סיבוב בספריית המרכז האקדמי רופין

יוצא דופן בין הספריות האקדמיות שנבנו בישראל הוא בניין הספרייה במרכז האקדמי רופין שבעמק חפר. במכללה שהוקמה עוד בסוף שנות ה-40 ושמרה לאורך השנים על בינוי עם אופי כפרי, לא מתבלט ולא מונומנטלי, הבינוי הוותיק תוכנן באופן בו המבנים לא התייחדו זה מזה אלא כחלקים ממערכת בינוי אחידה יחסית. כעת, רצו להציג מבנה חדש עם רוח עדכנית שפירושה, כך אני משער היה, אלומיניום זכוכית וצורות מעוגלות, ומבנה נפרד העומד בפני עצמו.

לאדריכלים תגית כלימור ודוד קנפו שזכו בתכנון בניין הספרייה החדש במכללה, לאחר ששנים לא הוקם בו בניין מרכזי חדש, היתה כוונה לענות על רצון המזמינים. אך הם ביקשו להעניק לו ערך מוסף ובקשו להציג מבנה שצומח מתוך הקרקע. הודות לכך היה זה גם אחד המבנים הראשונים בארץ שבהם שולב גג ירוק פעיל.

הספרייה הוקמה ב-2008 רגע לפני שהספרים וכתבי העת המודפסים איבדו את מעמדם. אך רוחות השינוי כבר הורגשו ולכן לא תמצאו כאן כמעט ארונות ספרים, וכמו בכל האקדמיות גם פה הספרייה היא סביבת לימוד.

ועל כך ברשימה זו.

.

.

סיבוב נוסף בבית הכנסת האוניברסיטאי בגבעת רם

ב-1965 הוחלט להעניק את פרס רכטר לאדריכלים היינץ ראו (1965-1898) ודוד רזניק (2012-1924). תשע שנים לאחר חנוכת בית הכנסת האוניברסיטאי בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים, ראו כבר לא חי בישראל ושבועות ספורים לאחר ההחלטה הוא ניפטר. הוא עזב לגרמניה לאחר שתכנן בארץ שורה ארוכה של מבני מופת לאורך שלושה עשורים, ואת מותו הוא מצא בעיירה נידחת ביער השחור. רזניק שהיה צעיר ממנו בחצי יובל שנים, המשיך ותכנן בישראל והפך לאחד מהאדריכלים הבכירים ואף זכה לימים בפרס ישראל.

כל מי שביקר במבנה נוכח עד כמה הוא אינו יעיל. הוא מרוחק ממרכז הקמפוס, האקוסטיקה בו היא גרועה, אין פתחים ישירים אל החוץ לכן התחושה בפנים לאורך זמן היא לא נעימה. כתוצאה מכל אלה בית הכנסת בקושי פעיל. ועדיין, בית הכנסת האוניברסיטאי נחשב לאחד מהמבנים המונומנטליים הזכורים ביותר שתוכננו בישראל. כתבתי עליו רשימה מפורטת לפני שנים אחדות שאותה תוכלו לקרוא כאן. אלא שהפעם, מתוך הסגר שהוטל עלינו, בחרתי לשוב אל אותן התמונות וללוות אותן בהרצאתו של האדריכל ארטור גליקסון, אותה הוא נשא בטקס הענקת פרס רכטר שנערך ב"בית המהנדס" ברחוב דיזנגוף 200 בתל אביב.

בהרצאה שפורסמה לאחר מכן בכתב העת "הנדסה ואדריכלות" (גיליון 6, 1965), מסביר גליקסון מדוע נבחר מבנה קטן ושולי זה לזכות בפרס היוקרתי ומהי חשיבותו. לאדריכלים גם ניתן פרס כספי על סך 3,000 לירות.

ועל כך ברשימה זו.

.

אדם לתוך עצמו

.

סיבוב בחדר אוכל ובית תרבות בקבוצת גבע

מגפת הקורונה לא רק שלחה את כולנו להסגר, אלא גם גרמה לחדר האוכל של קבוצת גבע לסגור את שעריו לאחר 99 שנה. לפני שבועיים סגרו את אולם האוכל אך המטבח המשיך לפעול, וביום שישי גם המטבח נסגר. את חדר האוכל הזה תכנן במקור האדריכל אריה שרון ומאוחר יותר הרחיב אותו האדריכל אמנון לוי. 

לא רחוק מחדר האוכל מצוי אזור התרבות והזיכרון הכולל את "גן הזיכרון" ובו הוצב אחד מהפסלים המרשימים שיצר משה ציפר. בסמוך לו אתר הזיכרון לבני הקבוצה שנפלו במלחמות ישראל שאותו תכננה ועיצבה האדריכלית ארנונה אקסלרוד. משני צידי הגן מצויים מבנים שתכנן שרון כשהבולט בהם הוא "בית גוריון" בו נהגו חברי להקת הגבעטרון לשיר לחברים.

ועל כך ברשימה זו.

.

יום אחד

.

סיבוב בגן הלא גמור של יגאל תומרקין בקרית אונו

נסעתי לראות, בשבוע שעבר כשעוד היה קצת מותר להסתובב, את גן השלום בגני תקווה שעליו אכתוב כאן בהמשך, ובדרך בקרית אונו נתקלתי בגן לא פחות מיוחד. חומת בטון שמתפתלת בקווים ישרים משנה לאורכה את גובהה, עוטפת שטח של כ-60 מ"ר. המקום נראה כמו חדר גדול בו ישנם אזורים אינטימיים וכאלה פתוחים. קירות נוספים, חלקים מרובעים וחלקם משולשים פזורים בהיקף. קוביות בטון מוצבים גם הם, חלקם מופיעים בקבוצות, חלקם בודדים וגם הם כמו צפים בגבהים שונים. הקירות צבועים בלבן כשטביעות קרשי העץ מעת היציקה נותרו בהם.

הדמיון לעיצוב של גן דומה בחולון העלה את הסברה שמדובר בשרידי עבודה לא גמורה של יגאל תומרקין (נולד ב-1933), מה שהתברר מאוחר יותר כנכון. זהו שבריר, אמנם אזוטרי, במפעל האמנותי המונומנטלי של תומרקין, אך לא תמצאו כאן את פסלי הברזל והברונזה המפורסמים של תומרקין, כי אלה מעולם לא הגיעו לאתר שנבנה במיוחד כדי להציג אותם. אך כן יש כאן את הגלריה הפתוחה שהוא תכנן. מתברר שב-1971 כשהלהט בער בו ליצור את אותן גלריות פתוחות, הוא הצליח לגרור את המועצה המקומית קרית אונו להקים את האתר. אלא שהפרויקט לא הושלם ומימושו התבצע בסופו של הדבר בחולון. בכך הצטרף תומרקין לשני יוצרים נוספים לפחות שגם הם כמעט והותירו את חותמם בקרית אונו – יצחק דנציגר ורם כרמי.

חלפו כמעט 50 שנה מאז הוחל בהקמת הגן, אולי ראוי להתייחס למקום מחדש.

ועל כך ברשימה זו.

.

נעבור לחוץ לארץ, שהמדינה תישרף

.

סיבוב על סקירת ספרות אדריכלות נוף בישראל

את עיצוב ופיתוח הנוף בישראל מובילה קבוצה מצומצמת יחסית של יוצרים, בעיקר אדריכלי הנוף. בשנים האחרונות דאגו כמה מחבריה, כמו גם כאלה שבאו מחוץ לאותה קבוצה, להוציא לאור פרסומים המציגים התבוננות מעמיקה על יצירת הנוף המקומי, בעבר ובהווה. נוסף על אלה, מידי שלושה חודשים מתפרסם ביטאון אגודת אדריכלי הנוף הנקרא בפשטות "אדריכלות נוף". דרכו ניתן להתעדכן על עבודות חדשות ונושאים משמעותיים המעסיקים כעת העוסקים בתחום. את כל אלה השתדלתי לרכז כאן, אולי תמצאו באחד או בכמה מהם עניין.

11 פרסומים מופיעים כאן – מונוגרפיות מקצועיות, קטלוגים של תערוכות שיוחדו לאדריכלי נוף פעילים, ספרים נושאיים ולבסוף גם כתב העת. ברוב הכריכות השתמשו בצבע ירוק. חלק מהספרים ניתן לרכוש בחנויות הספרים ובחנויות המקוונות, אך רובם כבר אזל וניתן רק להשאיל אותם מהספרייה או להשיג בחנויות יד שנייה.

ועל כך ברשימה זו.

.

תבנית נוף

.

סיבוב ברוטונדה ובין בתי העיר סלוניקי

חופשה ביוון היא הדבר הכי רחוק מהמציאות העכשווית. יש הסגר, החשש מהידבקות, ראש ממשלה עם כתב אישום שמשחק בכולם, משבר כלכלי שילווה אותנו שנים. מצד שני סוף סוף יש לי קצת זמן לקדם דברים שנתקעו בגלל העומס, גם להשלים כמה שעות שינה ולעשות עוד כל מיני דברים. ועדיין, זה לא מפריע לחלום על ימים אחרים. לכן זו ההזדמנות לברוח מהארץ לסלוניקי, שם יש את אחד הבניינים העתיקים והשלמים שאותו הקורונה לא תצליח להדביק או להרוס, אלא רק לסגור ולהרחיק מאתנו.

ועל כך ברשימה זו.

.

.

סיבוב בביתו של אדריכל הנוף המנוח דן צור בכפר שמריהו

נסגרו עד להודעה חדשה כל הגנים הלאומיים שתכננו אדריכלי הנוף יהלום וצור. עדיין יש כמה פארקים וגינות עירוניות שהם תכננו וניתן עדיין לבקר בהם, אך נזכרתי ששנה שעברה בקרתי בגינה הפרטית של אדריכל הנוף דן צור (2012-1926) וזו הזדמנות לחשוף אותה.

ב-1953 עזב צור עם משפחתו את קיבוץ נירים שבצפון הנגב, ואחרי שהות בתל אביב הם עברו להתגורר בכפר שמריהו, בבית קטן שתכננה האדריכלית לוטה כהן. בהמשך נוסף לבית אגף חדרי שינה וחלקים אחרים הורחבו, אך צורתו המקורית נשתמרה לאורך 62 השנים הבאות בהן גרו בו אורה ודן וילדיהם נירית, נטע ומיכה.

מאז נכנסה המשפחה לבית, עבר כפר שמריהו שינוי מהותי והפך ליישוב יוקרתי בו צמחו בתים מאחורי חומות גבוהות המנותקות מהסביבה. ככל שהחומות בבתים נעשו גבוהות יותר, כך צור דאג לפתוח יותר. הגן הוא תמצית של הגנים שתכנן צור עם שותפו ליפא יהלום (הסחנה, גן סאקר, אוניברסיטת תל אביב ועוד וגם חתני פרס ישראל), ובעיקר היה זה מקום אליו הוא הלך בכל רגע של פנאי ומצא בו את הנאתו.

ועל כך ברשימה זו.

.

הרבה שורשים

.

סיבוב בחדר האוכל ובמצבת ההתגברות בקיבוץ חוקוק

הבוקר עלה על יום הבחירות וכך גם אני עליתי בכביש המתפתל אל מרומי השלוחה של הר חבקוק שבראשו שוכן קיבוץ חוקוק. אמנם חלפו מאז רק שבועיים, אבל ההרגשה היא כמו נצח ומציאות אחרת. זה היה יום של אופטימיות בסך הכל. יום בו ניתנה לעם הסגולה ההזדמנות להחליף את השלטון. אז לא רק שלא החלפנו, גם קבלנו גרסה מעוררת פאניקה עם הופעה מידי ערב של "נאום לאומה" והתעלמות ממערכת בריאות שקרסה אחרי שהוזנחה במשך שנים.

אפילו לא 25 שנה פעל חדר האוכל של הקיבוץ במתכונתו המקורית. זמן קצר מעת שהקיבוץ הופרט, הפסיק המטבח לפעול ולהגיש ארוחות לחברים. לאחר שעמד נטוש כמה זמן, הושכר הבניין לבית הארחה ובחדר האוכל מוגשות בעיקר ארוחות בוקר לאורחים. הבניין הוא מהמרשימים והשמורים שתכננה האדריכלית רחל ניסים שעבדה כאדריכלית שכירה במחלקת התכנון של הקיבוץ המאוחד ותכננה שורה ארוכה של חדרי אוכל בתנועה.

שני מבנים נוספים שהתעכבתי בהם בחוקוק אלה הם בניין הספרייה שתכננה האדריכלית נעמי יודקובסקי חברת קיבוץ לוחמי הגטאות ובניין המצודה שתכנן האדריכל יעקב מטריקין. בכניסה לקיבוץ ניצב פסל יוצא דופן שיצר יחיאל שמי בתחילת דרכו כאמן והוא ממוקם באחד המקומות היפים שמהם נשקף נוף הכנרת. שתי הדמויות צופות אל לב הארץ במבט אטום, מתבוננות כיצד ישראל שוקעת.

ועל כך ברשימה זו.

.

צימאון

.

סיבוב בוילה הנטושה בצומת בית ליד

בדרך לפגישה באזור שמתי לב לווילה נטושה שמרוחקת מכל אזור יישוב וניצבת באמצע השדה המשיק לכביש. חולפים על פני רבים כמוה, שלרוב אלה למעשה בתי באר, אלא שכאן תפסו את תשומת ליבי הקשתות הנושאות את גג הבית והארקדה שבחזיתו. הבית שנבנה ככל הנראה בשנות הארבעים או החמישים תוכנן בידי אדריכל מוכשר כפי שניתן ללמוד מהטיפול בחזית ומהתכנון הפנימי אותו גיליתי כמה דקות מאוחר יותר. גם איכות הבנייה מעולה, היות והוא עזוב שנים רבות, הגג הרוס בחלקו ועדיין אין בו סדקים והוא שלם.

לכל אחד מהבתים האלה יש סיפור, הרי מעטים יעזו לגור הרחק מיישוב, ואולי גם להשקיע את כספם בבית חצר וגם משק. כיום נראה שהבית שייך לרשות מקרקעי ישראל שהקיפה אותו בגדר קטנה ומשולטת שכבר הספיקו לפרוץ אותה מכל כיוון. לא הצלחתי לגלות מי האדריכל ומה זהות הדייר שבנה את הבית. אך יש לי השערה מי תכנן את הבית.

ועל כך ברשימה זו.

.

בר

.

סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ גזית

מרכז הקיבוץ של גזית הוא מהמרכזים השלמים שהוקמו, בעיקר הודות לקשר ההדוק עם האדריכל חיליק ערד, חבר קיבוץ סער שתכנן את עיקר המבנים המרכיבים אותו. ערד תכנן את המבנים המרכזיים בגזית – חדר האוכל (שלב א' – 1965, שלב ב' – 1982), המועדון  (1970) והספרייה (1973) המקבילים לגוף, לחברה ולנפש. הוא גם עיצב באמצע שנות ה-60 את מרחב הזיכרון של גזית בחורשה שלצד הקיבוץ השוכן כבר 70 שנה בין עמק יזרעאל ובין הר תבור.

למרות שהקיבוץ סבל רוב שנותיו ממחסור במשאבים כספיים, המשאב האנושי היה איכותי ובחזיתות המבנים ובמרחבים הפתוחים שולבו יצירות אמנות בטכניקות שונות אותם יצרו חברי הקיבוץ שמואל ליינטר ושלמה לביא וגם חבר מקיבוץ שכן – אריה סרטני.

משמח לגלות במהלך סיבוב קצר, שכל אותם מוסדות ממשיכים לתפקד ולשרת את החברים בייעודם המקורי והמקום מטופח והאווירה של קיבוץ נותרה כמעט ללא שינוי.

ועל כך ברשימה זו.

.

קירונית

.

סיבוב באנדרטה לחללי חטיבת הגולן שיצר עזרא אוריון

יום הבחירות הוא הזדמנות נהדרת להסתובב בכמה מקומות שכבר הרבה זמן רציתי להיות בהם. המזל הרע והטוב שלנו הוא שיש כמה ימים כאלה בשנה. בירידה מהגולן ביום הבחירות האחרון עצרתי רגע לפני שחציתי את גשר בנות יעקב באתר ההנצחה לחטיבת הגולן שיצר האמן עזרא אוריון (2015-1934) ונחנך ב-1972. לאוריון היה קשר אישי עם החטיבה – הוא היה מפקד יחידת הסיור במלחמת ששת הימים והשתתף בכיבוש האזור כמו גם את המוצב הסורי, המורטפע, ששכן כאן עד המלחמה. את שרידי המוצב הסורי הוא הותיר בסביבת אתר ההנצחה שהקים.

אוריון יצר משולש בטון חריג בנוף שמושך את תשומת הלב של החולפים בכביש הסמוך. חריץ צר חוצה את פאת המשולש הצרה ומעניק לגוף כולו את תלת-ממדיותו. רק כשנכנסים לאתר מגלים שיש בו עוד הרבה מה לראות: בונקרים, מחסומי טנקים, מסלול הליכה נגיש ודידקטי שדרכו מסופר סיפורו של המקום. לבסוף נשקף מכאן נוף עמק החולה על קיבוציו הרבים, האזור עליו שלט, איים והפגיז המוצב הסורי ששכן כאן עד 1967.

ועל כך ברשימה זו.

.

מזדקר

.

סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ רמת הכובש

בעוד פחות מיממה יפתחו הקלפיות. היום החופשי שקבלנו במתנה במחיר כבד, הוא הזדמנות להסתובב בכמה מקומות שרציתי כבר מזמן לבקר בהם. אלא שביום הבחירות הזה, בשונה מפעמים קודמות אלך גם להצביע. לא שיש מפלגה שאני שלם עם נבחריה, והדגש הוא על אנשיה כי לאף מפלגה לדעתי אין אידאולוגיה ברורה, אבל במציאות שנוצרה לא נותרה ברירה. הבלוג הזה עוסק לא מעט בצדדים המציגים את שקיעתה של האומה, כשהמאמרים המוקדשים לקיבוצים הם חוד החנית של אותה תצוגה. הביקורים באותן קבוצות אוטופיות שהוקמו כאן במחצית הראשונה של המאה הקודמת כשההיבט האדריכלי היה לחלק בלתי נפרד מהן, מייצגים נהדר את החלום הציוני ואת מה שנותר ממנו.

בתמונות מראשית ימיו של קיבוץ רמת הכובש מפתיע לגלות שהאזור היה כולו חולי ובתולי. צעדי החברים הצעירים יצרו אין ספור שקעים במשטחי החול וצריף העץ ששימש חדר אוכל ניצב היה בודד בסביבה. בהמשך, תכנן המהנדס יוסף אידלמן, חבר קיבוץ יגור, את בניין חדר האוכל שנחנך ב-1941 ועשרים שנה לאחר מכן הורחב הבניין בתכנונו של האדריכל מרדכי זברודסקי.

לעומת המבנה התיבתי והפשוט שתכנן אידלמן, העניק זברודסקי לבניין אופי חגיגי ומורכב. הוא גם הדגיש את מיקומו של הבניין בקצה שדרת השקמים החוצה את הקיבוץ, בהתאם לתכניתו המקורית של האדריכל ריכרד קאופמן.

ועל כך ברשימה זו.

.

חלון ופסנתר

.

סיבוב בבית אלברט איינשטיין בפוטסדאם

רגע לפני שהנאצים נבחרו לשלטון וסחפו אחריהם את גרמניה, התגורר אלברט איינשטיין (1955-1879) בבית קיץ שבנה לעצמו בכפר קפוט (Caputh) הצמוד לעיירה פוטסדאם שליד ברלין. את הבית בחרה להקים אשתו השנייה, אלזה, מהסיבה ששניהם רצו לגור בחודשי הקיץ קרוב לטבע. הבית שממוקם במדרון הגבעה, מפנה חזית אחת אל היער וחזית שנייה אל אגם טמפלינר, כששביל קטן היוצא מהחצר האחורית, יורד אל מזח בו עגנה סירה קטנה שהיתה שאיינשטיין קיבל מתנה מחברים ליום הולדתו ה-50 שחלה בשנה בה עבר להתגורר בבית.

ב-1929 השנה בה עברו להתגורר בבית עם שתי בנותיה של אלזה מנישואיה הראשונים, שניהם היו כבר בני 50. בבית ששימש אותם בעיקר כבית קיץ הם גרו עד 1932. שנה לאחר מכן היטלר עלה לשלטון ואיינשטיין ומשפחתו ששהו באותה עת בארה"ב לא שבו עוד אל גרמניה ולא אל הבית.

הבית היה חדשני לזמנו והוקם כולו מחלקים מתועשים העשויים ברובם מעץ. תכנן אותו האדריכל קונרד וקסמן (Konrad Wachsman, 1980-1901), מחלוצי האדריכלות המתועשת ולכן הבית פחות מרתק מההיבט הקשור לאיינשטיין אלא יותר מההיבט האדריכלי. הבית הוא רכושה של האוניברסיטה העברית ומאז 2005 הוא פתוח לציבור וניתן לבקר בו.

ועל כך ברשימה זו.

.

זמן

.

סיבוב בחדר האוכל הנטוש בקיבוץ ברור חיל

המייחד את חדר האוכל בקיבוץ ברור חיל שבצפון הנגב, הוא העובדה שתכנן אותו אדריכל שהיה חבר הקיבוץ. יש כאלה מעטים, ניתן לספור אותם על יד אחת.

בסוף הקיץ האחרון עשיתי עם האדריכל ויטוריו קורינלדי סיבוב בכמה פרויקטים שהוא תכנן בעבר. על חדר האוכל בנחל עוז שבו פתחנו את הבוקר כתבתי כאן. אחר כך המשכנו לברור חיל, הקיבוץ שאליו הצטרף קורינלדי ב-1956 עם חבריו מהגרעין הברזילאי. בברור חיל הוא תכנן כמעט את כל המבנים עד שעזב את הקיבוץ שהתפורר אידיאולוגית בשנת 1995.

המבנים כולם נותרו במקומם, גם אם לא במצבם המקורי וניתן להתרשם מהם גם היום. אלא שהחום הכבד וחדר האוכל הנטוש והעזוב העכירו את רוחו של קורינלדי. למרות זאת הוא המשיך והסתובב בקיבוצו לשעבר, והראה לי את שאר המבנים שתכנן שם: מועדון, חדר זכרון, מרפאה, בתי מגורים, בתי ילדים ונוער וגם מפעל לשירותי מחשב.

ועל כך ברשימה זו.

.

אסוף את המעשים

.

סיבוב בגן אלנבי ובמצפור אלנבי

"אני אפילו זוכר שהיו משפחות ערביות שהיו יושבות מתחת לעצי החרוב ושרות 'פלסטין בלדנא, אל יהוד כלבנא', שבעברית משמעות הדברים היא 'פלסטינה היא ארצנו והיהודים הם כלבינו'", משתף בזימרה האדריכל מיכאל רטנר בזיכרון ילדות קודם להקמת המדינה מגן אלנבי שבמרומי הכרמל. סביר להניח שלא תמצאו איש בגן היום, הוא מהוותיקים בחיפה, וכמו מצבה הכללי של חיפה גם הוא מוזנח וזה עוד אחרי שהפקיעו ממנו שטח לטובת הקמת מועדון. ממש ממולו מצוי מלון נטוש עליו כתבתי כאן.

ראשיתו של הגן הוא בבוסתן פרטי של ליידי בריטית שבנם היחיד של אחותה וגיסה נהרג במלחמת העולם. היא בחרה להקים לזכרו תצפית יפה בצמוד לגן שתרמה לעירייה ולתושבי העיר.

ועל כך ברשימה זו.

.

מת בבלגיה

.

סיבוב במוזיאון ספינת הויקינגים ובעוד כמה מקומות מעניינים באוסלו

מוזיאון ששווה לבקר בו בעיקר בגלל צורתו האדריכלית הוא זה שמוקדש להצגת ספינות ויקינגים שנחשפו בנורבגיה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. "מוזיאון הספינה הויקינגית" קרוי בנורבגית Vikingskipshuset på Bygdøy, שמשמעותו בית ספינות הויקינגים בביגדוי. הוא נפתח ב-1932 בצפון אוסלו באזור הקרוי ביגדוי, בתכנון האדריכל ארנסטיין ארנברג, מבכירי האדריכלים הנורבגים בתקופתו, שתכנן בין השאר את בניין העירייה המפורסם של אוסלו שבו מוענק פרס נובל לשלום מידי שנה.

צורתו הפשוטה של הבניין, צורת צלב, יצרה ארבע זרועות שבכל אחת מהן נקבע אולם תצוגה. שלושה אולמות נועדו להצגת שלוש ספינות מהמאות ה-9 וה-10 לספירה ואולם רביעי מוקדש לממצאים שונים. אני לא חובב של ספינות ובטח לא כאלה ששרדו מימי הויקינגים, אבל הבניין בהחלט שווה ביקור. כעת מתכוננים להרחיב את הבניין באופן משמעותי וחריג לאופיו המקורי, אבל רגיש ומוצלח.

ועל כך ועל עוד כמה מקומות מעניינים באוסלו ברשימה זו.

.

גג

.

סיבוב בתחנה המרכזית בחדרה בתכנון דן איתן

אחת משתי התחנות המרכזיות שתוכננו בידי זוכי פרס ישראל לאדריכלות שוכנת בחדרה. בשונה מהתחנה הידועה לשמצה בתל אביב, זו שבחדרה תוכננה בידי האדריכל דן איתן והיא צנועה ממנה בשאיפות, במורכבות ובגודל. גם בה עוברים אנשים ממקום למקום, וגם בה תמצאו שווארמה, מאפייה וקירות שהפכו בחלקם התחתון למשתנה ציבורית.

התחנה המרכזית החליפה תחנה קטנה יותר שהוקמה ב-1939 באזור אחר בעיר. "אני הכרתי את התחנה המקורית שהיתה על הכביש הישן, עם שתיים או שלוש מסעדות", נזכר איתן. "היו מחליפים אוטובוס, נחים, אוכלים ושותים משהו. לא היו נוסעים בין תל אביב לחיפה בלי לעצור שם והעברת התחנה אל תוך חדרה זה היתה מבצע".

ב-1956 תכנן איתן את התחנה החדשה והיא נחנכה ב-1964. היא לא רק מציאות של המתנה אלא זו תחנה בזמן, מקום שנראה כאילו לא זז לשום מקום. האנשים, העיצוב, העסקים. יש בה משהו מפעם. הבטון והאבן בה שולטים באופן הגולמי שלהם כפי שהיה בעידן שלפני הגרניט פורצלן, האלומיניום והזכוכית כהה. בתחנה בחדרה הזדמן לי לבקר בחודש האחרון פעמיים: בדרך לארוחה בקיסריה ומאוחר יותר בדרך לאירוע שעסק באדריכלות של "מוזיאון העליה הראשונה" בזכרון יעקב.

ועל כך ברשימה זו.

.

זר

.

סיבוב בבית שיין בפינת הרחובות רופין 11 ושל"ג 12

הגינה המקורה שמקבלת את פני הבאים ממפגש הרחובות רופין ושל"ג בתל אביב ומקשרת אל המבואה הפנימית של הבניין, הופכים את הבניין למקום שנעים לצאת ממנו בבוקר ולחזור אליו בסוף היום. המהלך המורכב שמחבר בין הדירה הפרטית ובין הרחוב הציבורי, חזר והופיע ברבים מבתי הסגנון הבינלאומי שנבנו בתל אביב בשנות ה-30, ומופיע גם בבניין הזה שתכננו השותפים האדריכלים לודוויג ראוך ובן ציון שילמבר ובנייתו הושלמה ב-1940.

מבואת הכניסה קטנה יחסית, בטח בהשוואה לבניין שתכנן האדריכל דב כרמי בהמשך רחוב רופין 51 וגם פחות צבעונית מזו שתכנן האדריכל אריה קרפץ ברופין 4. היא אינטימית וכוללת אלמנטים שחזרו והופיעו בבניינים אחרים שתכננו ראוך ושילמבר.

ועל כך ברשימה זו.

.

בית חם

.