סיבוב בבית שטורמן בקיבוץ עין חרוד

בקרתי עשרות פעמים במשכן לאמנות בעין חרוד אבל במוזיאון השני שנמצא בקיבוץ, בית שטורמן, לא בקרתי עד לאחרונה. אטרקטיביות התערוכות וחוסר מודעות לא הביאו אותי לבקר בו. אפילו בבית טרומפלדור בתל יוסף, מרחק של כמה עשרות מטרים ממנו, ביקרתי פעם כי רציתי לראות את הפרוטזה הכי מפורסמת בתולדות ישראל ששמורה שם. כשגיליתי שמתקיימת עכשיו בבית שטורמן תערוכת צילומי קיבוצים של מיכה בר-עם, החלטתי לנסוע במיוחד. בדרך למוזיאון עצרתי בבמה הנטושה עליה כתבתי כאן.

הבניין הגדול נבנה בכמה שלבים שונים ובתכנונם של כמה מתכננים: המהנדס יוסף אידלמן, האדריכל שמואל ביקלס והאדריכל שמשון הלר. התוצאה של כל אותם שלבים היא גבב של אגפים וקומות שהקשר בינם לבין מוזיאון הוא מקרי בהחלט. מערך התנועה מוזר ומעיד יותר מכל על מחשבה לקויה, אבל התצוגה מרתקת. כעת נערך הצעד הראשון לקראת חידוש הבניין בתקווה שסוף סוף יהיה בו הגיון.

ועל כך ברשימה זו.

.

עמק וגלבוע

.

סיבוב בשדרות ח"ן 15 בתל אביב

הבניין האהוב עלי בשדרות ח"ן הוא זה שיש לו את הכניסה היפה ביותר. שטח מבואת הכניסה גדול במיוחד והאדריכלים יצרו בו משחקי שקיפות והשתקפות. כמו רוב המבנים שתוכננו לאורך הרחוב, גם הוא מעוצב בסגנון הבינלאומי. את הבניין שהושלם בדיוק לפני 80 שנה ב-1939, תכננו השותפים האדריכלים אברהם ברגר ויצחק מנדלבוים שהתמחו בתכנון בתי דירות ובנו כאלה רבים באזור.

למרות ההזנחה והשינויים שנערכו בחזית, בחצר ובמבואה לאורך השנים, הבניין עדיין מרשים. בריכת דגי הזהב בוטלה והפכה לערוגה עלובה. טרסות קטנות מאבני כורכר שנחצבו בסביבה התפוררו מזמן וניתן להבחין רק בשרידיהן. חלונות הענק שנקבעו במבואת הכניסה נותרו בשלמותם וכך גם נותרו דלת העץ עם הזכוכית והמראות הגדולות בה משתקפים בבואותיהם של החצר והמבואה עצמה.

ועל כך ברשימה זו.

.

מבעד לזכוכית

.

סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ נחל עוז

הצעתי לאדריכל ויטוריו קורינלדי לעשות סיבוב בכמה מבנים שהוא תכנן בקיבוצים בצפון הנגב. התחלנו בחדר האוכל שהוא תכנן בשנות ה-70 בקיבוץ נחל עוז. ויטוריו סיפר שבמהלך חמישים השנים בהם עבד הוא לא תכנן חדרי אוכל רבים. בסך הכל היו ששה כאלה. חדר האוכל בנחל עוז הוא השני שתכנן.

הבניין נטוש כיום אך בעת הביקור לא מצאתי שהמצב מטיל על קורינלדי תוגה יוצאת דופן. נראה שהמטבח ואולם האכילה לא עברו שטיפה יסודית כבר כמעט עשרים שנה. שכבת אבק מכסה את הרצפה, וגם את השולחנות והכסאות הבודדים שנותרו באולם. רק הנוף שנשקף מהחלונות נותר כמו שהיה.

מה שמפתיע היה לגלות שכבר בשנות ה-50 נבנה בנחל עוז חדר אוכל מכובד בתכנונו של האדריכל בנימין צ'לנוב. 17 שנה לאחר שהוקם הוא נעזב ואת מקומו תפס חדר האוכל החדש במיקום אחר בקיבוץ. כיום חדר האוכל החדש נטוש, ולעומתו הישן עבר שיפוץ ויקבל בקרוב חיים חדשים.

ועל כך ברשימה זו.

.

88

.

סיבוב בבמה המשותפת והנטושה בקיבוץ עין חרוד

הבמה שאירחה בין השאר את דוד בן גוריון, תיאטרון הבימה, התזמורת הפילהרמונית עם לאונרד ברנשטיין ואת ילדי עין חרוד ותל יוסף, ניצבת נטושה ואטומה כבר עשרות שנים. גם ספסלי הבטון שהוקמו מול הבמה ועליהם הצטופפו אלפי חברים נעלמו מהשטח. בבניית הבמה שתוכננה בידי המהנדס דוד טוביה, הוחל ב-1934 והיא עוצבה כקוביית בטון כשהתפאורה שלה היתה העמק והר הגלבוע. היא ממוקמת לצד בית הספר ובשטח שבין שני הקיבוצים השכנים – תל יוסף ועין חרוד.

הגג שלה קרס לפני חמש שנים ומאז מצבו של הבניין הדרדר באופן משמעותי. רצפת העץ ששימשה לבמה והצליחה לשרוד את כל השנים, נרקבה תחת גשמי החורף ותחת קרני השמש החזקות בקיץ. הבמה עצמה לא פתוחה יותר אלא היא נאטמה בקיר בלוקים ומבנה קטן הוקם בחזיתה. כשמציצים פנימה המקום נראה כמו דשה התחום בקירות בטון. 

ועל כך ברשימה זו.

.

במה סגורה

.

סיבוב בחדר האוכל ובשיכון המורים במדרשית נעם בפרדס חנה

את קמפוס מדרשית נעם, הישיבה התיכונית הראשונה שנוסדה, תכננה במשך עשרים שנה בשלבים האדריכלית ג'ניה אוורבוך בשיתוף המהנדס זלמן ברון. אוורבוך שהיתה מהאדריכליות הבולטות ב"עיר הלבנה" והציגה גישת תכנון מודרנית, בחרה או נאלצה לבחור בעת שניגשה לתכנן את הבינוי במדרשית נעם בגישה כפרית, כזו שמתאפיינת בשימוש בגגות רעפים משופעים וביצירת קשר הדוק בין פנים ובין חוץ, מבנים שטובלים ומתמזגים במדשאות, שיחים ועצים.

בניין יוצא דופן בקמפוס הוא שיכון המורים שאותו תכנן בשנות ה-60 האדריכל ישעיהו אילן, בוגר המדרשה. בניין שנראה שהשפעת גישת התכנון של אדריכלי הסגנון הבינלאומי של של שנות ה-30 ניכרת בו היטב.

בשונה מאולם הספורט הנטוש עליו כתבתי כאן לאחרונה, שני המבנים משמשים לייעודם המקורי, חדר אוכל ומגורים, אך הם אינם משרתים את הציבור המקורי לו הם יועדו. המדרשיה שהוקמה ב-1945, סבלה ממשבר בשני העשורים האחרונים של המאה שעברה. ב-2007 עזבה את פרדס חנה והעתיקה את פעילותה לכפר סבא. את הקמפוס פרקו לחלקים, כיום אין בו עוד את האווירה של מרחב פתוח ורציף אלא גדרות מפצלות בין האזורים השונים וחלקו גם נטוש.

ועל כך ברשימה זו.

.

חדר אוכל

.

סיבוב במפעל מטפים שהפך למשהו שיכול להיות כל דבר

את ההגירה מהכפר אל העיר ניתן לחוש היטב ככל שמתרחקים מהערים הגדולות בגרמניה. אפולדה (Apolda) היא עיירה במחוז תורינגיה, המחוז בו צמח הבאוהאוס. כעת כשמציינים פה 100 שנה לבאוהאוס, אז כל בניין שעוצב בסגנון מודרני זוכה לתשומת לב ומושך אליו מבקרים.

אוכלוסיית אפולדה הצטמצמה בכמחצית מאז אמצע המאה שעברה. התוצאה היא היקף גדול של מבנים נטושים. אחד מאלה היה מפעל המטפים ומערכות לכיבוי אש שהוקם ב-1939 בתכנונו של האדריכל אגון איירמן (Egon Eiermann).

בשיתוף פעולה מוצלח בין האדריכל ובין בעל המפעל, יישם איירמן את עקרונות האדריכלות המודרנית, מהלך שלא היה מקובל באזור זה של גרמניה שהיה שמרני במיוחד. הבניין שרד את המלחמה הגדולה, את השלטון הקומוניסטי וכמעט גם את נפילת החומה. אלא ששוק מטפי הכיבוי השתנה והמפעל נסגר ב-1994. לאחרונה, באמצעות מימון שהתקבל מארגון IBA ששם לו למטרה לחדש מבנים נטושים לצורכי מיזמי תרבות, עבר הבניין תהליך של שימור ופיתוח במטרה להפוך אותו למבנה רב-תכליתי שישרת יזמים צעירים מהאזור בעיקר בתחום התרבות. אלא שהקמת המיזם באזור שהתרוקן מצעירים נתקל בקשיים והוא נותר ברובו ריק.

ועל כך ברשימה זו.

.

מבחוץ

.

סיבוב במחנה גדעון הנטוש בבקעת בית שאן

אחרי הסיבוב ברשפים המשכתי לראות מה קורה במחנה גדעון. המקום ששוכן בלב שדות בקעת בית שאן נטוש כבר 15 שנים. אל"מ במילואים גדעון מא1980ירי חבר קיבוץ נען הוא זה שהמליץ לי לבקר פה. המקום היה ריק למעט זוג שהתבודד במכונית ונראה היה שהם ממתינים שאסתלק ושלא אצלם אותם. מרבית המבנים במחנה הם מהתקופה המנדטורית והצמחייה מסתירה את רובם.

כמו בכל מקום אחר באזור, גם כאן לוהט במיוחד ועדיין הנוף הנשקף מכל מבנה במתחם מרהיב. ההרים והשדות המתנשאים מכל עבר, הופכים את המחנה למיקום אידאלי לכל מי שאוהב להתבונן בנוף ולהנות מהשלווה. המבנים ברובם שלימים הודות לבנייה איכותית, אך שיני הזמן לא פוסחים על אף אחד ויש גם איום של הריסה כך שעתיד המקום אינו ברור.

לאחרונה הגיעו לכאן דחפורים וחיילים ומנהל מחוז צפון של המועצה לשימור אתרים בשיתוף ארגון ותיקי חטיבת גולני ניסו לברר מה מיועד להריסה. התשובה היתה שלא יהרסו מבנים היסטורים והכל יהיה בסדר. "אני בוגר 1973", סיפר לי האדריכל בצלאל רינות חבר קיבוץ עין הנצי"ב שהמחנה קרוב ללבו, "והמשפט הזה 'הכל יהיה בסדר' לא קביל אצלי".

ועל כך ברשימה זו.

.

במחנה

.

סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ געש

בשנות ה-70 וה-80 ליווה האדריכל מנחם באר את קיבוץ געש. באותן שנים הוא תכנן להם את המבנים להם היו זקוקים: חדר אוכל, מגורי משפחות, בריכת שחייה וגם אולם ספורט. חוץ מהמגורים הכל חוסל: חדר האוכל נסגר, הבריכה נהרסה ועליה נבנה מתחם "חמי געש" ואולם הספורט הפך לאולם שמחות. היות ובגעש פעלו אמנים רבים, שולבו במבנים ובשטחים הפתוחים עבודות שיצרו. קיר האמנות שהיה בכניסה לאולם הספורט כוסה בצבע ונעלם, אך תבליט הבטון בחזית חדר האוכל נותר.

בדרך חזרה מסיבוב בתערוכת הבוגרים של המחלקה לאדריכלות בויצו חיפה, החלטתי לעצור ולהסתובב בגעש. ב"טירה" המפורסמת שהפכה גם היא למתחם של אירועים לא בקרתי.

ועל כך ברשימה זו.

.

בוקר טוב

.

סיבוב בבית בפינת הרחובות אהרונוביץ 10 וגליקסון 11

יש כמה כניסות מיוחדות ברחוב אהרונוביץ ששווה להתעכב עליהן. לצד אותן כניסות יש גם בריכות נוי שהתל אביבים אהבו לטפח במשך תקופה קצרה בשנות ה-30. האדריכל דקל גודוביץ איתר לאחרונה כאן וברחוב הסמוך כמה מהיפות שבהן. "בית יעקב חנוך" שנקרא כך כל שמו של בעל הקרקע והיזם של אותו בית דירות, מצוי במפגש הרחובות אהרונוביץ 10 וגליקסון 11, והוא מאגד בתוכו כמה מהמאפיינים היפים של אדריכלות המגורים שנוצרה בעיר באותן שנים.

את הבניין תכננו במשותף האדריכלים רישרד ברזילי וש. האוסמן ב-1937 ולמרות ההזנחה והשינויים, נותר חלקו העיקרי שלם ומקורי על פרטי הנגרות, הפרזול והריצוף. בריכת הנוי בה שחו בעבר דגי זהב נסתמה בבטון.

ועל כך ברשימה זו.

.

אחרינו המבול

.

סיבוב בחדר האוכל ובאמפי הנטוש בקיבוץ שפיים

אחרי הסיבוב בבית של ראובן רובין בקיסריה עצרנו בשפיים וגילינו שיש שם משהו טעים לאכול. שבוע לאחר מכן חזרתי לאותו מקום ואל אותם טעמים, אלא שהפעם גם המשכתי לסיבוב בחדר האוכל שתכנן האדריכל עירא אפרתי ובבית התרבות שתכנן האדריכל יצחק מור. שבוע לאחר מכן חזרתי שוב לאכול, והפעם בקרתי באמפי הנטוש. שבוע לאחר מכן חזרתי בפעם הרביעית לאכול והפעם בקרתי באולם הספורט שתכנן האדריכל שמואל ביקלס. את תשע התחנות שעצרתי בהן אני מביא כאן.

ועל כך ברשימה זו.

.

אמפי שפיים

.

סיבוב בתערוכת הפרידה של מוזיאון מונק באוסלו

שבוע שעבר הסתובבתי באוסלו בירת נורבגיה. 55 שנה אחרי שפתח את שעריו, מתכוננים במוזיאון המוקדש ליצירותיו של הצייר הנורבגי אדוארד מונק לסגור את הבסטה. התערוכה !EXIT הנערכת כעת במוזיאון מוקדשת לבניין ולפעילות שהתרחשה בו במשך השנים – האדריכלות, התערוכות, הקונצרטים וגם הפריצות שהובילו לשוד האמנות המפורסם שהעלים את "הצעקה" וה"מדונה" – שתי העבודות המפורסמות ביותר שיצר מונק.

אל דאגה, הבסטה הישנה שתכננו האדריכלים אינאר מיקלבוסט (Einar Myklebust) וגונאר פונגר Gunnar) Fougner) אמנם נסגרת, אך האוסף של מונק ינדוד לבניין המוזיאון החדש והמרהיב שהקמתו מסתיימת בימים אלה בסמוך לים. אחרי הסיבוב במוזיאון הותיק הגעתי למסקנה שההזנחה והשינויים שנערכו בבניין המקורי לארוך השנים פגעו בו באופן אנוש. הוא איבד את יופיו ואיכויותיו. כל אלה עדיין מצויים בו ועם עבודת חידוש נכונה ניתן היה להחזיר לו את זוהרו ואף להרחיב אותו בהתאם לצרכים, אך כאן בחרו להסתלק ולהקים מבנה חדש ואופנתי בחוף הים.

ועל כך ברשימה זו.

.

מונק

.

סיבוב בהגשות סטודיו שנה א בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב

בקרתי בהגשות סוף סמסטר של תלמידי שנה א' בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב. 80 סטודנטים לומדים בשנה והם פוצלו לארבעה קורסי סטודיו שנערכו במקביל. בכל סטודיו עשרים סטודנטים ושני מנחים. בסטודיו בו בחרתי להתעכב השתתפו 15 בנות וחמישה בנים, והנחו אותו האדריכליות רבקה כרמי ושלי אמריו, שבסוף הסמסטר הקודם הצצתי בהגשות שהנחו והתלהבתי. גם הפעם ההתלהבות לא פחתה. את תשומת הלב שלי תפסו קנה המידה הקטן, הפרויקט הממוקד, תהליך העבודה, אופי ההגשות והבוסריות של העבודות.

ההגשה דומה לזו שהתקיימה בסוף הסמסטר הקודם: פסי בריסטול שחורים (אחדים חרגו והשתמשו בבריסטול לבן), ופסיפס גדוש של תצלומים, תכניות, דגמי עבודה אחדים ודגם אחד סופי. ההנחיה היתה להשתמש רק בעפרון לצורך השרטוטים ובגבס לצורך הדגמים, כשהמטרה המרכזית היתה להפגיש באופן מיטבי בין הסטודנט המתחיל ובין החומר, קנה המידה ותהליך החיפוש.

בחרתי להביא כאן מבין העבודות את אלה שמצאו חן בעיני יותר מכל העבודות האחרות ואותן הגישו ערין עלי סלאח, ליאורה קאוון, הדס שרמן, נועה נתנזון ושני לוי. היו שתי עבודות נוספות שרציתי להכניס כאן, אבל לא הצלחתי לצלם אותן.

ועל כך ברשימה זו.

.

הגשה

.

סיבוב באנדרטת גדוד 52 בחוליקאת

אחרי שסיימתי סיבוב בכמה קיבוצים עם האדריכל ויטוריו קורינלדי, המשכתי חזרה על אחד הכבישים הצדדיים בצפון הנגב, כביש 232, לא רחוק מאשקלון. עברתי פה כמה פעמים אבל הפעם גם עצרתי באנדרטה לזכר 132 חללי גדוד 52 "הבוקעים" מחטיבת גבעתי, שנפלו בקרבות שהתחוללו באזור במלחמת העצמאות. האנדרטה מנציחה גם את חללי הגדוד בקרבות ובמלחמות שבאו לאחר הקמת המדינה.

את האנדרטה הגדולה והמרשימה יצר הפסל צבי אלדובי (1904–1996). גוש בטון ענק מלא תנופה המבהיק בלובנו על רקע הגבעות הרכות של צפון הנגב. היא נחנכה ב-1971 באזור המכונה חוליקאת, כשבאתר עצמו נקבע בעת המלחמה משלט מצרי. הכביש הצר והמפותל הוא מהדרכים הבודדות שנותרו קרובים לדרכים שהיו פה פעם, בהם המהירות היתה מוגבלת ואפשרה ליהנות מהנוף, לעצור בלי לחשוב פעמיים ולהכיר את הסביבה שבה אנחנו חיים. מעניין מה רוני היתה חושבת עליו.

ועל כך ברשימה זו.

.

בין עצי האשל

.

סיבוב באולם ההתעמלות הנטוש בשטח מדרשית נועם לשעבר בפרדס חנה

קל לפספס את הבניין הגדול ששימש אולם התעמלות לתלמידי מדרשית נעם בפרדס חנה. זהו אחד הבניינים הפחות ייצוגיים שנבנו בקמפוס, ועדיין יש לו חן בעיקר בגלל הצורה שלו המשלבת אופי ברוטליסטי עם אופי כפרי. ממדיו, חומריותו ומיעוט הפתחים בו מדגישים אותו בסביבה. על התכנית חתומה האדריכלית ג'ניה אוורבוך (1977-1909), שתכננה ארבעים שנה קודם לכן את כיכר דיזנגוף בתל אביב.

ב-1977, השנה בה נחנך, ניצב היה האולם בקצה מתחם המדרשיה, כשפניו אל המטעים והשדות החקלאיים של פרדס חנה. בעשורים האחרונים חוסלה החקלאות ואת מקומה תפסו וילות. המדרשיה כבר מזמן עזבה את פרדס חנה והמבנה נטוש ומתפקד כשובך יונים ענק. שבוע שעבר התקיים בפרדס חנה אירוע "מקום שמור" שנערך לכבוד 90 שנה להקמת היישוב. באירוע נחשפו בפני הקהל הרחב האוצרות האדריכליים בסביבה. הצטרפתי לסיור שערכה האדריכלית ענת אסתרליס שחשפה כמה מקומות והאולם הוא רק אחד מהם.

ועל כך ברשימה זו.

.

מאחורי הגדר

.

סיבוב בהגשות סטודיו מגורים בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב

שבוע שעבר הוזמנתי להגשות סוף סמסטר בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב. אחת האורחות שהוזמנה גם היא להגשות ניצלה את ההזדמנות שנתנו לה סופסוף במה. היא לא סתמה את הפה ולא נתנה שיעצרו אותה, מה שסימן לי שיש כאן הזדמנות ללכת לראות גם עבודות בכיתות אחרות עד שהיא תסיים.

נכנסתי לכתה הסמוכה בה אמנם לא התקיימו באותה שעה הגשות, אך העבודות היו מסודרות ותלויות על הקירות. העבודות האלה נוצרו במסגרת סטודיו משותף בתחום המגורים של תלמידים מהשנים ג' ו-ד', אותו הנחו האדריכלים דפנה מתוק ולאונרדו קליכמן. המשימה לה נדרשו התלמידים למצוא פתרון היתה כנראה מוגדרת באופן מאד ממוקד כי התוצאות באופן עקרוני היו דומות. ועדיין, בכל אחת מהעבודות ניתן למצוא טביעת אצבע אישית ושונה. השוני העדין הוא שמצא חן בעיני ורציתי לשתף אותן, אחרת אף אחד אחר לא יעשה את זה.

ועל כך ברשימה זו.

.

חצרות פנימיות

.

סיבוב שנים עשר על תמונות אדריכלים

במהלך השנים יצא לי להיפגש ולשוחח עם לא מעט אדריכלים. צברתי תמונות שלהם ולפני כמעט שנתיים פתחתי בסדרת רשימות עם אותן תמונות. ברשימה זו מופיעים 15 אדריכלים שצלמתי.

זו הרשימה האחד עשר (1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11) שנפתחת עם האדריכל מיכאל חיוטין שצלמתי ב"ירקון שבעים" במהלך אירוע שערכתי לכבוד האדריכל יעקב יער. הרשימה מסתיימת באדריכל דניאל זרחי במשרד של הוריו לצד דגם של בניין חדש באוניברסיטת תל אביב שבתכנונו השתתף.

ועל כך ברשימה זו.

.

#12

.

סיבוב באינטרבאו בברלין – חלק שני

תריסר שנים לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה וברלין החלה להתאושש, נערכה בעיר תערוכת האדריכלות "אינטרבאו 57'" (Interbau 57). בתערוכה שהוקמה על חורבותיה של שכונת הנזה פירטל (Hansaviertel) שנהרסה במלחמה, הוקמה למעשה שכונה לדוגמה שנועדה להציג דגם חדש למגורים. אדריכלים שונים הוזמנו לתכנן כל אחד מבנה, וכך גם שולבו כמה אדריכלי נוף. השכונה נבנתה לפרטי פרטים ואוכלסה בתושבים לגמרי רגילים. את הבלוקים ואת הרחובות העירוניים החליף פארק בו פזורים מגוון של מבני מגורים – מקוטג'ים חד קומתיים, דרך בלוקים בני ארבע קומות ועד מגדלים בני 16 קומות. כמו כן, נבנו מוסדות ציבור, דת וחינוך אך לא תעסוקה.

לישראלים תזכיר השכונה סוג של קיבוץ, בעיקר הודות לשטחים הציבוריים הפתוחים, העדר הפרדה בין בניין לבניין והנוחות לתנועת הולכי רגל. רמת אביב הישנה היא ככל הנראה השכונה דומה ביותר שתוכננה בארץ והדמיון אינו מקרי. בשעתו ביקרה בתערוכה נציגות ישראלית, התרשמה וביקשה ליישם משהו מהרעיונות הרבים גם בתכנון בישראל.

סיבוב בשכונה המטופחת הוא מפגש עם בניינים שתכננו בכירי האדריכלים בגרמניה המערבית באותן שנים וכן של בכירי האדריכלים הנועזים שפעלו אז בעולם. רשימה זו היא המשך לרשימה הקודמת מסיבוב בשכונה והפעם הכוכב הוא האדריכל הברזילאי אוסקר נימאייר. אם השמש לא היתה שוקעת במהירות אז הייתי מצליח לראות מבנים נוספים וכך היה גם המשך לרשימה זו, אבל את השאר אשמור לביקור הבא בברלין.

ועל כך ברשימה זו. 

.

מפה לשם

.

סיבוב ברחוב אד"ם הכהן 10 בתכנון דב כרמי

מכיוון הרחוב הבניין נראה לגמרי סטנדרטי, אפילו כניסה לא רואים. אלא שרק אחרי שנכנסים למגרש מגלים שהאדריכל דב כרמי (1962-1905) נדרש כאן למגרש מיוחד ולכן העניק פתרון מתאים. המגרש המוארך והגדול מעט מהרגיל אפשר לאדריכל להגדיל את מספר הדירות, אך ממדיו המוארכים הצריכו פתרון שונה לגישה לדירות.

את הכניסה לא תגלו מהחזית הראשית והצרה הפונה לרחוב, היות וכך יתבזבז שטח ביצירת הגישה לדירות שבעורף הבניין. לכן, יצר האדריכל את הכניסה בחלק הפונה לחזית הצד המוארכת. גם כאן יצר האדריכל שהיה לראשון שזכה בפרס ישראל לאדריכלות, מערך של שטחים המקשרים בין הפרטי לציבורי – מערך שחלקו הציבורי פתוח ברובו וניתן לבקר בו.

בדרך לחזרה של המקהלה בבית התנועה הקיבוצית, הסתובבתי הפעם בשלושה בניינים שתכנן כרמי ברחוב אד"ם הכהן. רק לאחד מהם, אולי זה המוצלח והמעניין שבהם, ניתן היה להכנס ולהתרשם ושני האחרים שעברו התחדשות התרשמתי רק מהחוץ.

ועל כך ברשימה זו.

.

חתול יוסי

.