סיבוב בגרוזנברג 27 בתל אביב

מה שמייחד את "בית בירנבוים את לוריה" שברחוב גרוזנברג 27 בתל אביב, הוא מבואת הכניסה האלגנטית המחופה כולה בלוחות עץ כהה. ואולי זה בעצם המעבר שמקשר בין שני אגפי הבניין שבמרכזו תבליט שמתאר תינוק ערום. ואולי זה חדרי המדרגות המחופים בקרמיקה צהובה בהם שולבו אריחים עם דוגמה תלת-ממדית.

זה אחד מהבתים עם הכניסה הכי יפה בעיר, וגם אחרי יותר מ-80 שנה פרטים רבים בבניין נותרו מקוריים! האדריכל אברהם פרידמן שתכנן את הבניין שהושלם ב-1939, סמוך מאד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, יצר כאן יצירה שראוי להתעכב עליה.

ועל כך ברשימה זו.

.

אי שם

.

סיבוב במתחם המגורים הנטוש שתכנן סלו הרשמן בטירה

מתחם המגורים שתכנן האדריכל סלו הרשמן ב-1984 חריג באופן קיצוני בנוף של טירה. באותן השנים נחשב היה הרשמן לאחד מבכירי האדריכלים שהצליח לפצח את הקוד של הבינוי הציבורי, ושילב את התקציב הנמוך שהעמיד משרד השיכון עם תכנון מתוחכם וייחודי. המתחם שתכנן בשכונת גילה שבדרום ירושלים זכה לפרסום גדול, ואחריו באו מתחמים נוספים מוצלחים יותר ופחות כמו אלה שבמעלה אדומים ובלוד וגם בטירה.

ביום שישי שעבר בדרך לכפר סבא נכנסתי לטירה כדי לראות את הפרויקט המוזר הזה. בנייתו החלה ב-1980 ונפסקה ארבע שנים מאוחר יותר, אך הסתיימה לפני שהפרויקט הושלם. כתוצאה מכך הפך לחורבה הכי גדולה בעיר, פצע פתוח שנראה שלא מצליחים להתמודד אתו גם קרוב לארבעים שנה לאחר שהבנייה הופסקה.

ועל כך ברשימה זו.

.

בשקט כמעט בסוד

.

סיבוב בחדר האוכל ובמועדון בקיבוץ ניר-אליהו

המועדון בקיבוץ ניר-אליהו שנקרא גם "בית גולומב" הוא זה שעניין אותי. תכנן אותו האדריכל ויטוריו קורינלדי ב-1965 וגם אם לא כל האגפים שתכנן נבנו, הוא נראה מצוין גם היום. מתוך כוונה ליצור מרכז בעל חזות שלימה, השתוקק קורינלדי בשעתו לתכנן גם את חדר האוכל החדש של הקיבוץ, שעד אז שכן בצריף עץ. אלא שבקיבוץ חשבו אחרת ובחרו באדריכל שמשון הלר שיתכנן להם את הבניין.

למרות ההפרטה ולמרות שחלף יותר מיובל שנים מאז נחנכו, שני המבנים פעילים גם היום. בחדר האוכל סועדים מידי יום ארוחת צהריים (את ליל הסדר לא ערכו כאן בגלל הקורונה), ובמועדון מצאתי שהספרייה ממשיכה לתפקד וכך גם המועדון שבו התקיימה באותה עת הרצאה לחברים.

ועל כך ברשימה זו.

.

.

סיבוב במתקנים הבריטים העגולים ששרדו ממחנה אל ג'יאה סמוך לאשקלון

היקף המתקנים שהקימו הבריטים במהלך שנות השלושים והארבעים ואיכות הבנייה, מעידים על כך שלא היתה להם כוונה להסתלק מפה כל כך מהר. בסמוך לאשקלון, בין המושבים בית שקמה ומשען (וכמובן עוד קודם שאלה עלו על הקרקע), הקימו הבריטים בסיס צבא ענק שקושר במערכת של מסילות רכבת, כולל תחנה. מהמחנה שנקרא היה אל ג'יאה (Al-Jiyya), נותרו רק התחנה, הכביש ומבנים עגולים שכמוהם לא הוקמו בארץ.

מבנים אלה הם השריד האחרון למחנה האספקה הגדול שהפעילו כאן הבריטים ותוכלתו נועדה לכלכל את חיילי הצבא הבריטי שלחמו באפריקה. המבנים כיום מצויים בלבו של שטח חקלאי, איכות הבנייה המעולה עמדה להם במשך עשרות רבות של שנים, אך סדקים גדולים שנוצרו מהזנחה וחוסר תחזוקה מאיימים על המשך קיומם. רגע לפני שאולי יעלמו מהשטח חשבתי שראוי להתסובב בהם ולגלות מה פשרם.

ועל כך ברשימה זו.

.

ריצות ארוכות

.

סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ יד-מרדכי ובתערוכה של אירית חמו בגלריה דנה

בין זוג גבעות הוקם ב-1943 קיבוץ יד-מרדכי, סמוך לרגע שבו פרץ מרד בגטו ורשה, שבדומה לחברי הקיבוץ היו גם יוזמי המרד חברי תנועת השומר הצעיר. אלא שתחילה נקרא היה הקיבוץ מצפה הים, ומסמוך לעלייתו על הקרקע ובמשך ארבע שנים סרבו החברים לקבל את דין התנועה ולהיקרא יד-מרדכי, על שמו של מנהיג המרד מרדכי אנילביץ'.

לבסוף זכתה התנועה במאבק העיקש שהפגינו החברים. למרות ההתנגדות, קיבלו בקיבוץ את השם באהבה ואף בחרו להוסיף ולהנציח את זכרו של אנילביץ' בפסל גדול ומיוחד מעשה ידי נתן רפפורט, ושאותו בחרו למקם בראש הגבעה הדרומית שלמרגלותיה שכן חדר האוכל "הישן". מאוחר יותר המשיכו את מפעל ההנצחה והקימו בראשה של הגבעה הצפונית, לצד קבר האחים של חללי מלחמת העצמאות, מוזיאון גדול בתכנון האדריכלים אריה ואלדר שרון, שגם הוא היה יוצא דופן בתוכנו ובצורתו.

חדר האוכל "החדש" שהוקם ב-1959 בתכנונו של האדריכל שמואל מסטצ'קין, בוגר הבאוהאוס והאדריכל הראשי במחלקה הטכנית של תנועת הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר, הוקם למרגלות הגבעה הצפונית. במהלך השנים הבאות מסטצ'קין הרחיב אותו מספר פעמים, עד שקיבל את צורתו הסופית ב-1985, וככל הידוע לי זו עבודתו האחרונה שתכנן. בסמוך לחדר האוכל תכנן האדריכל מבנה תעסוקה, ובסמוך לשניהם תכנן האדריכל מנחם באר את אולם הספורט המכונה "בית הבנים", שברחבת הכניסה קבע יחיאל שמי פסל.

ועל כך ברשימה זו.

.

1234567

.

סיבוב באתר ההנצחה בברלין לזכרם של אלה שניסו לחסל את היטלר

הדמות הקפואה והבודדת ניצבת זקופה ונראית כמו מקבלת את פני הבאים לחצר המרוצפת של הבניין האפור והמנוכר. היא עירומה ומבטה נוגה ומושפל, כזה שמעיד על מצבם העגום של אלה שהשכילו להבין שיש לחסל את השקרן והפרנואיד שהוביל את מדינתם לאבדון. אלה שניסו, נכשלו, נתפסו והוצאו להורג. אותו שקרן אמנם נבחר תחילה בבחירות דמוקרטיות, אבל הקיצוניות המטורללת וכנופיית הפרחחים שאסף והקיף את עצמו, הובילו את גרמניה למעמד המפוקפק של מוקד עולמי של שפיכות דמים.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה הופצץ רובע טירגארטן שבברלין אך הבניין שלפנינו נותר שלם. "הבנדלרבלוק" הוא בניין משרדים ממשלתי שבו שכנו משרדי מפקדת הוורמאכט (הצבא הגרמני) וצבא המילואים. האירוע ההסיטורי המשמעותי שהתחולל בו ארע ב-21 ביולי 1944, כשבחצרו הוצא להורג קלאוס שנק פון שטאופנברג, שיחד עם עמיתיו ניסה לבצע את חיסול הפיהרר. לימים, ב-2008 יצא הסרט "מבצע ואלקירי" (Valkyrie) בכיכובו של טום קרוז, שגם צולם כאן בחלקו. על שמו של שטאופנברג קרוי כיום הרחוב, Stauffenbergstraße, שבו מצוי הבניין. לזכר אותם אלה שניסו להניע את גרמניה מהדרדרות טוטאלית נקבע אתר הנצחה בחצר הבניין ובאחד מאגפיו הוקם מוזיאון המנציח את אותם ניסיונות.

ועל כך ברשימה זו.

.

גיבורים לנצח נצחים

.

סיבוב בכמה תערוכות בפתח תקווה ובקיבוצים עינת, הזורע ושער העמקים

בסוף השבוע הסתובבתי בכמה תערוכות ומקומות שיש להם קשור הדוק לאדריכלות. פתחתי ביום חמישי במוזיאון פתח תקווה שבו הביאו ריהוט רחוב והעניקו לו תפאורת תאטרון. משם המשכתי לגלריה בית דרור שבקיבוץ עינת שם מוצגים תצלומים של מבנים נטושים שצילם האדריכל שרון רז.

כמו התערוכה של רז גם שתי התערוכות הבאות שבהן הסתובבתי הוצגו בקיבוצים. נכון שיש לי עניין מיוחד בקיבוצים אבל הפעם אין לכך לגמרי קשר. בקיבוצים התרבות עדיין תופסת מקום בכיר, ומוצעים בהם אתרי ביקור שלא תמצאו בערים ובמקומות אחרים בארץ.

למחרת הגעתי למוזיאון וילפריד ישראל שבקיבוץ הזורע, במערב עמק יזרעאל. שם מוצגים עכשיו דגמים/פסלים ורישומים של מקדשים שיצר ישראל הדני, וזו היתה גם הזדמנות להציץ בחדר האוכל שתכננו האדריכלים מוניו גיתאי וינרויב ואל מנספלד רגע לפני הפתיחה המחודשת. המשכתי לגלריה העמקים שבקיבוץ שער העמקים, בה מציג מארק יאשאייב עבודה שמתייחסת למוזיאון הארכאולוגי שנוסד לפני שנים בקיבוץ. זו היתה גם הזדמנות לחזור ולהתרשם ממבנה הגלריה שתוכנן כסטודיו לאמן אברהם עמרי, וכעת משמש גלריה לאמנות. סיימתי בקרית טבעון במגדל המים והתצפית שתכנן האדריכל יוסף רינגס.

ועל כך ברשימה זו.

.

צריך לחשוב חיובי

.

סיבוב בתחנה המרכזית של דימונה

45 שנה (10.3.76) לחנוכת התחנה המרכזית בדימונה הוא ציון שראוי לשוב אל החלק שמייחד את אותה תחנה. כשסיימנו פגישה באזור, עצרנו בדימונה לאכול משהו לצהריים וחלפנו על פניה. ירדתי לכמה דקות להסתובב בה.

שתי עבודות אמנות שילב הצייר והפסל גרשון קניספל באדריכלות שבדימונה באמצע שנות ה-70. עבודה אחת על קיר אולם המליאה של מועצת העירייה, והשנייה בקטע מחזית תחנת האוטובוסים המרכזית שאותה תכנן האדריכל נחום שני. שתי העבודות שיצר קניספל בעיר היו בעלות ממד חינוכי וכוונו ישירות אל תושבי העיירה המדברית, תושבים שהיו ברובם המוחלט מהגרים וקניספל ביקש להציג בפניהם את סיפורם ואם ציון המקום בספרי הנביאים. באולם המועצה הוא יצר תבליט אלומיניום שתיאר את תולדות יהדות מרוקו. בחזית התחנה יצר תבליט אלומיניום (שכיום מכוסה באבק המדבר אך מצבו טוב), שתיאר את כיבוש הארץ בידי יהושע בן-נון, כפי שמצוין בספר יהושע ובו מוזכרת דימונה כעיר השוכנת בסמוך לגבול שבין שבט יהודה ובין אדום.

התופעה של שילוב אמנות באדריכלות היוותה רובד נוסף באיכות התרבותית שנוצרה כאן בעשורים של שנות ה-60 וה-70, איכות שכיום לא נותר ממנה הרבה. לא מדובר רק ביכולת החיבור של אדריכלים ושל אמנים, אלא גם בהבנה שניתן להעשיר את החוויה של המשתמשים, ניתן להעביר מסר, אך גם לעורר את דמיון ומחשבה.

ועל כך ברשימה זו.

.

דרום

.

אות יקיר האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע

בחלק נכבד מהרשימות והמאמרים שאני מפרסם כאן ובבמות אחרות וכמובן שבספרים שפרסמתי ואלה שבדרך (מתוכננים לצאת שניים השנה) אני נוהג להתבסס על חומרים שמקורם בארכיונים. אחרי כתיבת אלפי מאמרים כבר הצלחתי לגלות היכן הדברים מתחבאים, כיצד ניתן להשיג אותם במהירות וביעילות ובאותה הזדמנות להשיג מידע נוסף. לכל אותם ארכיונאים ועובדי ארכיון אני תמיד מודה מקרב לב ומעריך את מאמציהם, את זמנם המוקדש למילוי בקשותיי ולנכונות לשתף אותי במידע ובידע שצברו לאורך השנים.

השבוע התבשרתי שנבחרתי לקבל את אות יקיר האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע לשנת תשפ"א. מנימוקי הוועדה: "עבודתך כוללת מחקר מעמיק אודות אדריכלים שעבודותיהם והמבנים שבנו השפיעו על הנוף והחיים בארץ. שפע המאמרים המתפרסמים בבלוג 'חלון אחורי' שופכים אור על מבנים מיוחדים שהזמן שכח, גם אנחנו הציבור ובעיקר בעלי ההחלטות. במיוחד מעלים המאמרים בעיות ודילמות הקשורות למבנים היסטוריים מיותמים. עבודתך נעשית תוך חיפוש בארכיונים ובעזרתם של ארכיונאים מסורים". לכבוד הוא לי על הבחירה והערכה לה זכיתי ושמח כי פועלי הרב בתחום אכן ניכר גם על ידי אלה המסייעים לי לאורך הדרך. אני מודה לוועדה, ליו"ר האיגוד, לכל המעורבים ובראש ובראשונה אני מודה לארכיונאים ולעובדי הארכיונים.

היות ואני משתדל בכל אותם סיבובים לעצור לביקור גם בארכיון המקומי, אז בתור מחווה בחרתי לרכז כאן ח"י ארכיונים שבהם בקרתי במהלך השנים. אלה ארכיונים קטנים השוכנים בקיבוצים, מושבים, ערים, מוסדות ותנועות, כאלה שהם פרטיים וכאלה שהם ציבוריים.

ועל כך ברשימה זו.

.

.

סיבוב בשיכון עובדי בתי הזיקוק בחיפה

מתחם המגורים השאפתני בתכנון האדריכל אלפרד גולדברגר, שהוקם לצורך שיכון עובדי בתי הזיקוק בחיפה בסוף שנות ה-40, נחשב עד היום לפנינה אדריכלית פחות ידועה בעיר. מדובר היה במתחם שנועד לשמש קהילה סגורה ומוקפת גדר, מה שמכונה Gated community וכמוה נבנו וממשיכים להבנות בעולם מתחמי מגורים סגורים שהכניסה אליהם מבוקרת ומיועדת לדיירים בלבד.

שער הכניסה הגדול והמרשים שמקבל את פני הבאים מרחוב הצופים שבכרמל המערבי, היה בעבר סגור אך כיום כשהמתחם כבר לא משמש את עובדי בתי הזיקוק הוא פתוח לכולם. השער מוביל אל מתחם שבו הוקמה קבוצה של בתי דירות דו-קומתיים, ובהמשך שטח שעליו הוקם מגרש גולף וכיום הוא טבע עירוני שיורד אל הנחל. צמחייה עשירה עוטפת את הבתים כשלכל מבנה מבואת כניסה אלגנטית שכמוה לא תמצאו בבתי הדירות מאותה התקופה.

השאיפות היו גדולות אבל המהומות בבתי הזיקוק שבמהלכן נרצחו 45 מהעובדים ופרוץ מלחמת השחרור הובילו לצמצום הפרויקט. הבנייה התחדשה רק אחרי סיום המלחמה והסתיימה תוך זמן קצר מבלי שכל התכנית בוצעה. לאורך השנים השתמר המתחם באופן מפליא, לא מעט הודות לעובדה שב-1961 נקבעו המבנים לשימור במסגרת תב"ע וגם הודות לאדריכלית פארה גולדמן שמתגוררת ועובדת בו.

ועל כך ברשימה זו.

.

אור

.

סיבוב חמישה עשר על תמונות אדריכלים

במהלך השנים יצא לי להיפגש ולשוחח עם לא מעט אדריכלים. לפני שלוש שנים התחלתי לפרסם כאן סדרת רשימות עם אותן תמונות שצלמתי במהלך או בסוף אותן פגישות. ברשימה זו מופיעים 18 אדריכלים, היסטוריונית, צלם וטיפוגרף שצלמתי לפני הקורונה. התמונות האלה צולמו בעידן אחר: באירועים, פתיחות של תערוכות, בלי מסכות ובלי שמירת מרחק.

זו הרשימה החמישה עשר (1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12, 13, 14) שנפתחת עם האדריכל אברהם קוריאל ומסתיימת באדריכל מיכאל רטנר.

ועל כך ברשימה זו.

.

#15

.

סיבוב במבנים המוקדמים שתכננו ריכרד קאופמן ואלזה גדעוני בכפר הנוער עיינות

כמו קפסולת זמן השתמר חדרה מגוריה ומשרדה של עדה מימון, מייסדת כפר הנוער החקלאי עיינות. החדר ששימש ללינה, לעבודה ולאירוח נקבע בקומה השנייה של הבניין המרכזי שתכנן האדריכל ריכרד קאופמן במרכז הכפר. הקירות מסוידים בלבן, מרצפות שחורות מכסות את הרצפה והריהוט כולו הוא עבודת נגרות מודרנית ותואמת את אופיו של הבניין. מרפסת עמוקה בחזיתו של החדר אפשרה למימון להשקיף על ילדי הכפר, על השדות והרפת שבמרחק.

קאופמן שערך את תכנית הכפר תכנן את המבנים הראשונים בעיינות, למעט מבנה אחד בודד שלמורת רוחו תכננה האדריכלית אלזה גדעוני ונותר במצבו המקורי יותר מכל מבנה אחר בכפר מאותן השנים. לעומתו, מבנה המגורים הגדול שבו שילב קאופמן את חדר האוכל עבר שינוי קיצוני, כשבתחילת שנות ה-90 נהרסה כל חזיתו הראשית והוצמד לה אגף חדר אוכל גדול ומאוחר. אדריכלות מודרנית היא שבירה, לפעמים קשה להסביר לאנשים את האיכויות שלה, ומאד קל לפגוע ולהרוס אותם.

זוהי רשימה שלישית בסדרה העוסקת במבנים שבעיינות. היא באה אחרי הרשימות שבהן התמקדתי ברפת שהפכה למכינה קדם צבאית ומוזיאתר ובית הכנסת שהוסב לספרייה. המבנים ההיסטורים בכפר עברו לאורך השנים שינויים אך זהותם השתמרה וטרם זכתה לסקירה.

ועל כך ברשימה זו.

.

חדרי הלב פתוחים לרוח

.

סיבוב בדיזיין סיטי בבנייה במעלה אדומים

הדיסנילנד שמוקם בכניסה לאזור התעשייה של מעלה אדומים מעוצב כהעתק של העתק. לא מדובר בפארק שעשועים אלא במרכז מסחרי – "דיזיין סיטי" שיפתח בעוד שלושה חודשים ויתמחה בעיצוב הבית. האדריכל שלמה גרטנר עיצב אותו לדבריו בהשראת סגנון הבנייה הרומי על הבנייה של המלך הורדוס באזור, אבל בהחלט מורגשת בו השפעת העיצוב של קניונים עכשוויים בארה"ב. לא עוד קופסה סתמית, אלא מקום שמנסה ליצור חווייה יוצאת דופן, עם זאת חדשנות לא תמצאו פה.

יש כאן העתק לחלק המפורסם בוינשיאן – אותו מלון וקזינו בלאס וגאס, שבעצמו מעתיק חלקים ממרכז ונציה שבאיטליה. גם כאן תמצאו סמטאות וגם כאן יש כיכר גדולה שעטופה בתפאורה של חזיתות בתים ותקרה שעליה צוירו שמיים מעוננים. שיחה עם גרטנר מגלה כיצד תוכנן ועוצב הפרויקט ומה מייחד אותו מנקודת מבטו של האדריכל.

ועל כך ברשימה זו.

.

חיים בונציה?

.

סיבוב במתחם מגורים באשקלון שתכנן אריאל מייזליץ

בדרך לסיבוב בכפר הנופש הצרפתי נתקלנו במתחם מגורים שנראה היה לנו ראוי לעצור ולהסתובב בו. המתחם שתכנן האדריכל אריאל מייזליץ ובנייתו הושלמה ב-1992, מתייחד בחזית פוסט-מודרנית ומסתיר בתוכו חצר פנימית שבמרכזה הוקם אוהל ארעי שנועד לשמש כבית כנסת לדיירי המתחם בימי הקורונה.

הגושניות הלא מוגדרת, המרקמיות המבנית שמבקשת ליצור מקום, הסימטריה, השערים הדרמתיים, הקשתות הדקורטיביות בפתחים שחוזרים ומופיעים באדניות שנקבעו מתחת לחלונות, החניון התת-קרקעי שפתוח לשמיים, הניתוק מהרחוב והסביבה, ריבוי בשינויי מפלסים בקומת הקרקע, המראה הכמו מצודתי שמודגש גם באמצעות מגדלי המדרגות הנראים כמו מגדלי שמירה, החלונות האנכיים במדרגות שנלקחו מאדריכלות תל -אביבית של שנות ה-30, החצר הדו-ממדית הנחצית בציר רגלי – הם חלק בלתי נפרד מהלקסיקון של האדריכלות הפוסט-מודרנית שביקשה לעצב את העיר מחדש באמצעות אלמנטים מצוטטים מהעבר, מהלך שחזר והופיע באותה עת באדריכלות הישראלית ואותי לאחרונה מעסיק לא מעט.

ועל כך ברשימה זו.

.

שער

.

סיבוב בבתים הדו-קומתיים שבקיבוץ אשדות יעקב מאוחד

אחד הקיבוצים הראשונים שכבר בתחילת שנות ה-50 החל לבנות לגובה היה קיבוץ אשדות יעקב מאוחד. זה גם היה הקיבוץ הראשון שהתפלג. אך הפילוג לא התרחש מהיום למחר, אלא היה תהליך שנמשך כמה שנים ודרש מהחברים את הקמתן של תשתיות חדשות בצמוד לקיבוץ הותיק שממנו באו. בעקבות מחסור בשטח פנוי לבנייה, הקימו החברים את בתי הדירות החדשים לגובה של שתי קומות – מהלך חריג באותן שנים בקיבוצים. המבנה שתוכנן ושוכפל 12 פעמים היה שונה מהשיכונים המודרנים שפוזרו לרוב בארץ באותן שנים, ועוצב באופן כפרי – עם גגות רעפים ומרפסות רחבות בחזית.

כיום ממשיכים המבנים לשמש לייעודם המקורי. חלק מהחדרים הבודדים אוחדו לדירות גדולות יותר וחלק נותרו במתכונתם המקורית והן כולן מושכרות למי שמעוניין.

ועל כך ברשימה זו.

.

נוף

.

סיבוב באמפי שבקיבוץ דליה שהוא הגדול ביותר שהוקם בישראל וכיום נטוש

מה שהתחיל ב-1944 כאירוע מחול צנוע, שהתקיים על הדשא שבמרכז קיבוץ דליה שברמת מנשה לציון חמש שנים להקמת הקיבוץ, הפך ב-1947 לאירוע ענק – "כינוס המחולות". היום היו קוראים לזה פסטיבל, אבל אז השתמשו במונח 'כינוס' הרציני. שנתיים לאחר הקמת המדינה, שבו חברי דליה וחידשו את הכינוס, אלא שהפעם השאיפות התרחבו. הכינוס הועתק מהמדשאה הקטנה שבלב הקיבוץ אל שטח רחב ופתוח מדרום, מקום מרהיב ביופיו שבו נשקף נוף רמת מנשה ואחד מיובליו של נחל דליה חוצה אותו.

האירוע משך אליו רבבות מכל רחבי הארץ, שצפו וחוללו על כמה במות שהותקנו באמפי הגדול ביותר שנבנה בישראל. לצדו הוקם כפר ארעי שבו לנו המשתתפים. הכינוס האחרון נערך ב-1968 ואליו הגיעו כ-60,000 משתתפים וכ-3,000 רקדנים. בסך הכל נערכו כאן באמפי שלושה כנסי מחול, אך מאז שנחתם פרק הכינוסים נותר האמפי הענק נטוש, מתפורר ומיותם, עדות אילמת לעוצמה התרבותית והחברתית של אלה שהיו כאן לפנינו.

.

שעות…

.

סיבוב בתחנת האוטובוס הכי מוזרה

למעשה נבנו חמש תחנות אוטובוס כאלה ולא רק אחת. ובמקור הן לא הוצבו לאורך כביש 44 אלא ברחוב בלפור שבמרכז בת-ים. ועוד דבר: הן יועדו גם לשמש את הרכבת הקלה. לפני 25 שנה חשבו שאוטוטו הרכבת הקלה מגיעה ואפשר כבר לעצב את התחנות בהתאם. אלא שלאחר שהתחנות עוררו ביקורת שפרצה, הן פורקו והועתקו הרחק מהעיר. המהלך לא עצר את הביקורת ובאחת מהן הכריז איתן הבר שיש לירות באדריכל.

אז אחרי סיבוב בבנייני הפנימיות במקווה ישראל המשכנו לצומת הקרוב על כביש 44, שם יש את אחת מאותן חמש תחנות אוטובוס ענקיות שהוצבו בדיוק לפני 20 שנה ותוכננו בידי האדריכל מוטי בודק. כיום הן מוזנחות על ידי חברת "נתיבי ישראל" ובעיקר מעוררות פליאה בצורתן, בגופי התאורה הנראים כמו צלחות מעופפות, ובגודלן החריג שמגיע לאורך יותר מ-70 מטרים (כאורך שני קרונות רכבת קלה).

הרמתי טלפון לבודק והבאתי כאן לפניכם עשרה פרקים שחושפים את סיפורן של התחנות הכי שאפתניות שהוקמו כאן.

ועל כך ברשימה זו.

.

הרחובות ממריאים לאט

.

סיבוב בפנימיות של כפר הנוער החקלאי מקווה ישראל

ישנם מוסדות שבוחרים באדריכלים בוגרים שלהם לשוב ולתכנן בהם מבנים. כתבתי כאן על מדרשית נעם שהזמינה את הבוגר אדריכל ישעיהו אילן שיתכנן את מעונות המורים. גם בכפר הנוער החקלאי מקווה ישראל עשו מהלך דומה, והזמינו את האדריכלים משה לופנפלד וגיורא גמרמן שיתכננו את בנייני הפנימיות החדשות. לשניים כבר היה ניסיון עשיר בתכנון מוסדות חינוך ומגורים, אך גמרמן שהיה בוגר המוסד הביא את ההזמנה.

אז רגע לפני שהיתה לנו פגישה בכפר, קפצנו להסתובב בפנימיות של מקווה ישראל, שבאותה עת היו ריקות כי היה חופש. את הפנימיות שנבנו בתחילת שנות ה-70, הכרנו מצוין מתכניות ותצלומים ישנים, אבל עד אז לא בקרנו בהם. הן עומדות כאן כבר קרוב ל-50 שנה, נערכו בהן מעט שינויים אבל בהחלט נדרש לחדש אותן.

ועל כך ברשימה זו.

.

לופ

.