שתי עבודות לא מרכזיות במיוחד משכו את תשומת ליבי ביצירתו של משה סעידי. לאחרונה פתחתי במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן שבקיבוץ אשדות יעקב מאוחד את התערוכה "משה סעידי: קיר אמן" שאותה אצרתי ומוקדשת לקירות האמנות מקרמיקה שיצר סעידי לאורך יובל שנים.
העבודה הראשונה שמשכה את תשומת ליבי היא מוקדמת ונוצרה ב-1968 לצורך המועדון לחבר שנפתח באותה עת בקיבוצו, במבנה ששימש עד אז כבית ילדים ותכנן אותו במקור האדריכל זאב רכטר. העבודה השנייה נוצרה ב-2016 לחזית המועדון במושב ערוגות שאותו תכננה האדריכלית דבי פורת, והיא למעשה קיר האמנות האחרון שיצר סעידי.
כמעט יובל שנים מפריד בין שתי היצירות. קיים דימיון ביניהן, אלא שההבדלים ביניהן מייצגים את השינויים שחלו כאן במהלך השנים.
ועל כך ברשימה זו.
.
1968 / 2016
.
להמשיך לקרוא ←
עם כל הכבוד לתערוכה של יאיוי קוסאמה במוזיאון תל אביב, הרי שביָד וָשֵׁם בירושלים תמצאו מקום שהקדים אותה ב-35 שנה. אלא שבשונה מהתערוכה של קוסאמה שבאה לביקור קצר ועוד רגע תלך כשהיא מותירה אחריה תורים בלתי נגמרים, האתר שלפניכם לא זז לשום מקום והוא ריק ממבקרים.
מאז פתיחתו של המוזיאון המרכזי ביד ושם ב-2005, צללו כל שאר אתרי הזכרון שקדמו לו ביד ושם לשכחה ונראה שהיקף המבקרים בהם צנח. לרוב תמצאו בהם קבוצות שאותן מובילים מדריכים, אך הקהל הרחב מפספס אותם במסלול הביקור כשהמיקוד הוא במוזיאון. אחד מאותם אתרים נשכחים הוא "יד לילד" – הפרויקט הראשון שתכנן האדריכל משה ספדיה עוד בשנות ה-70 אך בנייתו הושלמה רק ב-1987.
החשיבות של "יד לילד" היא בעיקרה בשינוי הדרמטי שנוצר בשפה החזותית של ההנצחה והזיכרון – משפה מופשטת או לעומתה ישירה, השתנתה השפה לחיזיון רב-רושם. ספדיה יצר במערה תת-קרקעית מבוך של מראות שיוצרות משחקי שקיפות והשתקפות ודרכן נראים חמישה נרות כמיליוני נקודות אור מרצדות אל הנצח.
ועל כך ברשימה זו.
.
1987
.
להמשיך לקרוא ←
אני שמח ונירגש להזמין אתכם לשתי תערוכות חדשות שאצרתי ויפתחו שתיהן במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן שבקיבוץ אשדות יעקב מאוחד (אגב, זה המוזיאון השלישי שנבנה בארץ). התערוכה הראשונה והעיקרית מקום, אדריכל, אמן: שילוב אמנות באדריכלות ישראל מתמקדת באחת התופעות היפות שהיו כאן ונעלמו. תופעה שייצגה אמנים מוכשרים ואדריכלים יצירתיים. התערוכה השנייה, משה סעידי: קיר אמן, צמחה מתוך התערוכה העיקרית, והיא עוסקת בקירות הקרמיקה שיצר משה סעידי, חבר קיבוץ כפר מנחם, לאורך חמישים שנה.
למעשה קבלתי את הרשות להשתלט על כל שלושת אולמות המוזיאון. בנוסף, קבלתי את הרשות לפרסם שני קטלוגים. את התערוכות אפתח באירוע שיתקיים במוזיאון בשבת הבאה (27.11, 12:00).
ועל כך ברשימה זו.
.
2021
.
2021
.
להמשיך לקרוא ←
הסיור קרב ובא! ביום שישי הקרוב (19.11) בשעה 13:00 במסגרת אירועי "בתים מבפנים" שיתקיימו בירושלים. נקודת מפגש: גן הלבנון ברחוב אברהם יערי, גילה. בסיור תשתתף רחל נצר – מתכננת אורבנית קהילתית המלווה את השכונה שתספר על מצבו של כל אחד מהמבננים כיום ומה מתוכנן.
בחרתי שלושה מבננים שבאמצעותם בקשו האדריכלים להמציא מחדש את סביבת המגורים המקומית. אדריכלים אלה חזרו והתבוננו בבנייה הירושלמית, בחנו את יחסי השכנות והזהות השכונתית, התייחסו לנושאים כמו טופוגרפיה, ביטחון ותנועה והם כמעט ונכנעו לתכתיבים חומריים. התוצאה שנויה במחלוקת, אבל ללא ספק היה זה הרגע האחרון באדריכלות הישראלית שבה המדינה באמצעות משרד השיכון עודדה יצירתיות אדריכלית, רגע אחרון שבו ניתנה לאדריכלים יד חופשית לתכנן סביבת מגורים חדשה, והם ניצלו אותה הודות לכשרונם וניסיונם.
במבננים שתכננו האדריכלים רם כרמי, אריה ואלדר שרון ומשה לופנפלד וגיורא גמרמן, מהגדולים שנבנו בגילה במהלך שנות ה-70, תמצאו רחובות פנימיים, סמטאות, כיכרות, מדרגות שהופכות למסלול חגיגי, קשתות, שערי כניסה ובעיקר תפיסה מערכתית שהופכת את המעבר בהם לחוויה יוצאת דופן.
.
19.11.2021
.
להמשיך לקרוא ←
לכבוד 70 שנה לגבעת חביבה – המוסד שהוקם כמרכז לאידאולוגיה והכשרה של תנועת הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר, פרסם יובל דניאלי, אמן והיסטוריון אמנות ואדריכלות קיבוצית, את הספר "גבעה ורוח בה" המוקדש לסיפור התפתחותו של המקום. בין השאר הוא מתעכב על המבנים שתוכננו בגבעת חביבה – החל מהמתחם המוקדם שתכנן האדריכל ריכרד קאופמן, דרך מבני המחנה הבריטי ועד הבינוי הייעודי למוסד שאותו תכננו בעיקר האדריכלים שמואל מסטצ'קין וחיליק ערד מהמחלקה הטכנית של קיבוצי השומר הצעיר.
תמצאו כאן מבנים שונים בצורתם ובשימושם, אך רק שלושה כאלה שהם יוצאי דופן במיוחד – חדר האוכל (הבריטי) הספרייה (מסטצ'קין) ומרכז יהודי-ערבי לשלום שנחנך ב-1988 בתכנונו של האדריכל חיליק ערד, חבר קיבוץ סער. המבנה שבו אגף מרכזי בצורת מתומן, מכיל חדר לאירוח ולדיון שבו ערוך ארגון הישיבה באופן שוויוני (חוץ כמובן מזה שיושב ליד הדלת ויכול להסתלק במהירות). לצד הבניין שני מבנים נוספים בתכנונו של ערד שגם עליהם אתעכב כאן.
ועל כך ברשימה זו.
.
1988
.
להמשיך לקרוא ←
ניתן להתעכב וללמוד ממרבית סביבות המגורים שנבנו בשכונת גילה לאורך השנים, ואל המיוחדים שבהם אני מזמין אתכם לסייר. במסגרת אירועי "בתים מבפנים" שיתקיימו בירושלים, אוביל בהם סיור ביום שישי (19.11) בשעה 13:00. נקודת מפגש: גן הלבנון ברחוב אברהם יערי, גילה. בסיור תשתתף רחל נצר – מתכננת אורבנית קהילתית המלווה את השכונה שתספר על מצבו של כל אחד מהמבננים כיום ומה מתוכנן.
בחרתי שלושה מבננים שבאמצעותם בקשו האדריכלים להמציא מחדש את סביבת המגורים המקומית. אדריכלים אלה חזרו והתבוננו בבנייה הירושלמית, בחנו את יחסי השכנות והזהות השכונתית, התייחסו לנושאים כמו טופוגרפיה, ביטחון ותנועה והם כמעט ונכנעו להתכתיבים חומריים. ההיבט של פיתוח נוף הוא אחד מהחלשים בגילה ונראה שהאדריכלים לא ממש התעניינו בנושא. בתקופת התכנון הם נפגשו מעת לעת ודנו יחד בתכניות שערכו, ביקרו זה את זה, שינו ושיפרו. התוצאה שנויה במחלוקת, אבל ללא ספק היה זה הרגע האחרון באדריכלות הישראלית שבה המדינה באמצעות משרד השיכון עודדה יצירתיות אדריכלית, רגע אחרון שבו ניתנה לאדריכלים יד חופשית לתכנן סביבת מגורים חדשה, והם ניצלו אותה הודות לכשרונם וניסיונם.
במבננים שתכננו האדריכלים רם כרמי, אריה ואלדר שרון ומשה לופנפלד וגיורא גמרמן, מהגדולים שנבנו בהתנחלות גילה במהלך שנות ה-70, תמצאו רחובות פנימיים, סמטאות, כיכרות, מדרגות שהופכות למסלול חגיגי, קשתות, שערי כניסה ובעיקר תפיסה מערכתית שהופכת את התנועה בהם לחוויה יוצאת דופן.
ועל כך ברשימה זו.
.
70'
.
להמשיך לקרוא ←
אולם המופעים "בית הבנים" שבקיבוץ כפר מנחם הוא אחד האולמות השאפתניים ביותר שנבנו בארץ בכלל ובקיבוצים בפרט. הבניין הענק שנחנך ב-1979 ומתהדר בכיפה דאודזית מהייחודיות בעולם, תוכנן בידי בקמינסטר פולר בשיתוף האדריכל שוג'י סאדאו, כשאת התכנון המפורט תכנן האדריכל מנחם באר. את קירות אמנות (או כפי שהוא מכנה אותם: קירות ארכיטקטונים) יצר משה סעידי, שגם חבר בקיבוץ כבר קרוב לשמונה עשורים.
כמו באולמות מופעים רבים, גם כאן הוחלט לשלב במבנה התרבות את ההנצחה לבני הקיבוץ שנפלו במלחמות. לבד מקריאת שמו של הבניין על שמם של הבנים, נקבע בקומת המבואה חדר זיכרון שאותו עיצב סעידי.
ועל כך ברשימה זו.
.
1979
.
להמשיך לקרוא ←
עליבות, הזנחה ותחושה חזקה של חוסר נעימות הן המאפיינים המרכזיים של התחנות המרכזיות הפזורות בארץ. אלא שלחברת אגד שהקימה אותן בעיקר בשנות ה-60 וה-70, היה חזון שבא לידי ביטוי בתכנון אדריכלי אופנתי ובשילוב אמנות באדריכלות, שהעניקו לכל תחנה את אופייה הייחודי. באותןה שנים שלט הברוטליזם ולכן תחנות אלה התאפיינו בשימוש בבטון חשוף, והאדריכלים ידעו ללהטט בחומריות הפלסטית שמאפשר הבטון.
התחנה המרכזית בעכו איננה יוצאת דופן – רוב שטחיה נטושים, ואלה שעדיין מאוכלסים הם מוזנחים ולא נעימים. בצמוד לתחנה הוקמה קסבה שמצבה לא טוב יותר והיא נראית מקום אפל שהעיר שכחה ומשהו לא טוב קורה בו. בחנוכת התחנה ב-1974 נחשף גם קיר האמנות שיצר גרשון קניספל וקשר את התחנה אל עברה של העיר. את מבנה התחנה שתוכנן בצורת האות T, תכננו האדריכלים שמואל וארי רוזוב, שתכננו כמה תחנות מרכזיות וגם שיתפו פעולה עם קניספל ביותר מהזדמנות אחת.
מדהים כיצד המדינה נותנת לתשתיות התחבורה הציבורית להירקב בידיים פרטיות. הזנחת התחנות, ממבני התשתית הגדולים והמרשימים שהוקמו בישראל, היא לא רק זלזול בנוסעי התחבורה הציבורית, פגיעה בתדמית ובשירות ובסופו של הדבר מפנה את הציבור לרכב הפרטי, אלא היא חושפת את ההתנהלות הבעייתית של משרד התחבורה ומקבלי ההחלטות שמאפשרים למציאות הזו להתקיים. אין מדובר כאן בבעייה נקודתית, אלא בתופעה ארצית. בכל מקום שבקרתי בו בחו"ל מצאתי תחנות מרכזיות (של אוטובוסים או רכבות) משופצות, משוקעות, בטוחות ונעימות. מקום שכדאי לבקר בו גם אם אתה לא נזקק לשירותי תחבורה. וכאן? שקיעתה של אומה.
ועל כך ברשימה זו.
.
1974
.
להמשיך לקרוא ←
מעט מאד אדריכלות מודרנית מעניינת או כזו שבאה אחרי המודרניזם תמצאו בדלית אל-כרמל. בכל מקרה, האדריכלים משה לופנפלד וגיורא גמרמן תכננו בה בשתי תקופות: הראשונה בתחילת שנות ה-60 וביוזמת משרד השיכון כללה תכנון שיכונים (כמו אלה שתכננו בכפר ימה). השנייה התרחשה ב-1984 כשתכננו כאן אולם ספורט יוצא דופן. בסך הכל בנו השניים שני אולמות מהסוג הזה, וככל הנראה אלה המבנים הגדולים ביותר בישראל שנבנו באמצעות בלון מתנפח.
ביום ראשון הסתובבתי במרכז דלית אל-כרמל ואז גם נתקלתי באותו אולם כיפתי. הכרתי אותו בעיקר מתמונות שמצאתי באוסף המשרד ששמור כיום בארכיון אדריכלות ישראל ובהמשך למדתי עליהם כשנפגשתי עם הקבלן יהודה שפיגל שהוביל וביצע את הפרויקט. דלתות הבניין היו נעולות אבל החלון נותר פתוח.
ועל כך ברשימה זו.
.
1984
.
להמשיך לקרוא ←
בגבעת חביבה חידשו לאחרונה את בניין הספרייה שעמד נטוש במשך שנים. הבניין המונומנטלי החריג בנוף, תוכנן בצורה המזכירה בונקר או מגדל שמירה ממוגן שבו בולטים חרכי ירי. כעת, הוסב חלק מהבניין לטובת מוסד חינוכי כשבחלקו המרכזי ציור קיר גדול שעבר חידוש ושימור. בקומת הקרקע של הבניין שולבה התערוכה "הבאוהאוס מגיע לקיבוץ" – מחווה לאדריכל שמואל מסטצ'קין, מתכנן הבניין שפעל במשך קרוב לארבעים שנה בתפקיד אדריכל ראשי במחלקה הטכנית של תנועת הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר (אוצרים יובל דניאלי וירון לוי).
במסגרת פתיחת התערוכה עורך "יד יערי", ארכיון ומרכז החקר של תנועת "השומר הצעיר", אירוע (3.11 יום רביעי, 16:00-13:30, כניסה חופשית) הכולל לבד מביקור בבניין המחודש ובתערוכה המסקרנת גם כמה הרצאות שאת אחת מהן אשא.
ועל כך ברשימה זו.
.
1956
.
להמשיך לקרוא ←
המבנה המיוחד ברחוב בוסתנאי 33 שבשכונת קטמון בירושלים, מתייחד לא רק בצורתו ותכנונו, אלא גם בתקנון שמהווה בסיס לדייריו – כולם בני 60 ומעלה. לא מדובר בבית אבות, אלא בבית דירות בו כל הדירות הן קטנות, בנות חדר או חדר וחצי ומתאימות לדיירים בודדים, אך גם לכאלה שמתגוררים עם מטפלת.
למרות שחלפו כמעט 60 שנה מאז הוקם (1963), נשמר הבניין לכל אורך השנים. סבכות בטון מכסות על חזיתותיו המוארכות. חלקן הקטן נפרץ או נבצע, אך רובן נותר כמו שהיה. האדריכל זולטן שמשון הרמט השכיל לעבור מהעיצוב המודרני שאפיין את עבודותיו המקודמות לעיצוב הברוטליסטי שאפיין את יצירתו בשנות ה-60 ולהתמודד יפה עם יצירה של בית דירות זעירות שימנע מלהפוך לשיכון אנונימי.
ועל כך ברשימה זו.
.
1963
.
להמשיך לקרוא ←
הבניין הגבוה והבולט בקצה הדרומי של קמפוס אוניברסיטת תל אביב הוא "בניין נפתלי", הקרוי על שמו של פרץ נפתלי, המשמש מאז נחנך ב-1969 את הפקולטה למדעי החברה. תכננו אותו האדריכלים אריה אל-חנני וניסן כנען בהשתתפות מרדכי אנגלמאייר, ממשרדי האדריכלים הפוריים והבולטים שפעלו כאן במחצית השנייה של המאה הקודמת.
כמו הבניינים המוקדמים שהוקמו בקמפוס, גם חומריותו של בניין נפתלי נותרה גולמית, ללא ציפוי של אבן וצבע, אך הוא נבנה מבטון לבן לעומת שאר המבנים בקמפוס בשעתו שנבנו מבטון חשוף. צבעו המקורי נותר כמו שהיה, רק הסמל המקורי של האוניברסיטה המתנוסס בראשו של הבניין הוחלף בסמל העדכני והטיפשי, שבמובן מסוים מייצג את שקיעת הרלוונטיות של האקדמיה בישראל.
את הבניין עוטפות מדרום גבעות דשא מלאכותיות, וממזרח רחבה מרוצפת המשולבת בגינון שאותן עיצבו אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור. כבר שנים שהנהלת האוניברסיטה שוקלת להקים בניין נוסף על אותן גבעות דשא (קרוב ל-40 מטרים מפרידים בין הרחוב ובין הבניין), במטרה לנצל את השטח הפנוי שמצוי ממש סמוך לגדר ולרחוב. תוספת בניין כזה צפויה לפגוע בנראות הייצוגית של בניין נפתלי.
ועל כך ברשימה זו.
.
1969
.
להמשיך לקרוא ←
"הארכיב בעבר נשרף ולא כל המידע קיים", הסבירה לי תמר בן משה המנהלת את תחום התכנון העירוני במועצה המקומית ירוחם. "לצערי לא הצלחתי לאתר את המידע. אם אצליח אשלח לך". אז היא לא הצליחה, ולכן אין ברשותי מידע תכנוני לאף אחד מהמבנים שמשכו את תשומת ליבי בירוחם.
אולם תרבות, מתנ"ס, ספרייה, קונסרבטוריון, מרכז אזרחי, אולם ספורט, בריכת שחייה, ישיבה חרדית, שכונת "שטיח" ובלוקי מגורים – לא הצלחתי לגלות פרטים על המתכננים. אך דבר אחד משך את תשומת ליבי, וזו גם הסיבה שבגללה הגעתי לירוחם – מקבץ העבודות הגדול שיצר האמן משה סעידי – מקבץ של קירות אמנות מקרמיקה ששולבו במבני התרבות שבמרכז היישוב. ובינתיים מוקמת שכונת ענק מדרום ליישוב הוותיק – וילות ובתי דירות קטנים הצומחים מתוך המדבר הצהבהב. בכל מקרה בירוחם יש כמה דברים לראות, ועדיין לא הספקתי כמובן לראות הכל (למשל את אגם ירוחם וכמה מהמבנים שהבאתי כאן ולא ראיתי מבפנים).
יש בירוחם כמה מבנים ששווה להסתובב בהם, או לידם. ריכזתי כאן כמה מהם ואפילו הכנתי מפה למי שירצה לעשות לעצמו סיור עצמאי. מצאתי אמנם בניין ישיבה גדול שנראה היה נטוש, אבל בסך הכל ירוחם מטופחת ומתפתחת. היא כבר לא אותה עיירת פיתוח שכיכבה בעליבות עצובה בסרט "לחם", שצולם בה לפני 34 שנה.
ועל כך ברשימה זו.
.
?197
.
להמשיך לקרוא ←
מעלה אדומים היא ההתנחלות היחידה שבה טרחו האדריכלים והתאמצו ליצור סביבות מגורים חדשניות לזמנה. העיר השוכנת ממזרח לירושלים ולצד כביש 1, היא כיום ההתנחלות השלישית בגודלה ביהודה ושומרון, אחרי מודיעין עילית וביתר עילית החרדיות. הקמת העיר היתה יוזמה של ממשלת "המערך" עוד ב-1974, ולאחר שהתקבלה החלטת ממשלה בנושא.
את החלק העיקרי של השכונה שבמרכז היישוב, זו הממוקמת בפסגת הגבעה הגבוהה באזור, תכנן אדריכל מאיר בוכמן בהשתתפות אדריכלית אילנה בהגן. במהלך עבודות ההקמה התגלה בשטח אתר עתיקות ביזנטי והאדריכלים נדרשו לשנות את התכנית. היה יכול להיות נהדר עם העבר העתיק היה משתלב בשכונת המגורים, אלא שמקבלי ההחלטות בחרו להפריד בין השניים. השכונה היא הצלחה, האתר הארכאולוגי הוא כישלון שפוגע בסביבה. אבל מה שמרשים ביותר בשכונה שבסך הכל נמצאת בתחום מדבר יהודה, הוא הפיתוח הנופי שתכנן אדריכל אלישע האוסמן. הפיתוח אמנם לא קשור בכלל לאזור שבו הוא מתקיים, ועם זאת הוא יפה והעירייה ממשיכה לתחזק אותו ברמה והקפדה שלא מצאתי בשום מקום אחר.
ועל כך ברשימה זו.
.
1984
.
להמשיך לקרוא ←
באוניברסיטה העברית של שנות ה-50 התלבטו איזו יצירת אמנות תקבל את פני הבאים אל הקמפוס. כיום באוניברסיטת תל אביב כבר החליטו שאת פני הבאים יקבל מרכז מסחרי, אולי כדי לחלוב ככל הניתן את הסטודנטים. אלא שכנראה יש פער בין אוניברסיטה שמצויה בצמיחה ובין כזו ששוקעת. האמן יצחק דנציגר הוא זה שנבחר לשלב את יצירתו על הקיר שסגר על רחבת ההיסעים שבכניסה לקמפוס.
את סככת האוטובוסים שנחשבה בשעתו ליצירה מקורית בסגנון הברוטליסטי תכננו במשותף האדריכלים אברהם יסקי בן ה-30 ואמנון אלכסנדרוני בן ה-28, שזו היתה להם העבודה הראשונה שהשלימו כשותפים טריים (בשעתו מעורבים היו גם בתכנון הספרייה הלאומית).
בדרך לסיור בספרייה הלאומית ורגע לפני הסיבוב בבניין פלדמן, התעכבתי בכניסה עם התחנה וקיר האמנות.
ועל כך ברשימה זו.
.
1957
.
להמשיך לקרוא ←
אחד הבניינים המיוחדים שתכנן האדריכל מרדכי רוזנגרטן ניצב ברחוב ויזל היוצא משדרות בן גוריון. מדובר בבית דירות שנבנה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, ממוקם במגרש צר וארוך עם חדר מדרגות מרווח ומואר היטב.
רחוב ויזל הוא מהרחובות העשירים ביותר באדריכלות מגורים של שנות ה-40 בתל אביב, כמעט בכל מבנה ניתן להתעכב ולהתרשם. רבים מהמבנים ברחוב כמו גם בשדרות בן גוריון הסמוך תוכננו בידי האדריכל דב כרמי, אולי כאן נמצא המקבץ הגדול ביותר שתכנן האדריכל. בויזל 15-13 שוכן המבנה יוצא הדופן של מעונות השוטרים, בויזל 9 בניין של האדריכלים טנאי וקיסין (המתכננים המקוריים של כיכר רבין), בויזל 3 בניין שתכנן האדריכל שלמה גפשטיין ויש את הבניין הזה שבויזל 11 שכמו רבים מהבניינים ברחוב גם הוא הוכרז לשימור.
ועל כך ברשימה זו.
.
1946
.
להמשיך לקרוא ←
התחנה שמצויה בשלב המתקדם ביותר היא תחנת גשר אם המושבות הצמודה לכביש 4 בתחום בני ברק. תחנה שתשרת את נוסעי הקו האדום של הרכבת הקלה כבר כמעט גמורה. אפילו מערכת מיזוג האוויר כבר פועלת. רק נותר להוריד את הניילונים, לכרטס ולעלות על הרכבת. מדובר בתחנה התת-קרקעית הגבוהה ביותר מבין עשר התחנות התת-קרקעיות. עומקה מגיע רק ל-15 מטרים מתחת לפני הקרקע. לעומתה, תחנת קרליבך מצויה בשלב שלד ומגיעה עד לעומק של 52 מטרים מתחת לאדמה.
ביקור בשלב הזה שבו נת"ע שתכננה ובונה את הפרויקט פותחת לראשונה לביקור את התחנה הוא מרגש. מדובר ברגע שבו הכל נקי וחדש ובעיקר ריק – ללא נוסעים וללא רכבות. כמה תקוות תולים ברכבת הזו שתוציא אותנו מהפקקים הבלתי נגמרים… בתכלס מדובר ברכבת הקלה שתעבוד הכי פחות בעולם – היא לא תעבוד בחגים, לא בשבתות ולא בשעות הלילה המאוחרות.
ועל כך ברשימה זו.
.
2022
.
להמשיך לקרוא ←
לחדר האוכל בגלאון נסעתי בעיקר כדי להתרשם מקיר הקרמיקה האמנותי שיצר בו משה סעידי. חדר האוכל נבנה בשני שלבים: את הראשון תכנן האדריכל שמואל מסטצ'קין ואת השני האדריכל חיליק ערד. בשלב השני בחר ערד לשלב במבנה יצירת אמנות שתדגיש את צורת הפתחים המיוחדת שקבע בדופן הצפון-מזרחית של האולם.
אלא שהביקור היה לאכזבה. מתברר שבעוד שאגף אחד של חדר האוכל נותר לשמש את החברים בייעודו המקורי, הרי שהאולם שבו נקבעה עבודתו של סעידי, הוסב לאולם מופעים קהילתי. במה גדולה וקבועה נבנתה בחזיתו של קיר הקרמיקה, שמוסתר כעת ולא ניתן להתרשם ממנו עוד. מחדר האוכל המשכתי לחדר הזיכרון שגם אותו תכנן ערד (את פינת הזיכרון שבו עיצב סעידי ובכניסה תבליט שיצרה בתיה לישנסקי) וגם לבית הילדים הנטוש.
ועל כך ברשימה זו.
.
1981
.
להמשיך לקרוא ←
חלון אחורי 