סיבוב בגלעד לאבשלום פינברג בפארק נחל חדרה

מיצירה אדריכלית הנטועה היטב במרחב, הפך הגלעד לזכר אבשלום פינברג לבמת בידור. מגלעד בלב גינה ייחודית שעמד לצד כביש בין-עירוני ותפקד כאתנחתא בדרך בין תל אביב לחדרה, הפך לאטרקציה לא מוגדרת בכניסה לפארק חדש. פארק שמפגיש מדשאות עם דיונות של חול מתחת לארובות של מפעל לייצור חשמל.

40 שנה לאחר שנרצח אבשלום פינברג (1917-1889) וגופתו לא נמצאה הוקם בכניסה הדרומית לחדרה גלעד לזכרו. מי שיזמה את הקמת הגלעד היתה רבקה אהרונסון. לטענתה היתה ארוסתו של פינברג. לכן ניתנה לה הזכות או החובה להוביל את מפעל הזיכרון. לא היה קבר, אז הוקם גלעד על שטח ששייך היה למשפחה מדרום לחדרה – היישוב בו גדל אבשלום.

  .

הגלעד שהוקם ב-1967 לצד כביש 4, פורק והוקם מחדש על דיונת חול בתחומי פארק נחל חדרה

  .

ב-20 לינואר 1957 נחנך הגלעד לצד כביש 4, בנוכחות רבקה אהרונסון, רפאל אבולעפיה שלקח חלק בפעילות ניל"י, משה שרת (ראש הממשלה לשעבר ובשעתו מנהל הוצאת הספרים "עם עובד"), ח"כ יוסף ספיר, ראש עיריית חדרה, ראש מועצת זכרון יעקב ואחותו של פינברג – צילה שוהם-פינברג.

מבנה מיוחד שמורכב משני קירות הנראים כמו זרועות או כנפיים, שמבקשות לחבק את המרחב הפתוח. במרכז חדר אינטימי ופתוח שכולל קיר זיכרון, עם מקום לנר תמיד, כתובת וכיפה גבוהה. אחד מכבישי האורך שמתוכנן לקשר את כביש 4 עם כביש 6 תוכנן לקום בדיוק על קמום הגלעד, אז הוחלט לפרק ולהעביר לפארק נחל חדרה. את הכל עקרו לפני שנה וחצי מהמקום המקורי, והעיברו בחלקים על גבי משאית לכאן.

 

ידיעה שפורסמה בעקבות חנוכת הגלעד בעיתון דבר בתאריך 21.1.57

 

ב-1967, אחרי המלחמה, נמצאו שרידי גופתו של פינברג ליד רפיח. בעקבות הגילוי, נוספה לגלעד כתובת המציינת את המאורע.

הפרויקט המקורי תוכנן על ידי האדריכל המאד מוכשר בנימין אוראל, המוכר כמי שתכנן את תחנת הכח בנהריים וכן כמה מהמבנים היותר בולטים בחיפה בשנות השלושים. גם את בית הצופה בהדר הכרמל שבחיפה (עליו כבר כתבתי כאן) תיכנן אוראל, במסגרת שותפתו הפוריה עם האדריכל יחזקאל זוהר. בנו של אוראל, אלוף אוראל, פרסם לפני שנתיים את הספר "בנימין אוראל – אדריכל ללא דיפלומה" (הוצאה עצמית) המסכם את פועלו של אביו. הספר הודפס במהדורה מוגבלת וכדאי להשיג את אחד מהעותקים האחרונים שנותרו בידיו של אוראל. מי שלא רוצה ספרים או להוציא כסף, אפשר גם לבקר באתר (שלא הושלמה בו המלאכה) הכולל חלק ניכבד מהחומרים המופיעים בספר.

ב-1939 נחלש מפעל הבניה בארץ שיראל ואוראל פרש בגיל מוקדם יחסית מהמקצוע. הוא המשיך מידי פעם לתכנן או להציע הצעות, כמו זו שהציע לרחבת הכותל המערבי. שנים רבות לאחר שסגר את המשרד, פנתה אליו רבקה אהרונסון לתכנן את הגלעד. הקשר נוצר הודות לחברה משותפת.

נחזור להתחלה: עם המעבר מכביש 4 לפארק נחל חדרה לא השתנה דבר במבנה עצמו, הכל נותר במקומו. אך התפאורה השתנתה ואולי אפשר ללמוד מזה משהו.

.

ארובת תחנת הכח בקיסריה

.

הארטקציה הגדולה של הפארק היא "מזרקת" המים שהיא למעשה חוליה במערכת של תחנת הכח. האטרקציה אחרי 20 שניות לא מעניינת.

.

שדרת עצי דקל פורמאלית וצעקנית, מובילה אל הגלעד הצנוע והפשוט

.

פרט

.

הגלעד. שימו לב לספסל החדש ש"משתלב".

.

אבשלום

.

הספלסל

.

גלעד לאבשלום

.

כתובת שנוספה ב-1967 לאחר שנמצאו שרידי גופתו של פינברג

.

וזה הסוף.

.

הנוף הנשקף מהגלעד

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • bddaba  On 07/06/2012 at 18:39

    אוי, זה נורא מה שעשו, מיכאל, באסה לראות את זה, חבל שנכנסתי לפוסט… ועוד הספסל הזה תקוע בצורה נוראית, תגיד, לא יכול להיות כאן טוב, הא?
    מזל שלפחות תיעדתי את המצב הקודם, המקורי:
    http://www.disappearing-architecture.co.il/archive_inner.asp?type_id=5&area_id=39&sub_area_id=308
    שרון רז

    • מיכאל יעקובסון  On 07/06/2012 at 18:43

      שרון, המקום שצלמת יפה אבל הוא כבר נעלם. אדריכלות נעלמת. הבנתי שהמקום הפך לתחנה לממכר סמים וגם קצת זנות והרשויות שמחו לחסל אותו ולהקים מחדש בגרסה מצוחצחת.

  • מירי שחם  On 07/06/2012 at 18:44

    תודה
    באמת לא הבנתי לאן המבנה נעלם! במסגרת האבולוציה התרבותית, או שמא הרגרסיה הבידורית שעיקרה נסיגה אל האטרקציה, זה לא מפתיע שמשלבים גלעד בתוך פארק כחוליה נוספת בשרשרת האטרקציות המקומית. השילוב בין שכול לבין תרבות ישים גם באופנים אחרים, למשל השימוש הכפול באתרי יד לבנים ברחבי הארץ בהם מתקיימים חוגים, הרצאות וכו' שאינם קשורים ישירות למורשת השכול. השכול הוא עד כדי כך דומיננטי שהוא עובר חילון באמצעות שילובו במרקם החיים היומיומי. מה משרתים החיים לצד השכול? הרגל, אולי. זה די מזוויע. מעניין אם תירשם תנועת מנגלים בצל כפת הזכרון שהעיצוב שלה קצת מזכיר קבר שיח'.

  • daniel ventura  On 07/06/2012 at 18:49

    אכן יש בעיה עם אתרים כאלה. אולי עדיף לכתוב ספר תורה לזכר המנוח

  • אורי זקהם  On 07/06/2012 at 18:54

    באמת תהיתי לאיפה זה נעלם. המיקום המקורי היה בקצה הדרומי של אדמות משפחת פיינברג בחדרה. ובחדרה היית? המושבה עצמה די קטנה ונחמדה. http://www.flickr.com/photos/31383164@N06/sets/72157629428018192/

  • amitaisandy  On 07/06/2012 at 21:49

    הייתה לי סבתא בחדרה. תמיד רציתי לעצור שם בדרך לסבא אבל ההורים אף פעם לא הסכימו. ביקרתי שם רק כשגדלתי וכבר טיילתי לבד. לפחות יש לה נוף יפה במיקום החדש.

  • אסתר  On 08/06/2012 at 16:35

    האנדרטה הזכירה לי מאז ומעולם כובע בייסבול. ראיתי אותה בכל פעם שנסעתי לחדרה, לפעמים אפילו עצרנו שם להתבוננות. עכשיו כשהאנדרטה עברה דירה לא נראה אותה יותר ובכל פעם כשנחלוף במקום נאמר, כאן עמדה האנדרטה ובעוד כמה שנים נתחיל להתווכח האם זה היה כאן או שם… יש יותר מדי אנדרטאות בארצנו הקטנטונת והגיע הזמן לחשוב על הנצחה שונה, אם בכלל.

    • מיכאל יעקובסון  On 08/06/2012 at 16:41

      אסתר את צודקת מאד. האנדרטה היתה מוקד לאורך הדרך ועכשיו כשהיא נעקרה ונדדה ממקומה, הדרך הופכת להיות יותר מהירה ופחות מעניינת. האנדרטאות שהוקמו בעשורים האחרונים, בעיקר לנפגעי תאונות דרכים, לא דומות בכלל לאנדרטאות מהסוג הזה. יש בהחלט דרכים אחרות להנצחה, אבל כשהעגלה ריקה אז מעיין היצירה מתייבש גם הוא.

  • ליאור  On 11/06/2012 at 10:16

    הלב נכמר. די להתבונן ב"פרט", ב"ספסל", באבן המוזנחת, כדי לתהות: מה מלמדים פה בבתי הספר לאדריכלות, ואת מי? מי הם שועי הארץ ומפתחיה שהפכו אותה לסלאמס פרטנציוזי?

  • יוסי  On 23/07/2012 at 11:14

    הי – מאמר מאוד מענין – וגם התגובות – אני מסכים עם התגובה שלפחות יש לה נוף יפה – הפארק בחדרה מקסים.
    ממליץ להיכנס לאתר הבא: מערכות לבריכה
    תודה יוסי

  • ניר  On 06/04/2013 at 23:51

    מיכאל שלום,
    אני מזדהה אתך בכל לב.
    מהכביש תמיד תהיתי על הפרופורציות של הכיפה, שאיננה חצי כדור אלא "משוכה" ומוגבהת, ומקרוב על הגופן הייחודי בכיתוב המקורי – האם הוא של אוראל עצמו?
    ניר.

  • Benny Bedarshi  On 20/02/2014 at 13:15

    האדריכל מיכאל יעקובסון כותב במסירות על אתרי הנצחה בישראל.
    בדקתי את הרשימה לעיל ואותי מפתיע איך אדריכלים שהרבה פעמים הם פסלים מתוסכלים, או בלשון אחר פסלים גרועים שמוצאים פרנסה הגונה בבנייה, נוטלים לעצמם כתר פסלים ללא הצדקה והרבה מהאנדרטאות שהם מעצבים נראות כמו מודלים לבניינים פוטוריסטיים.
    קל להם לשלול מהפסלים המוחלשים וחסרי ההשפעה את הזכות לפסל בנוף הציבורי מאחר והם קרובים לצלחת מקבלי ההחלטות.
    המבלי אין פסלים בישראל???

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: