סיבוב במוזיאון היהודי בברלין בתכנון דניאל ליבסקינד

"כיצד מאכלסת עיר את הזיכרון של אנשים שכבר לא מאכלסים אותה? כיצד עיר כמו ברלין מזמינה אנשים כמו יהודים, חזרה אל העבר שלה אחרי שגרשה אותם החוצה באופן כל כך רצחני?" שואל ג'ימס אי. יאנג (Young), חוקר השואה מאוניברסיטת מסצ'וסטס, בפתח מאמרו העוסק במוזיאון השואה בברלין שתכנן האדריכל דניאל ליבסקינד ומציין כעת 15 שנה לחנוכתו.

את התשובה ביטא ליבסקינד באמצעות בניין עם מעטפת הנראית כמו הריסות ובתוכו אולמות המדגישים את ההעדר. כך הוא ניסה להציג משמעות היסטורית באמצעות האדריכלות. ליבסקינד יצר בניין המורכב מקו אחד שנשבר, מכופף ומעוות אך שומר על רציפותו. הוא הגיע לצורה באמצעות שבירה של מגן דוד מצד אחד ושל חיבור נקודות של התיישבות יהודית בברלין קודם למלחמה שעל פיהם נקבעו פתחי החלונות בחזיתות.

150 מטר אורכו ו-27 מטר גובהו וגם כשנמצאים מחוצה לו וגם בתוכו לא יכולים לדעת כמה קומות יש בו וכיצד מתנהלת בו החלוקה לאולמות או התנועה. גוש אטום ולא הרמוני, זאת בניגוד לבניין ההיסטורי והגדול הצמוד לו. כפי שציינה היסטוריונית האדריכלות נעמי שטד (Stead), בניין המוזיאון היהודי הוא אנטי קלאסי. שטד טוענת שהעיקרון שכיוון את ליבסקינד, בן לניצולי שואה, היה לצאת נגד האדריכלות הניאו קלאסית ומכל עיקרון של אידיאלים כאלה או אחרים שייצגו את האדריכלות הנאצית.

ועל כך ברשימה זו.

.

החיטה צומחת שוב

.

סיבוב באתר הבנייה של מרכז וואהל בתכנון דניאל ליבסקינד

שלשום התבקשתי לשלוף איזו תמונה ונתקלתי בכמה תמונות שצלמתי בדיוק לפני 12 שנה (ינואר 2004) באתר הבנייה של מרכז וואהל באוניברסיטת בר אילן שברמת גן. היה זה הבניין השלישי שתכנן האדריכל דניאל ליבסקינד שהפך בזמנו למטאור בשמי האדריכלות הבינלאומית. בשונה משאר המבנים בקמפוס, מרכז וואהל שוכן מחוץ לגדר ובקצה של שכונת מגורים ותיקה.

כשספרתי לשאול על התמונות, הוא התפלא שאני מתלהב כי בזמנו הוא זה שהציע להסתובב שם באתר ולטענתו אני אמרתי שזה סתם מיותר ולא מעניין. אין לי מושג מה הביא אותי בזמנו לפסוק כך (אני נוטה להאמין לשאול), אבל בכל מקרה ברור שטעיתי וזה לא משנה.

הסיבוב באתר הבנייה היה מרתק ומרשים וגם חד פעמי היות ואחרי שבניית הבניין הושלמה, כבר לא ניתן לראות את גולמיותו. הרגע הזה בו הבניין עומד בלי החיפוי, בלי הריצוף, בלי הריהוט, בלי המנורות, זה שלב הלידה. שנה לאחר מכן עם השלמת הבנייה ובעקבות הסיבוב הזמנתי את האדריכל חנן פומגרין שליווה את הפרויקט כאדריכל ישראלי, להציג את העבודה בהרצאת אורח לכלל תלמידי המחלקה לאדריכלות בבצלאל. זכרתי חלק מהדברים אבל כדי לדייק החלטתי להרים טלפון לאדריכל ברד פינצ'וק, השותף של פומגרין במשרד "החדר אדריכלים", כדי לשמוע את הדברים שוב ולא רק להסתמך על הזיכרון. באותה הזדמנות הוא גם שלח כמה תמונות ודימויים מהעבודה על הבניין.

ועל כך ברשימה זו.

.

מבוא: העב"מים כאן

.

סיבוב באיסרליש 22 בתכנון ישראל גודוביץ

היתה לי פגישה באחד המשרדים בבניין שבכניסה אליו מופיעים שמותיהם של בני הזוג האדריכלים אראלה וישראל גודוביץ. הבניין כמו כל הבניינים האחרים שתכנן גודוביץ ייחודי. לכן החלטתי לפנות אליו ולגלות מה הסיפור, כי תמיד יש לכל עבודה שלו סיפור.

"הקשר עם היזם והקבלן שמעון (צ'פאי) קדם [אביו של האדריכל פיצו קדם, מ"י] התחיל נורא מצחיק. יש לו בית מאד מיוחד לטעמי ברחוב עמרי בשכונת תל ברוך ולי היה אז משרד ברחוב הסמוך, הוא היה עובר ופעם אחת פשוט נכנס. כך נולד ב-92' הקשר שהתפתח לאט לאט. הוא סיפר שיש לו מגרש בקצה רחוב איסרליש בשכונת מונטיפיורי ושדפקו אותו".

"המגרש היה בקצה רחוב ללא מוצא על הדופן של נתיבי איילון. הפקיעו לו 20 מטרים וכך חתכו לו חצי מגרש, אבל השאירו לו על הדונם וחצי את אותן זכויות בנייה ובאופן יוצא מן הכלל נתנו לו לבנות לגובה של 7 קומות. אז הסתבר שיש קו מתח גבוה שעובר מעל רצועת הקרקע שהופקעה ממנו ויש מגבלת בנייה של 12 מטרים מהקו".

כיצד פתר גודוביץ את הבעיה? על כך ברשימה זו.

.

מי ימלל גבורות ישראל

.

.

 

סיבוב בקיבוץ יגור

בדרך לפתיחת תערוכה במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב, עצרתי לראות מה יש בקיבוץ יגור. כ-1,500 תושבים גרים כיום ביגור (הוקם ב-1922). עובדה זו הופכת אותו לאחד הקיבוצים הגדולים. סיבוב בקיבוץ יכול להסתיים באסון, הקלנועיות שועטות בכל שביל וכביש, ולכן צריך להיזהר. לא שאני רוצה שיתחילו לסלול כאן שבילי קלנועיות, אבל הסכנה ברורה ומיידית וצריך להיות מודע לה.

יגור הוא אחד הקיבוצים עם שפע גדול של מבנים שתכננו אדריכלים ומהנדסים בכירים:

את חדר האוכל של יגור תכנן המהנדס יוסף אידלמן, אבל אחר כך נוספו לו אגפים שתכננו האדריכלים רבקה ורוברט אוקסמן (רבקה היא בתו של אידלמן). על עיצוב הנוף המקיף אותו אחראי היה אדריכל הנוף שלמה אורן (וינברג) שתכנן בין השאר את גן הנדיב. חוץ מחדר האוכל יש את "בית בר יהודה" הסמוך לחדר האוכל, אותו תכנן האדריכל חנן הברון. בהמשך יש את בית התרבות "יד למגינים" שתכנן האדריכל שלמה גלעד עם האנדרטה הקטנה הסמוכה לו.

עוד בסביבה: שרידי הכפר יאג'ור אליו אתייחס בסוף הרשימה. עוד פחות צפוי הוא הישוב רכסים, שם שוכנת ישיבת כנסת יחזקאל בבניין מרשים שתכנן האדריכל ישראל קומט ועליה כתבתי כאן.

ועל כך ברשימה זו.

 

לא טעמת כלום והייתי רעב

.

סיבוב במרכז האמנות של קרן פראדה בתכנון רם קולהאס

מלך אדריכלות הראווה הוזמן לשווק מרכז אמנות באמצעות בניין מצופה זהב ועם דגש מיוחד על חדרי שירותים באזור תעשייה בדרום מילאנו. ב-1910 נפתח כאן מפעל גדול באוסף מבנים מגוונים וצפופים. את אוסף המבנים מאכלס עכשיו אוסף אמנות. רוב המבנים נשמר והוסב לתצוגת האמנות. האמנות כאן היא עיקר, אבל היא הרבה פחות מעניינת מהאמנות. עצם העובדה שחדרי השירותים ובית הקפה שעיצב במאי הקולנוע וס אנדרסון הוא גולת הכותרת של המקום, מצביעה על הבעיה.

המרכז נפתח לאחרונה (מאי 2015) והפך מיד למוקד משיכה מרכזי לכל הגילאים. בינתיים רק חלק מהמרכז הושלם והבנייה באתר בעיצומה.

ועל כך ברשימה זו.

.

שמירת חפצים

.

סיבוב בקן השומר הצעיר בפתח תקוה ובתערוכה במוזיאון לאמנות

שני דברים חסרים בספר ובתערוכה המסקרת את יצירתו האדריכלית של מנחם באר: המגורים וקני השומר הצעיר שבנה בכל רחבי הארץ. אחד מהם נמצא ברחוב ארלוזורוב פתח תקוה. רוב הזמן הוא סגור ונעול, אבל גם אם עומדים בחוץ אפשר להתרשם ממה שתכנן באר.

כששוחחתי עם מוטי הורביץ, חבר בית אלפא ורכז בניין במשך 45 שנה בקיבוצו ו-20 שנה בשומר הצעיר, שליווה את בניית כל אותם קנים. הורביץ מציין שקן כזה או אחר כבר לא משמש את השומר הצעיר. כשבוחנים את השינויים שעברו עשרת הדיברות של התנועה מאז נוסחו לפני בדיוק 100 שנה (הם מופיעים זה לצד זה בויקיפדיה), אפשר למצוא שחיקה בערכים ונהירה אחרי אוניברסליות, כזו שנזהרת מלקבוע עמדה או להיות מתויגת עם ערכים אותם בקשו למחוק. עניין זה מתקשר לתערוכה המוזרה שמוצגת כעת בצד השני של רחוב ארלוזורוב, במוזיאון פתח תקוה: "ביבליוגרפיה – הספר כגוף".

ועל כך ברשימה זו.

.

בימים של סופה ושל חול כשרוחות מאיימות על הקן

.

סיבוב בחדר האוכל ובאולם התרבות בקיבוץ עין החורש

הקיבוץ הראשון שהוקם בעמק חפר היה עין החורש. כשעלו כאן על הקרקע ב-1931 (בשנתיים שקדמו לכך התמקמו החברים בחדרה), היה זה אזור של ביצות שאף אחד לא התקרב אליו, לכן כנראה הצליחו לרכוש את הקרקע. תוך זמן קצר מעת הקמתו, הוקמו בסביבה כפר הרואה, קיבוץ גבעת חיים וקיבוץ המעפיל ולאחר הקמת המדינה הצטרפו אליהם כמה מושבים. האזור הוא בעל אופי חקלאי והכביש המקשר בין כל אותם קיבוצים ומושבים חוצה פרדסים (לאחד מהם קוראים 'פרדס מיכאל') ושדות ירוקים שגדלים בהם מלפפונים. עצי ברוש ולפעמים גם איקליפטוס ששרדו את השנים משמשים קיר חי לכביש, ובשלב מסוים אפשר לטעות ולחשוב שארץ ישראל הישנה והטובה עדיין קיימת.

את חדר האוכל תכנן האדריכל קובה גבר מורכב משני שלבי בנייה. את השלב השני ששמר על אופי המבנה המקורי תכנן האדריכל אברהם ארליק. זהו מבנה חד קומתי ופשוט, אופקי הבולט הודות לגג הרעפים הגבוה המעטר אותו וכן הודות למיקומו בנקודה הגבוהה באזור.

אולם התרבות, לעומתו, שתכנן האדריכל אילון כהן הוא מבנה שזועק לתשומת לב, דוגמה לאדריכלות הראווה של התנועה הקיבוצית: גג רעפים עם שמונה שיפועים ששולח שפיצים לכל כיוון, כמו ידיים שפורצות מתוך בור ומנופפות לעזרה.

ועל כך ברשימה זו.

.

אולם התרבות

.