין והרחיב אותו האדריכל חיליק ערד. את חדר האוכל באשדות יעקב תכנן האדריכל משה (מוסה) חריף. בתל יוסף תכנן האדריכל לאופולד קרקואר והרחיב אותו האדריכל אריך ראש. שניים מחדרי האוכל פועלים ואחד כבר לא וחלקו הפך למחסן.

חוץ מחדרי אוכל יש עוד מה לראות באותם קיבוצים:

(1) בגבעת עוז: סמוך לחדר האוכל ניצב בית זיכרון שתכנן חיליק ערד, אחת היצירות היותר טובות ושלמות שהוא תכנן. כמה מטרים מגדר היישוב שוכנת העיר ג'נין שגרים בה כ-40 אלף תושבים וטרם בקרתי בה.

(2) באשדות יעקב איחוד: יש את בית קרפ שתכנן האדריכל זאב רכטר, אתר זיכרון שתכנן האדריכל ויטוריו קורינלדי. כמה צעדים משם אפשר לבקר במוזיאון בית אורי רומי נחושתן שתכננו שולמית ומיכאל נדלר עם שמואל ביקסון ובימים אלה מוצגת שם תערוכה צנועה שמסכמת את יצירתם לאורך יותר מ-60 שנה. בהמשך יש את בית דוידקה שתכנן האדריכל חנן הברון ואת פינת הזיכרון שעיצב משה הדרי.

(3) בתל יוסף: יש את בית טרומפלדור שתכנן האדריכל שמואל ביקלס. כמה צעדים ממנו מומלץ לבקר במשכן לאמנות בעין חרוד שהיה בניין המוזיאון לאמנות הראשון שנבנה בארץ ישראל.

ועל כך ברשימה זו.

.

מגדל המים באשדות יעקב איחוד

.

סיבוב בבית הכנסת החדש בדרך קיבוץ גלויות

חזית מנורת שבעת הקנים מדגישה את מבנה בית הכנסת החדש בדרך קיבוץ גלויות, היא מפגן נוכחות, דבר שמשקף אולי את מעמדה של האוכלוסיה הדתית בתל אביב. העיר שבעבר חיה בה אוכלוסיה גדולה של דתיים וחרדים התרקונה מסיבות שונות ונותרה עם עשרות בתי כנסת שבקושי מצליחים לשרוד וחלקם כבר נסגרו מזמן. פתיחת בית הכנסת "שער אשר" לפני שנה וחצי היה אירוע נדיר בעיר.

חזית הבניין הראשית הפונה לרחוב מורכבת ממסך זכוכית כהה ומנורת ענק בעלת שבעה קנים. חזית המנורה מזכירה את חזית מגן הדוד ממנה הורכב בניין ישיבת נווה דקלים בגוש קטיף שנהרס ב-2006 בעקבות ההתנתקות. פעם שוחחתי עם האדריכל גרשון שבח שתכנן את בניין ישיבת נווה דקלים: "הנוצרים בנו כנסיות שרק אם ביקרת בפנים והיית מודע לכך, היית מגלה שהתכנית היא בצורת צלב. בגוש קטיף, מול השכנים הערבים רציתי להציג את הנוכחות בלי להתבייש, אולי אפילו באופן הפגנתי ולכן בחרתי בחתך וחזית בצורת מגן דוד".

לאחרונה החלטתי לבקר עם שאול בבניין ועל כך ברשימה זו.

.

חזית בית הכנסת בדרך קיבוץ גלויות

.

סיבוב בפינת הזיכרון בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד

פינת הזיכרון שעיצב משה הדרי בחצר בניין הספרייה בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד שבעמק הירדן, פשוטה ומכאן עוצמתה. ב-1977 הוא יצר כאן רחבה מרובעת, נמוכה ממפלס הקרקע אך עם שוליים הגבוהים מהסביבה, תחומה משני עבריה בחומה ומשני עבריה הנותרים בדשא. היא מורכבת כולה מלוחות אבן כהה המבליטה אותה היטב על רקע השמיים הכחולים (או האפורים, תלוי במזג האויר), על רקע הדשא הירוק ובשעת טקס גם על רקע האנשים.

הפינה הזו מצטרפת לגן הזיכרון שעיצב האדריכל ויטוריו קורינלדי כמה מאות מטרים מכאן, בקיבוץ אשדות יעקב איחוד (עליה כתבתי כאן) ולעוד אלפי פינות זיכרון הפזורות בכל הארץ ומרכיבות את הבסיס התרבותי עליו צמחנו.

ועל כך ברשימה זו.

.

החומה

.

סיבוב בחדר האוכל האחרון שנבנה: בקיבוץ גזר

חדר האוכל האחרון שנבנה בתנועה הקיבוצית נחנך בקיבוץ גזר בשנת 1988. תכנן אותו האדריכל גבי גרזון, חבר קיבוץ מעין צבי. כמו עוד חדרי אוכל אחרים, גם כאן הוא כבר לא משמש כחדר אוכל, אלא משרת את הקהילה כחדר אירועים. בקרתי כאן עם שאול לפני כמה שנים. עכשיו החלטתי לחזור לתמונות שצלמתי ולשלב אותן עם הסיפור של המקום, וגם עם תמונות שקבלתי מארכיון קיבוץ גזר.

מבחינה אדריכלית לא מדובר בבניין פורץ דרך. כל חשיבותו היא מעצם העובדה שזה חדר האוכל האחרון, אם תרצו: סוגר דרך. הוא לא הרחבה או הסבת מבנה, אלא מבנה שנבנה מהיסוד כחדר אוכל. מאז, לא בנו עוד חדרי אוכל בקיבוצים. הפעם החלטתי לשוחח עם הטבח הראשי שפעל כאן במשך שנים רבות. כדי ללמוד אדריכלות רצוי ללמוד מאדריכלים, אבל לא פחות חשוב ללמוד מהמשתמשים.

ועל כך ברשימה זו.

.

חדר האוכל האחרון

.

סיבוב במוזיאון אוספי הטבע בבנייה באוניברסיטת תל אביב

גוש הבטון הענק שצומח ברחוב קלאוזנר עתיד להיות מוזיאון אוספי הטבע של אוניברסיטת תל אביב. את הבניין תכנן משרד האדריכלים קימל-אשכולות, מהמשרדים הוותיקים והמוערכים שפועלים היום בזירת האדריכלות המקומית.

בניין המוזיאון ההולך ונבנה, ישלים את השטחים הפתוחים ושורת המבנים הייצוגיים המהווים יחד את הדופן המזרחית החדשה של הקמפוס. בינתיים, הבניין שנמצא בשלבי בנייה, בולט הודות למשטחי הבטון החשוף הגדולים. אך זה רק בינתיים, כי בהמשך יחופה הבניין בלוחות עץ או דמוי עץ ומגוש נוקשה הוא יתרכך.

הביקור בבניין בעת ההקמה הוא חוויה שלא ניתן לחזור עליה ברגע שהבניין מושלם ומאוכלס. כרגע, הבניין הוא שלד בלבד, נקי מכל התוספות. אפשר ללכת במסלול שקבעו האדריכלים למבקרי המוזיאון העתידי וליהנות מעיצוב האולמות, ממשחקי האור והצל, משחקי המבט, הפתיחות והאטימות, ולא להתייחס לרמת הגימור או פרטי התצוגה שעדיין לא הותקנו.

ועל כך ברשימה זו.

.

קטע מחזית מזרחית

.

סיבוב בשרידי הכפר בית ג'יז

עד 1948 היו כאן מאות כפרים וגם כמה ערים שנמחקו בעקבות המלחמה. חלק מאותם יישובים החליפו ידיים והפכו ליישובים ישראלים, חלק נהרסו וכוסו ביערות קק"ל או בגידולים חקלאיים. בין הקיבוצים נחשון והראל שבשפלת יהודה שוכנים שרידיו האחרונים של הכפר בית ג'יז, שחוסל ב-1948. נותרו ממנו בעיקר אבנים שפזורות בשטח, אבל גם מבנה קבר עם כיפה שהתמוטטה ואחוזה שנותרה שלימה ומרשימה. היו לי שעתיים פנויות בזמן ששהיתי בסמוך, לכן ניצלתי את הזמן כדי לראות כמה מקומות באזור ובהם את מה שנותר כאן.

כפר בית ג'יז מיוחד: (1) נותרה בו אחוזה גדולה שהשתמרה היטב ומורכבת משני מבנים. (2) כאן ממש במהלך מלחמת העצמאות, החליט פיקוד צה"ל להוציא להורג מול כיתת יורים קצין לאחר שנחשד בריגול, וכל העסק כונה בתקשורת "פרשת בית ג'יז".

ועל כך ברשימה זו.

.

חלון אחורי

.

סיבוב במתחם מגורים חדש במרכז בני ברק ובעוד בניין ישיבה חצי נטוש

מתחם מגורים חדש בבני ברק הוא אירוע נדיר ומיוחד, היות והעיר חיסלה כבר כמעט את כל עתודות הקרקע שברשותה. בני ברק החרדית היא גטו ששוכן בין שכונת עמידר בדרום, רחוב ז'בוטינסקי בצפון (החרדים בקושי חוצים אותו), כביש 4 במזרח ורמת גן עם רחוב הרא"ה במערב. במשבצת הקרקע הזו החרדים כבר ניצלו כמעט כל מגרש ריק.

עד שנות ה-90 פעל במרכז העיר מפעל אסם. בשנת 2003 נמכרה הקרקע ב-15 מיליון שקלים לקבוצת יזמים שהחליטו לשנות את ייעוד הקרקע מתעשייה ותעסוקה למגורים. שינוי הייעוד מבחינת הרשות היה מבורך כי מספר התושבים גדל אך לא כמות הדירות. אחרי שבקרנו בבניין המשרדים החדש בדרך קיבוץ גלויות ובבניין חסידות קאליב הנטוש, הגענו לראות את מתחם המגורים החדש שתכננו האדריכלים לאון ורבקה אושקי.

ועל כך ברשימה זו.

.

דייר

.

סיבוב בבניין משרדים חדש בדרך קיבוץ גלויות בתכנון בר אוריין אדריכלים

כבר עברו יותר מידי פעמים שחלפתי בדרום תל אביב, סמוך לבניין ארוך ומיוחד שצמח במהירות בין שכונת שפירא וקריית שלום. למרות שביום שישי ירד גשם, אחרי שאכלנו חומוס ביפו עצרתי עם שאול לבדוק מקרוב את הבניין הנמתח לאורך 150 מטרים.

מדובר בבניין משרדים, אך מה שמיוחד בו זו טכנולוגיית הבנייה. הבנייה המתועשת שפרחה בישראל של שנות השישים והשבעים ושקעה, חוזרת כאן בגדול. חברת אקרשטיין ייצרה את כל מרכיבי החזית – פריקסטים מבטון.

ועל כך ברשימה זו.

.

חזית

.

סיבוב בבית המדרש ההרוס של חסידות קאליב בבני ברק והמלצה לתצוגה של אום כלטוב

בדרך מאתר בנייה אל שכונה חדשה ששאול רצה לראות בבני ברק, עצרנו במקרה ליד בניין שנראה היה בשיפוצים. לדעתי הוא נראה יותר נטוש. מתברר שכאן פעלה חסידות קאליב. בתחילת שנות התשעים עברה החסידות לבניין חדש (אכתוב עליו בהמשך) וב-2002 עברה לירושלים.

הבניין בבני ברק כולל חמש קומות: קומת מרתף חצי חפורה, שתי קומות לבית הכנסת, ולמעלה שתי קומות למגורי אברכים. היום הבניין פרוץ לכל כיוון. מדרגות רחבות מובילות מהרחוב הקטן ישר לאולם ששימש כבית כנסת.

ועל כך ברשימה זו. 

.

על הריסות חיפוי השיש שעטף את ארון הקודש

.

סיבוב בשלושה חדרי אוכל בקיבוצים: שדה נחום, חמדיה ואפיקים

שלושה קיבוצים, שלושה חדרי אוכל, עמק הירדן אחד.

שני חדרי אוכל כבר לא פעילים: שדה נחום וחמדיה. שני חדרי אוכל טובלים בצמחיה ששתלו אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור: אפיקים ושדה נחום. שני אדריכלים תכננו כל אחד חדר אוכל אחר: שמואל ביקלס בשדה נחום, שמשון הלר בחמדיה. שני אדריכלים תכננו במשותף חדר אוכל אחד: ורנר יוסף ויטקובר ואריק באומן באפיקים.

לקח לי הרבה זמן לאסוף ולארגן את החומרים שצברתי לרשימה הזו, ולכן התעכבתי. הרשימות על חדרי האוכל בקיבוצים הן הכי פחות נצפות בבלוג אבל משום מה לי הן חשובות והעיכוב מבחינתי היה שווה.

חוץ מחדרי אוכל, כדאי לבקר בעוד כמה מקומות באזור:

(1) מול שדה נחום הולכת וקמה תחנת רכבת העמק החדשה, תחנת הקצה של המסילה שנקראת "תחנת בית שאן" (עליה כתבתי כאן) ומשתלבת במבני התחנה העותמאנית.

(2) חמדיה נמצאת כמה דקות נסיעה משדה נחום, אבל שווה לבקר בדרך באתר ההנצחה שיצרו בסמוך האדריכלים אלפרד מנספלד ומוניו גיתאי-וינראוב (עליה כתבתי כאן).

(3) אפיקים הוא קיבוץ שמאד שווה לבקר בו, ולהשקיע יותר מכמה דקות. ברחבי הקיבוץ יש עבודות אמנות במגוון טכניקות: פסיפס, מתכת, עץ, פרסקו. בנוסף, יש עבודת נוי מרשימה שיצרו אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור, עבודה שמטופחת עד היום וראוי להתעכב עליה.

ועל כך ברשימה זו.

.

מגדל המדרגות בחדר אוכל של קיבוץ חמדיה

.

סיבוב בשלושה חדרי אוכל בקיבוצים: הסוללים, עין גב וגשר הזיו

יצא לי לבקר בעוד כמה חדרי אוכל בקיבוצים. המשותף לכל חדרי האוכל האלה הוא הצניעות הקיצונית שאפיינה אותם. ההיבט העיצובי היה הדבר האחרון שעניין את הקהילה והאדריכל, וזה בא לידי ביטוי באופן מודע ולא בטעות או חוסר כשרון. לכן, בחרתי להתעכב עליהם ולרכז אותם לרשימה אחת.

אדריכל שונה יש לכל אחד מחדרי האוכל. את חדר האוכל בהסוללים תכנן מרדכי זברודסקי, בעין גב תכנן דב קוצ'ינסקי ואת חדר האוכל בגשר הזיו תכנן שלמה גלעד. בכל קיבוץ אציג כאן עוד כמה דברים שראיתי.

חוץ מחדרי אוכל, כדאי לבקר בעוד כמה מקומות באזור:

(1) הסוללים: מרחק נסיעה של עשר דקות על כביש 79 מזרחה יוביל אותך ישר לכניסה ל"מרכז המזון" באזור התעשיה של נצרת עילית (עליו כתבתי כאן),שעיצב האדריכל מיקלה סימונה – שזו גם היתה הסיבה שהגעתי לאזור קיבוץ הסוללים. שווה לבקר שם גם כדי להתרשם מהבניין והנוף.

(2) עין גב: יש את הנמל, המסעדה (שלא מומלץ לאכול בה) ועוד כמה אתרים על חוף הכנרת. לעין גב הגעתי אחרי ביקור באתר ספיר עם מנהרת המוביל הארצי (עליו כתבתי כאן). לא רחוק מכאן יש את בית תמרה הנטוש שתכנן האדריכל נחום זולוטוב (עליו כתבתי כאן).

(3) גשר הזיו: נמצא בדיוק בצד השני של הגליל, צמוד לחוף אכזיב ששם חוץ מלשבת במים (גם בחורף) למרגלות הפסל של יחיאל שמי אפשר לבקר בגן הלאומי שהיה עד 1948 הכפר אלזיב. אפשר לבקר גם בקיבוץ סער (עליו כתבתי כאן). אפשר בנחל כזיב עם המעיינות שלאורכו ובמצודת יחיעם + חנות המפעל של "מעדני יחיעם" בקיבוץ יחיעם שם יש גם חדר אוכל מרשים (עליו גם כתבתי כאן).

.

בכניסה למטבח בבניין חדר האוכל של קיבוץ הסוללים

.

הזמנה לתערוכה

קוראות וקוראים יקרים,

בשבת הבאה (10.01.2015) ולמשך שלושה חודשים, תפתח תערוכה חדשה שאצרתי במשותף עם ערן טמיר טאוויל במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. מדובר במוזיאון קטן ויחיד שפועל בעמק הירדן, אך זה למעשה המוזיאון לאמנות השלישי שנבנה בישראל.

אשדות יעקב הוא גלריה קטנה לאדריכלות: את המוזיאון תכננו האדריכלים שולמית נדלר, מיכאל נדלר ושמואל ביקסון, את בית קרפ תכנן זאב רכטר, את בית דוידקה תכנן חנן הברון ואת גן הזכרון תכנן ויטוריו קורינלדי, ויש עוד.

ועל כך ברשימה זו.

.

נוף העמק בכניסה לאשדות יעקב

.

סיבוב בהדרכת ניסן בתחנה המרכזית החדשה

כבר חודש שקבוצה של יוצרים מוסיפה רובד חדש לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. הם בנו ספרייה מרשימה ומצליחה, ספסל גדול שאין רגע שלא יושבים עליו, הציבו אוטובוס צבעוני עם גג ירוק וגם עורכים סיורים בתחנה. "התחנה הבאה", כך נקראת היוזמה שתינעל בסוף החודש.

בניין התחנה המרכזית הוא בניין שראוי לחזור אליו וכל ביקור בו חוזר חושף מקומות ומראות חדשים (כמו ארובת האור שבתמונה כאן למטה). העניין שיוצרת התחנה נובעת גם מגודלה וגם בגלל העובדה שהיא משתנה ללא הפסקה. לא ידוע לי על פרויקט דומה בישראל שביקור בו מציף במקביל סוגיות חברתיות, תחבורתיות, תרבותיות (או רב-תרבותיות), מסחריות, נדל"ניות, אדריכליות ועיצוביות. לכן, למרות היכרותי הארוכה והמעמיקה עם התחנה, לא היססתי והצטרפתי לסיור שערך ניסן אלמוג.

ועל כך ברשימה זו.

.

ארובת אור

.

סיבוב בכמה פרויקטים בבנייה בתל אביב ועוד

ביום שישי קפצתי עם שאול לראות שני פרויקטים שנמצאים בשלבי בנייה (שניהם בתכנון האדריכל אבנר ישר): (1) בניין המגורים שנבנה במקום בו עמד קולנוע תל אביב (2) מתחם מגורים שנבנה במקום בו עמדו שוק בצלאל ומכבי הישן. בדרך לשם עברנו בכמה גלריות ועשינו כמה סידורים.

פתחנו את הבוקר בחומוס של אבו חסן. שאול שם לב שבזמן האחרון כמות החומוס בצלחת צנחה. היות וחומוס הוא זול, הסיבה לכך (כך אנחנו משערים) נובעת מהרצון שנגמור מהר ונפנה את השולחן. שאול התעצבן, כי רק עכשיו נפל לו האסימון שדופקים אותו ואולי הוא גם התאכזב ונעלב. נראה לי שנעבור לאכול חומוס במקום אחר. את הבוקר סגרנו אצל אמא של שאול שהגישה לנו בוריקה.

ועל כך ברשימה זו.

.

הבור בפרויקט בצלאל

.

סיבוב במתחם סינג סינג באילת

כן יהרסו או לא יהרסו – זו שאלה שכבר הרבה זמן דנים בה באילת, אבל בינתיים מתחם המגורים המכונה סינג סינג (נבנה ב-1961) ניצב על תילו, מתפורר ומסריח את האזור. בזמן שכולם רואים במתחם הזה רק מדרגות שבורות, מזרנים שרופים, אשפה מפוזרת ועכברושים שבורחים מהחתולים, אפשר למצוא כאן יצירה אדריכלית פשוטה ומקורית, שהאיכות שלה היא כנראה גם אחד המרכיבים המרכזיים שדרדר אותה למצבה העגום.

שמוליק תגר עשה לי סיבוב קצר בעיר ואחת מהתחנות היתה סינג סינג. לא התעכבנו יותר מידי והמשכנו בדרכנו. שעה אחרי הביקור הראשון, כבר חזרתי לכאן שוב, הפעם בלי שמוליק שמיהר להדריך קבוצת מטיילים (שבסוף הבריזה לו).

ביקרתי כבר בהרבה שכונות שאמרו לי 'יותר גרוע מזה לא תראה'. היה מתחם "שם הגדולים" ביפו עם משפחות ערביות, ודירות מהגרים אריתראים בשכונת שפירא ובבורסה ברמת גן, והייתי במגורי פועלים סינים בנס ציונה. כל אחד מהמתחמים היה מסריח ומטונף, אבל המקרה של סינג סינג הוא כנראה המצב הכי רע שאליו יכולה להגיע שכונה. אין פלא שהמקום זכה להיקרא בשמו של בית הסוהר הידוע לשמצה שפועל בניו יורק, והתאפיין בעבר בתנאי כליאה ירודים. מבדיקה ברשת של תמונות סינג סינג המקורי, מצאתי שאין דמיון בין השניים. הכלא הרבה יותר נקי ומרווח.

.

סינג סינג ישראל

.

פרס רכטר

בתחילת שבוע שעבר זכיתי לקבל שבחים מדרגים גבוהים, על פרויקט גדול שתכננתי במרכז הארץ. מדובר בתכנית מתארית על שטח השווה בגודלו לשטח העיר הרצליה. התכנית ארגנה מחדש בצורה פשוטה ובהירה שטח גדול וסתור שלא זכה להתייחסות ארגונית ותפקודית כוללת במשך כמעט שבעים שנה. לתכנית שנראית במבט ראשון רחוקה ממימוש וקשה לביצוע, הכנתי מצגת מלווה שמסבירה כיצד מגיעים מהמצב הקיים למצב המוצע, וכך הצלחתי לשכנע גורמים שאינם בקיאים בנושא, להבין מיד את התכנית ולקבל אותה (שזה הישג לא פחות חשוב מהתכנית עצמה). לצערי, אני לא יכול לפרסם את הפרויקט בגלל הסיווג שלו, דבר קצת מעצבן אבל אין לי מה לעשות בנידון.

יומיים לאחר מכן התבשרתי שזכיתי בפרס רכטר לאדריכל צעיר לשנת 2014, זה החלק בעבודתי שאני כן יכול לחשוף. את הפרס קבלתי על מכלול הכתיבה שיצרתי בחמש השנים האחרונות (עוד חודש כבר שש) בעיקר כאן בבלוג חלון אחורי, וכולל כמובן גם את הכתיבה במגזין האדריכלות xnet, בכתב העת הד החינוך וכן במחקרים ובספרים שהשתתפתי בהם.

.

פה ושם

.

סיבוב במצודת משטרה נטושה בגליל

במבט ראשון אפשר לחשוב שמדובר במסגד עם צריח מוזר, אבל זו מצודת משטרה שהקימו הבריטים לפני שמונים שנה, במטרה להגן על גבול הצפון. המצודה שלמה ונטושה וניצבת בקצה מושב שקט ונעים, מושב שפר. היא בנויה כולה מבטון ובולטת בנוף הודות למגדל התצפית בצורת משושה המתנשא מעליה, והוא שמזכיר קצת צורה של מסגד.

החניתי את הרכב בקצה המושב, עזבתי את האספלט מאחור ונכנסתי לחורש טבעי שמוביל בדרך לא דרך (מרחק הליכה של 100 מטרים) אל מתחם המצודה. מידי פעם הצריח המיץ בין צמרות העצים הצפופים וכוון את דרכי. כמה מטרים עלייה במעלה הגבעה והגעתי לגדר פרוצה, דילגתי מעליה ועמדתי למרגלות הבניין.

ועל כך ברשימה זו.

.

מצודה