כשכתבתי את הרשימה על בית הכנסת בשיכון ה', נדלק בי הניצוץ של הסקרנות כלפי העיר שתמיד הייתה בשבילי חור שחור בתודעה: בני ברק.
מהספר "בני ברק בת כ"ה" שיצא לאור על ידי עיריית בני ברק, בשנת 1950 לכבוד חגיגות 25 שנה ליישוב, הבאתי את מרבית החומרים המובאים ברשימה קצרה זו.
בהקדמה לספר סוקר העורך בלשון מליצית את תולדותיה וסגולותיה של העיר הצעירה-זקנה בה גרים מלאכים: "מדבר שממה הפכו בני ישראל, עקשנים בני עקשנים, נחשונים בני נחשונים, שתורה היתה נר לרגליהם ואור לראשיהם, עליה עברית גדולה ופורחת, בני ברק הפכה אכסניה של תורה וגדולה במקום אחד". אין לי מושג אם השיר "ברחוב הנשמות הטהורות" נכתב על בני ברק (למרות שהוא מתלבש עליה כמו כפפה ליד). אבל מכל הספר הזה עולה ריח של טוהרה הבאה כניגוד לתועבה של העיר העברית הראשונה.
מכל מקום, במהלך המחקר שערכתי על בית הכנסת ושכון ה', אמרו לי שמבחינה ארכיטקטונית הרי ששיכון ד' של "הפועל המזרחי" – זה המקום שאני חייב לבקר. אז ביקרתי ובאמת אחלה של פרויקט.
הבני ברקים בעצמם לא מעריכים את המקום בו הם חיים, וכך גם לא כל חוקרי תולדות מפעל הבניה הישראלי. כך יצא שבני ברק, נותרה אמנם יעד לחוקרים אנתרופולוגים או סוציולוגים, אך לא חוקרים של המערך הפיסי המתגלה כבעל ערכים מגוונים.
בשונה מתל אביב ורמת גן שתוכננו כערי גנים, תוכננה בני ברק כמושבה חקלאית בעלת אופי חרדי. בתכנית בניין העיר הראשונה, האופי החקלאי בא לידי ביטוי בכך שהחלקות היו בנות מספר דונמים כל אחת ליצירת משקי עזר, וכן הוקמו מחלבות ורפתות מרוכזות. רחובות המושבה נקראו בעקבות שמותיהם של תנאים שאכלסו את המרחב הקרוב לעיר, כדוגמת רבי עקיבא, רבי טרפון ורבי יהושע.
כיום לא נותר שריד ופליט למושבה החקלאית, למעט מערך הרחובות הראשיים והמרכז המסחרי ההיסטורי. משקי העזר, החקלאות, הרפתות והמחלבות – נעלמו מזה שנים מנופה של העיר.
בשנות ה-30 בדומה לערים השכנות שספגו גידול משמעותי הודות לגלי העליה החמישית, הפכה בני ברק ממושבה שכוחת אל לעיר צפופה, סואנת ושוקקת חיים. יחד עם זאת, המשיכה לשמור על אופיה הדתי. החברה הדומיננטית בעיר הייתה דווקא משויכת לתנועת "הפועל המזרחי". תנועה זו שהפעילה מספר חברות בניה באותה העת, משכנות, הבונה ומשהב, הקימה החל משנות ה-40 כמה וכמה שכונות מגורים לחברי התנועה.
בשנת 1944 הוקמה שכונת המגורים הראשונה של התנועה בעיר שהכילה 40 יח"ד, ועם הקמת המדינה הוקמה השכונה הרביעית לציבור זה – שיכון ד'.
שיכון זה שהוקם במרכזה של העיר למרגלות הגבעה עליה עתידה לקום שנים ספורות לאחר מכן קריית ישיבת פוניבז' הכילה 56 יח"ד.
שיכון ד' מורכב ממבנים טוריים המוסדרים מסביב למרחב ציבורי משותף ואליו פונים כל בתיה של השכונה הקטנה. בתצלום הפנוראמי המצורף ניתן לראות מבט מפסגת הגבעה עליה הוקמה ישיבת פוניבז', בעת שבתי השיכון היו בשלבי בנייה מתקדמים, והשכונה עדיין הייתה טבולה בפרדסים ושדות חקלאיים שהופשרו תוך זמן קצר לבנייה.
לבד מהטיפול במרחב הציבורי, ניתן דגש לשני מרכיבים בתכנון מבני השכונה, וזה בתחום הממשקים שבין המרחב הפרטי לזה הציבורי. במפלס הקרקע העניק האדריכל לדירה חלל ביניים המתאפיין בקימרון המובלט באבני סיליקט אדומות, ובמפלס העליון הדבר בא לידי ביטוי בגרם מדרגות פתוח המלווה את המבט על החצר המשותפת.
למרות מבטיהם החודרים והסקרנים לא פחות של דיירי השכונה הנוכחים של השכונה (חרדים שהדירו את רגליהם של חברי הפועל המזרחי כבר לפני שנים רבות), נעים להסתובב במקום.
ריכוז המבנים מסביב לשטח ציבורי משותף הסמוי כמעט לגמרי מהעין של ההולך ברחוב הראשי הסמוך – מעניק למקום איכויות המצויות בשלל מעונות העובדים שהוקמו בתל אביב וזכו לפרסום רב, לא מעט הודות לאדריכלים הצעירים והמבטיחים שהשתתפו בתכנונם.
קשה לי להאמין שבעוד 16 שנה כשבני ברק תחגוג 100 שנה להיווסדה, החגיגה תראה כמו שחגגו 100 לפני חודשיים עם זיקוקי דינור, ריטה, ברי וטייס למוד קרב. מה שכן, בדומה לתל אביב – גם כאן בטוח ישכחו את אלה שהיו חלק מהעיר, ברחו ונשכחו.
חלון אחורי 
