Monthly Archives: יולי 2010

סיבוב בבניין מקסיקו של הפקולטה לאמנויות

קמפוס אוניברסיטת תל אביב היה בראשיתו כר נרחב למימוש עבודותיהם של אדריכלים צעירים שאפילו לא עברו את ה-30. זה הגיל בו עדיין האגו לא מנופח כמו בלון פורח והיצירתיות והאמירה הרבה יותר מרתקות מאשר כל אותן עבודות שמביאים לנו החתיארים שאנו מוקפים בהם היום עד כדי חנק.

הישראלי המצוי סולד מהבטון החשוף והאפור אך נראה לי שאם לומדים להבין את הערכים שאותו סגנון מנסה להנחיל – ניתן להעריך את אותן יצירות תרבות מחדש ואפילו לאהוב אותן. בקמפוס ישנם לא מעט מבנים המשתייכים לאותו דור, בניין מקסיקו בתכנונם של האדריכלים דן איתן ויצחק ישר הוא אחד מהם. פירסומו בא לו בעיקר בשל מיקומו המרכזי וייעודו המאכלס את אחת מהפקולטות היותר רעשניות באוניברסיטה, אך ברשימה זו אנסה להבליט דווקא את הבניין עצמו.

 .

חזית הבניין הראשית הפונה לכיוון דרום ולרחבת הקמפוס המרכזית / משמאל: פסלו של יגאל תומרקין "התרחשות"

להמשיך לקרוא

סיבוב על אתר עברי חדש ברשת: Public School

לפני כמה שבועות הפנה אותי אלעד לאתר שגיבש לעצמו לאחרונה זהות ייחודית ברשת האינטרנט העברית. אחרי ביקור ראשון באתר שנמשך כמה שעות יפות, כמובן שנשביתי בקסמו והתחלתי להעלות ספקולציות מיהו העומד מאחורי האתר החדש.

.

לוגו האתר

להמשיך לקרוא

סיבוב בבית הנצחה ותרבות בקיבוץ ניצנים בתכנון אדר' נחום זולוטוב

בחורף 2004 הסתובבתי עם שאול באזור אשקלון גם כדי לראות את מלון "הולדי אין" שתכנן יעקב רכטר וגם את מה שכונה בעבר לאחר קום המדינה "הגטו" באשקלון. על הדרך נכנסנו לקיבוץ ניצנים השוכן כמעט ממול.

אני כבר לא זוכר אם ידענו קודם או לא על המצאותו של בית ההנצחה והתרבות שתכנן האדריכל נחום זולוטוב בקיבוץ. מה שכן, אני עדיין סובר שמדובר באחת היצירות הישראליות הטובות ביותר שנוצרו כאן אי פעם, והיה זה רק עניין של זמן עד שאקדיש לכך רשימה.

לפני שבועיים כחלק מסיבוב שערכתי בעיירות הפיתוח בדרום עם ניית'ן ופריאנקה (שניהם אדריכלים, הוא מארה"ב והיא מהודו), ידעתי שהם משתוקקים לראות אדריכלות ישראלית איכותית – אז על הדרך עצרתי להראות להם את בית ההנצחה. שבוע שעבר פינתי לי שעתיים כדי לשבת עם נחום זולוטוב כדי לשוחח איתו קצת על ארכיטקטורה כך שחלק מהמידע כאן נימסר לי על ידו, חלק נוסף נימסר על ידי נאוה זילנגר מנהלת ארכיון קיבוץ ניצנים – ועל כך תודתי לשניהם.

כשאני מגיע לגעת באחד הבניינים שאני הכי מעריך כאן, הידיים רועדות מחששות. במצב אחר הייתי אומר שזה הסרגנ'ט פפר של האדריכלות הישראלית או הסימפוניה התשיעית של התרבות העברית – אך למעשה המוסיקה העולה כאן היא של מפוחית שמקסימום מתלווה אליה אקורדיון – בדיוק מה שדרש משה שמיר מהבמאי יוסף מילוא לפס הקול של "הוא הלך בשדות". מלכתחילה נדרשה כאן רשימה קצרצרה וקולעת וככה היא גם תוכננה, אך מפה לשם היא התארכה והתארכה וזה מה שיצא. מהכרותי עם הכותב היא גם בטח תעבור עוד אינסוף שינויים גם לאחר שהרשימה תעלה לרשת, אז אם יש לכם הערות או הארות – אתם מוזמנים להגיב.

מראה כללי של המבנה מכיוון הכניסה לקיבוץ

להמשיך לקרוא

סיבוב בקבר של קרל נטר ונספחיו בקצה מקוה ישראל

עיקר ההתלהבות שלי הייתה מבית הזיכרון שתכננו נדלר-נדלר-ביקסון בשנות ה-60, אבל הפעם אני דווקא אציג את קברו של מי שייסד את המקום המוצלח הזה: קרל נטר. הימצאותה של חלקת קברים בודדה המכילה 4 קברים בלבד היא בהחלט עניין ייחודי ששווה לראות, ומעשיר את רעיון עירוב הייעודים בו אני תומך נלהב.

.

חלקת הקבר של קרל נטר שנותרה בשלב זה שלימה בעוד שכניו עוברים שיפוצים

  להמשיך לקרוא

סיבוב בפרויקט מיגון מבני מגורים בעיר שדרות

פעם בכמה זמן אני ניתקל במשהו מקומי ואיכותי שמצליח להציג דוגמה לעבודה ברמה אליה אפשר לשאוף. כזה הוא המקרה של הגיליון החדש של "סדק" שיצא ממש עכשיו בעריכתו של תומר גרדי שהצליח לא מעט הודות לשילוב עם העיצוב הגרפי המעולה של עפר כהנא ואסנת בר-אור ליצור יצירת אמנות עכשווית של ממש.
הגיליון עצמו מביא את תמלולן של הרצאות-דיון שנערכו במסגרת הוצאת הספר והצגת התערוכה "אלימות מכוננת, 1950-1947" שאצרה אריאלה אזולאי (ולדעתי היא התיאורטיקנית החשובה ביותר הפועלת כיום בישראל). כל זה לצד תצלומים היסטוריים מארכיונים שונים השופכים אור אודות לטקסט הנלוה להם – על מציאות שהיתה ועדיין קיימת.
כעת, בביקור בשדרות ניתן להחשף לעובדה שהעיירה ממגנת את עצמה מפני האלימות המכוונת אליה מכיוון בית חנון, כתגובה לאלימות המופעלת על ידינו, כתגובה לאלימות המופעלת על ידם, כתגובה לאלימות המופעלת על ידינו וכו' קשה שלא לחזור אל השאלה שהעסיקה את הגננת שלי: מי התחיל? אבל ברור שזוהי שאלה מיותרת ולא נראת לי גם שייכת. ההתבוננות בשינויים באורחות החיים בטיפולוגיות המגורים העוברים היום על שדרות מוכיחים לנו שוב ושוב שהגנרלים שמנהלים לנו את המדינה כבר 43 שנה לא מובילים אותנו למציאות טובה, וכאן בשדרות אפשר לראות את המקום והאוכלוסיה שמשלמת את המחיר.

תוספת אגף ממוגן לבית דירות קיים

 

להמשיך לקרוא

סיבוב ליד מרכז ספיר באופקים / אדריכלות ללא אדריכלים

רשימה זו היא סנונית ראשונה מתוך סדרה ארוכה של רשימות שיחלו להופיע כאן בחצי השנה הקרובה, וזה מפני שהשבוע התחלתי במחקר רחב היקף על עיירות הפיתוח במחוז דרום.

בשונה ממחקרים אקדמים רגילים, הכוונה שהמחקר הזה גם יזיז משהו באותן עיירות, אך הרשימה הזו איננה מייצגת את המחקר אלא שבדומה לרשימות נוספות, היא מתמקדת במקום אותו אני מעוניין להאיר מעל לבמה זו. אם יש לכם מה להגיד ולחדש – אשמח לשמוע.

"מרכז ספיר"  – מבנה מסחר ומשרדים בלב אופקים שבצפון הנגב, הוא דוגמה מרשימה למה שקרוי "אדריכלות ללא אדריכלים". כך, ללא איש מקצוע יצירתי כפי שמקובל – נוצרה נקודת ציון ארכיטקטונית על הרחוב הראשי של אופקים, ועל כך ברשימה זו.

 

מראה כללי של "מרכז ספיר"

סיבוב בח'רבת סייב ובשרידי קיבוץ בחן הסמוך

יומני היקר: אחרי הביקור בבית העם שבקיבוץ גבעת חיים איחוד, תחנת הרכבת העזובה וחממות המלפפונים באחיטוב, סיבוב בבקה אל-גרבייה וחומוס שם – סיימנו את היום בח'רבת סייב המשיקה לגדר ההפרדה ולקיבוץ בחן הסמוך.
1948 הותירה אחריה הרבה מאד חורבות שהיו למעשה כפרים ערבים שהוחרבו על ידי צה"ל, הקק"ל והקיבוצים. למעלה מ-60 שנה אחרי נותרו רק פירורים מאותם שרידי כפרים וגם הם הולכים ונמחקים מהנוף וכך הזכר היחיד שנותר לשכבת חיים שלימה שהייתה ואבדה מהנוף, הם הפליטים בעצמם שחלקם שוהים בארץ וחלקם העיקרי מפוזר בכל קצוות תבל.
ח'רבת סייב היא עדיין חורבה של ממש ולכן ניתן לראות את המבנה ולהבין כיצד הוא פעל. מדובר בבניין גדול מאד שחלקו עדיין שלם ושווה ביקור, לעומתו חדר האוכל של קיבוץ בחן השכן נעול וסגור ונראה כמו כל הקיבוץ הזה שאמנם תושביו לא גורשו אך הגרעין שלהם עזב מזמן. זה הרי ברור שמה שעשית לשכנך, יבוא יום וכל זה יחזור אליך כמו בומרנג.

עץ התמר וחלק מהמתחם

להמשיך לקרוא

סיבוב במה שנותר ממפעל ארגמן (בעקבות הספר) / אדריכל רם כרמי

לפני מספר שבועות פירסם נועם דביר כתב האדריכלות של עיתון הארץ, כתבה קצרה על חנוכת "היכל התרבות" החדש של ביבנה שתוכנן על ידי אמנון רכטר. בתגובה, ציינתי בפניו שלמרות שיבנה היא עיירה בשולי המטרופולין שלא תמיד זוכרים, הרי שהיא משופעת בפרויקטים של אדריכלים ישראלים ידועים שהחשוב שבהם הוא פרויקט מפעל ארגמן שתוכנן בראשית שנות ה-60 על ידי האדריכל ולימים זוכה פרס ישראל רם כרמי.   

באופן חריג למדי, בחר דביר כבר בשבוע לאחר פירסום הכתבה על היכל התרבות ביבנה להביא במוסף גלריה של הארץ כתבה נרחבת על מפעל ארגמן ומחיקתו המתוכננת. את המאמר אני ממליץ לקרוא היות ובסקירה זו הוא הצליח להכניס את כל העקרונות של הפרויקט. ברשימתי זו אדלג על כל הנושאים בהם נגע דביר ואותם ניתן לקרוא כאמור במאמרו, ואעבור לדברים אחרים.   

יחד עם זאת לעצלנים שביננו, אביא את הציטוטים העיקריים בהם תיאר דביר את מפעל ארגמן בשיאו: סמל חשוב בתעשיית הטקסטיל הישראלית, חלק ממדיניות פיזור האוכלוסין של הממשלה, ממלכה של ממש, עיר קטנה בהיקף של 46 אלף מ"ר, המפעל האוטומטי הראשון בישראל, משפחה אחת גדולה, שיא פריחת הברוטליזם, לא רק אוטופיה של פועלים אלא גם אוטופיה אדריכלית, קשר בין מקום עבודה לחזון לאומי, סביבת עבודה נדירה באיכותה, בניה מודולרית, מפעל שהוא כל כולו מכונה אחת גדולה – אלה רק חלק מהציטוטים מסקירתו המצוינת של דביר ששווה כאמור לקרוא.   

 

חזית ראשית של בניין המינהלה מכוון הכניסה למפעל

להמשיך לקרוא

סיבוב בשכונת "נאות כרמים" המוקמת בימים אלה

יומני היקר: ביום ששי הספקתי לראות עם טל לא מעט ארכיטקטורה ממגוון תקופות, והכל במשבצת קרקע יחסית קטנה, ממש חתך ישראלי אמיתי (או שלא). 

התחלנו בקבר ערבי ישן ומתפורר במושב עזריקם, המשכנו למפעל ארגמן של רם כרמי שהולך לההרס, משם לספריה העירונית החדשה שאף היא של רם כרמי ולהיכל התרבות החדש והמצוחצח של אמנון רכטר. המשכנו לדרום רחובות לאחוזה של ערבי עשיר שהפך לפליט ב-48 ולפני כמה חודשים מינהל מקרקעי ישראל הביאה משאיות בטון ומילאה את הבניין כולו בבטון, וסיימנו כאן ב"רחובות ההולנדית", במתחם המכונה "נאות כרמים". 

 

דופן אחת הזרועות בשכונה

  להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: