סיבוב בשיכון עובדי בתי הזיקוק בחיפה

מתחם המגורים השאפתני בתכנון האדריכל אלפרד גולדברגר, שהוקם לצורך שיכון עובדי בתי הזיקוק בחיפה בסוף שנות ה-40, נחשב עד היום לפנינה אדריכלית פחות ידועה בעיר. מדובר היה במתחם שנועד לשמש קהילה סגורה ומוקפת גדר, מה שמכונה Gated community וכמוה נבנו וממשיכים להבנות בעולם מתחמי מגורים סגורים שהכניסה אליהם מבוקרת ומיועדת לדיירים בלבד.

שער הכניסה הגדול והמרשים שמקבל את פני הבאים מרחוב הצופים שבכרמל המערבי, היה בעבר סגור אך כיום כשהמתחם כבר לא משמש את עובדי בתי הזיקוק הוא פתוח לכולם. השער מוביל אל מתחם שבו הוקמה קבוצה של בתי דירות דו-קומתיים, ובהמשך שטח שעליו הוקם מגרש גולף וכיום הוא טבע עירוני שיורד אל הנחל. צמחייה עשירה עוטפת את הבתים כשלכל מבנה מבואת כניסה אלגנטית שכמוה לא תמצאו בבתי הדירות מאותה התקופה.

השאיפות היו גדולות אבל המהומות בבתי הזיקוק שבמהלכן נרצחו 45 מהעובדים ופרוץ מלחמת השחרור הובילו לצמצום הפרויקט. הבנייה התחדשה רק אחרי סיום המלחמה והסתיימה תוך זמן קצר מבלי שכל התכנית בוצעה. לאורך השנים השתמר המתחם באופן מפליא, לא מעט הודות לעובדה שב-1961 נקבעו המבנים לשימור במסגרת תב"ע וגם הודות לאדריכלית פארה גולדמן שמתגוררת ועובדת בו.

ועל כך ברשימה זו.

.

אור

.

סיבוב חמישה עשר על תמונות אדריכלים

במהלך השנים יצא לי להיפגש ולשוחח עם לא מעט אדריכלים. לפני שלוש שנים התחלתי לפרסם כאן סדרת רשימות עם אותן תמונות שצלמתי במהלך או בסוף אותן פגישות. ברשימה זו מופיעים 18 אדריכלים, היסטוריונית, צלם וטיפוגרף שצלמתי לפני הקורונה. התמונות האלה צולמו בעידן אחר: באירועים, פתיחות של תערוכות, בלי מסכות ובלי שמירת מרחק.

זו הרשימה החמישה עשר (1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12, 13, 14) שנפתחת עם האדריכל אברהם קוריאל ומסתיימת באדריכל מיכאל רטנר.

ועל כך ברשימה זו.

.

#15

.

סיבוב במבנים המוקדמים שתכננו ריכרד קאופמן ואלזה גדעוני בכפר הנוער עיינות

כמו קפסולת זמן השתמר חדרה מגוריה ומשרדה של עדה מימון, מייסדת כפר הנוער החקלאי עיינות. החדר ששימש ללינה, לעבודה ולאירוח נקבע בקומה השנייה של הבניין המרכזי שתכנן האדריכל ריכרד קאופמן במרכז הכפר. הקירות מסוידים בלבן, מרצפות שחורות מכסות את הרצפה והריהוט כולו הוא עבודת נגרות מודרנית ותואמת את אופיו של הבניין. מרפסת עמוקה בחזיתו של החדר אפשרה למימון להשקיף על ילדי הכפר, על השדות והרפת שבמרחק.

קאופמן שערך את תכנית הכפר תכנן את המבנים הראשונים בעיינות, למעט מבנה אחד בודד שלמורת רוחו תכננה האדריכלית אלזה גדעוני ונותר במצבו המקורי יותר מכל מבנה אחר בכפר מאותן השנים. לעומתו, מבנה המגורים הגדול שבו שילב קאופמן את חדר האוכל עבר שינוי קיצוני, כשבתחילת שנות ה-90 נהרסה כל חזיתו הראשית והוצמד לה אגף חדר אוכל גדול ומאוחר. אדריכלות מודרנית היא שבירה, לפעמים קשה להסביר לאנשים את האיכויות שלה, ומאד קל לפגוע ולהרוס אותם.

זוהי רשימה שלישית בסדרה העוסקת במבנים שבעיינות. היא באה אחרי הרשימות שבהן התמקדתי ברפת שהפכה למכינה קדם צבאית ומוזיאתר ובית הכנסת שהוסב לספרייה. המבנים ההיסטורים בכפר עברו לאורך השנים שינויים אך זהותם השתמרה וטרם זכתה לסקירה.

ועל כך ברשימה זו.

.

חדרי הלב פתוחים לרוח

.

סיבוב בדיזיין סיטי בבנייה במעלה אדומים

הדיסנילנד שמוקם בכניסה לאזור התעשייה של מעלה אדומים מעוצב כהעתק של העתק. לא מדובר בפארק שעשועים אלא במרכז מסחרי – "דיזיין סיטי" שיפתח בעוד שלושה חודשים ויתמחה בעיצוב הבית. האדריכל שלמה גרטנר עיצב אותו לדבריו בהשראת סגנון הבנייה הרומי על הבנייה של המלך הורדוס באזור, אבל בהחלט מורגשת בו השפעת העיצוב של קניונים עכשוויים בארה"ב. לא עוד קופסה סתמית, אלא מקום שמנסה ליצור חווייה יוצאת דופן, עם זאת חדשנות לא תמצאו פה.

יש כאן העתק לחלק המפורסם בוינשיאן – אותו מלון וקזינו בלאס וגאס, שבעצמו מעתיק חלקים ממרכז ונציה שבאיטליה. גם כאן תמצאו סמטאות וגם כאן יש כיכר גדולה שעטופה בתפאורה של חזיתות בתים ותקרה שעליה צוירו שמיים מעוננים. שיחה עם גרטנר מגלה כיצד תוכנן ועוצב הפרויקט ומה מייחד אותו מנקודת מבטו של האדריכל.

ועל כך ברשימה זו.

.

חיים בונציה?

.

סיבוב במתחם מגורים באשקלון שתכנן אריאל מייזליץ

בדרך לסיבוב בכפר הנופש הצרפתי נתקלנו במתחם מגורים שנראה היה לנו ראוי לעצור ולהסתובב בו. המתחם שתכנן האדריכל אריאל מייזליץ ובנייתו הושלמה ב-1992, מתייחד בחזית פוסט-מודרנית ומסתיר בתוכו חצר פנימית שבמרכזה הוקם אוהל ארעי שנועד לשמש כבית כנסת לדיירי המתחם בימי הקורונה.

הגושניות הלא מוגדרת, המרקמיות המבנית שמבקשת ליצור מקום, הסימטריה, השערים הדרמתיים, הקשתות הדקורטיביות בפתחים שחוזרים ומופיעים באדניות שנקבעו מתחת לחלונות, החניון התת-קרקעי שפתוח לשמיים, הניתוק מהרחוב והסביבה, ריבוי בשינויי מפלסים בקומת הקרקע, המראה הכמו מצודתי שמודגש גם באמצעות מגדלי המדרגות הנראים כמו מגדלי שמירה, החלונות האנכיים במדרגות שנלקחו מאדריכלות תל -אביבית של שנות ה-30, החצר הדו-ממדית הנחצית בציר רגלי – הם חלק בלתי נפרד מהלקסיקון של האדריכלות הפוסט-מודרנית שביקשה לעצב את העיר מחדש באמצעות אלמנטים מצוטטים מהעבר, מהלך שחזר והופיע באותה עת באדריכלות הישראלית ואותי לאחרונה מעסיק לא מעט.

ועל כך ברשימה זו.

.

שער

.

סיבוב בבתים הדו-קומתיים שבקיבוץ אשדות יעקב מאוחד

אחד הקיבוצים הראשונים שכבר בתחילת שנות ה-50 החל לבנות לגובה היה קיבוץ אשדות יעקב מאוחד. זה גם היה הקיבוץ הראשון שהתפלג. אך הפילוג לא התרחש מהיום למחר, אלא היה תהליך שנמשך כמה שנים ודרש מהחברים את הקמתן של תשתיות חדשות בצמוד לקיבוץ הותיק שממנו באו. בעקבות מחסור בשטח פנוי לבנייה, הקימו החברים את בתי הדירות החדשים לגובה של שתי קומות – מהלך חריג באותן שנים בקיבוצים. המבנה שתוכנן ושוכפל 12 פעמים היה שונה מהשיכונים המודרנים שפוזרו לרוב בארץ באותן שנים, ועוצב באופן כפרי – עם גגות רעפים ומרפסות רחבות בחזית.

כיום ממשיכים המבנים לשמש לייעודם המקורי. חלק מהחדרים הבודדים אוחדו לדירות גדולות יותר וחלק נותרו במתכונתם המקורית והן כולן מושכרות למי שמעוניין.

ועל כך ברשימה זו.

.

נוף

.

סיבוב באמפי שבקיבוץ דליה שהוא הגדול ביותר שהוקם בישראל וכיום נטוש

מה שהתחיל ב-1944 כאירוע מחול צנוע, שהתקיים על הדשא שבמרכז קיבוץ דליה שברמת מנשה לציון חמש שנים להקמת הקיבוץ, הפך ב-1947 לאירוע ענק – "כינוס המחולות". היום היו קוראים לזה פסטיבל, אבל אז השתמשו במונח 'כינוס' הרציני. שנתיים לאחר הקמת המדינה, שבו חברי דליה וחידשו את הכינוס, אלא שהפעם השאיפות התרחבו. הכינוס הועתק מהמדשאה הקטנה שבלב הקיבוץ אל שטח רחב ופתוח מדרום, מקום מרהיב ביופיו שבו נשקף נוף רמת מנשה ואחד מיובליו של נחל דליה חוצה אותו.

האירוע משך אליו רבבות מכל רחבי הארץ, שצפו וחוללו על כמה במות שהותקנו באמפי הגדול ביותר שנבנה בישראל. לצדו הוקם כפר ארעי שבו לנו המשתתפים. הכינוס האחרון נערך ב-1968 ואליו הגיעו כ-60,000 משתתפים וכ-3,000 רקדנים. בסך הכל נערכו כאן באמפי שלושה כנסי מחול, אך מאז שנחתם פרק הכינוסים נותר האמפי הענק נטוש, מתפורר ומיותם, עדות אילמת לעוצמה התרבותית והחברתית של אלה שהיו כאן לפנינו.

.

שעות…

.

סיבוב בתחנת האוטובוס הכי מוזרה

למעשה נבנו חמש תחנות אוטובוס כאלה ולא רק אחת. ובמקור הן לא הוצבו לאורך כביש 44 אלא ברחוב בלפור שבמרכז בת-ים. ועוד דבר: הן יועדו גם לשמש את הרכבת הקלה. לפני 25 שנה חשבו שאוטוטו הרכבת הקלה מגיעה ואפשר כבר לעצב את התחנות בהתאם. אלא שלאחר שהתחנות עוררו ביקורת שפרצה, הן פורקו והועתקו הרחק מהעיר. המהלך לא עצר את הביקורת ובאחת מהן הכריז איתן הבר שיש לירות באדריכל.

אז אחרי סיבוב בבנייני הפנימיות במקווה ישראל המשכנו לצומת הקרוב על כביש 44, שם יש את אחת מאותן חמש תחנות אוטובוס ענקיות שהוצבו בדיוק לפני 20 שנה ותוכננו בידי האדריכל מוטי בודק. כיום הן מוזנחות על ידי חברת "נתיבי ישראל" ובעיקר מעוררות פליאה בצורתן, בגופי התאורה הנראים כמו צלחות מעופפות, ובגודלן החריג שמגיע לאורך יותר מ-70 מטרים (כאורך שני קרונות רכבת קלה).

הרמתי טלפון לבודק והבאתי כאן לפניכם עשרה פרקים שחושפים את סיפורן של התחנות הכי שאפתניות שהוקמו כאן.

ועל כך ברשימה זו.

.

הרחובות ממריאים לאט

.

סיבוב בפנימיות של כפר הנוער החקלאי מקווה ישראל

ישנם מוסדות שבוחרים באדריכלים בוגרים שלהם לשוב ולתכנן בהם מבנים. כתבתי כאן על מדרשית נעם שהזמינה את הבוגר אדריכל ישעיהו אילן שיתכנן את מעונות המורים. גם בכפר הנוער החקלאי מקווה ישראל עשו מהלך דומה, והזמינו את האדריכלים משה לופנפלד וגיורא גמרמן שיתכננו את בנייני הפנימיות החדשות. לשניים כבר היה ניסיון עשיר בתכנון מוסדות חינוך ומגורים, אך גמרמן שהיה בוגר המוסד הביא את ההזמנה.

אז רגע לפני שהיתה לנו פגישה בכפר, קפצנו להסתובב בפנימיות של מקווה ישראל, שבאותה עת היו ריקות כי היה חופש. את הפנימיות שנבנו בתחילת שנות ה-70, הכרנו מצוין מתכניות ותצלומים ישנים, אבל עד אז לא בקרנו בהם. הן עומדות כאן כבר קרוב ל-50 שנה, נערכו בהן מעט שינויים אבל בהחלט נדרש לחדש אותן.

ועל כך ברשימה זו.

.

לופ

.

סיבוב בגן הפעמון ובגן בלומפילד בירושלים

ב-1965 הוחלט בעיריית ירושלים לגשת ולתכנן את האזור המזרחי של העיר שנשק לקו שביתת הנשק עם הירדנים מול חומות העיר העתיקה. נערכה תחרות אדריכלים גדולה שלא יצא ממנה כלום, כי מעמד האזור השתנה לגמרי ברגע שהעיר אוחדה והגבול בוטל. אחד מתוצרי השינויים היה ההחלטה על הקמת "גן בלומפילד" – גן ציבורי ליניארי שקצהו הדרומי נפגש עם הכנסייה הסקוטית וקצהו הצפוני מתחכך במלון המלך דוד. במקביל המשיך הפיתוח הציבורי גם אל צידו השני של רחוב המלך דוד ונקרא "גן הפעמון".

את שני הגנים, שהפכו בסוף שנות ה-70 ומיד עם פתיחתם לציבור לפופולארים בקרב כל תושבי העיר, תכנן האדריכל אולריק פלסנר. פלסנר הצליח ליצור מרחב ציבורי עשיר ומגוון שמשנה את אופיו לאורך הגן תוך הקפדה על פרטים קטנים.

ועל כך ברשימה זו.

.

חד פעמי

.

סיבוב בבית הכנסת היכל יהודה בכפר סומייל

המבנה הטווסי של בית הכנסת "היכל יהודה" הפך בקלות לאחד מהמבנים האייקונים של תל אביב. זהו מונולית שתכננו האדריכל יצחק טולדנו עם שותפו המהנדס אהרן רוסו. היות וטולדנו נפטר בשלב מוקדם של העבודה, את המשך התכנון קיבל על עצמו האדריכל עמירם ניב, ועל עיצוב הפנים הופקד מעצב הפנים רפי בלומנפלד. גם אם הוקם ברחוב צדדי בעיר, רחוב בן סרוק, ובקרוב יוקף במגדלים מכוערים, כרגע בית הכנסת ניצב בודד בלב אתר בנייה. זה רגע מיוחד לבקר בו. הבתים האחרונים של הכפר סומייל ששכן כאן מאז סוף המאה ה-19 נמחקו כולם ללא כל זכר. רק נותר להצטער על הדרך שבה תל אביב מתפתחת ומתכערת עם כל אותם מגדלים שמתכננים אדריכלים חסרי כשרון ומקוריות.

בית הכנסת שנחנך ב-1980 הוא חוליה ברצף של מבני ציבור שתכננו בכירי האדריכלים בסמוך לו – בית הוועד הפועל של ההסתדרות שתכננו דב כרמי וצוותו ובית הסתדרות המורים שתכננו אריה אל-חנני וניסן כנען. אך בשונה משני אלה, נראה שבית הכנסת זכה להיות אהוב יותר על הציבור, אולי הודות לצבעו הלבן (לעומת הבטון האפור) והודות לקווים הרכים שמאפיינים אותו. הוא זכה לדגם ב"מיני ישראל" ולהתנוסס בכל מיני פרסומות לתל אביב, בעיקר כאלה משנות ה-80.

ועל כך ברשימה זו.

.

התשמע קולי

.

סיבוב באולם התצוגה של אוליבטי בכיכר סן מרקו בוונציה

המיקום המושלם של כיכר סן מרקו בשילוב עבודתו המעולה של האדריכל קרלו סקרפה (Carlo Scarpa) הופכים את אחד מאתרי התיירות יוצאי הדופן בוונציה, אולם תצוגה של חברת "אוליבטי" (Olivetti) לאתר חובה לכל מי שמתעניין בעיצוב ובאדריכלות. לכאורה נראה האולם שנחנך כאן לראשונה ב-1958 כמו חנות נוספת בשורת העסקים הארוכה שמקיפה את הכיכר. ארקדה של קשתות פונה אל הרחבה הגדולה והמבט מדלג בין ההתרחשויות הבלתי פוסקות בסביבה עד כדי כך שקשה להתמקד בחנויות עצמן שרובן לא כל כך מעניינות.

אלא שששונה מהחנויות בסביבה, אולם התצוגה שבו הספקתי לבקר כבר כמה פעמים, תמיד שוקק חיים. זו דוגמה למימוש מוצלח של תיירות אדריכלית, ענף שהחל לצמוח לפני שני עשורים והפך למרכיב בכלכלת התיירות הבינלאומית. בארץ הוא לא מפותח, אך באירופה, אמריקה והמזרח הוא ריווחי וממשיך לצמוח.

לא מדובר בחנות או באולם תצוגה ממשי. כבר עשרות רבות של שנים שחברת אוליבטי אינה מייצרת ומשווקת מכונות כתיבה ומחשבונים. המכונות שמצויות כעת בתצוגה, בדיוק כפי שהוצגו כאן עם פתיחת האולם לפני 63 שנה, אינן עומדות למכירה. מדובר באתר מוזיאלי שנועד להציג את עבודתו של האדריכל המוכשר שמצליח למשוך גם היום אינספור תיירים הבאים להתרשם מעבודתו ולקבל ממנה השראה.

ועל כך ברשימה זו.

.

ם

.

סיבוב בבית הכנסת שהוסב לספרייה בכפר הנוער עיינות

בתי הכנסת שתכנן האדריכל יוסף שנברגר הם מעבודות האדריכלות האהובות עלי. העבודה באבן, באור, בגושניות המבנה ופרטי האמנות הפכו את בתי הכנסת שתכנן ליצירות מרהיבות. אלה מבנים פשוטים אך כאלה שמתוכננים בקפידה ומתוך הבנה מעמיקה באופן בו יש להשתמש בחומר וצורה, ולא כאלה שמתחכמים או עולים הון עתק. משהו שהיום קשה למצוא. כששמעתי שיש בית כנסת מ-1961 שאותו תכנן שנברגר בכפר הנוער החקלאי עיינות אז הזדרזתי לבקר בו.

האכזבה עצומה. לפני כעשור באופן הזוי למדי, בוטל בית הכנסת – ארון הקודש שמקורו בבית כנסת עתיק באיטליה, נלקח לירושלים ושמור שם במחסן, ואולם התפילה הפשוט והיפה הוסב לספרייה תוך חיסול כל הפרטים המקוריים, אטימת מסך זכוכית מרכזי ושילוב קורות פוסט-מודרניות צבועות בסגול. וכמו שזה נשמע כך זה נראה – מפגן של חוסר טעם שמעורר את השאלה מי הסתומה שעיצבה כזה דבר?

ועל כך ברשימה זו.

.

חלון

.

סיבוב ברחוב בשכונת נופים במודיעין שתכננו פייגין אדריכלים

לא עיר, לא כפר, אלא רק פרבר. סיבוב בשכונת נופים הוא מהלך שנותן חומר למחשבה: מצד אחד הבינוי ופריסת השימושים היא סתמית, חד-גונית. מסוג המקומות שנראה שאנשים בוחרים לגור בהם כי אין להם הרבה ברירה. מצד שני נראה שלראשונה מודיעין מתכננת סביבת מגורים שמקושרת לסביבה הטבעית ההיקפית באופן מודע – גם במבט וגם בתנועה. הסביבה הזו היא היתרון של השכונה, היות וחלק נכבד מהדירות בשכונה פונה אל הנוף הטבעי שעוטף את הגבעה שבראשה הוקמה. ועדיין לא רבים מתושבי השכונה נהנים מהיתרון הנופי – כ-75% מהדירות פונות לרחובות הפנימיים או לבינוי סמוך, נוף של בתים ורחובות משמימים.

אל תוך הסביבה הלא מעניינת הזו שבמודיעין הגעתי בששי בבוקר במיוחד כדי לראות את הרחוב שתכנן משרד פייגין אדריכלים. לרוב ידועים הפייגינים כמתכנני בתי מלון, אך הם גם עוסקים לא מעט בתכנון מגורים. את הפרויקט מצאתי בחשבון האינסטגרם של הצלם אסף פינצ'וק, והמבנים שנראו לי יוצאי דופן וכאלה שחורגים מהקווים הכלליים של הבנייה במודיעין, משכו אותי לסיבוב.

ועל כך ברשימה זו.

.

?

.

סיבוב בגשר הכרם בעכו בתכנון האדריכלים מייזליץ כסיף רויטמן

בעת הסיבוב בקאנטרי רמז, סיפר לי האדריכל אודי כסיף על גשר חדש בעכו שתכנן משרדו – מייזליץ כסיף רויטמן אדריכלים. זה הגשר הראשון שהאדריכלים תכננו ובנו (הם גם הגישו הצעה לגשר יהודית בתל אביב שלא מומשה בתכנונם), וניתן למצוא בגשר נדבך נוסף בעבודת המשרד שהתפרסם במיוחד עם פרויקטים של טיילות – כמו אלה שבנמל תל אביב, חוף תל אביב, חוף אילת וגם חוף עכו.

בין מנת חומוס לא הכי מוצלחת בעכו העתיקה ובין מופע מחול מיוחד בקיבוץ לוחמי הגטאות, קפצתי עם איתי (שגם צילם את התמונה פה מתחת) לראות את גשר הולכי הרגל שמעל מסילת הרכבת בשכונת הכרם, אותו גשר שכמה ימים קודם לכן כסיף סיפר לי עליו. השכונה שצמודה לו ממזרח מצויה בשלבי בנייה, אבל מההדמיות שמתנוססות על השלטים אפשר לראות שמדובר בשכונה הכי סתמית שיש. בצד המערבי יש שכונה ותיקה של שיכונים ו"בנה ביתך". בתוך כל אלה בולט הגשר שנראה כמו פסל גדול שאפשר גם לעבור דרכו ולהתבונן על הסביבה באופן שונה.

ועל כך ברשימה זו.

.

★

.

סיבוב ברפת שהוסבה למכינה קדם צבאית בכפר הנוער החקלאי עיינות

89 שנה לאחר שנחנכה ואוכלסה הרפת של כפר הנוער החקלאי עיינות, המבנה הראשון בכפר, נחנך לאחרונה המבנה מחדש לאחר שעבר שימור ופיתוח. אלא שבמקום הפרות והחניכות שטיפלו בהן במשך יובל שנים, תמצאו כאן את חניכי המכינה הקדם צבאית אדרת. האולם הגדול והארוך שבו שוכנו הפרות, הוסב לכיתות, חדר אוכל וגם ל"מוזיאתר" (מוזיאון+אתר לשימור), כך שהמבנה משמש במקביל גם מוסד חינוכי וגם אתר מבקרים.

תהליך העבודה נמשך 12 שנה, תקופת זמן ארוכה במיוחד אך כזו שכנראה בעיקר תרמה להצלחתו. את תכנון החידוש ערך האדריכל דני רז ואת העיצוב הפנימי ערכו טוקאן סטודיו לעיצוב שמתמחה בהקמת תערוכות. התחזקות המודעות לחשיבות המורשת הבנויה וגיוס התקציב, הם שהובילו אט אט לקבלת היצירה המוגמרת. במקביל, הוקם לפני שנה גם ארכיון היסטורי, שהתמקם במבנה סמוך לרפת ששימש במקור לייצור גבינה ובית קירור ועבר גם הוא שימור וחידוש.

ועל כך ברשימה זו.

.

פעם היו פה פרות

.

סיבוב שני במוזיאון רמת גן לאמנות רגע לפני סיום הבנייה

רגע לפני שמשלימים את בנייתו של המוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן, כשהוא עדיין נקי וריק, חזרתי לבקר בו עם האדריכלית מאירה קובלסקי. אם בסיבוב הקודם הבניין היה בשלב גמר שלד, אז מהר מאד יחסית הצליחו להשלים את הבנייה וכעת ניתן להתרשם מהמקומות המיוחדים שיש בו, ובראשם חדרי המדרגות ואולם התערוכות עם שפיץ הזכוכית.

הקמתו מחדש של המוזיאון בתכנון אפרת-קובלסקי אדריכלים, הוא חלק מפיתוח ציבורי שמקדמת העירייה בשנים האחרונות בסביבה הזו. הפיתוח כלל בשלב ראשון את גן אהרון כהנא ושביל יונתן שעל גדת הירקון ועליהם כתבתי כאן. המוזיאון לאמנות ישראלית הוא השלב השני בפיתוח, והשלב השלישי והעתידי הוא חידוש מוזיאון בית כהנא.

ועל כך ברשימה זו.

.

אור

.

סיבוב בחדר האוכל ואולם הספורט בקיבוץ שער העמקים

85 שנים נמשכת מסורת חדר האוכל בקיבוץ שער העמקים. מה שהתחיל כאוהל, הוחלף בצריף עץ והפך למבנה שהלך וטפח לאורך כמה עשרות שנים בידי כמה אדריכלים שונים, ממשיך ומתפקד גם היום. את בסיסו תכנן המהנדס יוסף אידלמן. 20 שנה מאוחר יותר הורחב הבניין בידי האדריכל מנחם באר ולאחר 20 שנה נוספות היה זה האדריכל דן פלג, חבר שער העמקים, שהרחיב אותו בפעם האחרונה.

חדר האוכל אמנם כבר לא מהווה את הלב של הקיבוץ, אבל נוכחותו החזותית בקיבוץ משמעותית ויותר מתמיד הוא פתוח לציבור. בדומה לחדרי אוכל אחרים בקיבוצים (משמר השרון, גליל ים) גם כאן מידי יום שישי ניתן לבקר בו, ולקנות הביתה מנות אוכל מגוונות.

מבנים מרשימים נוספים שסוגרים על שורת מבני הציבור שבמרכז הקיבוץ הם הסטודיו-גלריה של אברהם עמרי שעליו כתבתי כאן לאחרונה, אולם הספורט וגם מבנה הלול הדו-קומתי שמשויך כבר לאזור המשק. בשונה מחדר האוכל שבו נגעו רק אדריכלים בני קיבוצים, לתכנון אולם הספורט שתוכנן ב-1968 נבחרו האדריכלים החיפאים אבנר קנר וישראל קומט והמהנדס מנחם ראט.

ועל כך ברשימה זו.

.

טעמי הבית

.