סיבוב במתחם שתכנן סלו הרשמן בשכונת גילה

זה פרויקט שסנדי בטוח יאהב – אין כאן בטון אלא אבן ירושלמית כשרה למהדרין. אחרי שהלכתי לראות את המרכז המסחרי של גילה, חציתי את הכביש הרחב (שלושה נתיבים לכל כיוון) והגעתי ישר לשער המבצר שתכנן האדריכל סלו הרשמן בסוף שנות ה-70. מדובר במתחם מגורים המורכב מקבוצת מבני חצר סגורים, כשבכל אחד מהם שערים גדולים שבראשם קשת.

תהיתם פעם מי תכנן את סינמטק תל אביב, את בניין תיאטרון באר שבע, את שכונת רמת הדר בגבעת שמואל או את הארובה עם שני קובוקטהדרונים בקצה בית חולים הלל יפה בחדרה?? את כולם תכנן סלו הרשמן. בשנות ה-70 וה-80 הוא גם פיתח מודל של בניין ומתחם מגורים למשרד השיכון שנבנה במעלה אדומים (עליו כתבתי כאן), פסגת זאב, טירה ולוד. כאן, בגילה, הצליח הרשמן ליצור מתחם שלם רעיונית ותפקודית.

המתחם בגילה הוא ככל הנראה הפרויקט הכי ידוע של הרשמן. אולי בזכות השער והעיצוב הסימטרי הצליח הפרויקט להתפרסם ולהיזכר יותר מכל פרויקט אחר בשכונות שנבנו בשנות השבעים סביב ירושלים. המתחם שתכנן התפרסם בכל במה אפשרית: כתבי עת ישראלים ובינלאומיים וכן בספרים ישנים וחדשים. הוא נחשב לסמל של תקופה – שירת הברבור של הסגנון הברוטליסטי הישראלי. שנים ראיתי אותו רק בתמונות, עכשיו סופסוף בקרתי בו. לאחר הביקור גברה סקרנותי ולכן גם קפצתי לבקר את הרשמן במשרדו, ועל כך ברשימה זו.

.

שערי שמיים

.

סיבוב בתי ספר 14: בתי שימוש

לפניכם אחת הרשימות החביבות עלי שפרסמתי ב"הד החינוך" והיא עוסקת במקום שבדרך לא עוסקים בו. רוב הטקסטים שפרסמתי בהד החינוך לא עסקו במוסדות חינוך בישראל ולכן לא הבאתי אותם כאן בבלוג, אך הפעם באופן חריג החלטתי להביא את אחת הרשימות האלה. הנושא חשוב.

.

שמח בשירותים (צילום: לוק בוגלי, באדיבות Palatre et Leclere Architectes)

.

סיבוב בבניין ראאב באוניברסיטת אריאל ובפרויקט סטודנטים לאדריכלות

בקמפוסים אקדמיים מקפידים ראשי האוניברסיטאות להקים בניינים חדשניים וייחודיים. הם יכולים להיות מבנים המעוצבים באיפוק יחסי והם יכולים להיות בניינים משוגעים לגמרי. באופן הזה הם דואגים לייצג את הקידמה וחופש המחשבה – הבסיס לכל מחקר אקדמי. בשונה מהקמפוסים של חמשת האוניברסיטאות הפועלות בישראל (תל אביב, ירושלים, רמת גן, חיפה ובאר שבע), ראשי אוניברסיטת אריאל לא הקפידו על מבנים ייחודיים, אלא הסתפקו במבנים טרומיים שנראים כמו קונטיינרים. הם גם דאגו להפקיד את העבודה בידיים של אדריכלים חסרי יצירתיות ולא ידועים.

יש יוצא מן הכלל: בניין ראאב שתכנן האדריכל מרדכי בן חורין. אלא שהפרויקט אמנם הופקד בידיים של אדריכל ידוע ומצוין, אך משום מה בן חורין המשיך את השפה המקומית ויצר קונטיינר. הוא חושב שהבניין "סולידי" כלשונו, אך לדעתי הוא אחד הבניינים היותר משעממים שהוא תכנן. בתיכון אורט יד לבוביץ בנתניה שתכנן בן חורין, יש בכל בניין במתחם התיכון, כולל אולם הספורט שם, הרבה יותר יצירתיות ומקוריות ממה שיש כאן בבניין ראאב. ביד לבוביץ יש טיפול עשיר בחזיתות, מגוון אזורי שהייה, פתרונות קונסטרוקטיבים מקוריים וחדשניים, טיפול בפרטי בניין שנראים גם היום כחמישים שנה לאחר שנבנו – חדשניים באופן יוצא מן הכלל, וכמובן – שילוב אמנות באדריכלות, כששילב את רות צרפתי-שטרנשוס ביצירת רשת סורגים לאולם הספורט. כאן באריאל אין כמעט זכר לכל אותו עושר. גם אחרי שיחה עם בן חורין, הוא לא הצליח לשכנע אותי.

כתבתי כבר על בניינים רבים באוניברסיטאות בארץ וגם על בניינים רבים שתכנן האדריכל מרדכי בן חורין, אבל לא כתבתי אף פעם על בניין שתכנן בן חורין באוניברסיטה. יש רק אחד כזה והוא נמצא באוניברסיטת אריאל.

ועל כך ברשימה זו.

.

באריאל

.

מוזמנים לאירוע השקת הספר "האדריכל שתכנן את בניין העירייה"

המהדורה הראשונה של הספר כמעט וחוסלה. עשרים העותקים האחרונים שנותרו אצלנו ימכרו במהלך אירוע ההשקה. יש עדיין כמה ספרים בחנות רובינזון ספרים ובמרכז הבאוהאוס.

באירוע שיתקיים בגלריה בבית האדריכל (רחוב המגדלור 15, יפו) תתקיים תערוכה לערב אחד, בה יוצגו בין השאר ולראשונה התכניות המקוריות שהגיש מנחם כהן לתחרות תכנון בניין העירייה ב-1956. חוץ מזה יהיה כיבוד וגם:

.

הזמנה (עיצוב: אביב גרוס-אלון)

.

סיבוב באנדרטת נרצחים ובקניון פרץ בדימונה

אחרי הסיבוב בתל שבע המשכנו מזרחה.

הייתי מורעב, אז עצרנו במסעדה הטובה ביותר שנמצאת על כביש 24 וממוקמת עמוק בתוך פרץ סנטר – הקניון של דימונה. אחר כך המשכנו לרדת לכיוון הערבה. בדרך, סמוך לשלט עליו כתוב נחל תמר, עצרנו באנדרטה שהוקמה בעקבות רצח שני אזרחים על ידי מה שהוגדר "מסתננים מירדן". אין לי הרבה מה להגיד על המקום, הוא פשוט יפה והולם את הכניסה לבקעת ים המלח והערבה.

.

עמוד זיכרון

.

סיבוב בתל שבע – העיר הראשונה שהקימה ישראל לבדואים

לפני כמה חודשים בקרתי עם טל אצל אדריכל זקן. ישבנו ושוחחנו בחדר העבודה הקטן של האדריכל, תוך שהוא שולף תצלומים ישנים. התרשמתי שהאדריכל הצליח במהלך שנות עבודתו לפעול בכמה צמתים מרתקים ומגוונים. טל דווקא התלהב מתמונה של בניין שתכנן אדריכל אחר ומשום מה נכללה בארכיונו של האדריכל זקן. טל הציע שניסע לשם בהזדמנות קרובה. עניתי שזה רחוק ושאני לא מסכים. הוא התעקש אז הסכמתי.

ביום שישי האחרון טל אסף אותי בשבע וחצי בבוקר. הצעתי שבדרכנו לבניין שראינו בתמונה ונמצא רחוק, נעצור בבניין אחר שאף פעם לא ראיתי ומאוד מסקרן אותי למצוא אותו. נתקלתי בתמונה של הבניין האחר בספר "ישראל בונה 1977". מדובר במרכז העירוני של תל שבע – יישוב בדואי בנגב. ועל כך ברשימה זו.

.

במסגד הנשים…

.

סיבוב בפארק קרסו למדע בבאר שבע

רשימה מס' 401

האם מישהו ממשפחת זגורי יבקר בפארק המדע? בעונה הראשונה אפשר היה למצוא את הזגורים בעירייה (שתכננו הנדלרים), בתאטרון (שתכנן סלו הרשמן), באנדרטת הנגב (דני קרוון) במלון לאונרדו, במרכז מסחרי טיפוסי (שגם יכול להיות בקרית גת או לוד), בברכת השחייה ובנאפיס. אבל למרות שויוי ציינה לא פעם שהיא עורכת קניות בעיר העתיקה, לפארק המדע הם לא הגיעו. אולי בגלל שהוא רק נפתח לפני פחות משנה, ואולי הוא פשוט לא מעניין אותם.

מרבית המוזיאונים הפועלים בישראל הם במרכז הארץ ובעיקר בתל אביב ובירושלים. יש גם קצת בצפון, אך בדרום כמעט ואין. פארק קרסו למדע שעדיין לא חוגג אפילו שנה, הוא המוזיאון הגדול והמיוחד ביותר שיש עכשיו בדרום. למעשה, הוא טרם הוכרז כמוזיאון ולכן נקרא "פארק". יש קריטריונים ברורים של משרד התרבות למוסד המוכרז כמוזיאון (ונהנה מתמיכה ממשלתית) והפארק נמצא בהליך להפוך למוזיאון. אבל באופן עקרוני, זה שהוא עדיין לא מוזיאון, לא כל כך משפיע על המבקר הממוצע.

את פארק המדע תכנן האדריכל אילן פיבקו. על עיצוב הפארק ועל מחשבות בעקבות הבחירה בהקמתו בבאר שבע – ברשימה זו.

 .

בית הספר לילדי הבדואים שהוקם ב-1914 משמש היום כאגף במוזיאון

.

סיבוב במעונות הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב

קל להתלהב ממתחם מעונות הסטודנטים החדש: הוא נקי, מצטלם יפה ויש זוויות מבט נאות, אבל מה שחסר פה זה הרעיון הבסיסי של אקדמיה. חסר כאן הרעיון שמבדיל אקדמיה מבית חרושת לציונים, והופך אותה למנגנון שמקדם ומפתח את המקום שבו אנו חיים. במצב הנוכחי המעונות הם מתחם מגורים וזהו. המקום מעוצב באופן עדכני, אבל רק העיצוב עדכני, כי כל התוכן הוא הכי בסיסי ומיושן שיכול להיות. חזרו כאן לרעיונות של המודרניזם מתחילת המאה שעברה ושם נתקעו.

המתחם החדש בתכנון משרד האדריכלים קייזר-לקנר ממשיך את האופי של הקמפוס: סגור ומנותק מסביבתו. אין פה אמנם גדר, אבל זו רק אשליה. המסחר נמצא במפלס התחתון שפתוח לכולם, המעונות עצמם נמצאים במפלס העליון וכדי להיכנס אליהם יש גרם מדרגות אחד, עם מחסום ושומר. הייתי מצפה בתחילת המאה ה-21 לחבר בין האוניברסיטה ובין חברות וארגונים שונים, אבל אוניברסיטת תל אביב ממשיכה להיות מנותקת מכל תעשייה או תעסוקה ומרוחקת מהמציאות. מבחינה תפקודית קבלנו כאן את המבנים והסביבה הכי צפויים וחבל. אולי זו הסיבה שפנו לאדריכלים שתכננו את אחד הנתחים הגדולים בעיר מודיעין – עוד עיר בארץ שאין בה שום דבר עירוני.

הדיון על המעונות ועל הקמפוס לא יכול להסתכם בעיסוק במקומות חנייה, מחירי שכירות או רעש לשכנים – ברור שההיבטים האלה קיימים אך אלה ההיבטים הכי פשטניים שיכול המקום הזה להניב. כבר כתבתי את זה בעקבות הסיבוב בבניין לימודי הסביבה שהושלם עכשיו, אלא שכאן במעונות היכולת לממש את החיבור והפיתוח יכול היה להתקיים באופן רחב יותר. חסרה פה העזה ויצירתיות – בעיקר מצד האוניברסיטה. ועל כך ברשימה זו.

.

החצר המרכזית של הפרויקט עם קומה מסחרית

.