סיבוב בבניין המעונות שתכנן משה ספדיה באוניברסיטת בר אילן ועובר עכשיו שיפוץ

לפני כמה ימים עברתי במקרה ליד בניין מעונות הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן, אותו תכנן האדריכל משה ספדיה בשנות ה-80. הבניין כבר שנים ניצב קצת מוזנח כשכתמי צבע לא אחידים מכסים על הבטון החשוף והלבן שהיה בזמנו חדשני בנוף הבנייה הישראלי. משקופי החלונות נעקרו והפכו את הפתחים לחורים שחורים פעורי פה. גדר פח לבנה הוקמה סביבו. ספרתי על כך לשאול והוא הזדרז ללכת ולצלם את הבניין – ועל כך תודתי לו.

לפני שלוש שנים כתבתי כאן רשימה על בניין המעונות, עוד כשהיה מאוכלס כולו. בזמנו גיליתי שהבניין כולו מאוכלס אך ורק בבנים, רובם דוברי אנגלית. לו יכלו הקירות לדבר, אבל עכשיו הכל ריק.

ועל כך ברשימה זו.

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בבריכות ההשקייה ששרדו מפרדסי יפו בבית קברות טאסו

רחוב 3386 נקרא השביל הראשי החוצה את בית קברות טאסו – בית הקברות המוסלמי היחיד שפעיל ביפו, וממוקם ממש ליד נתיבי איילון ובית חולים וולפסון. רק מטרים בודדים מפרידים בין בית הקברות ובין המרכז הקהילתי שתכנן האדריכל משה ספדיה בשכונת נווה עופר שעליו כתבתי כאן שבוע שעבר. עד סוף המאה ה-19 היה כאן פרדס גדול שהחזיקה משפחת טאסו הארמנית. לימים נמכר הפרדס, נעקרו העצים  ותושבי יפו החלו לקבור כאן את מתיהם. מקבץ של בריכות השקיה עם אמת מים נותרו באתר. אפילו בית הבאר נותר שלם וניצב ממש בכניסה לבית הקברות על רחוב תל גיבורים. בית הבאר משמש כיום למפעל שיש. חלק ממערכת ההשקיה משמש לאחסנת ציוד לקברנים, אחד מחלקי המערכת הוסב לבית תפילה וכל השאר מתפורר ונהרס אט אט.

המודעות לאתר אצל מעטים מהאדריכלים גבוהה. ב-2008 ערך כאן האדריכל אמנון בר אור סיור במסגרת אירוע "בתים מבפנים", והצליח למשוך לכאן עשרות מבקרים. הגברת המודעות הציבורית היא צעד הכרחי, אבל מאז לא נעשה דבר ולכן גם לא אתפלא אם מחר בבוקר כל המקום ימחק. יש מינהל הנדסה בעירייה ויש בו אגף שימור, יש משרד תרבות בממשלה – אבל כשאין תמריצים ואין עניין מספיק אז אותם ערכים שהיו תשתית למקום בו אנו חיים נעלמים.

ועל כך ברשימה זו.

.

17038742_1577294338966809_2667017809835156968_o

החול יזכור

להמשיך לקרוא

סיבוב במרכז קהילתי נווה עופר בתכנון משה ספדיה

בשכונת השיכונים בדרום תל אביב מסתתרת אחת העבודות המפתיעות והמוצלחות שתכנן האדריכל משה ספדיה בישראל: מרכז קהילתי. המרכז שנחנך ב-1994 יוצר מוקד מרכזי, שמקשר בין האזורים השונים בשכונה וגם מחזק את המוקדים הצמודים לו: גן ציבורי, מגרשי ספורט ובית ספר. נווה עופר כמו רבות מהשכונות שהוקמו בשנות ה-50 וה-60 מורכבת בעיקר מבתי מגורים שנבנו במסגרת הדיור הציבורי ופריסתם מתבססת על "יחידות השכנות" שהתפתחו לאחר מלחמת העולם השנייה באירופה.

עברו כבר יותר מעשרים שנה מאז נחנך, אבל ביקור במרכז הקהילתי מגלה כי הוא מתוחזק היטב וכל אדריכל היה שמח לגלות שמבנה הציבור שתכנן נשמר כמו שתכנן. כמעט ללא שינויים, ללא תוספות, ללא טיח מתקלף, ללא שילוט אגרסיבי שלא קשור, וללא מרצפות שבורות.

ועל כך ברשימה זו.

.

16836116_1571407539555489_2709127065086429870_o

המרכז (צילום: ליאור דרור)

.

להמשיך לקרוא

סיבוב במלון אגמים בתכנון פייגין אדריכלים

הכניסה למלון ישרוטל אגמים אילת היא תהליך מעבר חד, מכביש עירוני סואן ודוחה למראה אל נווה מדבר נעים ואינטימי ובמרכזו הבריכה. לא מדובר בבריכה מלבנית רגילה, אין כאן מפלים, מגלשות או מערבולות מים, אבל כן יש כאן מערכת מים עשירה שמתפצלת לאזורים שונים. השילוב של הצמחייה והבנייה היחסית נמוכה נותנים הרגשה של נווה מדבר.

כמו רבים מהמלונות בעיר, מצוי מלון אגמים בעורף אזור התיירות, ללא נוף של הים ולכן הוא מתרכז כולו סביב הבריכה. את המלון שנחנך ב-2002 תכנן משרד פייגין אדריכלים – יהודה, דב ויואל פייגין (אבא ושני בניו) המתמחים בתכנון בתי מלון.

לא ניתן להכיר היטב את אדריכלות המלונאות בישראל, מבלי להתעכב על המלונות שתכנן משרד פייגין אדריכלים. השליטה שלהם בתחום, בעיקר בעשורים האחרונים, היא כל כך משמעותית, עד שנוצר מצב שכיום אין להם מתחרים. השקעה במלון היא נושא מורכב והיזמים בוחרים שלא לקחת סיכונים בתחום התכנוני ונראה שכולם פונים לאותו משרד אדריכלים.

ועל כך ברשימה זו.

.

16836321_1566311370065106_8019565160893990524_o-1

מסדרון

.

להמשיך לקרוא

סיבוב במוזיאון לתולדות יהודי פולין בורשה

בניין המוזיאון החדש הוא סיבה מספיק טובה להגיע במיוחד לורשה. יש בו שילוב של אדריכלות עכשווית, תצוגה מרתקת ועשירה שאפשר לשקוע בה בקלות לשלוש או ארבע שעות ויש גם מסעדה. הודות להצלחתו לרכז את תרומתם הכל כך משמעותית של היהודים לפולין, המוזיאון שנחנך באפריל 2013 בתכנון האדריכלים ריינר מהלמקי ואילמרי להדלמה (Rainer Mahlamäki & Ilmari Lahdelma) הוא שיאו של "המסלול היהודי" בורשה ואולי בפולין כולה. אך לבד מהערך היהודי האישי הקרוב במיוחד לנו, יש בו גם מסר אוניברסלי המדגיש את חשיבותה של רב-תרבותיות אותה מנסה הגזענות לחסל באלימות. זה מסוג המקומות שראוי שתבקר בהם מירי רגב, אולי היא תלמד משהו על צניעות וערכים.

בתי הרובע היהודי נכתשו עד עפר במלחמת העולם, וכיום הוא קבור מתחת לשכונת מגורים שנבנתה עליו לאחר המלחמה. בין הכתישה ובין הבנייה הצליח ניצול השואה והאמן נתן רפופורט להציב במרכזו אנדרטה גדולה ולקבוע רחבה בחזיתה. הרחבה האפורה נותרה גדולה ופתוחה לאורך כל השנים, כששיכוני הרכבת צמחו במהירות סביבה. הרחבה הריקה שימשה לטקסים והתקהלות של קבוצות מבקרים, בעיקר תלמידי תיכון ישראלים. אבל חוץ מאלה, ייצגה הרחבה את הריק שהותיר חיסולה של הקהילה היהודית בעיר.

בעשור הקודם נכנסו דחפורים לרחבה וחיסלו חלק ממנה לטובת המוזיאון. את המקום של הרחבה הריקה, החלה לתפוס תיבת זכוכית שלא מתנשאת מעל לגובה השיכונים שסביבה. התיבה חוצצת בין רחבת האנדרטה ובין גן שכונתי מטופח ונעים.

ועל כך ברשימה זו.

.

12819443_1225965020766411_7706738598958881207_o

6

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בחדר האוכל ובית התרבות בקיבוץ ארז

בימים אלה עוברים שינויים חלק מחדרי האוכל בקיבוצי עוטף עזה, אחד מהם הוא זה בארז שהופך ממש עכשיו לאולם לחוגים. תקרת העץ הוסרה והונחה במטבח הנטוש, הכסאות והשולחנות נאספו גם הם ורוכזו בסככה צמודה למטבח. גופי התאורה הייחודיים מתוצרת הארץ תלויים ברישול, חלקם שבורים וככל הנראה יוחלפו במנורות חדשות תוצרת סין. קבוצת שיפוצניקים מסיידת את הקירות כשאיש ביטחון יושב בחוץ ומשחק בטלפון. ממש ממול באותה שעה מתכנסת בחדר הישיבות המעוגל אספת חברים.

את חדר האוכל הבנוי הראשון בקיבוץ ארז תכנן האדריכל אלכס קסטן מקיבוץ גבעת חיים איחוד ב-1960. אחריו הגיע האדריכל ויטוריו קורינלדי מקיבוץ ברור חיל שתכנן את הרחבתו ב-1972. זמן קצר לאחר מכן, ב-1975, הוזמן האדריכל ארטור גולדרייך מתל אביב במטרה להשלים את מרכז הקיבוץ ולהקים בית תרבות (בנייתו הושלמה רק ב-1985). גולדרייך, כמו קורינלדי, השתמש בבטון כחומר בנייה עיקרי. בנוסף, כדי להדגיש את מעמדו של המקום וליצור סביבה פעילה ומושכת, יצר גולדרייך רחבה גדולה ומעוצבת בין שני המבנים.

ועל כך ברשימה זו.

.

16835876_1566488896714020_6770016198532758218_o

יש דבש בכוורת

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בביתן הקרמיקה במוזיאון הארץ

הטיפול בחזיתות המבנים שתוכננו במשרדו של האדריכל ורנר יוסף ויטקובר הוא נושא שמרתק אותי בכל פעם שאני נתקל בבניין שתכנן. החזיתות שונות זו מזו הן בהיבט החומרי והן הצורני, אך בכולם יש התייחסות לאקלים המקומי וניסיון ליצור שפה עיצובית מקומית ומודרנית. "ביתן הקרמיקה" שבתכנונו הוחל ב-1961 ונחנך ביולי 1966 הוא דוגמה מובהקת לטיפול החזותי והאקלימי, בניין שעל תכנונו הופקד אריה אדיב, מתכנן במשרדו של ויטקובר ולאחר מכן שותפו.

בשונה ממוזיאונים אחרים שתוכננו ונפתחו בארץ באמצע המאה הקודמת ועברו כולם שינויים ועדכונים, לטוב ולרע, ביתן הקרמיקה נותר כמו שהיה והשינויים בו מזעריים. עיצובו של המבנה נותר עדכני, התצוגה בו משקפת תפיסה דידקטית שניסחה הארכאולוגית רות עמירן ויישמה אוצרת הביתן הראשונה עוזה זבולון, וכמו במקרים רבים אחרים – רק על אופן התצוגה אפשר היה לכתוב מאמר נכבד, אבל אני אתעכב רק על האדריכלות.

אחרי שקבלתי שיחת טלפון זועפת ממנכ"ל המוזיאון אילן כהן, שבאה בעקבות התרשמותי מהמוזיאון אותה פרסמתי ברשימה הקודמת על ביתן הזכוכית, החלטתי הפעם להימנע מביקורת.

ועל כך ברשימה זו.

.

16665517_1556029457759964_7073820006318920668_o

ככר השוק ריקה

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בספר החדש על האדריכל ריכארד קאופמן

יצירתו של האדריכל ריכארד קאופמן זוכה כעת לחשיפה עם פרסומו של ספר חדש. 677 פרויקטים הוא תכנן וכמחצית מהם נבנו. קאופמן שהיה מעודכן היטב בנעשה בעולם ודאג שהעולם יהיה מעודכן ביצירתו, תכנן מאות רבות של פרויקטים החל מיישובים שלימים – כפרים, מושבים, קיבוצים וערים, דרך שכונות ועד בתי מגורים, מבני ציבור, בתי חולים, תעשייה ונוף.

שמונת המאמרים המרכיבים את הספר "ריכארד קאופמן והפרויקט הציוני" (הקיבוץ המאוחד, 223 עמודים, 68 ש"ח באתר ההוצאה) פותחים צוהר ליצירתו האדירה, שלא רק היתה פורצת דרך בתכנון המרחבי והאדריכלי, אלא גם מסדה פה את התחום.

ועל כך ברשימה זו.

.

16707425_1559490714080505_3060776182092783251_o

נהלל: יצירתו המובהקת ביותר של ריכארד קאופמן ואולי גם של ההתיישבות החקלאית בישראל

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בביתן הזכוכית במוזיאון ארץ ישראל

מי שנוסע ברחוב רוקח בתל אביב יכול לצפות על "ביתן הזכוכית", הבולט בראש רכס הכורכר שמצפון לכביש. בשונה מ"מרכז רבין" או מגדל התצפית הסמוכים לו וזועקים לתשומת לב, מצליח ביתן הזכוכית בצניעותו, בעיצובו הייחודי והמאופק לגבור עליהם. הוא נמוך מהם, הושקעו בו משאבים דלים יותר והוא גם הוותיק שבהם – נחנך ב-1959. תכננו אותו האדריכל ורנר יוסף ויטקובר ושותפו אריק באומן.

הביתן השוכן בתחומי מוזיאון ארץ ישראל, משמש לתצוגת כלי זכוכית עתיקים שהבסיס להם היה אוספו של ד"ר ולטר מוזס (ממייסדי "דובק"), שגם יזם את הקמת המוזיאון, אך נפטר טרם פתיחתו. מוזס אגר כ-12 אלף כלי זכוכית בדירתו ברחוב בוגרשוב בה חי בגפו. ב-1953 חתם על הסכם עם עיריית תל אביב על הקמת המוזיאון והביתן בתוכו.

במהלך השנים עבר ביתן הזכוכית תהפוכות במהלך השנים. רוב השינויים לא היטיבו עמו ופגעו באיכויותיו ובערכיו. לפני שלוש שנים בוצעה עבודת חידוש שטיפלה בחלק מהחזית ובקומה התחתונה. אך עדיין, נדרשת עבודה רבה כדי להשיב לביתן את מעמדו תוך התאמה לצורכי תצוגה עכשוויים.

ועל כך ברשימה זו.

.

16587116_1551817661514477_7540622137552809062_o

בעיני נשקפים הנופים

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בחדר האוכל ובית התרבות בקיבוץ נווה איתן

קיבוץ נווה איתן הוקם במסגרת פרויקט "חומה ומגדל" ב-1938, אך רק שלושים שנה מאוחר יותר נבנה בו חדר אוכל שהחליף צריף ישן. חדר האוכל נחנך ב-1967, רגע לפני שהבנייה באמת הושלמה, מהסיבה שחדר האוכל שפעל בצריף עץ נשרף והחברים נותרו ללא קורת גג לארוחות. למרות המאמצים לא הצלחתי לגלות את זהות אדריכל חדר האוכל.

לעומת המבנה האופקי של חדר האוכל, בולט בקצה השני של נווה איתן "בית קולין" – בית התרבות אותו תכנן האדריכל שמואל ביקלס. גם המבנה הזה כבר לא מתפקד, אלא שבשונה מחדר האוכל, זהו אחד מבתי התרבות המרשימים ביותר שתוכננו בתנועה ועל אף שעבר שינויים לא מוצלחים, צורתו המקורית והייחודית עדיין אופנתית ורלוונטית. הוכחה לכך ניתן למצוא במספר מבנים שנבנו ממש לאחרונה וגם אליהם אתייחס כאן.

ועל כך ברשימה זו.

.

14700965_1420050871357824_1425864548233970006_o

מתייפה מיום ליום

להמשיך לקרוא

סיבוב בבית בינת בהר חוצבים בירושלים

דיון במשרד התשתיות העניק לי הזדמנות לבקר בהר חוצבים – אחד המקומות הבודדים בירושלים שבו יש אנשים שבאמת עובדים. שטחו של אזור התעסוקה מצומצם יחסית לגודל העיר, אבל זה מה שירושלים כנראה צריכה, כי נראה שמחנכים בה בעיקר לקבל כסף ולא לעבוד בשבילו.

שווה להתעכב על כמה מהמבנים בהר חוצבים, בעיקר הייתי רוצה להתעכב בבניין הענק שתכנן הרי ברנד (מרכז בק למדע), אך לא בהזדמנות זו. מספרם של אותם מבנים זעיר ולרובם קשה יהיה להחמיא, אבל הם שם. אחד המבנים המרשימים הוא "בית בינת" שתכנן האדריכל מאיר ניר. הבניין בולט בעיקר בגלל שהוא אינו מעוצב כגוש מלבני סתמי, כפי שרוב האדריכלים בחרו לתכנן פה, אלא הוא מדורג כולו. האלמנט שמדגיש את אופיו הייחודי הוא אינו הדירוג, אלא מערך המרפסות המתפרס על פני החזית כולה.

יש פה מחשבה שלצערנו נדירה אצל אדריכלי ישראל, והיא לחשוב לא רק על היזם או על העיצוב, אלא גם על סביבת העבודה של האדם שמפעיל את הבניין. עדיין, הנושא הסביבתי כאן לא מפותח מספיק, כמו גם באזור הר חוצבים כולו – יש פה רק כבישים ובניינים, ללא מחשבה מעמיקה ומורכבת יותר, כמו למשל הצורך במרחבים פתוחים משותפים וציבוריים כאלה שהם לא מדרכה או רחבה מרוצפת וסתמית שכל מטרתה להדגיש את הבניין הפונה אליה (הרחבה בנושא אפשר לקרוא בספר "עיר-תעשייה" בהוצאת רסלינג שבכתיבתו השתתפתי).

ועל כך ברשימה זו.

.

16486900_1541907305838846_6875249368012579825_o

הכוכב הזה מת

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה

בית הקברות הבריטי ברמלה הוא פנינה של שקט, זיכרון וסדר מטופח, על הגבול ההזוי שבין רמלה ולוד. "הזוי" רק לנגד עיניים מערביות, אבל לתושבים כאן זו המציאות: מצד אחד אזור מסחרי שמשרת את כל האזור, בתי סוהר, ומהצד השני שכונת מגורים של בדואים שמצויים במאבק בלתי פוסק עם הממסד. בין לבין הותירו הבריטים את מיטב בניהם, כאן בתוך האדמה של ארץ הקודש.

פתוח למבקרים מאז נטמנו פה חללי מלחמת העולם הראשונה. החללים האחרונים נטמנו כאן בתום מלחמת העולם השנייה ובשנים הבאות נטמנו כמה גופות נוספות. נוצרים, מוסלמים, הינדים וכמובן – גם 28 חיילים יהודים. לבד מבריטים יש כאן בין השאר צרפתים, גרמנים, מצרים, תורכים, הודים, בלגים, יוונים, איטלקים, קנדים, אוסטרלים – קיבוץ גלויות, ממש כמו הרקע הדתי והעדתי שמרכיב את רמלה של תחילת המאה ה-21.

61 דונם שטחו של בית הקברות. הוא עבר שני גלגולים: בהתחלה תכנן אותו האדריכל סר ג'ון ג'י. ברנט (Sir John J. Burnet), שגם תכנן את בית הקברות הצבאי הבריטי בהר הצופים. לאחר מלחמת העולם השנייה עוצב האתר מחדש על ידי האדריכל אלן סטיוארט (Alan Stewart).

ועל כך ברשימה זו.

.

16299846_1536829883013255_7035669578334284131_o

בתוך הכפר קול פטיש מהדהד

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בבלוק בערד שתכננו דן איתן ויצחק ישר וקיר אמנות שיצר יוסף שאלתיאל

כשצמד האדריכלים דן איתן ויצחק ישר הציבו קיר בטון חשוף בחזית מתחם המגורים שתכננו בערד, הם לא תכננו לשלב בה עבודת אמנות. זמן קצר לאחר שבניית הבלוק הושלמה באמצע שנות ה-60, הזמין משרד השיכון את האמן יוסף שאלתיאל (2016-1931) לשלב את יצירתו על אותו קיר שנמתח לאורך כמה עשרות מטרים ופונה לשדרה המרכזית.

השיכון שיצרו איתן וישר הוא חלק מסדרת עבודות מרתקת שיצרו השניים ביפו, דימונה ירושלים וגם בערד. השיא של אותה עבודה היה בראשון לציון – פרויקט שלא נבנה. שאלתיאל שהתפרסם בעיקר הודות להישגיו בויטרז'ים, הוכיח כאן את מיומנותו בעבודה עם ברזל.

ועל כך ברשימה זו.

.

16113168_1533228263373417_7679339688336195355_o

עס קומט פֿון גהינום

.

להמשיך לקרוא

סיבוב במגדל הנביאים

"16 קומות של 'אקשן' שיהוו את מרכז העניינים של חיפה" – כך ניבאה ג. יפית במאמר שיווקי שהופיע ב"מעריב" באוקטובר 1985 את 15 הדקות של "מגדל הנביאים" שנמצא בשכונת הדר הכרמל בחיפה. את הפצע הזה הותיר האדריכל משה צור, תוך שהוא דורס את ההתנהלות השוטפת של המקום ומפורר אותה ללא סיכוי משמעותי לחזור ולהתאושש מהחורבן שבא על העיר התחתית ב-1948 ולאחר מכן בשכונת הדר בשנות ה-80.

זו ללא ספק עבודת המפתח ביצירתו של משה צור ודרכה ניתן לבחון ולקרוא את כל העבודות שבאו אחריה. אלה עבודות בהן בא לידי ביטוי ניסיון העתקה לא מוצלח מבניינים שסביר להניח שנחשף להם בז'ורנלים וביקורים בחו"ל של שנות ה-80. באמצעות יזמי נדל"ן הצליח לשתול אותם במרחב הישראלי.

החלק השלישי ברשימה חושף את תולדותיו המרתקים של המגרש, ועל כל הבניינים שניסה לבנות בו האדריכל שמואל רוזוב במשך 42 שנה.

ועל כך ברשימה זו.

.

14543771_1405627512800160_3816509189329196802_o

מקץ אלפיים שנות גלות, שואה, תקווה

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בבאר השלום בלוד

בתפר שבין רמלה ללוד מחברת דרכת עתיקה שנקראת כיום רחוב ירושלים. עד לפני שמונים שנה היא חצתה פרדסים ולאורכה פוזרו כמה מבנים מיוחדים. אחד מהם הוא מבנה באר המכונה כיום "באר השלום". הכביש הוא סואן, אך עדיין קיים קשר עין הדוק בין מבנה הבאר ובין עץ השקמה הגדול הניצב בצידו השני של הרחוב. למרגלות העץ קוביית אבן מטויחת שעליה שרידי כתובת הנצחה לזכרה של הנרייטה סולד שנהגה לעבור כאן בדרכה לכפר הנוער בן שמן, ולנוח מעט מתחת לעץ המיוחד.

לוד כמו רמלה שכנתה, עשירה ברבדים היסטורים הבאים לידי ביטוי במבנים ובצמחים. המצוקה החברתית והכלכלית בהן שרויות שתי הערים פוגעת ללא הפסק באותם ערכים, שנותרים מוזנחים והולכים ומתפוררים. בשונה מרמלה, ללוד יש כבר תכנית מתאר חדשה שמציגה סדר יום לעיר שאמנם ניתן להתווכח על איכויותיו, אך מדובר בהישג לעיר שהיתה שקועה שנים כל כך ארוכות במצוקותיה המגוונות. המצב של באר השלום מייצגת היטב את המצבה של לוד: הזנחה מול טיפוח, אך ללא רציפות וללא הגיון ברור לעין.

ועל כך ברשימה זו.

.

16112632_1522558227773754_4689479009755697244_o

כשהחושך גובר כל תמרור משקר

להמשיך לקרוא

סיבוב בקניון עזריאלי רמלה

רמלה היא כמו ילד בעייתי בבית ספר: הרבה פוטנציאל אבל לא ממומש. יש בה היסטוריה עשירה, אוכלוסיה מגוונת ויש לי שני דברים שאני אוהב בה: אוכל ואת זה שטיילתי בה פעם עם רוני. בימים אלה משלימים את תכנון קו הרכבת הקלה של הקו החום שמתוכנן לחצות אותה וזו סיבה מספיק טובה לבקר בה. הקו החום יתחיל במערב ראשון לציון, יחצה את צריפין, באר יעקב, רמלה ויסתיים באזור התעשייה שבצפון לוד.

בקניון עזריאלי רמלה מתוכננת הרכבת לפנות צפונה לרחוב הרצל. כאן החלטתי לעצור ולהכנס לקניון שתכנן האדריכל אבנר שר, כדי לראות איך קבוצת עזריאלי בונה קניון ברמלה. ההרגשה היא שעזריאלי גורם לאנשים להוציא כסף על דברים שהם לא צריכים ולהותיר אנשים מאושרים לרגע זעיר. זו המורשת של דוד עזריאלי וככה צריך לזכור אותו, ולא יעזור שום פסל דבילי שהוא יציב בכניסה או באמצע הקניון שמציג את עצמו כדמות הרואית. היחידים שלא התחברו לקניונים הם הקשישים – אותם עזריאלי עד עכשיו לא הצליח לחלוב. אבל בתי האבות שהקבוצה מקימה בימים אלה הולכת לכבוש גם אותם ולנקנק את שארית כספם. בינתיים, בקניון רמלה מתעוררים לעוד בוקר. ומה קורה במקביל בשוק?

על כך ברשימה זו.

.

15895453_1519034614792782_6983527112290653788_o

תן לי צבע אחד חי מאלף גוונים מתים

.

להמשיך לקרוא

אירוע ההשקה לספר מקס ישראליאנה נדחה בשבוע

אירוע ההשקה לספר מקס ישראליאנה (עליו כתבתי כאן) נדחה בשבוע.

ההשקה תתקיים ביום חמישי 19.1 בשעה 20:00 באותו המקום – הגלריה במכון טכנולוגי חולון.

במהלך הערב ניתן יהיה לבקר בתערוכה ולשמוע את עופר בדרשי על עולם הפרסום באותן שנים.

הכניסה חופשית!!

.

exhibition-new-date

19.1

.

דף האירוע בפייסבוק

.

סיבוב ביד קנדי

190 שנה לאחר הכרזת העצמאות של ארה"ב, נחנך ביער הסמוך למושב עמינדב, אתר ההנצחה לזכרו של  ג'ון פ. קנדי שנרצח שלוש שנים קודם לכן. ב-4 ליולי 1966 הגיעו אלפי ישראלים ואורחים מחו"ל לפסגת ההר, לאתר ייחודי שהצטרף אמנם לעוד מאות אתרי הנצחה שהישראלים הזדרזו להקים בפחות מעשרים שנות קיומה של המדינה, אלא שכאן הצטרף יד קנדי לסוג של אתרים מורכבים יותר והוקמו באותן שנים: אוהל יזכור ביד ושם (בתכנון אריה שרון ואריה אל-חנני, 1957), אנדרטת ביתניה בפוריה (בתכנון חיליק ערד, 1964), אנדרטה לחללי הצוללת דקר בהר הרצל (בתכנון דוד אנטול ברוצקוס, 1969), ואנדרטת חטיבת הנגב בבאר שבע (בתכנון דני קרוון, 1968). אתרים שהם יצירה אדריכלית מופשטת, וכאלה המעניקים למבקר חוויה ייחודית של מבט אחר על המציאות.

בתחרות מצומצמת זכתה הצעתו של האדריכל דוד רזניק (2012-1924), שהציג מבנה דמוי עץ קטוע. הרעיון המקורי קסם לשופטים והם ראו בו פוטנציאל לפיתוח. ואכן, רזניק לא ניתקע או התאהב בהצעתו המקורית, ומיד לאחר הזכייה בתחרות הוא ערך שינויים מפליגים בהצעתו.

ועל כך ברשימה זו.

.

15895438_1516040531758857_8171333968269268167_o

צלחת טחינה בצילום של ליאור דרור

.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: