סיבוב בספרייה למוסיקה שתכננה נילי פורטוגלי בבית אריאלה

יש כמה מקומות יוצאי דופן בבית אריאלה: חדר העבודה של אחד העם, אוסף התמונות, ארכיון התאטרון וגם החצר הפנימית. יוצאת דופן היא הספרייה למוסיקה שהוקמה בשטח ששימש עד 1991 למחסן והפך הודות לתרומת משפחת גיטר לאחד המקומות הנעימים והמבוקשים בספרייה.

עיצבה את הספרייה האדריכלית נילי פורטוגלי, מי שהצליחה לגבש את השפה העיצובית המובהקת והמורכבת ביותר באדריכלות הישראלית. למרות שהיא מתכננת כבר מסוף שנות ה-70, רק מעטים מעבודותיה נבנו, ולכן כל עבודה שיצרה, גם אם לא הושלמה לפי שביעות רצונה, ראויה לסיבוב. למרות השינויים שחלו בספרייה למוסיקה ב-27 השנים האחרונות, היא הצליחה לשמור על מהותה המקורית.

ועל כך ברשימה זו.

.

דרור לנפש, פת לדל

.

סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ מעיין ברוך

קול שירה נעים של נערות עלה מחדר האוכל בשעת צהריים מוקדמת של יום ששי. הבניין מסתתר מאחורי צמרות העצים ובקושי נצפה ממגרש החנייה. השירה מתערבבת עם ציוצי הציפורים מבין העצים הוותיקים ומזכירה במשהו את ציור שירת המלאכים בגן עדן. טיפסתי אל חדר האוכל שכבר שנים אינו מתפקד לייעודו המקורי ושם מצאתי את האולם הגדול והריק שטוף קרני שמש, ובמרכזו קבוצת נערות, יחפות ורכונות בריכוז על גיליונות נייר רחבים, עסוקות ביצירת תפאורה לקראת טקס יום העצמאות הקרב ובא.

זהו אחד משני חדרי האוכל שתכנן האדריכל ארטור גולדרייך (2011-1929) בתנועה הקיבוצית (השני הוא במעלה החמישה). בנייתו הושלמה ב-1975 בליבו של קיבוץ מעיין ברוך השוכן 400 מטרים מגדר הגבול המפרידה בין ישראל ובין לבנון, בעמק שבין הרי הגליל והרי הגולן. היות וסיפורו של חדר האוכל במעיין ברוך נשזר בסיפור חייו האישי של גולדרייך ברשימה זו אביא את סיפורם של השניים. הסיפור המלא של גולדרייך וגם של רעייתו המעצבת תמר דה שליט, יפורסם בספר שיצא בהמשך השנה, אותו עורך ד"ר צבי אלחייני וילווה תערוכה גדולה שהוא אצר במוזיאון הרצליה.

ועל כך ברשימה זו.

.

ארץ נוי אביונה

.

ספר חדש על אדריכל שמעון פובזנר

לאחר עבודה של שנה וחצי יצא לאור הספר: שמעון פובזנר, אדריכל בהוצאת דביר. הספר אותו כתבתי עם האדריכל ד"ר צבי אלחייני, חושף כארבעים שנות יצירה של אחד האדריכלים הפוריים ביותר שפעלו כאן בשלהי המאה הקודמת. עד פרסום הספר הכרתי רק מעטות מהעבודות של פובזנר, וההזדמנות לגלות את כל שאר העבודות שתכנן, לרבות אוסף השרטוטים העצום שהותיר אחריו ונשמר לאורך כלה שנים – הפכו את העבודה לתהליך מרתק בפני עצמו.

התוצאה היא ספר של 355 עמודים המציג את גישתו המובהקת של פובזנר (1999-1919). הספר נמכר כעת בכל חנויות רשת "צומת ספרים" וכן בחנויות הספרים הפרטיות ומחירו 128 שקלים (בחנות אדרבא בירושלים מחירו 90 ש"ח). אפשר גם באתר של סטימצקי ובאתר bookme.

ועל כך ברשימה זו.

.

עכשיו בחנויות: שמעון פובזנר, אדריכל (הוצאת דביר)

.

סיבוב בחצר הפנימית של ספריית בית אריאלה

לב ליבה של ספריית בית אריאלה היא חצר פנימית. חצר של בטון, זכוכית ואור. המבקרים בספרייה יכולים לגלות אותה רק אם יתקרבו למסכי הזכוכית המצויים בשוליים של אולמות העיון, הם יכולים לראות אותה אך לא לחדור לתוכה. עובדי הספרייה הם היחידים שגם יכולים להיכנס אליה ישר מהמשרדים שמקיפים את החצר.

בניין ספריית בית אריאלה שנחנך ב-1977 בתכנון האדריכלים משה לופנפלד (2010-1931) וגיורא גמרמן (2015-1927) הוא מבנה הציבור המרשים והגדול ביותר שתכנן המשרד שפעל בתל אביב במשך יותר מ-40 שנה. השניים זכו בתכנונו לאחר שהצעתם נבחרה למקום הראשון בתחרות אדריכלים שהתקיימה ב-1967 ואליה הוגשו יותר מארבעים הצעות. זה גם הבניין המורכב והבולט שלופנפלד וגמרמן תכננו, ועל כל אחד מחלקיו ניתן לכתוב כאן רשימה. הפעם אסתפק בחצר הפנימית.

ועל כך ברשימה זו.

.

אברותיה קלות

.

סיבוב בתי ספר 26: מקיף שייבר בבית שמש שמשמש היום ישיבה תיכונית חרדית

התלמידים היו שקועים בתפילת מנחה בבית המדרש שבקומה העליונה, ששימש במקור חדר אוכל לתלמידי בית הספר המקיף על שם שייבר. מאז נסגר בית הספר הוא משמש למוסד חרדי בו לומדים לבגרויות (כולם אשכנזים ורובם דוברי אנגלית), גני ילדים (אליהם לא נכנסתי) ושליש ממנו נטוש. ההווה הזה הוא העתיד של פעם. לכן חמוד לקרוא את הכרזתו של זלמן ארן, שר החינוך אז, בטקס פתיחת בית הספר שהתקיים בראשית שנת הלימודים בספטמבר 1966: "אין זו מליצה אם נקבע כי במפעל זה אנו מקימים את העתודות ואת העתידות של אזורי הפיתוח בישראל".

בית הספר נבנה כמודל חלוצי בתחום מוסדות החינוך העל-יסודי בתכנונם של האדריכלים משה לופנפלד וגיורא גמרמן. היה זה פועל יוצא למדיניות חדשה שהנהיג משרד החינוך ברשותו של שר החינוך זלמן ארן. הוא ביקש לצמצם את הפערים החברתיים שהיו קיימים אז בחברה הישראלית ובלטו בעיקר בעיירות הפיתוח. כך, ניסה ארן להקים בתי ספר שישלבו לימוד מקצוע עם לימודים עיוניים, ובמקביל להעניק למבנה הפיסי של בית הספר פרשנות חדשה.

ועל כך ברשימה זו.

.

קשת

.

סיבוב בחנות הספרים שתכנן ג'יימס סטרלינג בביאנלה של ונציה

חנות הספרים בגני התערוכה של הבינאלה בונציה, היא המבנה הבולט ביותר בסביבת הכניסה. הגג המצופה בלוחות נחושת ירקרקה והגוף המוארך מרכיבים יחד מבנה שלא מפספסים. אבל הגימיק העיצובי לא עוזר. המבקרים מדלגים עליו וממשיכים לביתנים האטרקטיביים, ואת חנות הספרים הם מותירים ריקה מאחור. 

האדריכלים ג'יימס סטרלינג (1996-1926) ומייקל ווילפורד (נולד ב-1938) תכננו את המבנה כביתן קבוע שנפתח ב-1991 לכבוד הביאנלה החמישית לאדריכלות שנערכה באותה שנה. כך למזלם של חובבי האדריכלות, הצטרף ביתן חדש וייחודי לביתנים הקלאסים שהוקמו במתחם, ובראשם אלה שתכננו האדריכלים קרלו סקרפה, אלוור אלטו, סברה פן וגם זאב רכטר.

ועל כך ברשימה זו.

.

מבעד למראה

.

סיבוב במתחם ההסתדרות בראשון לציון

כבר שנים ארוכות שגופים ציבוריים כמו ההסתדרות, מוכרים נכסים לכל המרבה במחיר מה שמוביל למחיקתם. סביר להניח שגם מתחם ההסתדרות בראשון לציון הוא לא יוצא דופן וגם עליו מרחף איום קיומי. הקמתו של המתחם, שהבניין המרכזי שבו נחנך בדצמבר 1953, היתה ציון דרך בהתפתחותה של ראשון לציון, ומהלך נוסף בהפיכתה לעיר מרכזית באזור. כמו בכל הערים האחרות, גם כאן בחרה ההסתדרות, הרבה לפני מוסדות הממשל, להקים קירייה שכינסה את מנגנוני השליטה שלה בכל תחום: עבודה, תרבות, מגורים, פנאי נופש – וכל זאת לצד אחד ממפגשי הרחובות הסואנים בראשון לציון – רוטשילד וז'בוטינסקי.

את המתחם כולו תכננו צמד האדריכלים אנדריי לייטרסדורף ואיליה בלזיצמן, לאחר שזכו בתחרות שהתקיימה ב-1951. על בית התרבות שתכננו השניים במושב חירות ונחנך ב-1957, כתבתי כאן בעבר. במהלך שותפות פוריה שנמשכה 32 שנים, עד לפטירתו של לייטרסדורף, תכננו השניים בין השאר כמה עשרות מבני הסתדרות כשזה בראשון לציון היה מהגדולים שבהם. כיום הוא התרוקן כמעט לגמרי מכל אותם מנגנונים ומשמש בעיקר כמרכז פנאי לאוכלוסיה מבוגרת.

ועל כך ברשימה זו.

.

החזון והמציאות

.

סיבוב שביעי על תמונות אדריכלים

במהלך השנים יצא לי להפגש ולשוחח עם הרבה אדריכלים ואדריכלי נוף. בגלל שרציתי שבמאמרים לא רק יובאו ציטוטי המתכננים אלא גם ניתן יהיה לראות אותם, וצלמי האדריכלות לא צילמו אותם, אז לקחתי על עצמי את האחריות. יצא שצברתי תמונות אדריכלים ולפני כמה חודשים התחלתי להציג כאן סדרת רשימות עם אותן תמונות. 25 אדריכלים ואדריכלי נוף שצלמתי בשנים האחרונות מופיעים כאן.

זו רשימה שביעית (1, 2, 3, 4, 5, 6) שנפתחת עם האדריכל רנדי אפשטיין – שותף במשרד קולקר-קולקר-אפשטיין (עופר קולקר מופיע בהמשך הרשימה). את הרשימה חותם האדריכל חיים דותן, אותו צלמתי בהרצאה קצרה במוזיאון תל אביב לאמנות ובה הציג את הביתן שבנה והרס באקספו שהתקיים ב-2010 בשנגחאי.

ועל כך ברשימה זו.

.

כלים

.

סיבוב באולם גולן ובאנדרטה לחביבה רייק שבגבעת חביבה

קמפוס גבעת חביבה הוא אחד מהקמפוסים שהפעילה ההתיישבות העובדת באמצעות הקיבוץ הארצי. דומים לו היו מדרשת רופין, בית ברל, סמינר אפעל, סמינר אורנים וסמינר הקיבוצים. בכל אותם קמפוסים ניתן למצוא אחידות ודוגמאות לאדריכלות האופיינית להתיישבות, לכן לא מפתיע לגלות שגבעת חביבה נראה כמו קיבוץ לכל דבר. האדריכל שמואל מסטצ'קין, בוגר הבאוהאוס, היה אדריכל הבית של הקמפוס. בשנות ה-70 הוא העביר את התפקיד לעמיתו האדריכל חיליק ערד, חבר קיבוץ סער.

על תשתית של בסיס צבאי בריטי (מחנה 84) הוקמה גבעת חביבה, וחלק מהבניינים הבריטים משמשים את המקום עד היום. אולם ההתכנסות והמופעים שתכנן מסטצ'קין ונחנך ב-1969 הוא חוליה מרכזית בקמפוס – הוא שוכן לצד המדשאה המרכזית, ולצד מבנה הספרייה ההיסטורי שתכנן עשרים שנה קודם לכן. לרוב האולם נעול, אבל למזלי בדיוק הגיעה קבוצת מנקות שפתחו את המקום והחלו במלאכתן. לא רחוק ממנו מצויה האנדרטה שתכנן ערד ב-2009 והיתה לעבודה האחרונה שתכנן בחייו.

ועל כך ברשימה זו.

.

אחר הצהריים ובחוץ העולם מתרוצץ

.

סיבוב באנדרטת הטייסים בגן העצמאות

ציפור הפלדה שמתנוססת בקצה גן העצמאות מקסימה אותי בכל פעם שאני חולף על פניה ותמיד נעצר להתבונן בה ובנוף לכמה דקות. הגנן העירוני אברהם קרוון עיצב את גן העצמאות כך שנוף הים נסתר למבקר הבא מכיוון רחוב הירקון, ורק כשמגיע לקצה הגן אז נחשף לקו האופק המרהיב וחופי הרחצה של העיר. היה זה ככל הנראה הגן היצירתי והמקורי ביותר שיצר קרוון אותו הוא כינה "גן של חוף ים". גן מלאכותי שנראה כאילו היה פה תמיד ומתייחס לסביבתו הקרובה והרחוקה. לא רק את הצמחייה, אפילו את סלעי הכורכר הביא לכאן קרוון מאינספור מקומות לאורך מישור החוף והמאמץ ניכר עד היום, גם לאחר עבודות החידוש שנערכו בתחילת העשור הנוכחי.

בנובמבר 1952 נחנך הגן המשתרע על פני 53 דונם. במקביל נערכה תחרות לעיצוב אנדרטה שיועדה לקום בנקודה הגבוהה בגן. ההצעה הזוכה המציגה אנדרטה בצורת ציפור שיצרו בנימין תמוז והאדריכל אבא אלחנני, הוצבה רק ארבע שנים מאוחר יותר. האנדרטה נועדה להזכיר לתושבי תל אביב את זכרם של שניים מחללי מלחמת העצמאות שנהרגו כשמטוסם הופל לים. היתה זו אנדרטה שונה מכל אלה שהכירו עד אותה עת. לאחרונה הוסרה הציפור מראש העמוד לצורך חידוש.

ועל כך ברשימה זו.

.

אפשר לשמוע את הגולשים

.

סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ גבעת חיים מאוחד

דבר אחד היה משותף לכל האדריכלים בקיבוצים וזו האיבה כלפי החלטות של קיבוצים לבחור אדריכלים שאינם מהתנועה. מאפיין מרכזי לאותם מבנים היתה עלות הקמה גבוהה יחסית לעלות המבנים להם היו רגילים בתנועה. בנוסף, מבנים אלה אתגרו בגודלם ובעיצובם והעלו את רמת השאיפות של הקיבוצים האחרים, ובסופו של דבר גם את האדריכלים הקיבוצניקים.

בכירים בתנועה הקיבוצית ובהסתדרות היו חברים בקיבוץ גבעת חיים מאוחד, אך הם בחרו להפקיד את תכנון שני מבני הציבור הגדולים והייצוגיים שלהם בידיהם של אדריכלים עירוניים. את בית התרבות עליו כתבתי כאן לפני כמה ימים תכנן האדריכל יצחק מור. את חדר האוכל תכנן סניף מקומי של חברת הנדסה ותכנון אמריקאית, כשעל המלאכה ניצח האדריכל אהוד שחורי שעבד בחברה.

חדר האוכל שהיה מהגדולים שנבנו בקיבוצים נותר בדיוק כפי שהיה כשנחנך ב-1984. מאז הוא איבד את מעמדו התפקודי בקיבוץ והוא כבר לא פעיל. חדר האוכל נטוע בראש הגבעה עליה הוקם הקיבוץ ועל שמה הוא נקרא. הוא ניצב יחד עם מגדל המים ועץ האורן, שמשלימים את הקומפוזיציה של האתר שבעבר היה מקור החיים של הקיבוץ: הצומח, המים והקהילה האידאולוגית.

ועל כך ברשימה זו.

.

חיים

.

סיבוב בכנסייה קתולית בוינה

בסיבוב במתחם "קרל מרקס הוף" בוינה, מפרויקטי הדיור הבולטים שנבנו בתחילת המאה ה-20 (ואולי אכתוב עליו בהמשך), עצרתי גם לסיבוב בכנסייה הסמוכה. הכנסייה הקרויה – Unterheiligenstädter Pfarrkirche, נחנכה בשנת 1964 בתכנונם של האבא והבן האדריכלים קארל ווולפגנג מולר. מגדל הפעמונים המתנשא לגובה ניצב ממש על המדרכה שלאורך הרחוב ומפנה אליה חלון ראווה. הוא זה שמשך את תשומת ליבי ובגללו נכנסתי לסיבוב בכנסייה.

האדריכלים שהתמחו בין השאר בתכנון כנסיות, היו רגילים לרוב לעצב מבנים כפריים, בהתאם למסורת הבנייה העתיקה הנהוגה באזור זה של אירופה. אלא שכאן בעיר, מול שיכון קרל מרקס, הם החליטו ליצור מבנה ייחודי, שלא יתחרה אמנם עם מתחם המגורים המפורסם, אך כן כזה שיהיה בו ערך מוסף ויעניק למבקר בו חוויה משמעותית. את החוויה הם יצרו באמצעות שתי דרכים: א. הנפחים של גושי הבניין והקשר ביניהם, ב. הירידה לפרטים הקטנים שהפכו כל אחד מהם ליצירת אמנות.

ועל כך ברשימה זו.

.

אבינו שבשמיים

.

סיבוב בספרייה המרכזית של אוניברסיטת אריאל

המקום הכי שוקק חיים באוניברסיטת אריאל הוא בניין הספרייה החדש שנחנך ב-2015, בתכנונו של האדריכל דוד ברלסבי. ביקור בשעת צהריים מאוחרת מגלה כי בכל מפלסי הבניין מדפי הספרים הם רק תפאורה לכל ההתרחשות בבניין, תפאורה לסטודנטים השקועים בשיחות בינם לבין עצמם לצד עבודה על מחשבים ניידים.

כבר עשר שנים שאוניברסיטת אריאל מצויה בעיצומו של מפעל בנייה אדיר הצומח בקצה המזרחי של "בירת השומרון". בניין הספרייה החדש הוא לא פחות מונומנטאלי מבנייני ספריות מרכזיות אחריות שפועלות באוניברסיטאות בישראל, כמו בית הספרים הלאומי בירושלים, ספריית סוראסקי בתל אביב, ארן בבאר שבע או הספרייה בבר אילן. אך בשונה מהן, המוניות, חד-גוניות ופשטנות הם המאפיינים המרכזיים שלו, מאפיינים שבאים לידי ביטוי לא רק בתכנון הבניין אלא גם בעיצוב הפנים.

ועל כך ברשימה זו.

.

שש

.

סיבוב באולם התרבות בקיבוץ גבעת חיים מאוחד

שני בנייני הציבור הגדולים שהוקמו בקיבוץ גבעת חיים מאוחד שבעמק חפר הם מהגדולים שנבנו בתנועה הקיבוצית ושניהם עומדים כיום נטושים. כגודלם ועוצמתם האדריכלית כך גם עוצמת שקיעתה האידאית של התנועה הקיבוצית בכלל ושל גבעת חיים מאוחד בפרט. בעבר גרו ופעלו כאן מבכירי מנהיגי התנועה והסתדרות העובדים וכאן לחמו פשוטו כמשמעו מול השלטון הבריטי וגבעת חיים היה מותג.

בהמשך אפרסם מאמר נפרד על חדר האוכל, והפעם אתמקד בבית התרבות שנקרא על שמו של משה שרת, ראש ממשלת ישראל השני. באופן מלא תיפקד בית התרבות בסך הכל כעשר שנים. את הבניין שאירח על בימתו את טובי המוסיקאים הישראלים, תכנן האדריכל יצחק מור (2011-1920) בהשראה של אוהל וקיפולי נייר. לבד מאולם מופעים וכנסים שימש הבניין כמרכז התרבות של גבעת חיים והכיל שימושים נוספים כמו ספרייה וחדר זיכרון, שכיום במציאות שלנו בה נמחק האופק, אין בהם עוד צורך.

ועל כך ברשימה זו.

.

האיחוד המשולש

.

סיבוב בשיכונים שבנה משרד השיכון לאוכלוסייה ערבית בכפר ימה

בניית השיכונים לאוכלוסייה הערבית בתחילת שנות ה-60 הוא מהפרויקטים הפחות ידועים שהקים משרד השיכון. כשאיתרתי באוסף של האדריכלים משה לופנפלד וגיורא גמרמן שהופקד בארכיון אדריכלות ישראל, את התצלומים החושפים את הבתים הקטנים והמשוכפלים שהם תכננו הנושא סיקרן אותי. את הפרויקט הזמין משרד השיכון בכפר ימה (כיום חלק ממועצה מקומית זמר), והתברר שהשניים תכננו לא פחות משלוש שכונות שיכונים כאלה במהלך השנתיים הראשונות שלהם כמשרד עצמאי, לאחר שכל אחד עבד במשרד בכיר אחר: לופנפלד אצל שרון-אידלסון וגמרמן אצל יהלום-צור.

שבוע שעבר קפצתי יחד עם יובל לכפר ימה כדי לראות כיצד נראים היום המבנים, 58 שנה לאחר שאוכלסו. עלי אירח אותנו ומסר את הסיפור שלהם. לאחר הביקור המשכתי למי שיזם את הפרויקט במשרד השיכון – צביקה גלוזמן והוא זה שהזמין את השניים לתכנן. בשנות ה-70 הוא המשיך ושיתף פעולה עימם כשהזמין אותם לתכנן מתחם מגורים ייחודי בשכונת גילה שעליה אכתוב בהזדמנות אחרת.

ועל כך ברשימה זו.

.

חמדת אבות

.

סיבוב במלון הסלע האדום באילת

לפני שבועיים נדרשתי לטוס ולהרצות באילת. בהתחלה סרבתי לשרוף יום שלם להרצאה, אבל כשחשבתי שתהיה פה הזדמנות לבקר במלון "הסלע האדום" שתכנן האדריכל נחום זולוטוב, הסכמתי. מבנה המלון שנחנך ב-1969 אמנם נותר שלם, אך כבר עשרות שנים שהוא לא משמש לייעודו המקורי, אלא למגורי עובדי מלונות ישרוטל באילת. לכן, "המלון" נמצא בתפוסה מלאה, ואפילו בריכת השחייה מלאה במים, אבל היא כבר לא מיועדת לשחייה.

את עיצוב הפנים למלון ערכו תמר דה שליט ואהרן גלס, ששיתפו פעולה עם זולוטוב בסדרה של פרויקטים. בסיבוב במלון חמישים שנה אחרי פתיחתו לא מפתיע לגלות שלא נותר לעיצוב הפנים המקורי זכר. אבל עדיין הצלחתי למצוא כמה פריט שעיצבו למלון, כזה שחזר והופיע במבנים אחרים שעיצבו השניים ובמיוחד דה שליט.

ועל כך ברשימה זו.

.

גרינגו

.

סיבוב על מקלט ביפו העתיקה

תבליטי בטון – טכניקה שהיתה פופולרית בישראל בעיקר בשנות ה-60 וה-70 כבר לא עושים. יש לכך שתי סיבות עיקריות טכנית ומקצועית: הטכניקה דורשת שילוב של אדריכל עם האמן, מהלך שכיום שני הצדדים כבר לא מבצעים, בעיקר בגלל ירידת מעמדם וכשרונם של שני בעלי המקצועות. תכלס, כמה אמנות איכותית משלבים היום במרחב הציבורי ובמבנים? הסיבה השנייה היא חוסר ביטחונם של כל הנוגעים בדבר, שהאמן לא יצליח בעבודתו ואז הנזק יהיה קשה לתיקון.

אחת מעבודות האמנות המיוחדות שנעשו ביפו העתיקה, מייצגת אולי יותר טוב מכל יצירה אחרת את מציאות החיים הישראלית. שלמה אלירז (2004-1912) שהיה מנהל סניף סולל בונה בהרצליה והשרון היה גם אמן, שהצליח לשלב בין עבודתו לתשוקתו ליצירה אישית. בתל אביב עיצב אלירז את קירות הבטון של שני מבני כניסה למקלטים שהוקמו ב-1978. המרשים בין השניים מצוי ביפו העתיקה, בתפר שבין גן הפסגה ובין סמטת מזל דגים.

ועל כך ברשימה זו.

.

ואתה מתווכח איתי על 400 שקלים?

.

סיבוב בבניין המועצה האזורית עמק חפר

בשנה האחרונה יצא לי במקרה להיתקל כמה וכמה פעמים במועצה האזורית עמק חפר. זה התחיל עם חשיפת התנהלות לא מקצועית של אגף ההנדסה והפיקוח במועצה במקרה של מיקי גנור שבנה לעצמו בית במכמורת. המשיך בסגירת חשבונות מלוכלכת של האגף והנהלת המועצה בבחירת מתכננים. אחר כך ראיתי איך הם מתחמקים מלהתייחס לאתרי מורשת – כמו "בית מנחם" בקיבוץ מעברות. אבל בינתיים נראה שהקשר מקבל תפנית חיובית – מה שהוביל אותי לבקר בבניין משרדי המועצה, הצמוד למכללת רופין.

את הבניין שבנייתו הושלמה ב-1990, תכנן האדריכל מנחם באר, חבר קיבוץ געתון שליווה כמה קיבוצים בתחום המועצה, העוגן, המעפיל, מעברות, וכך גם נוצר הקשר שהוביל לתכנון הבניין. במקרה, גם יחול בסוף החודש יום השנה הראשון לפטירתו של באר, שהספיק בשנתיים האחרונות לחייו ללוות פרסום ספר על עבודותיו וגם שתי תערוכות שמאדריכל אנונימי שכמעט נשכח, הצליחו למצב אותו בזכרון של חזית העשייה האדריכלית.

ועל כך ברשימה זו.

.

0-0

.