סיבוב במלון קלאב הוטל טבריה

ביבי וכנופייתו טסו לאמריקה והותירו אותנו כאן בסגר. על חו"ל אפשר לפנטז כבר יותר מחצי שנה וכעת גם על מלונות ארצנו אנחנו יכולים לחלום. אבל לא על מלון קלאב הוטל וגם לא על טבריה אני חולם, כי אלה מקומות שראו ימים טובים יותר וגם כשאין ברירה הם לא נחשבים אופציה.

סיבוב במלון קלאב הוטל טבריה מגלה שהוא משקף את מצבה הכללי של טבריה: המקום ראה ימים יפים יותר. הוא מוזנח ועם קהל עממי, אך מחירי האירוח בו נמוכים יחסית ואטרקטיביים. אם שמים בצד את מצבו של המלון, הרי שלחובבי אדריכלות ביקור בקלאב הוטל טבריה הוא מבוא מצוין להיכרות עם חוליה מרכזית בהתפתחות המלונאות בישראל בכלל ובהתפתחות השפה של האדריכל יהודה פייגין – בכיר מתכנני המלונות בישראל בארבעים השנים האחרונות. זו גם הסיבה שהגעתי לבקר בו.

המלון שנפתח ב-1984 במרומי העיר כולל 307 חדרי אירוח, חדר אוכל, בריכה ומגרשי ספורט. אפשר לזהות בו שני מהלכים שייחדו אותו משאר המלונות שנבנו עד אז בארץ: המהלךה ראשון נבע מהשיפוע החד של המגרש, לכן כל השימושים הציבוריים רוכזו בקומה העליונה, כשבקומה התחתונה מוקמה הבריכה ובין לבין רוכזו בתשע קומות כל חדרי האירוח כשלכולם מרפסת גדולה המשקיפה על נוף הכנרת והגולן. המהלך השני שייחד את המלון היה שיווקו כיחידות נופש בשיטת Time Sharing – מודל שהובא לכאן הישר מארה"ב והתגלה תוך זמן קצר כהשקעה שנויה במחלוקת.

ועל כך ברשימה זו.

.

כן

.

סיבוב בדירתם של האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר

לאורך 60 שנות עבודה תכננו האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר בתי דירות בכל רחבי הארץ וגם באפריקה. מגורים לא היה תחום ההתמחות שהביא לפרסומם, אלא מבני הציבור, כמו ספריית סוראסקי, הספרייה הלאומית, תיאטרון ירושלים ועיריית באר שבע. אבל גם את בתי המגורים שתכננו, הם עיצבו באופן מקצועי ולא שגרתי. את ביתם הפרטי הם בנו בחצר בית הוריה של שולמית, ברחוב בר כוכבא 16 בתל אביב, זמן קצר לאחר שנישאו.

לאורך השנים הורחב הבית בתכנונם, עד שהפך לבית דירות שתופס כמעט את כל שטח המגרש. אך דירתם המקורית נותרה כמו שהיתה. גם היום, קרוב ל-70 שנה מאז נבנה, שומרת דירתם על חיוניותה, וסיבוב בה מגלה מיד שמדובר בדירתם של אדריכלים. לפני חודשיים עמדה הדירה ריקה ומוכנה להשכרה וזו היתה הזדמנות להסתובב בה. זמן קצר לאחר מכן נמצא השוכר המאושר.

זה סיפור שראשיתו לפני מאה שנה ועל כך ברשימה זו.

.

הבית ריק

.

סיבוב במתחם הראשון של האדריכל רם כרמי בשכונת גילה

המבנן הגדול והבולט שתכנן האדריכל רם כרמי, חתן פרס ישראל לאדריכלות זוכה פעמיים פרס רכטר ופעמיים פרס רוקח, הוא זה שמקבל את פני הבאים בשערי שכונת גילה. הוא גם יוצא הדופן מבין כל המתחמים שנבנו וזאת הודות לגן הציבורי הרחב שחלק מממנו עוטף ונראה כמו צומח ממנו.

העניין המחודש באדריכלות מסורתית באה זמן קצר לפני תכנון הפרויקט עם פתיחת שערי העיר העתיקה בירושלים, בעקבות מלחמת ששת ימים. עד אז מצאו האדריכלים את עיקר ההשראה באדריכלות הבינלאומית, בצרפת, אנגליה, גרמניה וארה"ב בעיקר. כעת המבט נותר כאן. הפרויקט שתכנן כרמי כמו עוד כמה מתחמים שהוקמו בגילה באותן השנים, היה מהראשונים בארץ שבו בא לידי ביטוי ניסיון אדריכלי לשלב אלמנטים מהבנייה הירושלמית המסורתית, כאלה מהותיים כמו סמטאות, קסבות, כיכרות קטנות, ארקדות, שערים, וכאלה עיצוביים כמו קשתות ואבן ובעיקר התמודדות עם טופוגרפיה הררית.

בימים אלה כשהרכבת הקלה הולכת ומוקמת בגילה, המתחם של כרמי, כמו עוד מתחמים רבים בשכונה, נמצא בסכנת הריסה לטובת בנייה צפופה וגבוהה יותר. הדיירים משוכנעים שהם יושבים על מכרה של זהב והסכמתם לפרויקט פינוי-בינוי יניב להם דירות מרווחות יותר, אבל הם מתעלמים מכך שהבנייה הצפופה והגבוהה והתכנון הגרוע הנהוג כיום בארץ, ייצרו להם סביבה שסביר להניח תהיה פחות נעימה ושלווה מזו שממנה הם נהנים כיום. הסוגיה לא פשוטה ורצוי להיכנס אליה עם הבנה ומודעות מלאה ככל הניתן לערכים של המקום.

ועל כך ברשימה זו. 

.

זה השער

.

סיבוב במרפסת ים המלח במצפה יריחו

המהלך המפתיע במרפסת התצפית לים המלח שיצרו האדריכלים עמי שמואלי ועוזר שטול הוא במימוש דגם רעיוני שכמוהו חוזרים ויוצרים סטודנטים לאדריכלות באקדמיה וכאן הוא ממש התממש. מדובר במהלך של גילוי והסתרה, כזה שלאורכו חווה המבקר את המקום על מרכיביו השונים, כשהאדריכל מתווה לו את הדרך ומכוון אותו מבלי שירגיש. כך הצליחו האדריכלים להימנע מאותן מרפסות תצפית שגרתיות, אלא יצרו עבודה יוצאת דופן שיש לה ערך מוסף.

המרפסת שנחנכה ב-2014, ממוקמת במרחק מסוים מהשכונה הצפונית של ההתנחלות מצפה יריחו. הכביש המתפתל והצר מקשר בעיקרו אל אנטנה שנקבעה בראשה של גבעה נישאה. ליד האנטנה הוצבו כמה קרוואנים שהפכו לשכונה נוספת בהתנחלות – שיטה מוכחת לתפיסת שטח. הנוף המרהיב, השקט שמופר רק בידי רוחות חזקות, זמזום בלתי פוסק מהאנטנה הסמוכה והאוויר הנקי של המדבר, הופכים את המקום למוקד משיכה למי שמחפש להתנתק מעט מקצב החיים האינטנסיבי ולהתחבר למקום. ורק האנטנה המזמזמת מזכירה מה קורה פה.

ועל כך ברשימה זו.

.

בא והולך

.

סיבוב בבית פרידשטיין באמיל זולא 8 פינת ז'אן ז'ורס 14 בתל אביב

החלק האהוב עלי בבית הדירות שתכננו האחים האדריכלים חיים ויוסף כשדן, בפינת הרחובות אמיל זולא וז'אן ז'ורס בתל אביב הוא הגגון בכניסה. אם תגידו שמדובר בסגנון באוהאוס, אז כנראה שהפעם לא יהיה צריך לתקן ולומר שמדובר בסגנון הבינלאומי, היות ויוסף כשדן למד תקופה קצרה בבאוהאוס.

הבניין שנבנה ב-1937 והוכרז לשימור נראה כמו שהיה עם חנוכתו – יש בזה מן הטוב כי אפשר להתרשם ממנו מבלי שעבר ניתוחים פלסטיים, ומצד שני מצבו נראה בהתאם. המזל הוא שהבניין נבנה באיכות עבודה עברית גבוהה, ולכן אפשר עדיין לחיות בו באופן סביר.

.

גגון

.

סיבוב בפסל הסביבתי של ישראל הדני בכניסה לבאר שבע

פארק הדסה הוא מהגנים השכונתיים המושקעים שהוקמו בבאר שבע, והוא גם כולל פסל סביבתי גדול ויוצא דופן, "אואזיס" שמו, שכמוהו לא נבנה בערים בישראל. היסטוריון האמנות גדעון עפרת כינה את העבודה הזו שנחנכה ב-1995 "גן פיסולי, מעין 'פטה מורגנה' המתגלה בכניסה לבאר-שבע".

אלא שלעומת הגן עיצב אדריכל הנוף צבי דקל שעוטף את הפסל הסביבתי ונותר יחסית מטופח, הפסל עצמו שאותו יצר ישראל הדני, נבזז, הוחרב והעירייה הוסיפה והזניחה וממשיכה להזניח. לדעתי לא היה סיכוי לגן הפיסולי הזה בעיר ענייה ועלובה כמו באר שבע, אבל גם ברמת גן ובהרצליה הוא לא היה שורד.

ועל כך ברשימה זו.

.

יש אור שזורח מעל העיר הזו הלילה

.

סיבוב באולם הספורט המועצתי בעמק יזרעאל

בדרך מחפצי-בה לזרזיר, עצרתי לראות אם במקרה אולם הספורט של המועצה האזורית עמק יזרעאל פתוח. האם סופסוף יתאפשר לי לבקר בו בפנים. התאכזבתי לגלות שהמקום סגור ובגלל הקורונה הוא לגמרי סגור. ולמרות שלא ביקרתי בתוכו, ולמרות שרק הקפתי אותו, ולמרות שהאדריכל לא הסכים לדבר איתי ולא לתת תמונות שצילם עם חנוכתו ב-1977, הוא עדיין שווה כאן רשימה.

הסיבות הן שמדובר במבנה שהושקעה בו מחשבה עיצובית יוצאת דופן לזו שמושקעת באולמות ספורט, וגם תכנן אותו אחד האדריכלים המרתקים – יהודה פייגין. משרדו שבו שותפים כיום גם שני בניו, מתמקד בעיקר בתכנון בתי מלון וגם מגורים (על מתחם חדש בשכונת גילה כתבתי כאן), אבל עד לפני שלושים שנה תכנן פייגין במגוון תחומים ותמיד מעניין אותי לראות את גישתו העיצובית שהתפתחה לאורך השנים והבניינים שתכנן נשמרו יחסית היטב.

ועל כך ברשימה זו.

גלוי ונעלם

.

סיבוב בחדר האוכל ובית העם הנטושים בקיבוץ חפצי-בה

כמו הקיבוצים עין חרוד ותל יוסף בצדו הצפוני של עמק יזרעאל שתוכננו כקיבוצים צמודים, כך גם תוכננו חפצי-בה ובית אלפא. את שני הזוגות תכנן האדריכל ריכארד קאופמן וההבדל בין חפצי-בה ובין בית אלפא הוא שאת הראשון ייסדו ייקים וצ'כים ואת השני ייסדו יוצאי פולין.

הדשא של בית אלפא ירוק יותר וכך גם כל מבני הציבור שבו עדיין פועלים ותוססים. בחפצי-בה, לעומת זאת, הדשא כבר מזמן קמל ומבני הציבור ובראשם חדר האוכל ובית העם נטושים ומתפוררים. את חדר האוכל תכנן במקור האדריכל ריכארד קאופמן (1930) ולאחר מכן הרחיב אותו האדריכל עירא אפרתי (1959 או 1961). את בית העם תכננה האדריכלית זיוה ארמוני (1971).

התקדים בחפצי-בה הוא לא בעבר אלא בהווה. התקדים הוא בתכנית שקידמו להריסת כל מרכז הקיבוץ. יש קיבוצים שחיסלו את הדשא המרכזי ובנו עליו, יש כאלה שהסבו את חדר האוכל לשימושים אחרים, אבל להרוס ממש את כל המבנים שבמרכז הקיבוץ לא העזו לעשות באף אחד מ-270 הקיבוצים בישראל. כל המבנים שתכננו קאופמן, לוטה כהן ושאר האדריכלים החלוצים – כל אלה יהרסו לטובת שכונה של בתים צמודי קרקע. למרות שחלפו כ-15 שנה מאז התקבל האישור לתכנית היא טרם מומשה.

ועל כך ברשימה זו.

.

מת בארץ

.

סיבוב חמישי על מונוגרפיות של אדריכלים

לכבוד שבוע הספר שבוטל השנה בחרתי להציג מונוגרפיות שהוקדשו לאדריכלים בישראל. הפעם בחרתי 12 ספרים שמציגים כאלה שפעלו פה בעיקר במחצית השניה של המאה ה-20 וחלקם פעילים גם היום ודרכם עוד צפויה להיות ארוכה. זו החמישית בסדרה של שש רשימות (הקודמות: 1, 2, 3, 4). את הספרים לא ניתן להשיג בכל מקום ולרוב הם אזלו מהחנויות. נסו את מרכז באוהאוס ברחוב דיזנגוף או בחנויות יד שנייה.

הפעם בחרתי לפתוח עם דוד דה-מאיו מהמעצבים הטוטליים והמעולים שפעלו כאן. אחריו באים האדריכלים משה זרחי, אריה שרון, גרשון צפור, יעקב יער, סעדיה מנדל, יהודה דב ויואל פייגין, גלעד דובשני וכן אדריכלים צעירים יותר כמו חיים דותן ומירב ואייל מלכא.

ועל כך ברשימה זו.

.

5#

.

הסוף הוא ההתחלה

רק לאחרונה פרסמתי כאן רשימה על בית אגד הנטוש וכבר עלו עליו הדחפורים ופוררו אותו עד שנעלם. בעיצומו של ההרס, עמדתי למרגלות שרידיו האחרונים של הבניין שתכננו האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר ושמואל ביקסון ונזכרתי בפזמון של השיר "הללויה" – "בונה אדם את בנייניו מהבל וקלפים, יום יום טורח ועמל יום יום הם נטרפים".

ועל כך ברשימה זו.

.

בונה אדם את בנייניו מהבל וקלפים

.

סיבוב בבריכה הנטושה בכפר מרדכי

במשך כעשר שנים פעלה בלבו של מושב כפר מרדכי, מדרום ליבנה, בריכת שחייה ששימשה את תושבי האזור. היא הוקמה בנקודה הגבוהה, תחילה לצורך השקית השדות ובסוף שנות ה-50 או ה-60 היא עוצבה כמו בריכת שחייה ולצדה הוקמו המתקנים הנדרשים לצורך פעילות שוטפת של קבלת קהל. יש כאן בריכת שחייה עם חלק רדוד וחלק עמוק, בריכת פעוטות, טריבונות ומבנים למלתחות, משאבות ומזנון.

כבר ארבעים שנה שהמתחם כולו נשכח ועזוב בין עצים ושיחים. לפני כמה שנים ראיתי תמונות של הבריכה, חיפשתי אבל לא מצאתי והפעם בעזרתו של שרון הגעתי סופסוף אל היעד.

ועל כך ברשימה זו.

.

בי בי ביבי

.

סיבוב בקונכייה האקוסטית בגן התקווה שתכנן צבי הקר

במהלך העבודה על המאמר שפרסמתי ועוסק בשכונת רמות פולין שתכנן האדריכל צבי הקר, גיליתי במקרה ידיעה קצרה על עבודה נוספת שהוא תכנן באותה עת. מדובר כנראה בעבודה הקטנה ביותר שתכנן האדריכל הנודע והראשונה שתכנן בתל אביב (השנייה והאחרונה היא מוזיאון הפלמ"ח). זוהי עבודה נשכחת מ-1978 שהוקמה בלבו של גן התקווה ונועדה לשמש קונכייה אקוסטית למופעים פתוחים לציבור. באותה תקופה החליטה "קרן תל אביב" כי שני פרויקטי הדגל שלה יהיו קונכיות אקוסטיות – אחת הוקמה באמפי וואהל בפארק הירקון והשנייה בגן התקווה. שני פרויקטים אלה מומשו לפי התכנית, פרויקט שלישי של הקרן שבמסגרתו תוכנן לקום בפארק הירקון ביתן מיוחד לתצוגת עבודות של אמנים צעירים לא מומש.

ולמרות שמדובר בעבודה קטנה, הקר לקח את אותה ברצינות גבוהה ויצר עשרות סקיצות שבעזרתן פיתח את הצורה הסופית של הקונכייה, שמזכירה את האלמנטים המחומשים שהרכיבו את שכונת רמות פולין. העבודה בוצעה בדיוק כפי שהוא תכנן אותה, ולא עברה שינויים משמעותיים מאז. עכשיו בימי הקורונה מוזר שהתאטראות והמוסיקאים לא מנצלים את המקום הזה למופעים.

ועל כך ברשימה זו.

.

"תקווה"

.

סיבוב בקיר אמנות בחדרה שיצר דורון בר-אדון

המצב העגום של מרכז חדרה מוכיח עד כמה משמעותית השפעתם של ראשי עיר שלא יודעים לנהל עיר. הרחובות נראים מיושנים ומרופטים ומרכז העיר התרוקן מכל תוכן. הגעתי לחדרה כדי לבקר בבית המשפט החדש. הקדמתי וביקרתי במרכז העיר אבל מדכא להסתובב בו ולא מומלץ לפתוח אתו את היום. בשוליים של חדרה יש שכונות חדשות ומטופחות, אבל את כל השאר מצאתי מוזנח. חריג הוא גן המייסדים שיצרו אדריכל הנוף צבי דקל ודני קרוון ובהמשך אקדיש לו רשימה נפרדת.

מהחזון והמורשת של החלוצים שהקימו את המושבה ב-1891 כמעט ולא נותר דבר. את רוב בתי המושבה הרסו לטובת בלוקים מכוסים בטיח שפריץ. גם ראשון לציון התפתחה ממושבה באופן דומה, גם שם זנחו את מרכז העיר לטובת שכונות חדשות במערב, אלא שבראשון בסופו של דבר דאגו גם למרכז הוותיק, פיתחו את אזורי התעסוקה והפכו חלק מהם ל"עיר הקניונים" ולכן היא ניצלה משקיעה כמו זו של חדרה.

בריכת המים ההיסטורית שהוקמה ב-1925 בנקודה הגבוהה ביותר בחדרה, נבלעה בשנות ה-50 בבריכה גדולה יותר. מגדל המים נבנה כאן כבר בשנות ה-30. פעם היה בחדרה ראש עירייה שאהב אמנות ולכן ב-1972 הזמין את דורון בר-אדון ליצור קיר אמנות בחזית בריכת המים.

ועל כך ברשימה זו.

.

הגיע הזמן לחתוך

סיבוב בבית העם ואתר ההנצחה לשואה ברגבה

"כמו רבים מהמעצבים של האנדרטאות גם הוא ביקש להדגיש את תפילת האדם המייחלת לחיים", כתב מוקי צור בפתח המונוגרפיה המוקדשת ליצירתו של האדריכל האדריכל חיליק ערד (2017-1927), חבר קיבוץ סער הסמוך. בדיקה מעמיקה גילתה כי על ערד נכפה רעיון עיצובי שאותו הגה גדעון פלג, מוותיקי רגבה. המיקום של אתר ההנצחה מ-1993 הוא יוצא דופן – לצד אמת המים התורכית שהוקמה בתחילת המאה ה-19 ונועדה להזרים את מי מעיינות כברי אל עכו. הנצחת זכרם של הנספים בשואה מבני המשפחה של תושבי מושב רגבה שבגליל המערבי לא היתה מקובלת על כל תושבי המושב, וייצגה בעיקר מאבק כוחני בין שתי קבוצות במושב.

ערד שעבד במשך ששה עשורים בתנועה הקיבוצית, התמקד בעיקר במבני ציבור ועל רבים מחדרי האוכל שתכנן כתבתי כאן. לבד מאלה הוא תכנן החל מ-1963 ועד 2011 שורה ארוכה של אתרי הנצחה. הנצחת המתים היתה קרובה ללבו של ערד, היות ובמלחמת העצמאות איבד את אחיו הבכור בקרב של שיירת יחיעם. כתבתי כאן בבלוג על כולם וזה אתר ההנצחה האחרון שמשלים את התמונה המלאה. נוסף על זה התעכבנו בבית העם שתכנן האדריכל גדעון שלינגר ונחנך ב-1960.

ועל כך ברשימה זו.

.

ולשתוק הרבה

.

סיבוב רביעי על מונוגרפיות של אדריכלים

לכבוד שבוע הספר שבוטל בחרתי להציג 11 מונוגרפיות שהוקדשו לאדריכלים בישראל, בעיקר כאלה שהמשותף להם הוא פעילותם במחצית השנייה של המאה שעברה ושרבות מעבודותיהם המוצלחות בוצעו בבטון חשוף. זו הרביעית בסדרה של שש רשימות (הקודמות: 1, 2, 3).

ספרים אלה, יותר מכל מהלך אחר, יוצרים את התשתית התודעתית למורשת המקצועית המקומית. חלק מהספרים נעדרים ביקורת והערכה, היות ולרוב היוזמה ומקור המימון לביצועם מקורם באדריכלים עצמם ובני משפחותיהם במקרה הטוב, או שהכותבים אינם מוכשרים להעריך את העבודות במקרה הפחות טוב. ועדיין, ניתן באמצעותם לזהות מגמות בהתפתחותה של האדריכלות וכן לשפר את ההיכרות וההבנה של הסביבה שבה אנו חיים. חלק לא מבוטל מהאתרים שמופיעים כאן בבלוג התגלו לי הודות לעיון בספרים אלה ולכן עבורי החשיבות שלהם היא עצומה.

הפעם בחרתי לפתוח עם שמואל מסטצ'קין בוגר הבאוהאוס ומבכירי האדריכלים שפעלו בתנועה הקיבוצית. אחריו באים עמיתיו האדריכלים שפעלו במסגרת הקיבוץ – חנן הברון מקיבוץ רעים, חיליק ערד מקיבוץ סער, מנחם באר מקיבוץ געתון ויבדל לחיים ארוכים פרדי כהנא חבר קיבוץ בית העמק. בהמשך מופיעים אדריכלים נוספים בני דורם ותל אביבים – מנחם כהן, נדלר-נדלר-ביקסון-גיל ולבסוף ישראל גודוביץ. את מרבית הספרים ניתן להשיג בחנות מרכז הבאוהאוס ברחוב דיזנגוף. גם אצל האדריכלים עצמם ובני משפחתם וכן בחנויות יד שנייה.

ועל כך ברשימה זו.

.

#4

.

סיבוב בבית אגד הנטוש

בדרך לשדרות יהודית לפגישה עם האדריכל דניאל אזרד לקראת הכתבה על הבניין שהוא תכנן בראשון לציון, שמתי לב שאין שום בעיה להיכנס לבית אגד הנטוש. תכולת הבניין נבזזה כמעט כולה ורק נותרו הדלתות. בגלל הרוח הפורצת מבעד לפתחים הדלתות נטרקות ללא הפסקה וההד האדיר שלהם בבניין מתגלגל בכל הקומות. למעשה הבניין חזר למצב של שלד. זה כבר כמה שנים שהבניין הוא חורבה לאחר שהדייר האחרון ששהה בו עזב. בקרתי בו לפני עשור בדיוק, כשהיה עוד כולו שוקק חיים כששימש את משרד הביטחון שהתפנה מאזור דרום הקריה וגם כתבתי עליו כאן.

בית אגד היה לאחד הטובים שתכננו האדריכלים שולמית נדלר, מיכאל נדלר ושמואל ביקסון. הוא נחנך במאי 1968 כבניין הנהלת קואופרטיב התחבורה אגד. כעת הוא עומד להריסה לטובת הקמתו של מגדל חדש. את האיכויות לבניין יצק האדריכל שמואל ביקסון שהתייחס לאדריכלות כמו לפיסול. אך אם ביקסון ראה בבניינים פסלים, הרי שהנדלרים אהבו לשלב בהם אמנות וכאן הם הזמינו את משה שטרנשוס שיעטר את חזית הצד של הבניין הפונה לרחוב בתבליט מתכת גדול, כזה שיעניק פרשנות מעט מופשטת למשמעות של חברת אגד. התבליט הזה הוסר לאחרונה.

ועל כך ברשימה זו.

.

הסוף

.

סיבוב בפרישמן פינת שפינוזה בתכנון זאב רכטר

עיון ברשימת התצלומים המופיעה בסיום ספרו החדש של הצלם והאדריכל יגאל גבזה, גילה לי בניין לא ידוע בתל אביב שתכנן האדריכל זאב רכטר. הבניין שאותו יזמה בעלת הקרקע ינטה חנצ'ינר, שוכן בפינת הרחובות פרישמן 53 ושפינוזה 2. הוא נבנה בסוף 1939 וחתם עשור פורה של האדריכל וגם בכלל של ענף הבנייה בתל אביב. באותה שנה פרצה מלחמת העולם השנייה והבנייה הפרטית בארץ הופסקה עד לתום המלחמה.

קומת העמודים המפולשת שהיתה לאלמנט אותו רכטר הצליח לחדש באדריכלות המקומית ולהשתמש בה לראשונה בבית אנגל (1933) שבשדרות רוטשילד, מופיעה כאן ופונה אל שני הרחובות. בהמשך, כשנכנסים מבעד לדלתות העץ והזכוכית, מגלים מבואה מרווחת ובה מדרגות מעוגלות שמוארות היטב. כל פרטי הנגרות והפרזול שרדו את 81 שנות קיומו של הבית שלא עבר מאז שיפוץ.

ועל כך ברשימה זו.

.

שעה נפלאה

.

סיבוב שלישי על מונוגרפיות של אדריכלים

בין ספרי האדריכלות שיוצאים לאור, בולטת נוכחותם של המונוגרפיות המוקדשות לפועלם של אדריכלים. חלק מאותם ספרים יוצאים לאחר מותם של היוצרים וחלקם עוד בחייהם. חלקם בחרו להשקיע ולהציג גם את הגותם, לפתוח פתח אל עולמם הפנימי ולחשוף את עקרונות התכנון שעל בסיסם הם עובדים. רבים מהאדריכלים בוחרים לפרסם ספרים שזו הגזמה לכנות אותם מונוגרפיות, אלה נועדו למעשה לצורכי שיווק ופרסום. ספרים כאלה מחלקים ליזמים, מהנדסי רשויות וגופים ציבוריים מתוך תקווה שיעלעלו בהם, יתרשמו מהתמונות הצבעוניות וכשתגיע העת יזמינו מהאדריכל עבודה, או לפחות יציעו להשתתף במכרז. בספרים אלה הטקסט הוא דליל ולא תמצאו בחינה מעמיקה של העבודות. ועדיין ניתן להתרשם באמצעותם מעבודות האדריכל.

לכבוד שבוע הספר שבוטל בחרתי להציג 11 מונוגרפיות וספרים פרסומיים שהוקדשו לאדריכלים בישראל, כאלה שעדיין פעילים. זו השלישית בסדרה של שש רשימות (הקודמות: 1, 2).

הפעם בחרתי לפתוח עם ברכה ומיכאל חיוטין שלאורך דרכם המשותפת פרסמו כמה ספרים ששניים מהם התמקדו בעבודתם. אחריהם באים האדריכלים ג'ויס אורון, עדה כרמי-מלמד, דינה אמר וקוריאל אברהם, דוד נופר, נילי פורטוגלי, אלי ארמון, אמנון בר אור ודוד קאסוטו – כולם אדריכלים פעילים שצברו כל אחד גוף עבודות מרשים וביקשו לסכם ולהמשיך בדרכם.

ועל כך ברשימה זו.

.

#3

.