חלון אחוריבשכונת נאות אפקה נחתו לפני כמה עשורים שתי חלליות: (1) הראשונה עצומה בגודלה תוכננה על ידי זוכה פרס ישראל האדריכל רם כרמי ומשמשת כיום כתיכון ליידי דיוויס. (2) והחללית השניה תוכננה על ידי בני דורו של כרמי – האדריכלים דרור סופר ויוסף קולודני ומשמשת כיום כבניין משרדים המכונה "בית מגור".
המשותף לחלליות זה שהן שתיהן בנויות מבטון, נוכחותם במרחב עצומה, הן כבדות וקשות לעיקול. בחללית השנייה אני עובד.
.
מראה כללי
את יום ששי האחרון פתחנו בקניית זיתים ומלפפונים חמוצים בחנות המפעל של קבוצת יבנה, המשכנו לגדרה לקנות במאפיה פיתות תימניות טריות, חצינו את הכביש למצודת הטיגארט הנטושה, ביקרנו במה שנותר מהכפר קובייבה שמאז 1948 נקרא כפר גבירול והיום זה חלק מרחובות ולבסוף סיימנו בשטח הציבורי הפתוח של שכונה בה כבר ביקרתי (אך לא בשצ"פ שלה): רחובות ההולנדית. קצת עמוס אבל שווה.
יש כאן קיבוצניקים דתיים, אופים תימנים, שוטרים בריטים, בתים ערבים, צעירים ישראלים בפרברים והעיקר פיתות טובות עם חמוצים וחילבה – הכל כאן אז אפשר לצאת לדרך > > >
מתקן משחק המשמש גם כנקודת ציון למרכז המכירות של שכונת "רחובות ההולנדית" השוכן על הציר המרכזי בשכונה
יש אריתראה באפריקה אבל יש גם אריתראה קטנה כאן בתל אביב.
אני חושב שחוץ משתי אלה, יש אריתראות זעירות בלב של כל אחד מהפליטים האריתראים שמסתובבים כאן, ולכן בחרתי עם רוני לבדוק ולנתח את זה במסגרת מחקר שאולצתי לערוך על מהגרים.
מאז הלם הבקו"ם ביומיים הראשונים שלי בגיוס, לא חטפתי הלם תרבות. אבל כבר בכניסה למסעדה הזאת חטפתי משהו שלא ציפיתי לו בכלל, והאמת שעד עכשיו אני קצת בשוק מהעסק. רק בגלל זה היה שווה לבקר במקום. ועל כך ברשימה הזו.
חזית רחוב הגדוד העברי 36א': מימין המכולת ומשמאל המסעדה האריתראית
אחד מהדברים המפליאים בנוף המקומי הוא שיחי הצבר: הם הגיעו לכאן מאמריקה רק במאה השש-עשרה ונקלטו כאן היטב. הם תפסו כאן כאלה שורשים טובים שככל שמנסים לגדוע אותם ולמחוק אותם – הם חוזרים ומופיעים, זה טבעו של המקום.
ב-1948 נמחק הכפר בית דג'ן ועל חורבותיו הוקמה בית דגן. מישהו אולי חשב שאפשר לשכוח את העובדה שאוכלוסיה אזרחית שלימה טוהרה מעל פני האדמה, אבל זה לא כך.
לקהות החושים הזו יש מחיר, הקולות שניסו להשתיק אתמול – הולכים ומתגברים, ובעקבות הרשימה שפרסמתי כאן על בית דגן/בית דג'ן, אני מפרסם כאן רשימה חדשה שבאה בעקבות התכתבות עם צאצא לפליט מהמקום המתגורר כעת בעמאן ד"ר איימן המודה. הוא ביקר בחלקת הוריו והדבר חיזק בו תשוקתו לממש את זכותו כאזרח – תוצר של טיהור אתני שהתרחש ממש כאן לפני 62 שנים.
המודה, בן לפליט מבית דג'ן, מתגורר ועובד בעמאן שבירדן. את ההתכתבות שנערכה באנגלית תרגמתי אני.
פתח לחצר שהיום כבר איש לא גר בה. מספור הבתים ברחוב קיבוץ גלויות בבית דגן עדיין נותר מימי בית דג'ן.
אחד מנושאי השיחה שהעסיקו הכי הרבה את האדריכלית המנוחה זיוה ארמוני היה הקרדיט שניתן לקבוצת אדריכלים גדולה על תכנון בניין הספרייה הלאומית בקמפוס גבעת רם. ארמוני הייתה דוגמה מובהקת וכואבת למצבן של האדריכליות הישראליות: אדריכלית מחוננת שהיתה כמו רבים אחרים לדורה – במקום ובזמן הנכון ועם כמות כישרון ברמה בינלאומית. למרות זאת, היא נדחקה לשוליים, נשכחה והחל משלב מוקדם יחסית פסקה מלפעול כאדריכלית. את ארמוני הטריד שיותר מידי אנשים זכו בקרדיט על הבניין מבלי שהם באמת תרמו משהו משמעותי לתכנית (לטענתה שלושת האדריכלים שבאמת עמלו על פיתוח התכנית היו שמעון פובזנר, חנן הברון והיא עצמה). פגיעה קשה היא ספגה באוטוביוגרפיה של אברהם יסקי (עמ' 171), שגם הוא קיבל קרדיט על הספרייה הלאומית, ובספר נדחקה ארמוני מראש רשימת המתכננים שסודרה על פי הא"ב ו"בטעות" קיבלה את השם ערמוני. זה מאד הציק לה.
בין מקבלי הקרדיט על הספרייה הלאומית היו גם בני הזוג האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר. אפשר לומר שהם היו המרוויחים הגדולים של הפרויקט ובאמצעותו קנו לעצמם נישה מקצועית שסללה את דרכם לתכנן את נתח מרכזי בתחום הספריות האקדמיות בישראל. בעשורים הבאים תכננו הזוג באוניברסיטת תל אביב את הספריה המרכזית ע"ש סוראסקי, את ספרית משפטים, ספריה למדעים מדויקים ע"ש וינר, ספרית מדעי החברה ומינהל ובאוניברסיטת בן גוריון את בניין הספריה המרכזית ע"ש זלמן ארן .
ועל כך ברשימה זו.
.
גג הבניין המורכב מפתחים המחדירים קרני שמש לא ישירות אל פנים אולמות הקריאה
קבר יחיד בודד - עדות מקומית כמעט אחרונה לרובד שנמחק מהמקום
החודש חוגגת שדרות 55 שנה להיווסדה. לכבוד המאורע הלא חגיגי בחרתי לשלוף כאן מהארכיון טקסט שנערך להרצאה שהוצגה בשנת 1985 באירוע שהתקיים בשדרות לציון 30 שנה לעלייתה על הקרקע. מחבר ההרצאה, המהנדס ומתכנן הערים אליעזר ברוצקוס, היה מהדמויות הדומיננטיות בתחום התכנון בישראל של שנות החמישים והששים ובכלל זה הביא להקמתם של עשרות יישובים ובהם גם שדרות. באמצע שנות השמונים, תקופה בה הייאוש וההתמרמרות בפריפריה הגיעו לשיאים חדשים, נערך הערב המדובר אליו הוזמן ברוצקוס לספר כיצד הוקמה שדרות.
בהרצאה מתאר ברוצקוס את השתלשלות העניינים מנקודת מבטו ותפיסתו המייצגת את הריבונות, ולכן הוא נמנע כמובן מלהכנס לנושאים שאינם עומדים בקנה האחד עם הנרטיב האשכנזי-ציוני שהיום כל-כך פופולארי. כך למשל כשהוא בא להתייחס ל"פיזור האוכלוסייה", הוא אינו יורד לאחד משורשי הרעיון ששימש למעשה אמצעי למידור גיאוגרפי של קבוצה אתנית בעלת מעמד חברתי-כלכלי, ובכך הופרדה הקבוצה מהמרכז וקיבעה אותה.
.
שער חוברת פרסומית על שדרות (מקור: ארכיון טוביהו, אוניברסיטת בן גוריון בנגב)
אתמול בערב התקיים בחללית בירקון שבעים האירוע החודשי של סדרת הארכיטקטורה "פיגומים", אליו הגיעו כמאה אורחים שבאו להאזין למספר הרצאות קצרות שעסקו כולן בצדדים שונים של המקום הנטוש.
יחד עם כרם הלברכט, שתכנן ומפעיל את "החללית" כבר כמה שנים יפות, בנינו את הערב ונוצר מצב בו אני גם קבלתי את תפקיד המנחה. הכנתי הרצאה שלימה שהייתה מתוכננת לפתוח את הערב ולהתייחס למקומו של המרחב הנטוש דרך מחקרים שנערכו בתחום התכנון, הסוציולוגיה והפילוסופיה, אבל ברגע שהמיקרופון ניפתח, חששתי כי דבר כזה יכול להכביד יתר על המידה על אוזני המאזינים בשעת ערב כה מאוחרת ולכן החלטתי לחתוך ורק להציג את האורחים ולקשור באופן זריז את ההרצאות לחבילה אחת.
אני רוצה להודות לכרם על הארגון המשותף, ולאורחים גילי, יואב, אופיר ושרון (וגם לחן שהביא בפני את מאמרו של ד"ר טים אדנסור ולמיכל). ברשימה הזו אציג לצד תמונות שצילמו כרם וגילי, את הטקסט הקצרצר שכתבתי לעצמי ואותו התכוננתי לפתח בעל פה.
מאזינים
חלון אחורי 