חלון אחורילמעלה משעה הסתובבתי בשיכון שתכנן האדריכל אבא אלחנני ברחוב כורש בירושלים. לכאורה מבנה טורי פשוט, אלא שאלחנני היצירתי בנה כאן מבנה מורכב, סוג של מגדל אופקי, שמשך אותי עמוק אל תוככי הבניין המכיל מגוון רחב של שטחים משותפים.
אמנם לא מטופח כאן, ועם זאת ניתן להתרשם מהאיכויות האדריכליות, המגוון והמרחב שמאפשר מגוון של שימושים ופעולות. בנוסף, דאג האדריכל לקשר את הבניין לשני רחובות האורך המשיקים לו באמצעות רחבות, שבאחת מהן הוא הזמין את יגאל תומרקין לשלב בו עבודת בטון.
ועל כך ברשימה זו.
.
1965
.
קיבוץ מַסָּדָה היה מהקיבוצים הראשונים שהופרט, לאחר ששקע במשבר כלכלי וחברתי עמוק. ביום שישי שעבר עצרתי בו בדרך למוזיאון בית אורי ורמי נחושתן ומצאתי בו את חדר האוכל (1960) שתכנן האדריכל דב גלט בהשראת עמיתו למחלקה האדריכל מרדכי זברודסקי, ואת בית התרבות "בית ארלוזורוב" (1968) שתכנן האדריכל אריך ראש כשהם פרוצים ונטושים.
"בית ארלוזורוב" עדיין מכיל את כל הריהוט והציוד המקוריים ששולבו בבניין בעת הקמתו לפני יותר מיובל שנים. יש כאן מאות מושבי עץ שממתנים לקהל, מבואה מרווחת עם כל פרטי הנגרות וגם בחדר המקרין נותר הציוד המיושן והמקורי ורק המקרן חסר.
בצמוד להם, מצויה שכונה שבנייתה הושלמה ב-1986 ואותה תכנן האדריכל בני שוורץ. שכונה זו היתה ניסיון כמעט בודד לשכלל את סביבת המגורים בתנועה הקיבוצית והתבססה על דגם מגורים חדש ויוצא דופן שבוצע כמה שנים קודם לכן ובהיקף רחב ושלם יותר בקיבוץ הסמוך.
ועל כך ברשימה זו.
.
1968
.
כבר הרבה שנים שלא בקרתי באלוני אבא. בפעם האחרונה שהייתי כאן הסתובבתי בבית-העם, לא הטמפלרי מלפני 110 שנה, אלא זה המאוחר שהקימו בשנות ה-70 התושבים הישראלים. גם הפעם, בדרך לאירוע בקיבוץ השכן, עצרתי באלוני אבא כדי לשוב ולבקר באותו בית-עם. אלא שלא הצלחתי למצוא אותו. הסתובבתי במושב והוא חמק ממני. מה שכן מצאתי היתה הבריכה הנטושה.
הבריכה מוקפת בשתי חומות כמעט בלתי עבירות. האחת מורכבת מצמחייה צפופה במיוחד והשניה היא גדר מתכת עם דוקרנים. היא ממוקמת ממש במרכז המושב, בסמוך לרחוב הראשי ומול המזכירות. שני דברים מרשימים בה במיוחד: הגודל ופסל בטון שהעלה ירוקת ומוסיף למקום המת הזה חיים.
ועל כך ברשימה זו.
.
50'
.
הצניעות והצבעוניות שמאפיינים את ספרו המונוגרפי של האדריכל ז'קי לוי, מייצגים את דמותו אך גם את יצירתו המתפרסת על פני ששה עשורים. הספר "ז'קי לוי – אדריכל שלא בנה אף מגדל" מאפשר ללמוד על פרויקטים שאמנם לא זכו לפרסום ולא סומנו כאייקונים אדריכליים יוצאי דופן, אך הם מייצגים עבודה מגוונת ורחבה, אדריכלות יומיומית שראוי להתעכב עליה.
דרך התפתחותו ועשייתו המקצועית המוצגת בספר, משתף לוי עם הקורא את לבטיו בעבר ואת הבחירות היותר והפחות מוצלחות שעשה בדרכו כאדריכל. כאן מתגלה כי הוא עבר כמה תחנות מעוררות עניין: החל מלימודים בטכניון, דרך עבודתו המוקדמת כאדריכל שכיר במשרדי האדריכלים של אברהם יסקי, סעדיה מנדל ורוברט בנט. בהמשך בעבודה עצמאית כאדריכל צעיר המחפש את דרכו ומקים גם חברה לעיצוב וייצור רהיטים, ועד לעבודותיו הבוגרות.
ועל כך ברשימה זו.
.
2016
.
בשנות ה-60 הקירבה למשרדי ממשלה, לאיגודים מקצועיים ולסוכנות היהודית היתה הסיבה להקמתו של בית תנועת הקיבוץ הארצי בבמיקומו הנבחר. לתכנון הבניין ברחוב לאונרדו דה וינצ'י בתל אביב נבחר האדריכל שמואל מסטצ'קין, בוגר הבאוהאוס ומי ששימש בתפקיד אדריכל ראשי של המחלקה הטכנית בתנועה.
ב-2021 אין כבר משמעות לקרבה הפיסית וכנראה שלתנועה אין כבר צורך בנוכחות במרכז העיר הגדולה. לכן, החליטה הנהגת התנועה הקיבוצית להוציא את משרדיה ממרכז תל אביב ולהעתיקם אל מתחם התעסוקה שבקיבוץ יקום (במקור נקרא המתחם "יורו פארק" וכיום הוא נקרא "מתחם העסקים Greenwork"). הבניין ההיסטורי והלא כל כך וותיק החליף אם כן ידיים ולפי ההסכם עבר ל-25 השנים הקרובות לידיה של חברת נדל"ן.
הקיבוצניקים עזבו כבר לפני כמה שבועות וכעת, באמצעות "סטודיו תכלת", מפנים מהבניין קרוב למאה יצירות אמנות, שאותן יצרו אמני הקיבוץ הארצי במיוחד לבניין בעת הקמתו. כך שולבו כאן עבודות של אמנים כמו שמואל כץ, רודא ריילינגר, שרגא ווייל, ג'ין מאיר ומשה סעידי. קפצתי לסיבוב בבניין בעת פירוק העבודות והסתובבתי קצת בין הקומות הנטושות.
ועל כך ברשימה זו.
.
2021-1969
.
שנים של הזנחה ותוספות שונות ומשונות לא היטיבו עם בית התרבות של קיבוץ אשדות יעקב איחוד, שתכננו המהנדס יוסף אידלמן והאדריכל שמואל ביקלס – חברי צוות הלשכה הטכנית של תנועת הקיבוץ המאוחד. בשעתו היה אידלמן חבר קיבוץ יגור וביקלס חבר קיבוץ תל יוסף. בית התרבות שנחנך ב-1940 פעל במתכונתו המקורית רק שנים אחדות. הוא הוסב לשימושים אחרים וכיום משמש כולו לארכיון הקיבוץ.
המבנה מתייחד בצורתו הודות למרפסת ההיקפית שרק חלק ממנה נותר חשוף. פרט נוסף ומרשים שניתן למצוא בו הוא ציור קיר מאוחר ששילב הצייר וחבר הקיבוץ בשעתו אריק קורן, שהתמחה בטכניקת הסגרפיטו. כעת מבקשים בקיבוץ לגייס את המימון לשימור המבנה והשבת מראהו המקורי. כשלב ראשון בתהליך הוזמן האדריכל בצלאל רינות לערוך תיק תיעוד, שהוביל את רינות לחקור את קורותיו וערכיו של המבנה.
ביום שישי 7.1 בשעה 10:30 אדריך סיור שיפתח בביקור מודרך בשתי התערוכות שאצרתי במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. בחלקו השני של הסיור נצא מהמוזיאון ונבקר בשני ציורי הקיר שיצר אריק קורן באשדות יעקב איחוד: בבית התרבות שיפתח במיוחד ובבית קרפ.
ועל כך ברשימה זו.
.
1940
.
ההיקף העצום של אייקונים אדריכליים שתכנן לאורך מאה השנים האחרונות ולאורך הדורות משרד רכטר אדריכלים על הרכביו השונים, הוא קשה להתמודדות כשבאים לסכם ולהעריך. אלא שהצלחה בהתמודדות נרשמת כעת בתערוכה החדשה שמוצגת החל מהערב במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. כאן אפשר להיחשף באופן יסודי לנתח מיצירתו של המשרד הוותיק בישראל, כזה שמתמקד במבנים להצגת אמנות.
על אף שהאמנות היתה קרובה ללבם של שושלת רכטר-זרחי-פרי, תכנון מבנים אלה לא היה הקורפוס העיקרי בעבודת המשרד. עם זאת, מוצגות בתערוכה קרוב לעשר עבודות שתכנן המשרד, חלקן בוצע וחלקן לא. התערוכה עצמה, רכטר: מוזיאון בעיר קטנה במזרח התיכון ושאותה אצרה האדריכלית דנה גורדון, מוצגת במוזיאון הרצליה שאותו תכנן המשרד בשנות ה-70 וחזר והרחיב בשנת 2000.
ועל כך ברשימה זו.
.
2021
.
פעמיים הספקתי להסתובב באתר הבנייה של מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית (1, 2) והתרשמתי מהמבנה יוצא הדופן שצמח לצד רחוב אבא הלל. לאחר שהיה סגור במשך ארבע שנים ועבר תהליך של חידוש והרחבה יתקיים ביום חמישי טקס הפתיחה למוזיאון.
הבוקר הסתובבתי בבניין עם האדריכלים מאירה קובלסקי וצבי אפרת, שהסבירו כי הם גאים במיוחד בפרויקט שבמסגרתו הצליחו לקחת בניין קיים, לאמץ את מאפייניו ולשכלל אותו. הם אמנם כבר הספיקו לבצע מהלך דומה בלפחות שני מוזיאונים שהם חידשו, מוזיאון ישראל בירושלים ובית לוחמי הגטאות, אלא שכאן הם גם יצרו אייקון ציבורי שמתאים לסביבה המתחדשת, הצפופה והסואנת.
ועל כך ברשימה זו.
.
2021
.
בדרך חזרה מסיור בשתי התערוכות שאצרתי ומוצגות כעת במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן שבעמק הירדן, הוביל אותי הווייז דרך רחובות משניים בטבריה והופ לפני ניצבים בתי שכונת קרית משה שסתם כך אין סיכוי שמגיעים אליה.
קרית משה היא עוד אחת מהשכונות המוזנחות בטבריה, עיר שכולה שקועה בעליבות הדרדרות בלתי פוסקת, ממש עיר בלי הפסקה. מפתיע אותי כל פעם מחדש כיצד העיר היחידה בישראל ששוכנת על חוף הכנרת, מול הרי גולן, ובה יש מלונאות, עיר עתיקה וגם קברי צדיקים, הצליחה להחריב את הכל ועשתה זאת באופן היסודי ביותר. בשנות ה-70 היו עוד מי שתלו תקוות בטבריה ולבד מבתי מלון חדישים הקימו בה שכונות חדשות ובהן את שכונת קרית משה שאת חלקה הגדול והעיקרי תכנן האדריכל יהודה פייגין, מבכירי מתכנני בתי המלון בישראל.
בתכנון הפרויקט שילב פייגין את הצייר והפסל פנחס עשת, שבימים מוקדשת לו תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד. עשת עיצב בחזיתות המבנים את מסתורי הכביסה, וכך העניק למבנים את זהותם ואת ערכם האמנותי. העירייה בשיתוף משרד השיכון מקדמים התחדשות עירונית שסביר להניח תכניס קצת כסף לכמה פונקציונרים, תוסיף דירות, תחדש לרגע (ורק לרגע) את הסביבה, אבל לא תוביל את השכונה או את טבריה לשום מקום שהיא לא מכירה וההדרדרות תמשיך.
ועל כך ברשימה זו.
.
70-80
.
אני מזמין אתכן ואתכם לאירוע "קרמיקה ארכיטקטונית" שיתקיים לכבוד משה סעידי. האירוע שיערך ביום שישי הבא (24.12 בשעה 11:00) במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן שבקיבוץ אשדות יעקב מאוחד, יכלול לבד מסיור שיתמקד בתערוכה שאצרתי "משה סעידי: קיר אמן", גם רצף של הרצאות קצרות שיתמקדו ביצירתו של סעידי ובכלל בקרמיקה ישראלית.
ועל כך ברשימה זו.
.
24.12.2021
.
הכניסות המרשימות בשני קצותיו של הבניין השוכן על שני מגרשים צמודים ברחוב בלפור 24 ו-26, הן מהייחודיות בעיר. המבנה מ-1937, שנקרא במקור "בית ירוזלימסקי" ותוכנן בידי האדריכל מיכאל פלאטו (שלא הצלחתי לגלות עליו פרטים נוספים לבד מזה שתכנן את הבניין שלפנינו), לא עבר כל שיפוץ מאז נחנך לפני קרוב ל-85 שנה אך הוא הוכרז לשימור.
נותרו בו כמעט כל פרטי הבניין המקוריים, אך בעוד שחלקו המזרחי מוזנח באופן קיצוני, הרי שזה המערבי מטופח טיפה ואפילו מזרקת המים שלצד הכניסה פועלת. בעקבות ספרו של הצלם יגאל גבזה קפצתי עם איתי לסיבוב ביום חמישי האחרון (שסיפר שיונתן, בנו, אוהב את בריכת הנוי).
ועל כך ברשימה זו.
.
1937
.
כשלאחרונה הוכנה תב"ע לקבוצת דגניה א', אם הקבוצות שהוקמה ב-1910, היה מי שדאג שבית הילדים הראשון ביקבוץ שהיה גם הראשון שהוקם בתנועה הקיבוצית, לא יכלל ברשימת המבנים המיועדים לשימור. התנועה הקיבוצית כחברה שיתופית וולנטרית ואוטופית היא ככל הנראה החידוש המשמעותי ביותר שהיה לישראלים לתרום לאומות העולם בעת החדשה. מערכת החינוך שהקימה היתה לאחד המרכיבים המרכזיים, והרצון לחסל את המקום שבו החלה להתגבש התשתית החינוכית של התנועה וללא כל דיון הוא מחדל שאותו יש לתקן.
המבנה המוזנח עבר שינויים לאורך קרוב למאה שנים. הוא נבלע בתוך כמה תוספות וניצב כיום נטוש ועזוב. עדיין ניתן לזהות את איכויותיו, אך חשוב מכל הוא התוכן שהתגבש בו. ניתן אולי להבין את המבקשים להרוס – הקרקע שעליה הוא ניצב מבוקשת במיוחד אודות לקרבה לכנרת, נוף האגם והרי הגולן הנשקפים ממנו.
ברשימה זו אני מציג מבנה נוסף – גן הילדים של הקיבוץ שאותו תכנן האדריכל לאופולד קרקואר. המבנה שמתאפיין בשימוש בגזעי עצי ברוש כחומר בנייה מרכזי, הוסב כבר לפני שנים לחדר חוגים ומצבו מצוין לעומת המבנה הראשון שמופיע כאן. רק לאחרונה בעקבות התפרצות הקורונה והצורך בתוספת גן לקיבוץ, חזר לייעודו המקורי המבנה יוצא הדופן שתוכנן במיוחד לילדים.
ועל כך ברשימה זו.
.
1927 / 1943
.
שתי עבודות לא מרכזיות במיוחד משכו את תשומת ליבי ביצירתו של משה סעידי. לאחרונה פתחתי במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן שבקיבוץ אשדות יעקב מאוחד את התערוכה "משה סעידי: קיר אמן" שאותה אצרתי ומוקדשת לקירות האמנות מקרמיקה שיצר סעידי לאורך יובל שנים.
העבודה הראשונה שמשכה את תשומת ליבי היא מוקדמת ונוצרה ב-1968 לצורך המועדון לחבר שנפתח באותה עת בקיבוצו, במבנה ששימש עד אז כבית ילדים ותכנן אותו במקור האדריכל זאב רכטר. העבודה השנייה נוצרה ב-2016 לחזית המועדון במושב ערוגות שאותו תכננה האדריכלית דבי פורת, והיא למעשה קיר האמנות האחרון שיצר סעידי.
כמעט יובל שנים מפריד בין שתי היצירות. קיים דימיון ביניהן, אלא שההבדלים ביניהן מייצגים את השינויים שחלו כאן במהלך השנים.
ועל כך ברשימה זו.
.
1968 / 2016
.
עם כל הכבוד לתערוכה של יאיוי קוסאמה במוזיאון תל אביב, הרי שביָד וָשֵׁם בירושלים תמצאו מקום שהקדים אותה ב-35 שנה. אלא שבשונה מהתערוכה של קוסאמה שבאה לביקור קצר ועוד רגע תלך כשהיא מותירה אחריה תורים בלתי נגמרים, האתר שלפניכם לא זז לשום מקום והוא ריק ממבקרים.
מאז פתיחתו של המוזיאון המרכזי ביד ושם ב-2005, צללו כל שאר אתרי הזכרון שקדמו לו ביד ושם לשכחה ונראה שהיקף המבקרים בהם צנח. לרוב תמצאו בהם קבוצות שאותן מובילים מדריכים, אך הקהל הרחב מפספס אותם במסלול הביקור כשהמיקוד הוא במוזיאון. אחד מאותם אתרים נשכחים הוא "יד לילד" – הפרויקט הראשון שתכנן האדריכל משה ספדיה עוד בשנות ה-70 אך בנייתו הושלמה רק ב-1987.
החשיבות של "יד לילד" היא בעיקרה בשינוי הדרמטי שנוצר בשפה החזותית של ההנצחה והזיכרון – משפה מופשטת או לעומתה ישירה, השתנתה השפה לחיזיון רב-רושם. ספדיה יצר במערה תת-קרקעית מבוך של מראות שיוצרות משחקי שקיפות והשתקפות ודרכן נראים חמישה נרות כמיליוני נקודות אור מרצדות אל הנצח.
ועל כך ברשימה זו.
.
1987
.
אני שמח ונירגש להזמין אתכם לשתי תערוכות חדשות שאצרתי ויפתחו שתיהן במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן שבקיבוץ אשדות יעקב מאוחד (אגב, זה המוזיאון השלישי שנבנה בארץ). התערוכה הראשונה והעיקרית מקום, אדריכל, אמן: שילוב אמנות באדריכלות ישראל מתמקדת באחת התופעות היפות שהיו כאן ונעלמו. תופעה שייצגה אמנים מוכשרים ואדריכלים יצירתיים. התערוכה השנייה, משה סעידי: קיר אמן, צמחה מתוך התערוכה העיקרית, והיא עוסקת בקירות הקרמיקה שיצר משה סעידי, חבר קיבוץ כפר מנחם, לאורך חמישים שנה.
למעשה קבלתי את הרשות להשתלט על כל שלושת אולמות המוזיאון. בנוסף, קבלתי את הרשות לפרסם שני קטלוגים. את התערוכות אפתח באירוע שיתקיים במוזיאון בשבת הבאה (27.11, 12:00).
ועל כך ברשימה זו.
.
2021
.
2021
.
הסיור קרב ובא! ביום שישי הקרוב (19.11) בשעה 13:00 במסגרת אירועי "בתים מבפנים" שיתקיימו בירושלים. נקודת מפגש: גן הלבנון ברחוב אברהם יערי, גילה. בסיור תשתתף רחל נצר – מתכננת אורבנית קהילתית המלווה את השכונה שתספר על מצבו של כל אחד מהמבננים כיום ומה מתוכנן.
בחרתי שלושה מבננים שבאמצעותם בקשו האדריכלים להמציא מחדש את סביבת המגורים המקומית. אדריכלים אלה חזרו והתבוננו בבנייה הירושלמית, בחנו את יחסי השכנות והזהות השכונתית, התייחסו לנושאים כמו טופוגרפיה, ביטחון ותנועה והם כמעט ונכנעו לתכתיבים חומריים. התוצאה שנויה במחלוקת, אבל ללא ספק היה זה הרגע האחרון באדריכלות הישראלית שבה המדינה באמצעות משרד השיכון עודדה יצירתיות אדריכלית, רגע אחרון שבו ניתנה לאדריכלים יד חופשית לתכנן סביבת מגורים חדשה, והם ניצלו אותה הודות לכשרונם וניסיונם.
במבננים שתכננו האדריכלים רם כרמי, אריה ואלדר שרון ומשה לופנפלד וגיורא גמרמן, מהגדולים שנבנו בגילה במהלך שנות ה-70, תמצאו רחובות פנימיים, סמטאות, כיכרות, מדרגות שהופכות למסלול חגיגי, קשתות, שערי כניסה ובעיקר תפיסה מערכתית שהופכת את המעבר בהם לחוויה יוצאת דופן.
.
19.11.2021
.
לכבוד 70 שנה לגבעת חביבה – המוסד שהוקם כמרכז לאידאולוגיה והכשרה של תנועת הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר, פרסם יובל דניאלי, אמן והיסטוריון אמנות ואדריכלות קיבוצית, את הספר "גבעה ורוח בה" המוקדש לסיפור התפתחותו של המקום. בין השאר הוא מתעכב על המבנים שתוכננו בגבעת חביבה – החל מהמתחם המוקדם שתכנן האדריכל ריכרד קאופמן, דרך מבני המחנה הבריטי ועד הבינוי הייעודי למוסד שאותו תכננו בעיקר האדריכלים שמואל מסטצ'קין וחיליק ערד מהמחלקה הטכנית של קיבוצי השומר הצעיר.
תמצאו כאן מבנים שונים בצורתם ובשימושם, אך רק שלושה כאלה שהם יוצאי דופן במיוחד – חדר האוכל (הבריטי) הספרייה (מסטצ'קין) ומרכז יהודי-ערבי לשלום שנחנך ב-1988 בתכנונו של האדריכל חיליק ערד, חבר קיבוץ סער. המבנה שבו אגף מרכזי בצורת מתומן, מכיל חדר לאירוח ולדיון שבו ערוך ארגון הישיבה באופן שוויוני (חוץ כמובן מזה שיושב ליד הדלת ויכול להסתלק במהירות). לצד הבניין שני מבנים נוספים בתכנונו של ערד שגם עליהם אתעכב כאן.
ועל כך ברשימה זו.
.
1988
.
ניתן להתעכב וללמוד ממרבית סביבות המגורים שנבנו בשכונת גילה לאורך השנים, ואל המיוחדים שבהם אני מזמין אתכם לסייר. במסגרת אירועי "בתים מבפנים" שיתקיימו בירושלים, אוביל בהם סיור ביום שישי (19.11) בשעה 13:00. נקודת מפגש: גן הלבנון ברחוב אברהם יערי, גילה. בסיור תשתתף רחל נצר – מתכננת אורבנית קהילתית המלווה את השכונה שתספר על מצבו של כל אחד מהמבננים כיום ומה מתוכנן.
בחרתי שלושה מבננים שבאמצעותם בקשו האדריכלים להמציא מחדש את סביבת המגורים המקומית. אדריכלים אלה חזרו והתבוננו בבנייה הירושלמית, בחנו את יחסי השכנות והזהות השכונתית, התייחסו לנושאים כמו טופוגרפיה, ביטחון ותנועה והם כמעט ונכנעו להתכתיבים חומריים. ההיבט של פיתוח נוף הוא אחד מהחלשים בגילה ונראה שהאדריכלים לא ממש התעניינו בנושא. בתקופת התכנון הם נפגשו מעת לעת ודנו יחד בתכניות שערכו, ביקרו זה את זה, שינו ושיפרו. התוצאה שנויה במחלוקת, אבל ללא ספק היה זה הרגע האחרון באדריכלות הישראלית שבה המדינה באמצעות משרד השיכון עודדה יצירתיות אדריכלית, רגע אחרון שבו ניתנה לאדריכלים יד חופשית לתכנן סביבת מגורים חדשה, והם ניצלו אותה הודות לכשרונם וניסיונם.
במבננים שתכננו האדריכלים רם כרמי, אריה ואלדר שרון ומשה לופנפלד וגיורא גמרמן, מהגדולים שנבנו בהתנחלות גילה במהלך שנות ה-70, תמצאו רחובות פנימיים, סמטאות, כיכרות, מדרגות שהופכות למסלול חגיגי, קשתות, שערי כניסה ובעיקר תפיסה מערכתית שהופכת את התנועה בהם לחוויה יוצאת דופן.
ועל כך ברשימה זו.
.
70'
.
חלון אחורי 