ארכיון חודשי: אפריל 2009

סיבוב בבית לחם (1995)

לכבוד יום הזיכרון – העליתי בזכרוני סיבוב שערכתי עם שמוליק בבית לחם לפני כמעט 14 שנה. הזיכרון כבר מיטשטש אז מזל שישנן תמונות, כי כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה "תמונה אחת שווה אלף מילים".

עד גיל 16 לא חציתי את הקו הירוק, ובדומה לשכן מהבניין הסמוך (רפי לביא, צייר) לא הייתה שום סיבה לחצות את הקו הירוק העובר ברחוב אבן גבירול. אז לכשהגעתי לפרקי התחלתי לדחוף את האף לכל חור ופינה שטרם הכרתי. אחרי הכל בבית ספר לא היה מה ללמוד.

בדומה לכנופיית הגנרלים חובבי המלחמות וחבורת ארכיאולוגים (שחלקם היו גם כן גנרלים במיל'), התחלתי להתלהב מהקישור בין התנ"ך למרחב הפיסי בו אנו חיים במודע או שלא במודע. עד היום אני לא מבין מה כל כך עיצבן את פאזוליני כשבא לבקר במזרח התיכון בראשית שנות ה-60, בחיפוש אחרי אתרי הסרטה לצילומי סרטו "הבשורה על פי מתי". פאזוליני חיפש את ארץ התנ"ך וזה מה שקיבל, זה שהיתושים והחום המעיק הפריעו לאיטלקי חם המזג זה כנראה מה שגרם לו לשנוא את המקום (ובסופו של דבר לצלם את הסרט קרוב לבית). אני מצידי עד היום מאד מתלהב מהמרחב הגולמי המתקיים פחות מ-20 דקות מפתח חדרי.

אז ביום הראשון שהתירה הרשות הפלסטינאית לאזרחים ישראלים לבקר בעיר בית לחם, שנמסרה לידיהם זמן קצר קודם לכן – הגעתי לסיבוב בעיר.

.

.

להמשיך לקרוא

סיבוב באלון מורה ובאיתמר

כבר הרבה זמן שרחל לוחצת עלי להצטרף אליה, ולבקר את אחיה הכנר שחזר בתשובה ועבר להתגורר מתל אביב להתנחלות אלון מורה.

רחל היא בערך כמו קוקי – שחקנית לא כל כך מצליחה, אבל במקום לקבל איזה מאפיונר פעם או פעמיים ביום, היא נאלצת להתחזות למוכרת ציפורי מחמד בכלובים של זהב בחנות ברחוב בן יהודה. במחשבה שניה היא גם דומה למדי לקוקי במראה הכללי, למרות שאין להן טעם זהה בבגדים זה לא נושא שאני מוצא בו חשיבות יתירה היות והבגדים שלה הם הדבר האחרון שמעניין אצלה.

בפעם האחרונה שראיתי את רחל על הבמה זה היה באיזו הצגה של סמואל בקט: ישבתי בשורה ראשונה עם כובע של ליצן שהתנשא לגובה של חצי מטר, ובעקבות זאת היו בקהל צופים שהיו בטוחים שאני חלק מההצגה. ישבתי וחיכיתי בסבלנות מאוסה במשך שעה, עד שהיא עלתה למשך דקה וחצי כדי לשחק בתפקיד של רועה עיזים. התעצבנתי שנגררתי לשורה הראשונה והתייבשתי כי חיכיתי למישהו שבכלל לא הגיע, ויותר לא עניינו אותי ההצגות שלה. אז בסיכומו של דבר, התפלאתי ששחקנית-מוכרת ציפורים עם דם תל אביבי שבשבילה הקו הירוק עובר באבן גבירול, מציעה לי להצטרף אליה לסיבוב בהתנחלויות. לרחל אני תמיד מסכים.

.

סיבוב בחדרי האוכל בקיבוץ גבעת ברנר ובקיבוץ גן שלמה ובבית חולים קפלן ברחובות

מחוץ ומעבר לרעיונות / של נכון ולא נכון,

משתרע שדה / אני אפגוש אותך שם.

(ג'לדין רומי, משורר פרסי, 1273-1207)

בשיר הזה ניתקלתי בפעם הראשונה על אחד הקירות הלבנים של מוזיאון ישראל בירושלים, בראשית העשור הנוכחי. משום מה העתקתי אותו בזמנו על פתק שהיה לי בכיס, והבקר ניתקלתי בשרידי אותו פתק. ההיתקלות הזו עבדה עלי חזק, אז קראתי לשאול והצעתי לו ללכת לנגב חומוס ובדרך לראות כמה חדרי אוכל וקיבוצים בסביבת החומוס.

אחרי פחות משעה כבר עמדנו בכניסה לחומוס חליל ברמלה העתיקה. איך שהגענו להתיישב, שאול הפתיע אותי, ניצב על מקומו וסרב להכנס – זאת היות ולפני כמה שבועות הוא חטף כאן קלקול קיבה שכמעט התאשפז בגללו. אז לאחר ויכוח קצרצר, נאלצתי לוותר על החומוס, ולפצות את הבוקר בבורקס טורקי שמנוני בלב שוק רמלה הצמוד.

 

                                            בניין חדר האוכל בקיבוץ גבעת ברנר

 
 

יפו העתיקה – מקרה של התחדשות עירונית בשנות ה-60

במסגרת לימודי הגיאוגרפיה לתואר שני באוניברסיטת תל אביב שהצליחו לקבור לי כל שניה פנויה, נדרשתי לבחור פרויקט התחדשות עירונית בישראל ולכתוב עליו כמה מילים.

הפרויקט המרשים, המוצלח והמסקרן ביותר מבחינתי שאני מכיר היום, הוא פרויקט התחדשות חזיתות המסחר במרכז העיר ירושלים שבוצע בשנתיים האחרונות בהצלחה גדולה בבירתנו הנצחית. כך יצא, שמרחובות מוזנחים ומיושנים, הפך מרכז העיר למקום המדגיש את איכויותיו הפיסיות והמסחריות. אמנם, הנחת מסילת הרכבת הקלה והבלתי נגמרת הפכה את העיר למקום לא ידידותי לבעל הרכב הפרטי ואולי לעוד כמה הולכי רגל, אבל בסך הכל זה נראה שעלו שם על הפסים. הנחמה היחידה היא שירושלים עברה כל כך הרבה חורבנות, כך שעוד אחד שכזה – היא תשרוד.

בכל מקרה, בסוף יצא שבמקום לסקור את פרויקט חלונות הראווה בירושלים, בחרתי להתמקד ביפו העתיקה. אחרי הכל, עכשיו חוגגים 100 שנה לתל אביב, ויפו תמיד קופצת לפנים כשמסתכלים על הים. בנוסף, הפרויקט שהחל בראשית שנות ה-60 ושקע והדרדר במהלך השנים – מצפה לעדנה הודות לפרויקטים הרבים המוקמים מצידיו, ומאפשרים ליצור פרשנות מחודשת למקום, או הזדמנות להדגשת והשלמת המדיניות המקורית שהותוותה לאתר לפני קרוב ל-50 שנה.

.

לא ככר ולא קדומים

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בחוף הים: הצבה של פסל חדש בחוף

לפני כמה ימים הזמינה אותי דרורה דומיני להצבת פסל חוצות חדש שלה, אותו היא מכנה 'פסל הדיונות', למרגלות מלון קרלטון על חוף הים של תל אביב. כשהגיעה השעה, עזבתי את שולחן העבודה וירדתי אל החוף. לא כל יום מציבים פסל חדש על חוף הים של תל אביב.

.

20090407_2161

.

להמשיך לקרוא

כפר סומייל (1)

תל אביב לא נולדה מהחולות, העבר המקומי לא מתחיל על גבעת החול בשנת 1909, אלא הרבה לפני כן. קודם לתל אביב היו כאן כרמים, שדות חקלאיים, עצים, בארות, נחלים, כפרים ובהם אנשים – והם כולם המשיכו להתקיים גם אחרי שתל אביב צמחה וגדלה. גם אותה "גבעת חול" שעליה הוקמה אחוזת בית הייתה למעשה כרם, שעל שמו נקרא היה השטח "כרם ג'בלי" (כרם הגבעה). את הנרטיב הקובע שתל אביב נולדה מהחולות יצר נחום גוטמן, וקשה כיום לשנות את הרעיון שכל כך התקבע בתפיסה המקומית, אך יחד עם זאת, נראה כי ניתן לאתגר את החברה הישראלית היום יותר מתמיד, ולכן ניתן לשכלל את הנרטיב המקומי ולפתחו. 

 

  להמשיך לקרוא

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: