סיבוב בפתיחת מוזיאון העיצוב החדש של חולון

תמיד טוב שיש חברים בחולון. למרות ששירה היא בכלל רמת-גנית, הצלחנו להצטרף לכאלף המוזמנים שהגיעו לפתיחת מוזיאון העיצוב, במה שעתיד להיות חלק מהמרכז האזרחי החדש של חולון.

המעצב רון ארד יצר כאן מבנה הרחוק שנות אור מהפשטות והיושר שעמד בבסיס העבודות של כמה מהאמנים שפעלו כאן בעבר ובהם יחיאל שמי ומנשה קדישמן והרבו לעשות שימוש בברזל חלוד. אלא שמוזיאון העיצוב של ארד לא לקח שברי אוניות שמצא בשוליים של נמל חיפה אלא הביא את כל החלקים המלוקקים בהזמנה מיוחדת ממפעל באיטליה ולבסוף גם נצבעו בגוונים דמויי חלודה.

המבנה הוא מרהיב וזו גם היתה כנראה הדרישה העיקרית שהציבה לו העירייה, ומביקור בבניין נראה שגם הדרישה היחידה. איך מקימים מוזיאון על בסיס של שתי גלריות בלבד ועוד כזה שלא ניתן להוסיף לו אגפים מבלי לפגוע בצורתו???

בהיבט העירוני מציקות לי כמה שאלות: מה חולוני כאן? כיצד משתקפים בתי העיר והחיים בה במבנה זה? השאלה שאני שואל את עצמי וטרם באה השעה לענות עליה, היא האם מדובר כאן בחיסרון או אולי דווקא מצוי כאן יתרון שניתן יהיה באמצעותו לעורר את חזות העיר.בינתיים קשה לדעת, וכדאי יהיה לחזור ולראות את השפעת הבניין על העיר בעוד חמש שנים, כשיושלמו הבניינים שמתוכננים עכשיו בידי האדריכלים.

.

עיצוב

.

סיבוב במשרדו של אדריכל מרדכי בן-חורין שמספר על ילדותו

לקראת הכנת כתבה על אחד מהבניינים שיצר האדריכל מרדכי בן חורין, קפצתי עם שאול לשיחה עם בן חורין במשרדו הותיק והטוב שבסביון. בן חורין הוא אחד מהאדריכלים היותר אהובים עלי, ומבנים כדוגמת מגדל דיזינגוף, בית אסיה, מגדל המצודה בקינג ג'ורג' ובית הספר אורט יד לבוביץ בנתניה – הם מהמבנים היותר חשובים וטובים שהוקמו בישראל, כך שהייתה זו הזדמנות גדולה לשבת ולהכיר את האדריכל שמאחורי יצירות קנוניות אלה.

לקראת הפגישה עברתי שוב על עבודה שהציגה פרקים בעבודתו שכתבו שניים מחברי ללימודים שרון בורנשטיין ורן גולדמן. בן חורין סיפר לי שהוא נתן להם את ארכיונו, והעניק להם יד חופשית בבחירת החומרים לעבודה מבלי שבדק מה באמת הם לוקחים. אחד מהמסמכים שלקחו היה קטע בראשי פרקים בכתב ידו של בן חורין, בו הציג את קורות משפחתו בארץ ישראל.

הטקסט היה כל כך מפתיע ומרתק שביקשתי ממנו לפרסם אותו מעל בימה זו. בן חורין לא ידע במה מדובר וביקש לראות את הדברים, כשהצגתי לו – הוא כמעט נפל מהכיסא וסיפר לי את הסיפור שמאחורי הסיפור:

.

בן חורין בוחן תצלומי פרויקטים התלויים על קיר משרדו

.

סיבוב בבית העיר רגע לפני חנוכתו וסיפורו של התריסול

ביום ששי על הגג של בניין עיריית תל-אביב הישן, נערכה אירוע אינטימי לכל הצוותים שהשתתפו בהקמתו של הפרויקט הזה שאמור לשמש כמוזיאון לתולדות העיר העברית הראשונה. היות והשתתפתי בפרויקט, לא כאדריכל אלא כידען – הוזמנתי לבקר במקום קודם לפתיחתו הרשמית לקהל הרחב, בעת שהתצוגה עדיין לא מפריעה לאדריכלות.

ועל כך ברשימה זו.

.

2009

סיבוב בספרית המפות של החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב

החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב הוא שוכן במקום זקן ואפרורי שרק הודות לכמה אנשים שמנערים ממנו היטב את האבק, לא קברו אותו בבית הקברות הסמוך של שיח' מוניס. אחד מאותם אנשים הוא ספרן ספריית המפות של המחלקה – ירון בלסלב, סטודנט לתואר שני באוניברסיטה שנכנס לתפקיד לפני כשנה וכבר הפך אותה למקום שהוא חלק בלתי נפרד מהאקדמיה (במובן האקדמי של המילה…).

לא שעד עכשיו הספריה הייתה חלק ניפרד, אך הבלגן הטיפוסי ששרר בה וחוסר הארגון האקדמי ושיכלולה הפכו אותה מגוף מוביל לגוף נגרר. מאחר ואני מבלה חלק נכבד מהחלונות שלי בספריה, החלטתי לברר כמה פרטים שהעסיקו אותי לא מעט לגבי הספריה וזה העומד בחזיתה.

סיבוב במיסכה / על "סדק" החדש

ביום ששי האחרון נפלה לידי אסופת השירים בעריכתו של ראש החוג לספרות באוניברסיטה העברית פרופ' חנן חבר: אל תגידו בגת – הנכבה הפלסטינית בשירה העברית 1958-1948 בהוצאה משותפת של זוכרות+סדק+פרדס+פרהסיה. הספר שיושק ב-12 בינואר בבית ציוני אמריקה בשעה 20:00  (הכניסה חופשית, מחיר הספר: 50 ש"ח) ניבלע בסופ"ש האחרון מהעמוד הראשון ועד האחרון וזאת למרות שאינני חובב שירה.

אגב, כריכת הספר מציגה את הצייר יעקב אלחנני באמצע שנות ה-60 קצת יותר מעשור לאחר שעלה ממרוקו לישראל, מצייר בין חורבות הכפר עין ח'וד (כפר האמנים עין הוד, התמונה גם מופיעה על גבי ההזמנה לערב ההשקה, כאן מתחת לפיסקה). התמונה הובאה למערכת "סדק" על ידי צבי אלחייני כחלק מטקסט שערכתי ושיופיע בגיליון הבא ובין השאר פשוט התגלגלה לכריכת הספר הנוכחי. יעקב אלחנני אגב, כבר לא מסתובב בעין הוד ולפני שנים הוא עזב את הארץ לניו יורק שם הוא חי ויוצר.

סיבוב במרכז G בכפר-סבא החצר האחורית האמיתית שמשום מה קיבלה את הזכות לחזית הראשית

אחרי שהצלחתי להתאושש מהעובדה שמשה קצב הולך לשבת בכלא, בא רועי והציע לקפוץ ולראות את מרכז העסקים החדש של כפר סבא, ולכן ודאי שהסכמתי.

מה שמשך אותי היה השם שהוענק למרכז החדש: מרכז G. למה דווקא G – זה לא ממש עיניין אותי, היות ואצלי בתת-מודע כבר קפצה הנקודה החשובה, ומאחר וזו הנקודה שמעסיקה אותי מרבית שעות היום (והלילה), נמשכתי כבמטה קסם אל המקום.

מה רבה הייתה אכזבתי כשהגעתי לים של מכוניות העטופות באותן חנויות שכבר ראיתי מיליון פעם, ובפנים בשדרה של חנויות שראיתי אפילו יותר ממיליון ריחפו מספר כפר-סבאים עייפים. החלל הלבן והנקי שאפיין את המסדרון הגדול המשיק לחנויות – עמד בניגוד גמור לריחות והצבעים המובילים אותי כל פעם מחדש אל הנקודת G הנחשקת.