סיבוב על שני קירות אמנות מקרמיקה שיצר משה סעידי במוסדות חינוך בבאר שבע ובחדרה

שני קירות האמנות הגדולים שיצר האמן משה סעידי בחזיתות מוסדות חינוך בחדרה ובאר שבע, מתייחדים בשילוב של צבעים על הקרמיקה שבצבעי האדמה. אלה עבודות מאוחרות שיצר סעידי, זו בחדרה מ-1999 וזו בבאר שבע מ-2002. על אף שהן השתמרו מצוין, הצבעים שהיו מבחינת סעידי בגדר ניסיון, דהו בשמש, נשטפו בגשמים וכמעט ונעלמו.

בשתי העבודות פונה סעידי לילדי המוסדות וכמו מעודד את הצופים הצעירים בדרכם. בעבודה שהותקנה על חזית אולם הספורט הוא עוסק בפעילות גופנית, ובזו שהותקנה בכניסה למוסד לנערות חוסות הוא עוסק בערכם של קשרים משפחתיים, חברתיים ומורשת.

ועל כך ברשימה זו.

.

2024 (2002)

.

סיבוב בגשר הולכי רגל בקריית ביאליק ובשדרות הרצל בחדרה

העייפות הכללית של קריית ביאליק לא מצליחה לזלוג אל השטחים הפתוחים שגובלים בה ממזרח. בין השניים חוצץ שביל חדש שלאורכו הוקם גם גשר הולכי רגל ורוכבי אופניים שאורכו 220 מטרים. הליכה על הגשר המתפתל היא כמו הליכה על הגבול – ממערב בתי העיר האפורים, ממזרח השדות החקלאיים, באופק הכרמל והרי הגליל ולמעלה קו מתח חשמל. רק חבל שעל השדות האלה עתידים לקום בהמשך שכונות חדשות.

את הגשר תכננו משרד אב אדריכלות נוף בשיתוף האדריכל עפרי גרבר (יליד קיבוץ אשדות יעקב מאוחד שלמד איתי בבצלאל). בעבודה נוספת שלהם נתקלתי ביום שישי האחרון, בדרך מקיסריה – שדרות הרצל שבמרכז חדרה.

ועל כך ברשימה זו.

.

זה מה שנשאר

.

סיבוב בבית הכנסת הגדול בחדרה

רגע לפני שעשיתי סיבוב בבית המשפט החדש של חדרה, ואחרי הביקור בקיר אמנות של דורון בר-אדון עצרתי לראות את בית הכנסת הגדול שתכננה האדריכלית יהודית שטולצר. מדובר באחד מבתי הכנסת הוותיקים בארץ (נחנך ב-1940) שנבנה בנקודה שבה הוקמה חדרה לפני 130 שנה. את ארון הקודש ואת הבמה עיצב האדריכל מאיר בן אורי.

שלוש החלטות תכנוניות הפכו את בית הכנסת למבנה ייחודי ויוצא דופן בין בתי הכנסת בארץ הקודש: (1) מגדל תצפית מתנשא בחלקו הקדמי והופך את הבניין לנקודת ציון שנראית ממרחק (2) שרידי הח'אן העותמאני ששימש את ראשוני המושבה והוסב למוזיאון וארכיון לתולדות העיר עוטפים את בית הכנסת ומושכים מבקרים. (3) בהשראת הפתח המקושת לח'אן עוצבו הפתחים בבניין שהפכו לאלמנט עיצובי חזרתי.

כבר כמה פעמים ניסיתי לבקר בבניין אך הוא תמיד היה סגור. למזלי ולשמחתי הגבאי בדיוק יצא מבית הכנסת והסכים לשוב ולפתוח את דלת הכניסה ולאפשר לי להסתובב ולראות מבפנים.

ועל כך ברשימה זו.

.

אות באות

.

סיבוב בקיר אמנות בחדרה שיצר דורון בר-אדון

המצב העגום של מרכז חדרה מוכיח עד כמה משמעותית השפעתם של ראשי עיר שלא יודעים לנהל עיר. הרחובות נראים מיושנים ומרופטים ומרכז העיר התרוקן מכל תוכן. הגעתי לחדרה כדי לבקר בבית המשפט החדש. הקדמתי וביקרתי במרכז העיר אבל מדכא להסתובב בו ולא מומלץ לפתוח אתו את היום. בשוליים של חדרה יש שכונות חדשות ומטופחות, אבל את כל השאר מצאתי מוזנח. חריג הוא גן המייסדים שיצרו אדריכל הנוף צבי דקל ודני קרוון ובהמשך אקדיש לו רשימה נפרדת.

מהחזון והמורשת של החלוצים שהקימו את המושבה ב-1891 כמעט ולא נותר דבר. את רוב בתי המושבה הרסו לטובת בלוקים מכוסים בטיח שפריץ. גם ראשון לציון התפתחה ממושבה באופן דומה, גם שם זנחו את מרכז העיר לטובת שכונות חדשות במערב, אלא שבראשון בסופו של דבר דאגו גם למרכז הוותיק, פיתחו את אזורי התעסוקה והפכו חלק מהם ל"עיר הקניונים" ולכן היא ניצלה משקיעה כמו זו של חדרה.

בריכת המים ההיסטורית שהוקמה ב-1925 בנקודה הגבוהה ביותר בחדרה, נבלעה בשנות ה-50 בבריכה גדולה יותר. מגדל המים נבנה כאן כבר בשנות ה-30. פעם היה בחדרה ראש עירייה שאהב אמנות ולכן ב-1972 הזמין את דורון בר-אדון ליצור קיר אמנות בחזית בריכת המים.

ועל כך ברשימה זו.

.

הגיע הזמן לחתוך

סיבוב בתחנה המרכזית בחדרה בתכנון דן איתן

אחת משתי התחנות המרכזיות שתוכננו בידי זוכי פרס ישראל לאדריכלות שוכנת בחדרה. בשונה מהתחנה הידועה לשמצה בתל אביב, זו שבחדרה תוכננה בידי האדריכל דן איתן והיא צנועה ממנה בשאיפות, במורכבות ובגודל. גם בה עוברים אנשים ממקום למקום, וגם בה תמצאו שווארמה, מאפייה וקירות שהפכו בחלקם התחתון למשתנה ציבורית.

התחנה המרכזית החליפה תחנה קטנה יותר שהוקמה ב-1939 באזור אחר בעיר. "אני הכרתי את התחנה המקורית שהיתה על הכביש הישן, עם שתיים או שלוש מסעדות", נזכר איתן. "היו מחליפים אוטובוס, נחים, אוכלים ושותים משהו. לא היו נוסעים בין תל אביב לחיפה בלי לעצור שם והעברת התחנה אל תוך חדרה זה היתה מבצע".

ב-1956 תכנן איתן את התחנה החדשה והיא נחנכה ב-1964. היא לא רק מציאות של המתנה אלא זו תחנה בזמן, מקום שנראה כאילו לא זז לשום מקום. האנשים, העיצוב, העסקים. יש בה משהו מפעם. הבטון והאבן בה שולטים באופן הגולמי שלהם כפי שהיה בעידן שלפני הגרניט פורצלן, האלומיניום והזכוכית כהה. בתחנה בחדרה הזדמן לי לבקר בחודש האחרון פעמיים: בדרך לארוחה בקיסריה ומאוחר יותר בדרך לאירוע שעסק באדריכלות של "מוזיאון העליה הראשונה" בזכרון יעקב.

ועל כך ברשימה זו.

.

זר

.

סיבוב במרכז מיקס חדרה

כבר שנתיים ניצב בצפון חדרה מרכז מסחרי גדול המקיף מגרש חנייה. אין כאן הפתעות: סופרפארם, מאפה נאמן, קסטרו, שקם אלקטריק ופוקס. את הפרויקט תכנן משרד האדריכלים מן-שנער. המרכז כולל 20,000 מ"ר שטחי מסחר, הוא סתמי וכמוהו יש עוד רבים ולכן הופתעתי לגלות שתכנן אותו משרד מן-שנער.

הפרויקט הוא חיסול התכנית להחיות את מרכז העיר, תכנית אותה הובילה חדרה באמצע העשור הקודם באמצעות פרויקט התחדשות עירונית. את פרויקט ההתחדשות תכננו האדריכלים עירית סולסי ודרור גרשון, ובמסגרתו חודש השוק העירוני, נפתח פארק בתכנון אדריכל הנוף צבי דקל והאמן דני קרוון והרחובות עברו מתיחת פנים. אם מישהו חשב לחזק את רחוב וייצמן – עמוד השדרה המסחרי שחוצה את חדרה ומקשר למוקדים העירוניים שבסביבתו, הוא יכול להמשיך לחלום כי לשם כבר לא יגיעו הרשתות שיעדיפו לפתוח את החנויות במרכז החדש.

מרכז מיקס מנותק מסביבתו, לא תורם דבר למרחב העירוני, חוליה נוספת בשרשרת הקניונים שחונקים את בעלי העסקים בעיר. הפגיעה היא פשוטה ואין צורך ביותר מידי הסברים או דיאגרמות ואני משער שגם האדריכלים יודעים זאת היטב. האם לאדריכלים יש אחריות למרחב שהם מתכננים? רצוי מאד שתהיה, אבל כשרואים מי מלמד בבתי הספר לאדריכלות, אז לא צריך להתפלא שזו המציאות שבה אנחנו חיים.

ועל כך ברשימה זו.

.

40 מטר גובה

.

סיבוב בגלעד לאבשלום פינברג בפארק נחל חדרה

מיצירה אדריכלית הנטועה היטב במרחב, הפך הגלעד לזכר אבשלום פינברג לבמת בידור. מגלעד בלב גינה ייחודית שעמד לצד כביש בין-עירוני ותפקד כאתנחתא בדרך בין תל אביב לחדרה, הפך לאטרקציה לא מוגדרת בכניסה לפארק חדש. פארק שמפגיש מדשאות עם דיונות של חול מתחת לארובות של מפעל לייצור חשמל.

40 שנה לאחר שנרצח אבשלום פינברג (1917-1889) וגופתו לא נמצאה הוקם בכניסה הדרומית לחדרה גלעד לזכרו. מי שיזמה את הקמת הגלעד היתה רבקה אהרונסון. לטענתה היתה ארוסתו של פינברג. לכן ניתנה לה הזכות או החובה להוביל את מפעל הזיכרון. לא היה קבר, אז הוקם גלעד על שטח ששייך היה למשפחה מדרום לחדרה – היישוב בו גדל אבשלום.

  .

הגלעד שהוקם ב-1967 לצד כביש 4, פורק והוקם מחדש על דיונת חול בתחומי פארק נחל חדרה

סיבוב במושבי השרון, בקדימה, חדרה וקיבוץ משמר השרון

היו לי תכניות ליום ששי, אבל אחרי שראיתי את הרשימה של שרון רז הכוללת ביקור בקדימה, יצר החמדנות שלי גבר על ההגיון. באחד התצלומים של בית ויצ"ו הנטוש שבמרכז היישוב – ניצפה שלט נהדר עם הלוגו הנצחי של ויצ"ו – בדיוק מה שמתאים לי בסלון!

התחנה הראשונה: כפר יעבץ

אז עלינו על המכונית וטסנו צפונה. בדרך, בחרנו לעצור בכמה מהמושבים המזרחים בשרון, שמעולם לא ביקרנו בהם (ונראה לי שאנחנו התיירים הראשונים במקום). בכפר יעבץ אין ממש מה לראות – יחד עם זאת, הודות לכפר יעבץ עבר הגבול הירוק עד 1967 בצמוד ליישוב, שעמד בקו הפסקת האש בקרבות תש"ח. אין לי מושג אם נותרו שרידים לאותו קו הגנה או גבול, אך זהו למעשה ייחודו של המקום – כפי שאני מצאתי.

התחנה השניה: עין ורד

במקור נקרא המושב על שם האגודה שהקימה אותו: "ארגון חקלאי תל אביב". בעקבות המיצאותו של מעיין בקרבת המקום ושמו הערבי "עין אל וארדת" שלמרות שפירושו 'מעיין היורדות [לשאוב מים]', החליטה הקק"ל לעברת את הצליל בלבד וכך נקבע השם עין ורד. ניתן ללמוד עוד על עברו של היישוב באתר המקומי.

המשכנו לעין ורד שם ניתקלנו בבית העם הענק והמרשים הניצב בלב היישוב, והניבט מרחוק.

לצערנו, המבנה היה סגור (ונראה גם נטוש), אבל שלט הסבר בכניסה (ויש כאלה לא מעט ביישוב – פעולה מבורכת שניתקלנו בה כבר בכמה וכמה יישובים קטנים), הסביר שמבנה בית העם, המזכיר מצודט טיגרט, נבנה בשנת 1937 ושימש לבד מבימת מופעים והתכנסויות, גם כספריה ומחסן נשק, ועל גגו ניצבה עמדת תצפית ואיתות. בשנת 1961 הורחב הבניין והוקם האולם, כך שהשילוב בין הארכיטקטורה של שנות ה-30 לזו של שנות ה-60 מרשימה ויפה.

מדובר באולם מופעים הגדול באופן משמעותי לגודלו של היישוב בו הוא ממוקם: 500 מושבים באולם בעל שני מפלסים כשרק היום לאחר כל ההרחבות שעבר מתגוררים ביישוב כולו 1,200 תושבים.