ארכיון חודשי: אפריל 2009

סיבוב בבית לחם (1995)

לכבוד יום הזיכרון – העליתי בזכרוני סיבוב שערכתי עם שמוליק בבית לחם לפני כמעט 14 שנה. הזיכרון כבר מיטשטש אז מזל שישנן תמונות, כי כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה "תמונה אחת שווה אלף מילים".

עד גיל 16 לא חציתי את הקו הירוק, ובדומה לשכן מהבניין הסמוך (רפי לביא, צייר) לא הייתה שום סיבה לחצות את הקו הירוק העובר ברחוב אבן גבירול. אז לכשהגעתי לפרקי התחלתי לדחוף את האף לכל חור ופינה שטרם הכרתי. אחרי הכל בבית ספר לא היה מה ללמוד.

בדומה לכנופיית הגנרלים חובבי המלחמות וחבורת ארכיאולוגים (שחלקם היו גם כן גנרלים במיל'), התחלתי להתלהב מהקישור בין התנ"ך למרחב הפיסי בו אנו חיים במודע או שלא במודע. עד היום אני לא מבין מה כל כך עיצבן את פאזוליני כשבא לבקר במזרח התיכון בראשית שנות ה-60, בחיפוש אחרי אתרי הסרטה לצילומי סרטו "הבשורה על פי מתי". פאזוליני חיפש את ארץ התנ"ך וזה מה שקיבל, זה שהיתושים והחום המעיק הפריעו לאיטלקי חם המזג זה כנראה מה שגרם לו לשנוא את המקום (ובסופו של דבר לצלם את הסרט קרוב לבית). אני מצידי עד היום מאד מתלהב מהמרחב הגולמי המתקיים פחות מ-20 דקות מפתח חדרי.

אז ביום הראשון שהתירה הרשות הפלסטינאית לאזרחים ישראלים לבקר בעיר בית לחם, שנמסרה לידיהם זמן קצר קודם לכן – הגעתי לסיבוב בעיר.

האתר הרשמי של עיריית בית לחם עשיר במידע. למרות שהוא די מיושן – עדיין כדאי לבקר בו (זה המינימום שניתן לבקר). באתר אני ממליץ לבקר בנישה של "מה חדש" שם ישנם חומרים איכותיים ומעניינים.

יצאנו בצהרי יום ב-27 לדצמבר 2005, באוטובוס עירוני של אגד ממרכז ירושלים, אשר הוריד אותנו סמוך למנזר מר אליאס על דרך חברון הקדומה.

באותן שנים, היו לי מספר שותפים די סהרורים להסתובב עימם, באזורים שעד אז היו זרים לי לחלוטין: מאיר הרומני, צדוק התימני, שמעון, שאול, שמוליק הצובלי, לירית, שירה, אורי הכנרי, ומעל לכלם – שמוליק אריאלי (שהיום מתפקד כמנהל בית ספר בעיר של נינט).

שמוליק היה (ואני משער שעדיין) בחור זהב עם ידע אדיר, שכבר מגיל צעיר למד לבד את השפה הערבית. בעקבות זאת, הסיורים שערכנו יחד התמקדו בעיקר במקומות הנשלטים על ידי אוכלוסיה ערבית, וכך היה באפשרותי ליצור קשר עם המקומיים. שיקול הדעת היה חסר שיווי משקל, ובכל הזדמנות שפתחנו בשיחה עם מקומי, על פי רב הוזמנו בסופו של דבר להתארח בביתו בהמשך הכפר – הזמנה לה תמיד הגבנו בחיוב.

תמיד לאחר אותם סיורים הייתי משכתב את כל אותם ביקורים וראיונות שערכנו עם המקומיים, ולצורך רשימה זו ביקשתי למצוא בין כל הערימות שלי את אותם קלסרים, אך לצערי כנראה שיש להקדיש לכך חצי יום בכדי לחפור ולאתר את הכתבים האבודים. רק בכדי לאגד יחד את התצלומים לרשימה, הייתי צריך לאסוף אותם משלוש מקורות שונים; באותה העת, הייתי מקטלג את התמונות שלי על פי נושאים, וכך יצא שהתמונות מהסיור הזה חולקו לשלושה נושאים נפרדים כשכל נושא מצוי באלבום ובפורמאט אחר (סיורים / מפגשים / אתרי צליינות).

הימים של מצלמת הסטילס פסו עבורי מן העולם, וטוב שכך. היום בכזה סיבוב הייתי מקליק 250 תמונות בלי למצמץ, ובגלל יוקר הפילם והפיתוח נותרו מאותו סיבוב בבית לחם פחות מ-25 תצלומים. למרות זאת, מרביתם איכותיים ומצדיקים את האיכות של הפילם ואת "טקס" הצילום הייחודי שפס גם הוא מן העולם.

 

 

מאז ראיתי לראשונה את ההרודיון, רותקתי מהמבנה הטופוגרפי המלאכותי הכל כך בולט בנוף מדבר יהודה, שבליבו הוא שוכן. לא סתם ליוותי לאורך הסיבוב בבית לחם את ההרודיון במבטי ובמצלמתי, התשוקה להגיע אל ההרודיון הגיעה על סיפוקו חודשים ספורים לאחר מכן.

בשערה של העיר ניתקלנו בשניים מהמקודים המשמעותיים שפעלו בצפונה של העיר באותה העת: קבר רחל (שנותר בידי מדינת ישראל בהסכמי אוסלו הודות להתעקשותו של יצחק רבין שנרצח חודש וקצת לפני הביקור), והמחסום. באותה העת, היה בניין הקבר יעד מבוצר, אך הבניין המקורי עדיין היה חשוף, ואף כשביקשנו לעלות לעמדה הצה"לית המשקיפה על מתחם הקבר, הסכימו החיילים לטובת הצילום. לאחר מכן צילמתי גם את קבוצת החיילים המשועממת שניצבה בחזית המבנה.

למרות ששערי בית לחם נפתחו לראשונה לאזרחים ישראלים, ועיתות של שלום פיעמו באוויר הארץ הקדושה, לא נרשם כל ביקוש לסיורים בעיר על ידי אזרחים ישראלים. אמנם בקבר היה קהל ישראלי שביקר במקום כחלק מהריטואל הקבוע שלו, אך את המחסום אל העיר עצמה – לא חצה אף איש ישראלי, …חוץ מאיתנו כמובן.

היות וכדי להכיר את העיר בדרך הטובה – יש להתהלך בה, בחרנו ללכת ברגל את כל 2 הק"מ מהכניסה לעיר ועד למרכז התיירותי שלה, הממוקד מסביב לכנסיית המולד.

השתדלנו להיראות בלתי מזיקים, וכמה שיותר כתיירים יורמים, שמרנים, תמימים וטובים (משהו שקצת היה קשה, היות והיינו יותר מידי צעירים בשביל להיראות כמו צמד תיירים עצמאיים), והעסק עבד.

בבית לחם לא היו רמזורים, ובעיר הייתה ציפייה רבה לרבבות צליינים שיגיעו לבקר באתרים הנוצריים בעיר, בעקבות זאת ניצבו בכל צומת זוג שוטרים כדי לכוון את התנועה, להראות נוכחות ולשמור על הסדר שממילא היה. בשונה מהמשטרה הישראלית, מגוון המדים שהיו למשטרה היה גדול, וכך יצא שכמעט בכל צומת עצרנו לתמונה ושיחה עם שוטר במדים אחרים.

השוטרים כלם היו אנשים בגיל העמידה, תמימים ופשוטים – שכנראה היו בעברם פעילים פוליטיים ששילמו על כך בכלא הישראלי, וכעת גמל להם השלטון החדש במשרה מכובדת. או שהם סתם היו בני החמולה השלטת (מה שנשמע יותר הגיוני…).

חיפשתי בכל חנות שעברנו דגל פלסטין (הייתי בטוח שכל העסק הזה ייעלם תוך שנה או שנתיים), וההיצע היה דל: כמה מדבקות פשוטות. את הדגל בסופו של הדבר קבלתי מאחד השוטרים שהתנהג כמו כלם באופן חביב למדי.

מידי פעם חצתה בדהרה את הכביש שיירה של ג'יפים פתוחים של המשטרה, כשכמה שוטרים עומדים זקופי קומה על גבי המושבים (כנראה ראו יותר מידי סרטים של היטלר ורעיו), דבר שדי הלחיץ אותנו, אבל התופעה הזו התגמדה מול מופע הראווה שהתחולל ברחבה שבחזית כנסיית המולד: עשרות אם לא מאות שוטרים במדים חדשים, נקיים, מגוהצים ומצוחצחים התרוצצו בכל פינה כאחוזי תזזית, כלם חמושים במיטב הנשק שסופק להם על ידי השלטון הציוני. עסק שדי הפחיד אותנו, וגרם לנו להזדרז ולהכנס לכנסיית המולד, שנראתה כמקום מפלט משגע.

עוד אנו חוצים את הכיכר, ומבניין הכסייה יצאה קבוצה קטנה של חיילים במדים, שנראו כבר מהמבט הראשון כקודקודים. קבוצה זו לוותה מלפנים ומאחור בשני צוותי טלוויזיה – ערבי ואירופאי.

אמרתי לשמוליק שמה שחסר לנו זה שהקודקודים ייתקלו בנו, מה שלא הפריע לי לצלם אותם כשהם חלפו לידינו מנופפים אלי לשלום.

אך הניפנוף לשלום לא הסתיים בכך, והחבורה כולה סטתה מנתיבה ופנתה הישר אלינו. כמובן שהדם ירד לי ישר לביצים כשמצלמות הטלויזיה הופנו אלינו, והוקפנו בחבורת גברים משופמים שהגענו לפופיק שלהם. הם שאלו אותנו לשלומנו (באנגלית) והתעניינו מהיכן אנו באים. היות ויש לי עיקרון שתמיד כדאי להגיד את האמת, עניתי (באנגלית) שאנחנו באים מירושלים. הם אמרו שהם מבינים, אך מעניין אותם לדעת מאיזו מדינה הגענו. ענינו בפחד לא מוסתר שאנחנו מישראל…

 

 

דממה ירדה על החבורה כולה למשך דקה, שנמשכה כמו נצח. ככל הנראה, היינו האזרחים הישראלים הראשונים שהם ניתקלו בהם היום או בכלל (מחוץ לאירוע חבלני כמובן). הראשון שהתפכח היה הבוס שבחבורה, שחיוך גדול התפשט על פניו, ופנה אלינו בעברית צחה: "אז למה לא אמרתם שאתם ישראלים, אין לכם מה לפחד!", וכך תוך שניה נשבר הקרח והשיחה קלחה.

לבסוף, שאלתי אותו מה תפקידו של כל אחד מהם בכח, ועל כך נענינו שאחד היה אחראי על המסוק של ערפאת, השני היה אחראי על לשכת הראיס בעזה, והשלישי נותר שותק ולא ענה. לאחר מכן, הגבנו לכמה שאלות שהפנו אלינו הכתבים הסקרנים, עשינו כמה תמונות יחד, ונפרדנו לשלום.

המשכנו לכיוון הכניסה לבניין הכנסייה. השער המרכזי והמקורי של הבסיליקה סגור מזה מאות רבות של שנים, וזאת מטעמי ביטחון בשל תקיפות השכנים השומרונים, שבנתיים כבר נעלמו מהמקום. בעקבות זאת, הכניסה והיציאה למתחם היא מבעד לפתח זעיר, שבכדי לעבור דרכו יש להתכופף. שתי סיבות לדבר: שהמבקר ירגיש בקטנותו אל מול המקום הקדוש שבשעריו הוא ניכנס וירגיש נכנע, ושנית: מטעמי ביטחון. ואכן רק אדם אחד בלבד יכול לעבור מבעד לאשנב הזעיר כל פעם, מה שמונע התקפה גדולה על המקום.

בניין כנסיית המולד הוא אחד מהמבנים מרשימים הקיימים במרחב המקומי: אשכרה באסיליקה אורגינלית מהמאה ה-4, כמה כבר כאלו נותרו בעולם?

האבנים, הכניסה הזעירה, החצר הפנימית, הפסיפסים, התאורה האפילה, עושר הפרטים, הרבדים ההיסטורים שהותירו את חותמם, האקוסטיקה, המערה, הנרות, ואז הגיעה הבובה. בשיא של כל הסיפור הזה, ירדנו עם עוד עשרות רבות של צליינים אל המערה בה נולד ישו – ועל הבמה הקטנה הייתה מונחת בובה זולה עטופה במגבת לבנה קטנה.

אחרי כל רוממות הרוח שיצרו האדריכלים בבאסיליקה, הגיע "מעצב הפנים" (בטח איזה נזיר מתרומם) ודפק את הבובה בנקודת השיא. בשבילי זו הייתה די נפילה, שהפכה את כל העסק למגוכח.

אחרי שהרשימה הזו פורסמה, יצרתי קשר מחודש עם שמוליק שהשלים לי את הסיפור הבא:

שנה אחרי המסופר כאן, ביולי 1996 שמוליק ביקר שוב בבית לחם והפעם עם סנדרה, תיירת הולנדית. אלא שהפעם זה לא היה כזה קל, ושמוליק גמר בעיכוב, שגרם לו לעשן 10 סיגריות פלסטיניות מהמלאי של השוטר הפלסטיני המנומר שעצר אותו (ערבי קלאסי מהסרטים פוזל עם שפם שחור).

שמוליק סיפר לי שהדבר שהכי עניין את השוטר זה מה דעתו על נתניהו (שניבחר לראשות הממשלה חודש לפני כן). אחרי כמעט שעה של עיכוב, שמוליק הבין שהסתבך כאן בצרות והתחיל לדבר בקול ובאנגלית שהוא ישראלי ואסור לעצור אותו. צעד זה גרם לתיירים מסביב להרים מצלמות ולתקתק תמונות, דבר שגרם לשוטר להבהל מהתדמית הרעה שנוצרה כאן והוא שחרר אותם.

בשנת 2000 שמוליק חזר בפעם השלישית באיזה מוצאי שבת לבית לחם. בסיבוב הזה הוא לקח איתו את אחיו. מרכז בית לחם היה ריק בשעת לילה מאוחרת ובכיכר המרכזית, ישב לבדו שוטר פלסטינאי מנומנם. שמוליק פצח איתו בשיחה ערנית בערבית, והסתלק.

מכנסיית המולד המשכנו כמו הצליינים ההדוקים שבחבורה, למערת החלב – שגם בה הרגשנו כמו במוזיאון מאדאם טוסו הודות לבובות בגודל אדם ששיחזרו את הסצנה של מרים וישו באבוס.

הסתובבנו מעט בסמטאות הסמוכות; מרבית העסקים היו סגורים למרות העונה התיירותית החמה, לא היה לנו מושג לסיבת הדבר. מכל מקום חזרנו לכיכר הראשית שבחזית כנסיית המולד – כיכר האבוס, שם חיפשנו טרמפ לחזור לירושלים היות וכבר השעה הייתה מאוחרת והתעייפנו מהסיבוב הארוך שלקחנו.

ניתקלנו במדריך תיירים ישראלי (הוא היה הישראלי היחיד שראינו), שכשאר הוא גילה שאנחנו ישראלים – הוא הסתכל עלינו ואמר שאנחנו מטורפים שניכנסנו לבית לחם ובקושי התייחס אלינו. הוא הראה לנו את ידיו וראינו שהן רועדות, הוא ממש פחד. אנחנו לא. הוא נמלט מהכיכר עם שני התיירים אותם הוא ליווה, ואותנו הבן זונה השאיר בכיכר, מול בניין המשטרה הפלסטינאית שבחזיתו עמדו עשרות שוטרים מתלהבים, החוגגים את הניצחון הגדול שלהם.

עצרנו מונית שירות, בה תפסנו את חצי השורה האחרונה והדחוסה, ובתמורה לשקל אחד, חזרנו את כל הדרך עד המחסום.

השמש כבר החלה לשקוע וההרודיון התאדם בלב המדבר. נקודה חשובה שעד היום אני לא מבין איך לא התייחסתי אליה, היא איך הלחם בבית לחם. לאורך כל הסיבוב לא זכור לי שאכלנו או שתינו. נראה לי שזה לא היה משנה – המראות שחווינו היו המזון והשתיה שלנו, ויצאנו מאותו יום שבעים לגמרי.

תן מיילל לא שמענו,

תרמיל רועים על שכם לא היה לנו, 

לילה לבן בשדות בית לחם.

 

המחסום בין ישראל לרשות, רגע לפני קבר רחל
 
חניית פועלים ליד המחסום
 
קבר רחל במבט מעמדת צה"ל המשקיפה על המקום
 
שוטרי מג"ב השומרים על האתר
 
שער המתחם העות'מאני
 
מצבת קבר רחל
הכניסה לרשות
תצלום משותף עם שוטר ודגל פלסטין
שוטר פלסטיני במדים כחולים
רחבת כנסית המולד
 
כלם חייכים למצלמה
 
פתח הכניסה לכניסת המולד
 
הבסיליקה
 
רצפות הפסיפס
 
 
 
 
פה הוא נולד
ופה עמד הלול שלו
כנסית החלב הסמוכה
 
 
 
מצודת הטיגרט ששימשה בשנות ה-40 את הבריטים, בשנות ה-50 את הירדנים ומסוף שנות ה-60 את הישראלים, משמשת עכשיו את הפלסטינים. בתמונה שוטרים וחבריהם בכניסה למצודת הטיגרט של בית לחם הניצבת ברחבת כנסית המולד
מונית בדרך למחסום
במונית
זהו נגמר היום

סיבוב באלון מורה ובאיתמר

כבר הרבה זמן שרחל לוחצת עלי להצטרף אליה, ולבקר את אחיה הכנר שחזר בתשובה ועבר להתגורר מתל אביב להתנחלות אלון מורה.

רחל היא בערך כמו קוקי – שחקנית לא כל כך מצליחה, אבל במקום לקבל איזה מאפיונר פעם או פעמיים ביום, היא נאלצת להתחזות למוכרת ציפורי מחמד בכלובים של זהב בחנות ברחוב בן יהודה. במחשבה שניה היא גם דומה למדי לקוקי במראה הכללי, למרות שאין להן טעם זהה בבגדים זה לא נושא שאני מוצא בו חשיבות יתירה היות והבגדים שלה הם הדבר האחרון שמעניין אצלה.

בפעם האחרונה שראיתי את רחל על הבמה זה היה באיזו הצגה של סמואל בקט: ישבתי בשורה ראשונה עם כובע של ליצן שהתנשא לגובה של חצי מטר, ובעקבות זאת היו בקהל צופים שהיו בטוחים שאני חלק מההצגה. ישבתי וחיכיתי בסבלנות מאוסה במשך שעה, עד שהיא עלתה למשך דקה וחצי כדי לשחק בתפקיד של רועה עיזים. התעצבנתי שנגררתי לשורה הראשונה והתייבשתי כי חיכיתי למישהו שבכלל לא הגיע, ויותר לא עניינו אותי ההצגות שלה. אז בסיכומו של דבר, התפלאתי ששחקנית-מוכרת ציפורים עם דם תל אביבי שבשבילה הקו הירוק עובר באבן גבירול, מציעה לי להצטרף אליה לסיבוב בהתנחלויות. לרחל אני תמיד מסכים.

.

סיבוב בחדרי האוכל בקיבוץ גבעת ברנר ובקיבוץ גן שלמה ובבית חולים קפלן ברחובות

מחוץ ומעבר לרעיונות / של נכון ולא נכון,

משתרע שדה / אני אפגוש אותך שם.

(ג'לדין רומי, משורר פרסי, 1273-1207)

בשיר הזה ניתקלתי בפעם הראשונה על אחד הקירות הלבנים של מוזיאון ישראל בירושלים, בראשית העשור הנוכחי. משום מה העתקתי אותו בזמנו על פתק שהיה לי בכיס, והבקר ניתקלתי בשרידי אותו פתק. ההיתקלות הזו עבדה עלי חזק, אז קראתי לשאול והצעתי לו ללכת לנגב חומוס ובדרך לראות כמה חדרי אוכל וקיבוצים בסביבת החומוס.

אחרי פחות משעה כבר עמדנו בכניסה לחומוס חליל ברמלה העתיקה. איך שהגענו להתיישב, שאול הפתיע אותי, ניצב על מקומו וסרב להכנס – זאת היות ולפני כמה שבועות הוא חטף כאן קלקול קיבה שכמעט התאשפז בגללו. אז לאחר ויכוח קצרצר, נאלצתי לוותר על החומוס, ולפצות את הבוקר בבורקס טורקי שמנוני בלב שוק רמלה הצמוד.

 

                                            בניין חדר האוכל בקיבוץ גבעת ברנר

 
 

יפו העתיקה – מקרה של התחדשות עירונית בשנות ה-60

במסגרת לימודי הגיאוגרפיה לתואר שני באוניברסיטת תל אביב שהצליחו לקבור לי כל שניה פנויה, נדרשתי לבחור פרויקט התחדשות עירונית בישראל ולכתוב עליו כמה מילים.

הפרויקט המרשים, המוצלח והמסקרן ביותר מבחינתי שאני מכיר היום, זה פרויקט התחדשות חזיתות המסחר במרכז העיר ירושלים שבוצע בשנתיים האחרונות בהצלחה גדולה בבירתנו הנצחית. לא חקרתי או בדקתי אותו לעומק, אך על פניו משיטוט פשוט בירושלים – הדבר בא לידי ביטוי באופן בולט ומוצלח. כך יצא, שמרחובות מוזנחים ומיושנים, הפך מרכז העיר למקום המדגיש את איכויותיו הפיסיות והמסחריות. אמנם, הנחת מסילת הרכבת הקלה והבלתי נגמרת הפכה את העיר למקום לא ידידותי לבעל הרכב הפרטי ואולי לעוד כמה הולכי רגל, אבל בסך הכל זה נראה שעלו שם על הפסים, …אם כי מאוחר מידי.

הנחמה היחידה היא שירושלים עברה כל כך הרבה חורבנות, כך שעוד אחד שכזה – היא תשרוד. פרויקט זה אם כן, הנו נקודת אור בהירה ויפה בכל הכאוס שפשט בעיר.

בכל מקרה, בסוף יצא שבמקום לסקור את פרויקט חלונות הראווה בירושלים, בחרתי להתמקד ביפו העתיקה. אחרי הכל, עכשיו חוגגים 100 שנה לתל אביב, ויפו תמיד קופצת לפנים כשמסתכלים על הים. בנוסף, הפרויקט שהחל בראשית שנות ה-60 ושקע והדרדר במהלך השנים – מצפה לעדנה הודות לפרויקטים הרבים המוקמים מצידיו, ומאפשרים ליצור פרשנות מחודשת למקום, או הזדמנות להדגשת והשלמת המדיניות המקורית שהותוותה לאתר לפני קרוב ל-50 שנה.

להמשיך לקרוא

סיבוב בחוף הים: הצבה של פסל חדש בחוף

לפני כמה ימים הזמינה אותי דרורה, להצבת פסל חוצות חדש שלה, אותו היא מכנה 'פסל הדיונות', למרגלות מלון קרלטון על חוף הים בתל אביב. אז כשהגיעה השעה, עזבתי את שולחן העבודה וירדתי אל החוף. אחרי הכל, לא כל יום מציבים פסל חדש על חוף הים של תל אביב.

.

.

בשנות ה-80 שטף צ'יץ את תל אביב בפסלי חוצות, אך עם השנים לצערם של חובבי האמנות ירד מספר הפסלים החדשים משנה לשנה. לכן, זו בהחלט חגיגה זוטא בעיר, כשמציבים כאן פסל חדש.

העבודה החדשה של דרורה דומיני, המוצבת על קו החוף (נחנכה ב-16 ביוני 2009), היא הפסל השני של דרורה במרחב הציבורי. אמנם היו עוד מספר עבודות שלה שפורקו ולא שרדו במרחב התל אביבי, אך הפסל שלה בשדרות רוטשילד הנו נקודת ציון בשדרה. שני ספלי בטון קטומים, המתחברים ביניהם באמצעות קשת 'אביב' היוצרת שער לשדרה, שבהמשכה קבועה שלולית המים של הגנן המיתולוגי של תל אביב אברהם קרוון.

שתי סיבות להצבת העבודה החדשה: התכנון המחודש למרחב הציבורי של כיכר אתרים ולקו החוף באזור זה  – פרויקט שעליו מופקד משרד אדריכלי הנוף המצליח מוריה-סקלי. הסיבה השניה היא העובדה כי בנקודה זו ממש נירצח בשנת 1933 ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית חיים ארלוזורוב.

דרורה היא מהאמניות הטובות והאהובות עלי גם בגלל טכניקות העבודה המגוונות בהן היא בוחרת, גם בגלל איכות הביצוע וכמובן בגלל הנושאים בהם שמעסיקים אותה. נושאי עבודותיה העיקריים מלווים אותה מראשית דרכה המקצועית, ובהם העיסוק במיכלי מים, זוגיות, מיתוס, הממסד הגברי, חומריות – כל אלה נושאים בהם דרורה מתמקדת, וניתנים לזיהוי ופיתוח גם בעבודה זו.

בין השנים 2002-1997 עבדה דרורה על פרויקט משותף עם הצלמת פראנס לבה-נדב, במהלכו יצרו השתיים אנציקלופדיה לאנדרטאות ישראליות (כ-180 אנדרטאות) מתוך מבט חדשני, שונה ומפוכח. תוצרי הפרויקט הביאו להצגתה של תערוכה ב'סדנאות האמנים', ולהוצאתו לאור של הספר 'כל מקום' (הוצאת חרגול, 2002).

האנדרטה של דרורה, מורכבת מזוגות דיונות ברונזה, המוצבות זו על גבי זו ויוצרות עמוד הנראה מרחוק כחלק בלתי נפרד מקיר הכורכר הניצב לצד העבודה, ומקרוב נראה כאילו ברנקוזי שקע מעט בחולות תל אביב.

בראש הדיונות עולה וצומחת העיר, אך בשונה ממיתוס 'בתים מן החול' או 'העיר הלבנה', העיר כאן הינה עיר בעלת גווני חום, המהווים המשך לדיונות החול מהם היא צמחה. העיר בראש הדיונה נראית כעיר קשה ואטומה, המזכירה את בתי העתיד בעיר מטרופוליס של פריץ לאנג. אל מול חגיגות ה-100 לעיר, עולה כאן שאלה הנוגעת למיתוס החלוצי והציוני ולתוצריה של העיר העברית הראשונה, אשר למרגלותיה בוצעה אחת מהרציחות הפוליטיות המסעירות בתולדות היישוב.

מהבחינה החומרית פסל הברונזה הגולמי, ניצב בלב גלריה של חומרים חשופים. בגבו ניצב רכס הכורכר הנושא שני מבני בטון חשוף (שניהם בתכנון האדריכל יעקב רכטר): מלון הילטון מצפון ומלון קרלטון וכיכר אתרים מדרום. ובחזיתו מכים גלי הים בקו החוף שנקטע הודות למרינה המשרתת כמה בעלי יאכטות מאושרים.

אחרי שהצבת הפסל הושלמה, והספקתי לשחק קצת בחול, התפזרו כולם וליד הפסל נותרו רק דרורה וד"ר שאול ארלוזורוב – שמתברר שהוא בנו של הנרצח. לרגל המאורע, דרורה הזמינה אותנו לגלידה אלדו הסמוכה לפסל, והתיישבנו על הדק המשקיף על הפסל. שאול חידש לי, שהרחוב היוצא בסמוך למקום הרצח, נקרא בעקבות הרצח על שם אביו – עובדה אותה לא ידעתי (אך בויקיפדיה כבר זה מפורסם מזמן). שעת הצהריים החלה להתקרב, והייתי חייב לזוז להרמת הכוסית במשרד לכבוד הפסח, אז נפרדתי לשלום משאול, דרורה, הפסל והים וחזרתי למשרד.

.

ועוד תמונה אחת אחרונה

פסח 2009

                                            חג שמח לכלם, ניפגש אחרי החג.

 

חזית דרומית במבנה קדום, הממוקם בנקודה שלטת בלב שמורת נחל אלכסנדר. המבנה, שהוקם על שרידי מבנה קדום יותר המתוארך לתקופה הרומית, יושב על ידי משפחת סמארה מטול-כרם, שהחזיקה במרבית הקרקעות באזור.

כיום מכונה האתר ח'ירבת סמארה, והוא ממוקם על גבעת כורכר המתנשאת לרום של 28 מ' מעל לפני הים. הודות למיקום האסטרטגי, שימש המקום גם כתחנת גביית מיסים בימי העות'מאנים, אשר פיקחה על המסחר באבטיחים שאף שווק דרך נחל אלכסנדר אל מעבר לים. סחר האבטיחים שגשג ופרח באזור עד לשנת 1948. חג חרות שמח.

כפר סומייל (1)

תל אביב לא נולדה מהחולות, העבר המקומי לא מתחיל על גבעת החול בשנת 1909, אלא הרבה לפני כן. קודם לתל אביב היו כאן כרמים, שדות חקלאיים, עצים, בארות, נחלים, כפרים ובהם אנשים – והם כולם המשיכו להתקיים גם אחרי שתל אביב צמחה וגדלה. גם אותה "גבעת חול" שעליה הוקמה אחוזת בית הייתה למעשה כרם, שעל שמו נקרא היה השטח "כרם ג'בלי" (כרם הגבעה). את הנרטיב הקובע שתל אביב נולדה מהחולות יצר נחום גוטמן, וקשה כיום לשנות את הרעיון שכל כך התקבע בתפיסה המקומית, אך יחד עם זאת, נראה כי ניתן לאתגר את החברה הישראלית היום יותר מתמיד, ולכן ניתן לשכלל את הנרטיב המקומי ולפתחו. 

 

  להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: