Monthly Archives: אפריל 2009

סיבוב בבית לחם (1995)

לכבוד יום הזיכרון – העליתי בזכרוני סיבוב שערכתי עם שמוליק בבית לחם לפני כמעט 14 שנה. הזיכרון כבר מיטשטש אז מזל שישנן תמונות, כי כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה "תמונה אחת שווה אלף מילים".

עד גיל 16 לא חציתי את הקו הירוק, ובדומה לשכן מהבניין הסמוך (רפי לביא, צייר) לא הייתה שום סיבה לחצות את הקו הירוק העובר ברחוב אבן גבירול. אז לכשהגעתי לפרקי התחלתי לדחוף את האף לכל חור ופינה שטרם הכרתי. אחרי הכל בבית ספר לא היה מה ללמוד.

בדומה לכנופיית הגנרלים חובבי המלחמות וחבורת ארכיאולוגים (שחלקם היו גם כן גנרלים במיל'), התחלתי להתלהב מהקישור בין התנ"ך למרחב הפיסי בו אנו חיים במודע או שלא במודע. עד היום אני לא מבין מה כל כך עיצבן את פאזוליני כשבא לבקר במזרח התיכון בראשית שנות ה-60, בחיפוש אחרי אתרי הסרטה לצילומי סרטו "הבשורה על פי מתי". פאזוליני חיפש את ארץ התנ"ך וזה מה שקיבל, זה שהיתושים והחום המעיק הפריעו לאיטלקי חם המזג זה כנראה מה שגרם לו לשנוא את המקום (ובסופו של דבר לצלם את הסרט קרוב לבית). אני מצידי עד היום מאד מתלהב מהמרחב הגולמי המתקיים פחות מ-20 דקות מפתח חדרי.

אז ביום הראשון שהתירה הרשות הפלסטינאית לאזרחים ישראלים לבקר בעיר בית לחם, שנמסרה לידיהם זמן קצר קודם לכן – הגעתי לסיבוב בעיר.

האתר הרשמי של עיריית בית לחם עשיר במידע. למרות שהוא די מיושן – עדיין כדאי לבקר בו (זה המינימום שניתן לבקר). באתר אני ממליץ לבקר בנישה של "מה חדש" שם ישנם חומרים איכותיים ומעניינים.

יצאנו בצהרי יום ב-27 לדצמבר 2005, באוטובוס עירוני של אגד ממרכז ירושלים, אשר הוריד אותנו סמוך למנזר מר אליאס על דרך חברון הקדומה.

באותן שנים, היו לי מספר שותפים די סהרורים להסתובב עימם, באזורים שעד אז היו זרים לי לחלוטין: מאיר הרומני, צדוק התימני, שמעון, שאול, שמוליק הצובלי, לירית, שירה, אורי הכנרי, ומעל לכלם – שמוליק אריאלי (שהיום מתפקד כמנהל בית ספר בעיר של נינט).

שמוליק היה (ואני משער שעדיין) בחור זהב עם ידע אדיר, שכבר מגיל צעיר למד לבד את השפה הערבית. בעקבות זאת, הסיורים שערכנו יחד התמקדו בעיקר במקומות הנשלטים על ידי אוכלוסיה ערבית, וכך היה באפשרותי ליצור קשר עם המקומיים. שיקול הדעת היה חסר שיווי משקל, ובכל הזדמנות שפתחנו בשיחה עם מקומי, על פי רב הוזמנו בסופו של דבר להתארח בביתו בהמשך הכפר – הזמנה לה תמיד הגבנו בחיוב.

תמיד לאחר אותם סיורים הייתי משכתב את כל אותם ביקורים וראיונות שערכנו עם המקומיים, ולצורך רשימה זו ביקשתי למצוא בין כל הערימות שלי את אותם קלסרים, אך לצערי כנראה שיש להקדיש לכך חצי יום בכדי לחפור ולאתר את הכתבים האבודים. רק בכדי לאגד יחד את התצלומים לרשימה, הייתי צריך לאסוף אותם משלוש מקורות שונים; באותה העת, הייתי מקטלג את התמונות שלי על פי נושאים, וכך יצא שהתמונות מהסיור הזה חולקו לשלושה נושאים נפרדים כשכל נושא מצוי באלבום ובפורמאט אחר (סיורים / מפגשים / אתרי צליינות).

הימים של מצלמת הסטילס פסו עבורי מן העולם, וטוב שכך. היום בכזה סיבוב הייתי מקליק 250 תמונות בלי למצמץ, ובגלל יוקר הפילם והפיתוח נותרו מאותו סיבוב בבית לחם פחות מ-25 תצלומים. למרות זאת, מרביתם איכותיים ומצדיקים את האיכות של הפילם ואת "טקס" הצילום הייחודי שפס גם הוא מן העולם.

 

 

מאז ראיתי לראשונה את ההרודיון, רותקתי מהמבנה הטופוגרפי המלאכותי הכל כך בולט בנוף מדבר יהודה, שבליבו הוא שוכן. לא סתם ליוותי לאורך הסיבוב בבית לחם את ההרודיון במבטי ובמצלמתי, התשוקה להגיע אל ההרודיון הגיעה על סיפוקו חודשים ספורים לאחר מכן.

בשערה של העיר ניתקלנו בשניים מהמקודים המשמעותיים שפעלו בצפונה של העיר באותה העת: קבר רחל (שנותר בידי מדינת ישראל בהסכמי אוסלו הודות להתעקשותו של יצחק רבין שנרצח חודש וקצת לפני הביקור), והמחסום. באותה העת, היה בניין הקבר יעד מבוצר, אך הבניין המקורי עדיין היה חשוף, ואף כשביקשנו לעלות לעמדה הצה"לית המשקיפה על מתחם הקבר, הסכימו החיילים לטובת הצילום. לאחר מכן צילמתי גם את קבוצת החיילים המשועממת שניצבה בחזית המבנה.

למרות ששערי בית לחם נפתחו לראשונה לאזרחים ישראלים, ועיתות של שלום פיעמו באוויר הארץ הקדושה, לא נרשם כל ביקוש לסיורים בעיר על ידי אזרחים ישראלים. אמנם בקבר היה קהל ישראלי שביקר במקום כחלק מהריטואל הקבוע שלו, אך את המחסום אל העיר עצמה – לא חצה אף איש ישראלי, …חוץ מאיתנו כמובן.

היות וכדי להכיר את העיר בדרך הטובה – יש להתהלך בה, בחרנו ללכת ברגל את כל 2 הק"מ מהכניסה לעיר ועד למרכז התיירותי שלה, הממוקד מסביב לכנסיית המולד.

השתדלנו להיראות בלתי מזיקים, וכמה שיותר כתיירים יורמים, שמרנים, תמימים וטובים (משהו שקצת היה קשה, היות והיינו יותר מידי צעירים בשביל להיראות כמו צמד תיירים עצמאיים), והעסק עבד.

בבית לחם לא היו רמזורים, ובעיר הייתה ציפייה רבה לרבבות צליינים שיגיעו לבקר באתרים הנוצריים בעיר, בעקבות זאת ניצבו בכל צומת זוג שוטרים כדי לכוון את התנועה, להראות נוכחות ולשמור על הסדר שממילא היה. בשונה מהמשטרה הישראלית, מגוון המדים שהיו למשטרה היה גדול, וכך יצא שכמעט בכל צומת עצרנו לתמונה ושיחה עם שוטר במדים אחרים.

השוטרים כלם היו אנשים בגיל העמידה, תמימים ופשוטים – שכנראה היו בעברם פעילים פוליטיים ששילמו על כך בכלא הישראלי, וכעת גמל להם השלטון החדש במשרה מכובדת. או שהם סתם היו בני החמולה השלטת (מה שנשמע יותר הגיוני…).

חיפשתי בכל חנות שעברנו דגל פלסטין (הייתי בטוח שכל העסק הזה ייעלם תוך שנה או שנתיים), וההיצע היה דל: כמה מדבקות פשוטות. את הדגל בסופו של הדבר קבלתי מאחד השוטרים שהתנהג כמו כלם באופן חביב למדי.

מידי פעם חצתה בדהרה את הכביש שיירה של ג'יפים פתוחים של המשטרה, כשכמה שוטרים עומדים זקופי קומה על גבי המושבים (כנראה ראו יותר מידי סרטים של היטלר ורעיו), דבר שדי הלחיץ אותנו, אבל התופעה הזו התגמדה מול מופע הראווה שהתחולל ברחבה שבחזית כנסיית המולד: עשרות אם לא מאות שוטרים במדים חדשים, נקיים, מגוהצים ומצוחצחים התרוצצו בכל פינה כאחוזי תזזית, כלם חמושים במיטב הנשק שסופק להם על ידי השלטון הציוני. עסק שדי הפחיד אותנו, וגרם לנו להזדרז ולהכנס לכנסיית המולד, שנראתה כמקום מפלט משגע.

עוד אנו חוצים את הכיכר, ומבניין הכסייה יצאה קבוצה קטנה של חיילים במדים, שנראו כבר מהמבט הראשון כקודקודים. קבוצה זו לוותה מלפנים ומאחור בשני צוותי טלוויזיה – ערבי ואירופאי.

אמרתי לשמוליק שמה שחסר לנו זה שהקודקודים ייתקלו בנו, מה שלא הפריע לי לצלם אותם כשהם חלפו לידינו מנופפים אלי לשלום.

אך הניפנוף לשלום לא הסתיים בכך, והחבורה כולה סטתה מנתיבה ופנתה הישר אלינו. כמובן שהדם ירד לי ישר לביצים כשמצלמות הטלויזיה הופנו אלינו, והוקפנו בחבורת גברים משופמים שהגענו לפופיק שלהם. הם שאלו אותנו לשלומנו (באנגלית) והתעניינו מהיכן אנו באים. היות ויש לי עיקרון שתמיד כדאי להגיד את האמת, עניתי (באנגלית) שאנחנו באים מירושלים. הם אמרו שהם מבינים, אך מעניין אותם לדעת מאיזו מדינה הגענו. ענינו בפחד לא מוסתר שאנחנו מישראל…

 

 

דממה ירדה על החבורה כולה למשך דקה, שנמשכה כמו נצח. ככל הנראה, היינו האזרחים הישראלים הראשונים שהם ניתקלו בהם היום או בכלל (מחוץ לאירוע חבלני כמובן). הראשון שהתפכח היה הבוס שבחבורה, שחיוך גדול התפשט על פניו, ופנה אלינו בעברית צחה: "אז למה לא אמרתם שאתם ישראלים, אין לכם מה לפחד!", וכך תוך שניה נשבר הקרח והשיחה קלחה.

לבסוף, שאלתי אותו מה תפקידו של כל אחד מהם בכח, ועל כך נענינו שאחד היה אחראי על המסוק של ערפאת, השני היה אחראי על לשכת הראיס בעזה, והשלישי נותר שותק ולא ענה. לאחר מכן, הגבנו לכמה שאלות שהפנו אלינו הכתבים הסקרנים, עשינו כמה תמונות יחד, ונפרדנו לשלום.

המשכנו לכיוון הכניסה לבניין הכנסייה. השער המרכזי והמקורי של הבסיליקה סגור מזה מאות רבות של שנים, וזאת מטעמי ביטחון בשל תקיפות השכנים השומרונים, שבנתיים כבר נעלמו מהמקום. בעקבות זאת, הכניסה והיציאה למתחם היא מבעד לפתח זעיר, שבכדי לעבור דרכו יש להתכופף. שתי סיבות לדבר: שהמבקר ירגיש בקטנותו אל מול המקום הקדוש שבשעריו הוא ניכנס וירגיש נכנע, ושנית: מטעמי ביטחון. ואכן רק אדם אחד בלבד יכול לעבור מבעד לאשנב הזעיר כל פעם, מה שמונע התקפה גדולה על המקום.

בניין כנסיית המולד הוא אחד מהמבנים מרשימים הקיימים במרחב המקומי: אשכרה באסיליקה אורגינלית מהמאה ה-4, כמה כבר כאלו נותרו בעולם?

האבנים, הכניסה הזעירה, החצר הפנימית, הפסיפסים, התאורה האפילה, עושר הפרטים, הרבדים ההיסטורים שהותירו את חותמם, האקוסטיקה, המערה, הנרות, ואז הגיעה הבובה. בשיא של כל הסיפור הזה, ירדנו עם עוד עשרות רבות של צליינים אל המערה בה נולד ישו – ועל הבמה הקטנה הייתה מונחת בובה זולה עטופה במגבת לבנה קטנה.

אחרי כל רוממות הרוח שיצרו האדריכלים בבאסיליקה, הגיע "מעצב הפנים" (בטח איזה נזיר מתרומם) ודפק את הבובה בנקודת השיא. בשבילי זו הייתה די נפילה, שהפכה את כל העסק למגוכח.

אחרי שהרשימה הזו פורסמה, יצרתי קשר מחודש עם שמוליק שהשלים לי את הסיפור הבא:

שנה אחרי המסופר כאן, ביולי 1996 שמוליק ביקר שוב בבית לחם והפעם עם סנדרה, תיירת הולנדית. אלא שהפעם זה לא היה כזה קל, ושמוליק גמר בעיכוב, שגרם לו לעשן 10 סיגריות פלסטיניות מהמלאי של השוטר הפלסטיני המנומר שעצר אותו (ערבי קלאסי מהסרטים פוזל עם שפם שחור).

שמוליק סיפר לי שהדבר שהכי עניין את השוטר זה מה דעתו על נתניהו (שניבחר לראשות הממשלה חודש לפני כן). אחרי כמעט שעה של עיכוב, שמוליק הבין שהסתבך כאן בצרות והתחיל לדבר בקול ובאנגלית שהוא ישראלי ואסור לעצור אותו. צעד זה גרם לתיירים מסביב להרים מצלמות ולתקתק תמונות, דבר שגרם לשוטר להבהל מהתדמית הרעה שנוצרה כאן והוא שחרר אותם.

בשנת 2000 שמוליק חזר בפעם השלישית באיזה מוצאי שבת לבית לחם. בסיבוב הזה הוא לקח איתו את אחיו. מרכז בית לחם היה ריק בשעת לילה מאוחרת ובכיכר המרכזית, ישב לבדו שוטר פלסטינאי מנומנם. שמוליק פצח איתו בשיחה ערנית בערבית, והסתלק.

מכנסיית המולד המשכנו כמו הצליינים ההדוקים שבחבורה, למערת החלב – שגם בה הרגשנו כמו במוזיאון מאדאם טוסו הודות לבובות בגודל אדם ששיחזרו את הסצנה של מרים וישו באבוס.

הסתובבנו מעט בסמטאות הסמוכות; מרבית העסקים היו סגורים למרות העונה התיירותית החמה, לא היה לנו מושג לסיבת הדבר. מכל מקום חזרנו לכיכר הראשית שבחזית כנסיית המולד – כיכר האבוס, שם חיפשנו טרמפ לחזור לירושלים היות וכבר השעה הייתה מאוחרת והתעייפנו מהסיבוב הארוך שלקחנו.

ניתקלנו במדריך תיירים ישראלי (הוא היה הישראלי היחיד שראינו), שכשאר הוא גילה שאנחנו ישראלים – הוא הסתכל עלינו ואמר שאנחנו מטורפים שניכנסנו לבית לחם ובקושי התייחס אלינו. הוא הראה לנו את ידיו וראינו שהן רועדות, הוא ממש פחד. אנחנו לא. הוא נמלט מהכיכר עם שני התיירים אותם הוא ליווה, ואותנו הבן זונה השאיר בכיכר, מול בניין המשטרה הפלסטינאית שבחזיתו עמדו עשרות שוטרים מתלהבים, החוגגים את הניצחון הגדול שלהם.

עצרנו מונית שירות, בה תפסנו את חצי השורה האחרונה והדחוסה, ובתמורה לשקל אחד, חזרנו את כל הדרך עד המחסום.

השמש כבר החלה לשקוע וההרודיון התאדם בלב המדבר. נקודה חשובה שעד היום אני לא מבין איך לא התייחסתי אליה, היא איך הלחם בבית לחם. לאורך כל הסיבוב לא זכור לי שאכלנו או שתינו. נראה לי שזה לא היה משנה – המראות שחווינו היו המזון והשתיה שלנו, ויצאנו מאותו יום שבעים לגמרי.

תן מיילל לא שמענו,

תרמיל רועים על שכם לא היה לנו, 

לילה לבן בשדות בית לחם.

 

המחסום בין ישראל לרשות, רגע לפני קבר רחל
 
חניית פועלים ליד המחסום
 
קבר רחל במבט מעמדת צה"ל המשקיפה על המקום
 
שוטרי מג"ב השומרים על האתר
 
שער המתחם העות'מאני
 
מצבת קבר רחל
הכניסה לרשות
תצלום משותף עם שוטר ודגל פלסטין
שוטר פלסטיני במדים כחולים
רחבת כנסית המולד
 
כלם חייכים למצלמה
 
פתח הכניסה לכניסת המולד
 
הבסיליקה
 
רצפות הפסיפס
 
 
 
 
פה הוא נולד
ופה עמד הלול שלו
כנסית החלב הסמוכה
 
 
 
מצודת הטיגרט ששימשה בשנות ה-40 את הבריטים, בשנות ה-50 את הירדנים ומסוף שנות ה-60 את הישראלים, משמשת עכשיו את הפלסטינים. בתמונה שוטרים וחבריהם בכניסה למצודת הטיגרט של בית לחם הניצבת ברחבת כנסית המולד
מונית בדרך למחסום
במונית
זהו נגמר היום

סיבוב באלון מורה ובאיתמר

כבר הרבה זמן שרחל לוחצת עלי להצטרף אליה, ולבקר את אחיה הכנר שחזר בתשובה ועבר להתגורר מתל אביב להתנחלות אלון מורה.

רחל היא בערך כמו קוקי – שחקנית לא כל כך מצליחה, אבל במקום לקבל איזה מאפיונר פעם או פעמיים ביום, היא נאלצת להתחזות למוכרת ציפורי מחמד בכלובים של זהב בחנות ברחוב בן יהודה. במחשבה שניה היא גם דומה למדי לקוקי במראה הכללי, למרות שאין להן טעם זהה בבגדים זה לא נושא שאני מוצא בו חשיבות יתירה היות והבגדים שלה הם הדבר האחרון שמעניין אצלה.

בפעם האחרונה שראיתי את רחל על הבמה זה היה באיזו הצגה של סמואל בקט: ישבתי בשורה ראשונה עם כובע של ליצן שהתנשא לגובה של חצי מטר, ובעקבות זאת היו בקהל צופים שהיו בטוחים שאני חלק מההצגה. ישבתי וחיכיתי בסבלנות מאוסה במשך שעה, עד שהיא עלתה למשך דקה וחצי כדי לשחק בתפקיד של רועה עיזים. התעצבנתי שנגררתי לשורה הראשונה והתייבשתי כי חיכיתי למישהו שבכלל לא הגיע, ויותר לא עניינו אותי ההצגות שלה. אז בסיכומו של דבר, התפלאתי ששחקנית-מוכרת ציפורים עם דם תל אביבי שבשבילה הקו הירוק עובר באבן גבירול, מציעה לי להצטרף אליה לסיבוב בהתנחלויות. לרחל אני תמיד מסכים.

.

סיבוב בחדרי האוכל בקיבוץ גבעת ברנר ובקיבוץ גן שלמה ובבית חולים קפלן ברחובות

מחוץ ומעבר לרעיונות / של נכון ולא נכון,

משתרע שדה / אני אפגוש אותך שם.

(ג'לדין רומי, משורר פרסי, 1273-1207)

בשיר הזה ניתקלתי בפעם הראשונה על אחד הקירות הלבנים של מוזיאון ישראל בירושלים, בראשית העשור הנוכחי. משום מה העתקתי אותו בזמנו על פתק שהיה לי בכיס, והבקר ניתקלתי בשרידי אותו פתק. ההיתקלות הזו עבדה עלי חזק, אז קראתי לשאול והצעתי לו ללכת לנגב חומוס ובדרך לראות כמה חדרי אוכל וקיבוצים בסביבת החומוס.

אחרי פחות משעה כבר עמדנו בכניסה לחומוס חליל ברמלה העתיקה. איך שהגענו להתיישב, שאול הפתיע אותי, ניצב על מקומו וסרב להכנס – זאת היות ולפני כמה שבועות הוא חטף כאן קלקול קיבה שכמעט התאשפז בגללו. אז לאחר ויכוח קצרצר, נאלצתי לוותר על החומוס, ולפצות את הבוקר בבורקס טורקי שמנוני בלב שוק רמלה הצמוד.

 

                                            בניין חדר האוכל בקיבוץ גבעת ברנר

 
 

יפו העתיקה – מקרה של התחדשות עירונית בשנות ה-60

במסגרת לימודי הגיאוגרפיה לתואר שני באוניברסיטת תל אביב שהצליחו לקבור לי כל שניה פנויה, נדרשתי לבחור פרויקט התחדשות עירונית בישראל ולכתוב עליו כמה מילים.

הפרויקט המרשים, המוצלח והמסקרן ביותר מבחינתי שאני מכיר היום, זה פרויקט התחדשות חזיתות המסחר במרכז העיר ירושלים שבוצע בשנתיים האחרונות בהצלחה גדולה בבירתנו הנצחית. לא חקרתי או בדקתי אותו לעומק, אך על פניו משיטוט פשוט בירושלים – הדבר בא לידי ביטוי באופן בולט ומוצלח. כך יצא, שמרחובות מוזנחים ומיושנים, הפך מרכז העיר למקום המדגיש את איכויותיו הפיסיות והמסחריות. אמנם, הנחת מסילת הרכבת הקלה והבלתי נגמרת הפכה את העיר למקום לא ידידותי לבעל הרכב הפרטי ואולי לעוד כמה הולכי רגל, אבל בסך הכל זה נראה שעלו שם על הפסים, …אם כי מאוחר מידי.

הנחמה היחידה היא שירושלים עברה כל כך הרבה חורבנות, כך שעוד אחד שכזה – היא תשרוד. פרויקט זה אם כן, הנו נקודת אור בהירה ויפה בכל הכאוס שפשט בעיר.

בכל מקרה, בסוף יצא שבמקום לסקור את פרויקט חלונות הראווה בירושלים, בחרתי להתמקד ביפו העתיקה. אחרי הכל, עכשיו חוגגים 100 שנה לתל אביב, ויפו תמיד קופצת לפנים כשמסתכלים על הים. בנוסף, הפרויקט שהחל בראשית שנות ה-60 ושקע והדרדר במהלך השנים – מצפה לעדנה הודות לפרויקטים הרבים המוקמים מצידיו, ומאפשרים ליצור פרשנות מחודשת למקום, או הזדמנות להדגשת והשלמת המדיניות המקורית שהותוותה לאתר לפני קרוב ל-50 שנה.

 

 

בכל מקרה, התחלתי לכתוב את הסקירה, שדרשה ממני יותר מידי שעות השקעה ביחס לכמות הנקודות שאני מקבל בקורס הזה – דבר שלא רק מטריד, אלא גם דרדר לי את רמת העבודה. לכן כבר מההתחלה בחרתי לסמוך על האמוציות והתחושות שלי – וזאת מתוך קריאת המקום והיכרות עם הרקע ההיסטורי למניעים שהביאו למימוש הפרויקט הזה.

לאחר שהעבודה הושלמה, ונשאבתי אליה פנימה, פניתי לאדר' אליעזר פרנקל (שהיה אחד משני האדריכלים שתכננו את הפרויקט), וביצעתי עימו ראיון עומק ושיחה על הפרויקט ומסביב. הראיון יצא כל כך מוצלח, שבחתרי לנתק אותו מהעבודה הזו, ולשים אותו לבנתיים בצד במטרה לפתח כאן משהו רחב יותר (בשבועות הקרובים אולי אעלה חלק ממנו לכאן, היות וניתן ללמוד ממנו המון).

אז להלן הטיוטה לעבודה שכתבתי (אנא התעלמו מהכפילויות והחזרתיות, אני עדיין מתלבט מה להזכיר איפה), וכמובן שאשמח מאד לקבל את תגובתכם בתחתית העמוד או במייל.

1. חלק ראשון: נתונים מספריים על העיר
 

1.1  יפו – נתונים כללים

א. בשנת 1944 מנתה אוכלוסיית יפו בכללותה 94,310 תושבים.
א. ביפו מתגוררים נכון לשנת 2008 כ-46,500 תושבים, מהם 30,000 יהודים ו-16,000 ערבים (77% מוסלמים, 21% נוצרים וכ-1% דרוזים).
ב. כלל תושבי יפו הנו 13.5% מכלל 392,000 תושבי העיר.
ג. 15,200 תושבים ערבים מתגוררים ברובע 7 ביפו, שהם 91% מכלל האוכלוסייה הערבית בתל אביב.
ד. בשנת 1947 מנתה אוכלוסיית יפו כ-100,000 תושבים, מהם נותרו לאחר המלחמה 3,900 תושבים.
ה. 32% מכלל המטופלים בלשכות הרווחה – הינם תושבי יפו.
ו. ערביי יפו מהווים 20% מאוכלוסיית פרויקט שיקום השכונות, והחלק המיועד להם בתקציב עומד על 13% מכלל התקציב.
ז. תקציב העירייה המופנה לאוכלוסיה הערבית בעיר עומד על 0.9%.
ח. הגידול בעיר עומד על 1.5%.
 
1.2 יפו – העיר העתיקה
א. בשנת 1949 מנתה כ-1800 תושבים.
ב. בשנת 1950 נערך דו"ח על הנתונים הפיסיים של מערך הבינוי בעיר העתיקה:
   1,800 – מספר תושבים.
   445 – מבנים להריסה.
   11 – ראויים למגורים באופן זמני.
   8 – מבנים נטושים.
   4 – מבנים כשירים המוחזקים על ידי הצבא.

ג. על פי סקר משרד השיכון שנערך בעיר העתיקה בשנת 1959 התגוררו במקום 280 משפחות ושנה לאחר מכן בעקבות הפינוי-בינוי ירד מספרן ל-204 משפחות שהן 877 נפשות.
ד. בשנת 1961 נמסר שטח העיר העתיקה לידי "החברה לפיתוח יפו העתיקה", אשר הוקמה באותה השנה על ידי עיריית תל אביב-יפו, מנהל מקרקעי ישראל ומשרד התיירות. במסגרת זו, תוכננה מחדש העיר העתיקה השוכנת על שטח של 130 דונם. לאתר הוכנה תב"ע 606, בעקבותיה שוקמו חלק מבתי העיר העתיקה וכך נוצרו 200 יח"ד וכן 90 יחידות המשמשות למסחר וחללי סטודיו לאמנים ויוצרים.
ה. כיום מתגוררים בעיר העתיקה כ-200 תושבים.
  
2. חלק שני: היסטוריה עירונית
 
2.1 העת העתיקה

 
העדות המוקדמת ביותר להתיישבות באתר, הינה מהמאה ה-18 לפנה"ס, ממנה שרד קטע מחומת העיר. יפו היוותה מרכז כלכלי, זאת הודות למיקומה במרכז הארץ ולצד חוף הים שהביא להקמתו של נמל.
יפו מוזכרת בתנ"ך מספר פעמים, בעקבות אירועים הקשורים לנמל המצוי בה. מנמל זה נמלט יונה הנביא בספינת סוחר שעשתה דרכה לתרשיש (יונה א',ג'), וכן דרך נמל זה הובאו עצי הארז מצידון שבלבנון, שיועדו לדלתות בית המקדש (דברי הימים ב' ב' טו). 

2.2 ימי הביניים

 
יפו הוחרבה ונבנתה מספר פעמים, כשהמשמעותית שבהחרבותיה, התרחשה בשנת 1268 בעקבות הכיבוש הממלוכי. בחורבן זה, הוגלו גם כל תושביה והעיר הפכה לתל חורבות.
יפו עמדה בחורבנה עד למאה ה-17, עת שוקמה על ידי קבוצות נזירים שהקימו במקום כנסיה ואכסניה. החל מאמצע המאה ה-19 החלה העיר להתפתח והפכה למרכז הנפה שנקראה על שמה "נפת יפו".

2.3 העת החדשה


החל משנת 1820 חזרה והתיישבה ביפו קהילה יהודית, אשר סייעה באופן משמעותי בהפרחת כלכלת העיר. בשנת 1855 מנתה הקהילה היהודית, המתגוררת ביפו, כ-400 נפשות. קהילה זו שגדלה ושגשגה, הביאה לכך שבשנת 1887 יצאו מספר מחבריה והחלו בהקמתן של שכונות מגורים צפונית לעיר. שתי השכונות הראשונות שהוקמו הינן נווה צדק (1887), ונווה שלום (1890).
במחצית הראשונה של המאה ה-20, חלו מאבקים קשים בעיר בין תושבים יהודים לערבים, כשהבריטים מצויים היו בטווח. מאבקים אלו הביאו לכך שבשנת 1936, הרסו כוחות בריטים חלק נכבד מהעיר העתיקה כחלק מ"מבצע עוגן", וזאת במטרה להגביר את שליטתם בעיר. במבצע זה, נהרסו 236 מבנים.
בתכנית החלוקה בשנת 1947, תוכננה יפו  להיות מובלעת של המדינה הערבית בתוך מדינת ישראל. בעקבות המלחמה שפרצה שנה לאחר מכן, סופחה יפו באופן טבעי למדינת ישראל לאחר קרב שקודם לו נמלטו מרבית תושבי העיר ולוחמיה.
לאחר המלחמה היה מצבה של העיר קשה, ומבנים רבים עמדו נטושים ומוזנחים וחלקם היו מבנים הרוסים שנפגעו בקרבות המלחמה. יחד עם זאת, אוכלסו הבתים במהגרים יהודים שזה מקרוב באו.
על חלק מבתי העיר הכשירים למגורים, השתלטו אנשי צבא ומשפחותיהם קודם להסרת הממשל הצבאי, וביניהם ניתן למנות את מפקד הפלמ"ח יצחק שדה.
בשנת 1950 הוכרז רשמית על סיפוחה של יפו לתל אביב, ומעתה יפו הפכה לרובע בעיר. כמו כן, בעקבות הסיפוח, הוסב שמה של העיר העברית הראשונה לשם "תל אביב-יפו". במהלך שנות ה-50 הורחבה העיר באופן משמעותי, בעקבות הקמתן של שכונות מגורים חדשות, בהם אוכלסו עולים חדשים.
בשל העדר תשתיות מודרניות, הדרדר מצבה של העיר העתיקה שהפכה תוך זמן קצר למתחם אשר עירב פשע, זנות וסמים והפך את יפו לחצר האחורית של תל אביב. בשנת 1953 הורה ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון להרוס כל מבנה שאינו מאוכלס, בטענה שקיים חשש שערביי יפו יבקשו לשוב לבתיהם. כתוצאה מהוראה זו, הוחרב רובה של יפו בכלל והעיר העתיקה בפרט. פעולה זו נעצרה לאחר תקופה קצרה, בעקבות פנייתו של האמן והאדריכל מרסל ינקו, שראה את הערכים הגלומים במקום וביקש לשמרם ולפתחם. עם קבלת ההחלטה לחדש את העיר העתיקה, פונתה אוכלוסיית המקום בפעם השנייה תוך פחות מ-15 שנה.
בשנת 1961 הוקמה "החברה לפיתוח יפו העתיקה" בבעלות ממשלת ישראל (ממ"י והחברה הממשלתית לתיירות) ועיריית תל אביב-יפו, במטרה "לבנות ולשקם את אזור תל-יפו (שכונה גם "השטח הגדול"), מתחם שהיווה חממה לפשע, זנות וסמים. במקביל להקמת החברה, אושרה תכנית בניין עיר לאתר (תב"ע 606) שהגדירה אותו כשמורה ארכיטקטונית והתפיסה שהנחתה אותה הייתה שיקום ושיחזור המבנים בעיר העתיקה תוך שמירה על אופיים והשתלבות בנוף וזאת מתוך כוונה למשוך אוכלוסייה חדשה ולהפוך את המתחם למרכז תיירות, בילוי ואמנות. עוד נקבע בתכנית כי הזכאים להתגורר במתחם הם אמנים בלבד". בעקבות זאת, פונו כל תושבי המתחם, לאזורים אחרים ביפו, שונו שמות הרחובות ולמעשה נמחק כל זכר להתיישבות הערבית במקום, למעט המבנים עצמם.
"החברה לפיתוח יפו העתיקה" הינה בעלת זכויות במרבית הנכסים המצויים במתחם, שהועברו אליה מרשות הפיתוח, ובחכירה מהפטריארך הארמני והכנסייה היוונית אורתודוכסית.
מאז שנות ה-80 חלה הידרדרות במצב העסקים בעיר, ולאחרונה עם שיקום נמל יפו והפיכתו למרכז תרבות ופנאי והקמתן של שכונות ישראליות חדשות בסמיכות, ישנה תקווה כי גם העיר העתיקה תהנה מתהליך ההתחדשות העירונית המתרחשת סביבה.
התחדשות עירונית זו, באה לא פעם על חשבונה של האוכלוסייה הערבית המודרת דרך קבע אל השוליים, והודות לכך מהווה דגם לאי שוויון הודות לניסיונות ייהודה החוזרים ונשנים של יפו מאז כיבושה. פעולות אלו, על פי רוב מוחקות את עברה הפיסי והתרבותי של יפו, עד להיעלמותם ההדרגתית, ובתוך כך נמחקים ערכים אורבנים חשובים, ההופכים את יפו למרחב מחולק וקטוע. הדוגמא הבולטת לכך הינה שכונת "גבעת אנדרומדה", המשיקה לעיר העתיקה מדרום, ותוכננה כמבנן סגור ומבוקר האוסר כניסת זרים.
  
3. חלק שלישי: בעיות והזדמנויות (סוף המאה העשרים  תחילת המאה העשרים ואחת)
 
ניתן לראות ביפו את המקום ממנו נולדה תל אביב: מתושביה נרכשו אדמות השכונות הראשונות של תל אביב, ממנה יצאו ראשוני מתיישביה ועד להקמתו של מרכז מסחרי בתל אביב – הייתה יפו מרכז אזורי בתחומי הכלכלה, התחבורה, התקשורת ועוד. יחד עם זאת, עד ימינו אלו, נותרה יפו החצר האחורית של תל אביב.
החל מהמאה ה-19, ניכר כי יפו סובלת בשל חוסר איזון בין מספר תושביה לגבולות העיר, מצפיפות רבה שהביאה לקריסתן של כל התשתיות העירוניות ברחבי העיר העתיקה. בעקבות זאת, הוקמו שכונות ערביות ויהודיות מחוץ לחומות העיר העתיקה.
יחד עם התפתחות העיר במהלך ראשית המאה ה-20, לא חלה התפתחות ביפו העתיקה שהמשיכה להוות מוקד לצפיפות, מחלות ופעילות פוליטית עוינת כלפי האוכלוסייה היהודית וכלפי השלטון הבריטי. הודות לכך, ביצעו הבריטים בשנת 1936 את "מבצע עוגן". מבצע זה, הביא להריסתם של 236 ממבני העיר, לטובת יצירת שלושה מעברים רחבים, אשר חילקו את העיר העתיקה למספר רובעים. פעולה זו אשר יצרה הרס רב, הביאה ליכולת השלטון הבריטי להנהיג לראשונה סדר במקום, ליצירת נתיבי תחבורה ולהורדת רמת הצפיפות.
מצבה של העיר העתיקה לא השתפר, והידרדרות משמעותית נוצרה תריסר שנים לאחר מכן, עם פרוץ מלחמת העצמאות, שהביאה לנטישת העיר מתושביה הערבים ולפגיעה פיסית נוספת, בעקבות הקרבות שהתחוללו במקום.
עם תום המלחמה, יושבו בבתים הנטושים ששרדו, מאות משפחות פליטים יהודים ממזרח אירופה וצפון אפריקה, דבר אשר קיבע את מעמדה של יפו כ"החצר האחורית של תל אביב".
בשנת 1953 החלה פעולת הריסה מכוונת של בתי העיר הערבית, מתוך חשש שערביי יפו (בעיקר עקורים פנימיים), ישובו ויידרשו את נכסיהם. פעולת ההריסה הופסקה, הודות לפנייתו של האדריכל האחראי על הקמת הפארקים הלאומיים מרסל ינקו מנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק.
ינקו ביקש, לשמר את 20 הדונם שנותרו מתוך 120 הדונם של העיר העתיקה, לשקמם וליישב בהם אמנים, אשר יקימו במקום קריית אמנים.
רעיון חדשני זה, אשר בחר שלא למחוק את המרחב של האויב אלא לייהד אותו, היה זר לשלטון הישראלי, דבר שהביא להקפאת השיקום ב-7 שנים. באותה העת, המשיך המקום להידרדר והפך למרכז של סמים, זנות ופשע במטרופולין דן.
הקמתה של "החברה לפיתוח יפו העתיקה", הביאה לתחילת פרויקט ההתחדשות העירונית באתר. לפרויקט גוייס צוות אדריכלים צעיר ומקורי, שבחר לשמר את העיר העתיקה, כך שייעלמו ממנה כל המאפיינים הערביים ובמסגרת זו שונו שמות הרחובות, מסגדי העיר נעלמו והוסתרו מהנוף ואת מקומם של מבחר חנויות וסוחרים, תפסו גלריות לאמנות, חנויות מזכרות לתיירים ומסעדות ובתי קפה.
על פי תכנית בניין עיר 606 שהוכנה על ידי הצוות, הוקמה ועדת אמנים המורכבת מנציגי העירייה, נציגי החברה לפיתוח ונציגי התושבים. ועדה זו, לבד ממעורבותה בקבלת החלטות בפיתוח הרובע, מאשרת ומסייגת פניות של אזרחים להתיישב ברובע. על פי החלטת התב"ע, במטרה לשמר את המקום כקריית אמנים, מותרים המגורים לאמנים ויוצרים בלבד.
רעיון זה, הביא לכך שאוכלוסיית המקום, הינה מאופיינת בבתי אב חסרי ילדים – מרכיב אשר רוקן את הרובע מחיים תוססים אשר רק משפחות עם ילדים יכול לייצר (כפי שארע ברובע היהודי בירושלים). האמנים השקועים ביצירתם אינם מחיים את המרחב הציבורי ונראה כי הינם מנותקים ממנו, ונוכחותם כיום איננה מורגשת לחלוטין.
הגלריות שנפתחו ושחלקן מאכלסות עד היום חללים נכבדים ברובע, סגורות ברובן על סוגר ובריח ומחזקות את תחושת הנטישות במקום.
המרכיב המשמעותי שהביא לחוסר הצלחת הפרויקט, הוא אי פיתוח מוקדי משיכה במקום, ואי פיתוח האתר כשכונת מגורים הכוללת את הייעודים הנדרשים לקיומה. מרכיב משמעותי נוסף הנו חוסר הטיפול במרחב המשיק לעיר העתיקה: ממערב נמל יפו, מדרום שרידי מנשייה, ממזרח רחוב יפת ושוק הפשפשים ומצפון שכונת עג'מי ומדרון יפו. בכך נותר הרובע כבועה בלב מרחב עוין ומודר מהשיח הישראלי. כיום, עם התחדשותם של מרחבים משיקים אלה, ניתנה ההזדמנות לתקן עיוות זה, אשר יביא למינופו המחודש של רובע זה.
  
4. חלק רביעי: מדיניות של התחדשות עירונית
 
4.1   חידוש מתחם העיר העתיקה ביפו, היה חלק מגל חידושים עירוניים שסחף באותה העת את מדינת ישראל הצעירה שניסתה למחוק בעיקר את המעברות. בין הפרויקטים שהחלו בקידומם בראשית שנות ה-60, ניתן למנות את הבולטים שבהם, לבד מיפו העתיקה: עין הוד (באתר הכפר עין ח'וד), צפת העתיקה ומאוחר יותר בסוף שנות ה-60 גם עכו העתיקה והרובע היהודי בירושלים.
למעשה, מטרתם של פרויקטים אלו היה לייהד את המרחב באמצעות עקירת כל סממן ערבי למקום (אלא אם כן הנו תורם למערך הנופי או הרומנטי של האתר), ויציקת תכנים חדשים למרחב.
במרבית הפרויקטים יושבו אמנים, אשר הפכו את האתרים ל"קריות אמנים". אזורים אלו, כללו גלריות לאמנות, חללי סטודיו ליצירה, בתי קפה וחנויות מזכרות. קריות האמנים היוו אלטרנטיבה למרכזי האמנות והתרבות הראשיים של ישראל באותה העת בתל אביב ובירושלים, והפכו הודות לכך למוקדי תיירות פנים ותיירות חוץ.
על אף שהתחדשות עירונית זו התרחשה במרחב היסטורי בעל נופח רומנטי, המדיניות המרכזית הייתה להפיח באותם מקומות את רוח המודרניזציה, כשכל הפרויקטים בוצעו ביוזמת ובמימון המדינה, אשר היוותה מנוע ביישום המשנה המודרנית ובפיתוח הצמיחה של החברה.
מדיניות החברה לפיתוח יפו העתיקה שייצגה למעשה את מדיניות עיריית תל אביב ואת משרד התיירות, הייתה בראש ובראשונה להחיות את המרכז ההיסטורי של יפו שהפכה לחצר האחורית של תל אביב, ובעקבות זאת היוותה את מרכז הפשע, הסמים והזנות של מרחב תל אביב.
כמו כן, ניתן למצוא כי הנושא המרכזי בעיצובה החדש של יפו העתיקה, הנו בעיצוב קו החוף של תל אביב. יפו העתיקה בעבודותיו של הצייר נחום גוטמן, מוצגת כאי השט בים בדומה לספינות – הרחק מתל אביב, ובשל כך אינו מהווה איום על העיר העברית כי אם חלק מהנוף הרחוק והרומנטי המקומי. מבט קולוניאליסטי דומה, ניתן למצוא בעבודתו של הצייר והסייר הסקוטי דייוויד רוברטס – המציג את יפו כבליל של מבנים, המתמזג עם נוף השקיעה הים-תיכונית.
ניתן גם למצוא, כי הותרת העיר העתיקה הערבית, היווה דוגמא מנוגדת למודרניזם של תל אביב, במטרה לחזק את המודרנה המערבית המאפיינת את החברה הישראלית – אל מול זו הערבית שצוירה בפני החברה הישראלית כפרימיטיבית ופראית.

דיוויד רוברטס: יפו, 1839
 

                                                  נחום גוטמן: רחוב הרצל

ניתן לסכם בנקודות הבאות את מדיניות ההתחדשות העירונית ביפו העתיקה:


4.1.1  הממסד הישראלי בשנותיה הראשונות של המדינה, ביקש ליצור היסטוריה למדינה הצעירה. מאחר ותל אביב הייתה עיר עברית אשר הוקמה בראשית המאה ה-20, והודות לכך הייתה חסרת שורשים היסטוריים היכולים להתקשר לתנ"ך – נמצאה יפו כהמקום עליו יכולה תל אביב להישען כבעל מטען היסטורי.
4.1.2 אוכלוסיית העיר העתיקה תהיה יהודית בלבד, ערכית ובעלת מאפיינים סוציו-אקונומיים בינוניים-גבוהים.
4.1.3 הרובע בו יתקיים עירוב ייעודים, יהווה מרכז בידור, בילוי, תרבות ותיירות כאלטרנטיבה למרכז אשר פעל באותה העת לאורך רחוב דיזינגוף והיה בשיאו.
4.1.4 שמירה על הבינוי הייחודי למקום, תוך מתן דגש על קו הנוף של היישוב הניבט מתל אביב.
4.1.5 הכשרת העיר העתיקה למגורים מודרנים, ובמסגרת זו לאפשר גישה של תנועת כלי רכב ככל הניתן לחלקי הרובע השונים, ולשלב תשתיות חדשות ומודרניות שלא היו קיימים במקום עד כה.
4.1.6 במטרה למנוע פגיעה במערך הכולל של המתחם, האתר יפוקח וינוהל על ידי גוף מנהל.

4.1.7 השכונה תהווה אתר תיירות פנים וחוץ.

4.1.8 הרובע יפעל כשכונת מגורים. 
 
המדיניות שלהלן, ראתה אמנם במקום כיפו העתיקה, משאב כלכלי וזאת באמצעות הפיכתו למרכז בילוי ותרבות. יחד עם זאת, עיקר המדיניות הייתה להעביר את המקום תהליך מודרניזציה, באמצעות שינוי אוכלוסייה ושיכלול התשתיות.
 
4.2   פרויקט ההתחדשות העירונית ביפו לא צלח מהסיבות הבאות:


4.2.1  פרויקט ההתחדשות העירונית קבע גבולות ברורים לפרויקט, ולא נתן כל יחס למרחבים המקיפים את שטח התכנית. בעקבות זאת, לא פותח לחלוטין השטח המקיף את העיר העתיקה וכך היא נותרה כמעין בועה מצוחצחת בלב אזור מדורדר פיסית וחברתית. בכלל זה לא פותחו המתחמים המשיקים לשטח התכנית:
א. ממערב – נמל יפו.
ב. מדרום – השכונות גבעת עליה ועג'מי.
ג. ממזרח – סביבת רחוב יפת ושוק הפשפשים.
ד. מדרום – שרידיה הדרומיים של שכונת מנשיה.
4.2.2  אוכלוסיית האמנים נמצאה כאוכלוסיה המסתגרת בביתה ואינה מחייה את המרחב הציבורי, כפי שנעשה בתוככי העיר תל אביב. בנוסף, בתי האב של משפחות האמנים מורכבים על פי רוב מזוג או בודדים, וזאת בהתאם לאורך חייהם. בעקבות זאת.

4.2.3 הניסיון ליצור הומוגניזציה של האוכלוסיה במרחב, תוך הרחקה מוכלתת של האכולוסיה אשר יישבה את המקום קודם לכן, יצרה מצב של אי-שוויון וחוסר צדק למקום, אשר הגביר את הקוטביות בין תושבי המתחם לבין שכניו (האוכלוסיה הערבית והאוכלוסיה היהודית קשת היום).
4.2.4  עלויות שיקום המבנים ההיסטוריים והקמת התשתיות המודרניות נמצאו יקרות, וזאת בעוד שבאותה העת מדיניות הבינוי דגלה בתיעוש הבניה.
4.2.5  החדרת אוכלוסייה בעלת מעמד חברתי-כלכלי בינוני עד גבוה, הזוכה למירב המשאבים, וזאת ביחס לאוכלוסייה המקיפה אותה המתאפיינת ברמה חברתית-כלכלית נמוכה וללא כל סיוע ממסדי, הביאו לקיטוב בין האוכלוסיות השכנות והפיכת העיר העתיקה למרחב מסתגר אשר אינו מבקש להיטמע במרחב האורבני בו הוא פועל.
4.2.6  שטחים שיועדו לשטחים ציבוריים או מבני ציבור, הוסבו במספר לא מבוטל למגורים.
4.2.7  הקביעה כי אוכלוסיית הרובע תהיה מורכבת מאמנים ויוצרים בלבד, איננה נאכפת באופן מלא, ולמעשה כל בעל ממון רשאי להחכיר יח"ד במקום.
4.2.8  שטחי מסחר שהחנויות או הגלריות שבהן נסגרו, ניצבות אטומות ובכך יוצרות אווירת רפאים במקום ואי רציפות במסחר במקום. בעיה זו נובעת מהעובדה כי השטחים הינם בחכירה ואין כל יכולת להפעיל שטחים אלו שלא על דעת הבעלים.

4.2.9 מאבקים פוליטיים ותכניים בין חברי צוות התכנון לעצמם ובין הצוות כולו לבין עיריית תל אביב ומשרד השיכון, הביאו להגבלת ביצוע מדיניות התכנון שהוביל הצוות וכן בסופו של דבר לפירוק הצוות ולשקיעת התכנית.

4.2.10 השכונה תהווה אתר תיירות פנים וחוץ ולצורך כך יתוכנן מערך של מוקדי משיכה שיפוזרו באופן מושכל באתר (לא בוצע באופן מלא).

4.2.11 במטרה שהמקום יבטיח את החיים בו בעתיד, ולא ישקע – יהווה הרובע שכונת מגורים אשר תכלול את כל הייעודים הנדרשים לחיים במקום ובכלל זה מסחר כשוגמת מכולת ואיטליז, מוסדות חינוך ושירותים שונים (לא בוצע).
 
כיום, חלק מהבעיות שנוצרו במהלך העשורים הראשונים ומוזכרים לעיל, ניצבים בפני שינוי וזאת הודות להתחדשות עירונית המתרחשת במתחמים הגובלים לעיר העתיקה. פרויקטים אלה, בחלקם הינם יוזמות פרטיות (שכונות מגורים כדוגמת פרויקט גבעת אנדרומדה) ובחלקן יוזמות עירוניות (נמל יפו, הטיילת, כיכר השעון).
 
5. חלק חמישי: פרויקטים אסטרטגיים
 
מדיניות ההתחדשות העירונית ביפו העתיקה בוצעה באמצעות מספר פרויקטים אסטרטגיים, אשר יועדו להבטיח את קיומה של ההתחדשות:
5.1 בכדי לחזק את מעמדה ההיסטורי של יפו, תוכננו שטחים המיועדים לגנים ארכיאולוגים, בהם ייחשף המבקר להיסטוריה הקדומה של המקום.
5.2 במטרה לשמור שאוכלוסיית המקום תהיה יהודית, ערכית ובעלת מאפייני מעמד בינוני-גבוה, נקבעה מדיניות כי כל המתיישבים ברובע המתחדש ביפו יהיו אמנים ויוצרים ישראלים ובכך יחזקו את הרוח הישראלית הצעירה והמודרנית למקום. במסגרת זו, לא תוותר בשטחי הרובע האוכלוסייה הוותיקה כי אם אוכלוסייה חדשה נבחרת ומבוקרת בלבד.
5.3 הכנת תכנית בניין עיר לאתר (תב"ע מפורטת 606), אשר תגדיר ותאפיין את האזורים השונים בשטחי האתר ומרכיביהם. בכלל זה נמנו האזורים והמרכיבים הבאים: שטח חפירות ארכיאולוגיות, שטח לבדיקה ארכיאולוגית, שטח שמורה ארכיטקטונית, אזור מגורים מיוחד עם חזית חנויות, אזור בדור אמנות ושעשועים, שטח עתיקות, תשתיות, הריסת בניינים.
5.4 שטח התכנית ינוהל על ידי מנהלת, אשר עם השלמת הפרויקט תמשיך לנהל את המתחם במטרה לשמור על אופיו וייחודו. הקמת המנהלת נעשתה באמצעות הקמת "החברה לפיתוח יפו העתיקה" שהייתה בבעלות עיריית תל אביב-יפו (50%) ומנהל מקרקעי ישראל ומשרד התיירות (50%). מנהלת זו לבד מליווי פרויקט ההתחדשות הפיסית, המשיך ללוות את הפרויקט גם לאחר השלמתו. תפקידיו לנהל את המרחב הציבורי, ארגון אירועי תרבות, ניהול והפעלת מרכזי מבקרים, פיקוח על מחירי הנכסים, ופיקוח על התושבים המצטרפים למקום.
5.5 במטרה לשמור על הבינוי הייחודי למקום, נקבעה מדיניות כי שטח העיר העתיקה הנו שמורה ארכיטקטונית, ובעקבות זאת נוסח נספח הנחיות בינוי לתב"ע המקומית. כל עבודה ושינוי במרחב זה (פרט לעבודות אחזקה לשמירה על בטיחות המבנים), דרש היתר מיוחד מאת הועדה המקומית. בנוסף לכך, נדרשה כל עבודה ושינוי בחוות דעת של ועדה מקצועית אשר תכלול נציגים של אגף התכנון ואגף העתיקות במשרדי הממשלה.
5.6 לצורך פיקוח כי תושבי העיר העתיקה יהיו אמנים ויוצרים, הוקמה ועדה מיוחדת. ועדה זו מורכבת מנציגי התושבים, נציג העירייה ונציג החברה לפיתוח יפו העתיקה.
 

בהזדמנות זו, אני מבקש להמליץ על ספרו של הגיאוגרף וחוקר ארץ-ישראל דן יהב: יפו כלת הים – מעיר ראשה לשכונות עוני – דגם לאי-שוויון מרחבי, אשר יצא בשנת 2004 בהוצאת תמוז, 374 עמ' (אני רכשתי אותו מייד כשיצא בסלון מזל, כשהסלון עוד ישב במונטיפיורי ותפקד כמו שצריך).

בכלל, כל ספריו של יהב מומלצים, אך בספר הזה נראה כי יהב הצליח לחקור באופן מקיף את אחד מהסיפורים החשובים של המרחב המקומי. כמובן, שעל העריכה יש על מה להתווכח, אבל מי שמחפש בשר – מובטח לו כי בספר הזה הוא ימצא אותו בכל עמוד ועמוד (רק חבל שהוא לא התמקד בהדרדרות לפשע, זנות וסמים בשנות ה-50 וה-60 במקום).

לכבוד שנת ה-100 לתל אביב, אני ממליץ אם כן לאתר עותק של הספר ולהעניק אותו מתנה לחבר או לדודה.

 

 

6.1 ספרות:

 

שנתון סטטיסטי לתל אביב לשנת 2008, המרכז למחקר כלכלי וחברתי, עיריית תל אביב-יפו, 2008.
אפרת צ.: הפרויקט הישראלי – בנייה ואדריכלות, 1973-1948, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2004.

חתוקה ט.: רגעי תיקון – אלימות פוליטית, ארכיטקטורה והמרחב העירוני בתל אביב, הוצאת רסלינג, ת"א, 2008.
יהב, ד.: יפו כלת הים – מעיר ראשה לשכונת עוני, דגם לאי-שוויון מרחבי, הוצאת תמוז, תל אביב, 2004.
6.2 ארכיונים:
ארכיב אגף הנדסה – מחלקת תכניות בניין עיר, עיריית תל אביב-יפו, שד' בן-גוריון 69 ת"א.
6.3 אתרי אינטרנט:
אתר החברה לפיתוח יפו העתיקה: http://www.oldjaffa.co.il/
ויקיפדיה, האנציקלופדיה העברית: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A4%D7%95
6.4 שיחות וראיונות:
מר דורון גדעוני, סמנכ"ל החברה לפיתוח יפו העתיקה, 26.3.09.
גב' איריס ג'רבי, חוקרת בכירה במרכז למחקר כלכלי וחברתי, עיריית תל אביב-יפו, 26.3.09.

אדר' אליעזר פרנקל, חבר צוות תכנון התחדשות יפו העתיקה 1974-1960, תל אביב, 16.4.09.
6.5 סיור שדה:
יפו העתיקה וממשקיה, 26.03.09.
*****

עד כאן טיוטה לעבודה קצרה על התחדשות יפו העתיקה, אשמח לקבל את הערותיכם בתחתית העמוד או במייל.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

סיבוב בחוף הים: הצבה של פסל חדש בחוף

לפני כמה ימים הזמינה אותי דרורה, להצבת פסל חוצות חדש שלה, אותו היא מכנה 'פסל הדיונות', למרגלות מלון קרלטון על חוף הים בתל אביב. אז כשהגיעה השעה, עזבתי את שולחן העבודה וירדתי אל החוף. אחרי הכל, לא כל יום מציבים פסל חדש על חוף הים של תל אביב.

 

 
טקס הסרת הלוט מהפסל לזכרו של ד"ר חיים ארלוזרוב לציון שנת ה-75 להירצחו, יתקיים ביום שלישי 16.06.09 בשעה 18:00 בסמוך לפסל – בכניסה למרינה בתל אביב (מתחת למלון קרלטון) במעמד רון חולדאי ומשפחת חיים ארלוזרוב.

בשנות ה-80 שטף צ'יץ את תל אביב בפסלי חוצות, אך עם השנים לצערם של חובבי האמנות ירד מספר הפסלים החדשים משנה לשנה. לכן, זו בהחלט חגיגה זוטא בעיר, כשמציבים כאן פסל חדש.

העבודה החדשה של דרורה דומיני, המוצבת על קו החוף, היא הפסל השני של דרורה במרחב הציבורי. אמנם היו עוד מספר עבודות שלה שפורקו ולא שרדו במרחב התל אביבי, אך הפסל שלה בשדרות רוטשילד הנו נקודת ציון בשדרה. שני ספלי בטון קטומים, המתחברים ביניהם באמצעות קשת 'אביב' היוצרת שער לשדרה, שבהמשכה קבועה שלולית המים של הגנן המיתולוגי של תל אביב אברהם קרוון.

שתי סיבות להצבת העבודה החדשה: התכנון המחודש למרחב הציבורי של כיכר אתרים ולקו החוף באזור זה  – פרויקט שעליו מופקד משרד אדריכלי הנוף המצליח מוריה-סקלי. הסיבה השניה היא העובדה כי בנקודה זו ממש נירצח בשנת 1933 ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית חיים ארלוזורוב.

יוצא, שעבודה זו הינה אנדרטה, אך היות ואת האנדרטה יצרה דרורה דומיני שהרבתה לחקור ולעסוק באנדרטאות הישראליות, ישנה חשיבות גדולה למקומה של עבודה זו בגלריית האנדרטאות במרחב הישראלי.

כדי להנות ככל הניתן מעבודה זו, נראה לעניות דעתי כי יש להכיר את עבודותיה של דרורה, שהיא אחת מהאמניות הטובות והאהובות עלי וזאת הודות לטכניקות העבודה המגוונות בהן היא בוחרת, לאיכות הביצוע וכמובן שלנושאים בהם היא עוסקת וניתן למצוא קשר הדוק ביניהן במהלך עבודותיה מאז החלה ליצור כאמנית לפני קרוב ל-30 שנה.

נושאי עבודותיה העיקריים מלווים אותה כאמור מראישת ימיה כאמנית פעילה, ובהם העיסוק במיכלי מים (נדמה כי זה הפסל הקרוב ביותר לקו החוף בתל אביב), זוגיות, מיתוס, הממסד הגברי, חומריות – כל אלה נושאים בהם דרורה מתקמדת, וניתנים לזיהוי ופיתוח גם בעבודה זו. 

בין השנים 2002-1997 עמלה דרורה על פרויקט משותף עם הצלמת פראנס לבה-נדב, במהלכו יצרו השתיים אנציקלופדיה לאנדרטאות ישראליות (כ-180 אנדרטאות) מתוך מבט חדשני, שונה ומפוכח. תוצרי הפרויקט הביאו להצגתה של תערוכה ב'סדנאות האמנים', ולהוצאתו לאור של הספר 'כל מקום' (הוצאת חרגול, 2002).

האנדרטה של דרורה, מורכבת מזוגות דיונות ברונזה, המוצבות זו על גבי זו ויוצרות עמוד הנראה מרחוק כחלק בלתי נפרד מקיר הכורכר הניצב לצד העבודה, ומקרוב נראה כאילו ברנקוזי שקע מעט בחולות תל אביב.

בראש הדיונות עולה וצומחת העיר, אך בשונה ממיתוס 'בתים מן החול' או 'העיר הלבנה', העיר כאן הינה עיר בעלת גווני חום, המהווים המשך לדיונות החול מהם היא צמחה.

העיר הניצבת בראש הדיונה, נראית כעיר קשה ואטומה, המזכירה את בתי העתיד בעיר מטרופוליס של פריץ לאנג. אל מול חגיגות ה-100 לעיר, עולה כאן שאלה הנוגעת למיתוס החלוצי והציוני ולתוצריה של העיר העברית הראשונה, אשר למרגלותיה בוצעה אחת מהרציחות הפוליטיות המסעירות בתולדות היישוב.

מהבחינה החומרית פסל הברונזה הגולמי, ניצב בלב גלריה של חומרים חשופים. בגבו ניצב רכס הכורכר הנושא שני מבני בטון חשוף (שניהם בתכנון האדריכל יעקב רכטר): מלון הילטון מצפון ומלון קרלטון וכיכר אתרים מדרום. ובחזיתו מכים גלי הים בקו החוף שנקטע הודות למרינה המשרתת כמה בעלי יאכטות מאושרים.

אחרי שהצבת הפסל הושלמה, והספקתי לשחק קצת בחול, התפזרו כולם וליד הפסל נותרו רק דרורה וד"ר שאול ארלוזורוב – שמתברר שהוא בנו של הנרצח. לרגל המאורע, דרורה הזמינה אותנו לגלידה אלדו הסמוכה לפסל, והתיישבנו על הדק המשקיף על הפסל, שטוף זהב-אור וריח מים.

שאול חידש לי, שהרחוב היוצא בסמוך למקום הרצח, נקרא בעקבות הרצח על שם אביו – עובדה אותה לא ידעתי (אך בויקיפדיה כבר זה מפורסם מזמן).

שעת הצהריים החלה להתקרב, והייתי חייב לזוז להרמת הכוסית במשרד לכבוד הפסח, אז ניפרדתי לשלום משאול, דרורה, הפסל והים וחזרתי למשרד.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ועוד תמונה אחת אחרונה
 

פסח 2009

                                            חג שמח לכלם, ניפגש אחרי החג.

 

חזית דרומית במבנה קדום, הממוקם בנקודה שלטת בלב שמורת נחל אלכסנדר. המבנה, שהוקם על שרידי מבנה קדום יותר המתוארך לתקופה הרומית, יושב על ידי משפחת סמארה מטול-כרם, שהחזיקה במרבית הקרקעות באזור.

כיום מכונה האתר ח'ירבת סמארה, והוא ממוקם על גבעת כורכר המתנשאת לרום של 28 מ' מעל לפני הים. הודות למיקום האסטרטגי, שימש המקום גם כתחנת גביית מיסים בימי העות'מאנים, אשר פיקחה על המסחר באבטיחים שאף שווק דרך נחל אלכסנדר אל מעבר לים. סחר האבטיחים שגשג ופרח באזור עד לשנת 1948. חג חרות שמח.

כפר סומייל (1)

תל אביב לא נולדה מהחולות, העבר המקומי לא מתחיל על גבעת החול בשנת 1909, אלא הרבה לפני כן. קודם לתל אביב היו כאן כרמים, שדות חקלאיים, עצים, בארות, נחלים, כפרים ובהם אנשים – והם כולם המשיכו להתקיים גם אחרי שתל אביב צמחה וגדלה. גם אותה "גבעת חול" שעליה הוקמה אחוזת בית הייתה למעשה כרם, שעל שמו נקרא היה השטח "כרם ג'בלי" (כרם הגבעה). את הנרטיב הקובע שתל אביב נולדה מהחולות יצר נחום גוטמן, וקשה כיום לשנות את הרעיון שכל כך התקבע בתפיסה המקומית, אך יחד עם זאת, נראה כי ניתן לאתגר את החברה הישראלית היום יותר מתמיד, ולכן ניתן לשכלל את הנרטיב המקומי ולפתחו. 

 

  להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: