סיבוב בבקעת הקהילות בקצה יד ושם

לפני שלוש שנים כשהתחלתי עם הבלוג, כותרת המשנה שנתתי לו: "ארכיטקטורה ופוליטיקה בדיסנילנד מקומי" התכוונה בדיוק לפרויקטים מהסוג של "בקעת הקהילות" ביד ושם. בלונה פארק יש מבוך מראות בו דמותך משתקפת בכל כיוון, כאן נשקפים לך קירות אבן ושמות.

הפרויקט שזכה בתחרות אדריכלים ב-1980, עוצב אמנם על ידי שניים מאדריכלי הנוף מדור המדינה, אך כאן כבר נגמרה התמימות, הצניעות והפשטות. את החוויה השכלית החליף מופע ראווה, יקר ומורכב שנראה שמטרתו היא לבלבל את המבקר יותר מאשר לטעת בו תובנות על המציאות בה הוא חי או לעצב את זיכרונו.

"בקעת הקהילות" ממוקמת בקצה הרחוק של יד ושם. מתלולית טבעית אחת, נוצר מבוך המורכב ממעברים וחדרים פתוחים חצובים בקרקע. את החציבה בגבעה מייצבים קירות בטון המחופים בלוחות אבן גיר שמזכירים אתר חשוב אחר בעיר: הכותל המערבי. כל חדר מוקדש לחבל ארץ אחר באירופה בו הוחרבו קהילות יהודיות. בכל חדר קיר עליו חרוטים שמות הקהילות ויש כאן כ-5,000 כאלה. תשומת לב גדולה (מידי) ניתנה לצורת הפונט.

כל החדרים והמעברים נראים אותו דבר. 10 דונם של מעברים צרים ועמוקים מתחילים לבלבל ולהלחיץ. גובה הדפנות: 5 עד 9 מטרים. לא היה לי זמן להתעכב כי נקבעה לי פגישה במשרד הפנים. את הרעיון של המקום קולטים מייד. פתאום רחבה גדולה ובקצה שלה זיהיתי כניסה למבנה נסתר, בפנים שומר משועמם קרא "ישראל היום". לפניו על הדלפק מונחת מפה של האתר עם סימון בולט של היציאה. ניצלתי. בנתיים מתקשרת הפקידה שאיתה קבעתי. הצלצול מקפיץ את השומר. היא מתנצלת שלא התכוננה לפגישה ומבטלת אותה […].

.

עמדת הכניסה משתלבת בבינוי האתר

.

בשבת קראתי את הספר החדש "תבנית נוף" על פועלם של צמד אדריכלי הנוף זוכי פרס ישראל ליפא יהלום ודן צור. ביום שני היות ונקבעה לי פגישה בירושלים, השכמתי קום ודאגתי להיות ראשון המבקרים באתר יד ושם באותו בוקר. הכניסה חופשית, 20 ש"ח תשלום ללא הגבלה בחניון המצוחצח שתכנן ספדיה.

יהלום ניפטר לפני למעלה מעשור ודן צור כבר פרש מעבודה. בתו של צור, נירית, יזמה את הוצאת הביוגרפיה המקצועית המלווה את עבודתם של השניים בהיבטים שונים ועל ידי מגוון כותבים, מרביתם אדריכלים או אדריכלי נוף. את הספר ערכו אדר' נוף נורית ליסובסקי ומבקרת האדריכלות דיאנה דולב. הוא נמכר עכשיו בהנחה משמעותית באתר ההוצאה וכמובן שאני ממליץ עליו, גם בגלל הטקסטים אבל יותר בגלל התמונות והתכניות הרבות שנערכו בקפידה על ידי המעצב המעולה מיכאל גורדון. תודה לנורית, נירית ומיכאל שסייעו בהשגת חמשת התמונות ההיסטוריות המוצגות כאן.

מסתבר שבמשך 70 שנה עיצבו השניים ביחד ולחוד את הנוף הישראלי: קמפוסים אקדמים כמו אוניברסיטת תל אביב ומכון ויצמן, גנים לאומיים כמו גן השלושה (הסחנה) ועין עבדת, גנים עירוניים כמו גן העצמאות בפתח תקוה וגן הזיכרון בכפר סבא, מרכזים רפואיים כמו הדסה עין כרם והר הצופים, קיבוצים כמו העוגן ויד מרדכי, אתרי זיכרון ובראשם אחוזת קבר בן גוריון, שכונות מגורים כמו רמת אביב ורמת אשכול והרשימה ארוכה-ארוכה. פרויקט "בקעת הקהילות" תוכנן ב-1980, נחנך ב-1987 והפך למשך שני עשורים לאחת משתי האטרקציות המרכזיות ביד ושם, יחד עם "יד לילד" – מופע ראווה נוסף (ומעולה) שתכנן ספדיה כמה שנים לפני אנדרטת הקרון והמהפיכה הגדולה שעשה כאן. עלות הקמתה פרויקט היתה 15 מיליון דולר אותם תרמו נדבנים מארה"ב.

קיים פער משמעותי בין "אוהל יזכור" התמים שנחנך ב-1961 (אדריכלים: שרון, אידלסון אלחנני) ל"מוזיאון השואה"  האופנתי שנחנך ב-2004 (אדריכל: ספדיה). הפער הוא לא רק בממד הזמן אלא גם בתפיסת ייצוג מושגים בסיסיים. זה כמו הפער בין מנגינה של מפוחית לזו שמפיקה תזמורת פילהרמונית. באותן שנים ישראל ניפרדה מיגאל אלון, משה דיין, יונתן רטוש, יעקב שבתאי, נחום גוטמן (וכמובן גם אלפרד היצ'קוק), בגין החזיר את סיני והרס לראשונה יישובים ישראלים. הרחובות המסחריים שקעו והחלו להופיע הקניונים של עזריאלי. דודו טופז ואלי יצפאן החליפו את שייקה אופיר ואורי זוהר. הקליק ותיסלם החליפו את שושנה דמארי ואריק איינשטיין. זמן של חילופי דורות והתרוקנות העגלות. על התפר שוכנת בקעת הקהילות.

.

סרטון קצר שצלמתי ובעזרתו אפשר לגלות היכן הברזיה מסתתרת:

.

ההסבר הרשמי לעיצוב האתר: הבקעה מסמלת עולם שלם שנכחד ושקע במעמקים וממנו נותרו רק חורבות, עדות לתפארת העבר. הסבר אחר: הבקעה נחפרה בקרקע כמו סדרה של קברים פתוחים פעורים באדמה.

זוהי אולי העבודה האחרונה המשמעותית והחשובה שתכננו השניים וגם איתה מסתיים הספר החדש שמסכם את פועלם. יהלום וצור המשיכו לעבוד לאחר מכן עוד ח"י שנים ותחת ידיהם יצאו פרויקטים רבים שאת חלקם כולם מכירים, אבל תקופה חדשה כבר עמדה בפתח, המציאות השתנתה ואיתה גם הנוף. מסקרן אותי לדעת מה באמת חשבו על בקעת הקהילות, השניים שעיצבו גנים שנראו כאילו תמיד היו כאן.

בקעת הקהילות נמצאת בקצה המערבי המרוחק של אתר יד ושם. אחרי פתיחת המוזיאון החדש, אין לאנשים כבר כח וזמן להגיע עד לאתר הזה. לכן הוא ננטש כמו שאר האתרים המקוריים של יד ושם. חבל, אבל מי שאוהב אדריכלות ועיצוב חובה עליו לעלות ולבקר פה.

.

אפשר ללכת לאיבוד בקלות ולכן מומלץ להצטייד במפה ליתר ביטחון. המספרים מסמנים את קירות הקהילות באתר.

.

ליפא יהלום (משמאל) ודן צור בבקעת הקהילות (מתוך הספר "תבנית נוף: הגנים של ליפא יהלום ודן צור", הוצאת בבל 2012 כל הזכויות שמורות)

.

מראה כללי מסוף שנות ה-70 של המקום בו הוקם לימים אתר בקעת הקהילות (מתוך הספר "תבנית נוף: הגנים של ליפא יהלום ודן צור", הוצאת בבל 2012 כל הזכויות שמורות)

.

תכנית בקעת הקהילות, 1983 (מתוך הספר "תבנית נוף: הגנים של ליפא יהלום ודן צור", הוצאת בבל 2012 כל הזכויות שמורות)

.

מראה מן האוויר, 1989 (מתוך הספר "תבנית נוף: הגנים של ליפא יהלום ודן צור", הוצאת בבל 2012 כל הזכויות שמורות)

.

בזמן העבודה בשנות ה-80: הדבקת לוחות האבן על קירות הבטון (מתוך הספר "תבנית נוף: הגנים של ליפא יהלום ודן צור", הוצאת בבל 2012 כל הזכויות שמורות)

.

מודעה לקראת חנוכת הפרויקט

.

בטקס חנוכת האתר ביום הזיכרון לשואה והגבורה באפריל 1987, השתתפו שמעון פרס – בשעתו ממלא מקום ראש הממשלה ושר החוץ, ראש העירייה טדי קולק, חווה אלברשטיין (ששרה ביידיש את השיר "על חורבות פולין" ולאחר מכן את "פונאר" בעברית) ודניאל פאר כשאת כולם ליוותה התזמורת הסימפוניט ירושלים רשות השידור.

מתוך נאומו של פרס בטקס: "נזכור ונלמד. נזכור את אלפי הקהילות היהודית האלה, מלאות התום, המיוחדות במינן, שהקימו בני עמנו על אדמת גלותם. קהילות של אנשים שידעו להתפלל ושמנעו מלשנוא, והם הושמדו בלא דין, בלא דיין, בלא הגיון, על ידי חיה שתסמל לדראון עולם את השטן הנאצי ואת העולם שהתעטף בשתיקה. נלמד שאין סומכים אלא על כוחנו, שאנו זקוקים לכח שנוכל לסמוך עליו. נלמד שאין קיימת אלא רק אדמתנו ושעלינו להיצמד אליה כדי שלא תשמט מתחת לרגלינו. נלמד ששערי הארץ פתוחים, והמאחר לבוא אליה עלול לאחר לבלי שוב".

.

הסלע בכניסה לאתר בקעת הקהילות

.

שער הכניסה

.

בתוך שער הכניסה. בצדדים שערי ברזל שנועדו לסגור את המתחם בלילה.

.

קרדיט

.

אשליה: אלה לא באמת סלעים, אלא לוחות שמודבקים על קירות בטון

.

מעבר

.

מבט למעלה

.

מעבר

.

אחד מהקירות הרבים עליהם חקוקים שמות הקהילות

.

שמות

.

אוסלו

.

תקריב על אחד מלוחות אבן החיפוי

.

יציאת החירום סגורה

.

מאחורי השער

.

מדרגות וקרקע

.

במרכז האתר נמצאת רחבה גדולה להתכנסות וממנה נכנסים דרך פתח כמעט נסתר ל"בית הקהילות"

.

הכניסה ל"בית הקהילות" – מרכז חינוך ומחקר שנחנך ב-1993

.

בקומת הקרקע שומר, אודיטוריום וכמה משרדים. בקומה העליונה תצוגה וכמה בחורות זרות שהיו שקועות בעיון במסמכים סרוקים שריצדו להם על מסכי מחשב

.

האודיטוריום

.

התצוגה

.

החוצה

.

בחוץ

.

בקעת הקהילות באתר יד ושם

בקעת הקהילות בויקיפדיה

שעות הפתיחה ופרטים נוספים על הביקור ביד ושם

* * *

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתר  On 13/07/2012 at 16:39

    שתיחנק ותישרף אמן? נכון שהיא הבריזה לך, שהיא לא התכוננה, שהיא זלזלה באדם שבא לפגוש אותה ובזמן שלו וכו' אבל מכאן ועד שריפה וחנק, ועוד בזמן סיור ביד ושם… לא הגזמת? באשר לשמות הקהילות – מי שטורח ללמוד את עברו יודע איזה שם קהילה לחפש וזה אומר לו המון (במקרה זה לי). הפתיחה השאירה טעם כל כך רע שאני לא מצליחה להתרכז בהמשך.

  • ליאור  On 15/07/2012 at 9:55

    מיכאל שלום
    כתבתך בנוגע לבקעת הקהילות הינה זילות בתכנון, זלזול וחוסר הבנה לתכנון ולשני אדריכלי הנוף הגדולים והטובים בתחומם.
    אני מבין כי יש לך יכולת קריאה וקליטה מדהימה וכי הספקת לקרוא את כל הספר ואת כל תכניו, אשר לדעתך אינם שוים קריאה, כי אם רק התבנוננות בתמונות, אבל , לו קראת את הפרק על הבקעה, ולו קצת התכוננת יותר לקראת ביקורך, אולי הייתה מבין את התכנון, את עוצמת המקום ואת " מופע הראווה היקר והמבלבל".
    אני מציע לך לערוך סיור נוסף במקום, בשקט וברוגע, אולי יחד עם מי ההמקום אשר יעביר לך מעט מהידע וההסטוריה של העם היהודי.
    ואלי אז עם קצת הערכה וכבוד, תכתוב תיקון.
    ליאור וולף
    דן צור ליאור וולף אדריכלי נוף

  • טלי וקסלר  On 15/07/2012 at 10:00

    אני מאמינה שכל אדם זכאי לדעה,
    גם אם היא שונה משלי, אני נוהגת לכבד אותה
    ובלבד שהיא מבוססת על ידע, חכמה או השקפת עולם.

    בחרת לקטול אייקון
    ולא סתם, את הפרויקט היחיד במדינת ישראל שזיכה אדריכלי נוף בפרס ישראל.
    אם אתה מחליט לתקוף אתר ההנצחה, שהוא בעיני אחד העוצמתיים בעולם,
    הייתי מצפה שתגבה את דבריך באיזה שהן אמירות מקצועיות ודוגמאות מהשטח
    ולא תספק באמירות שטחיות והשוואות לא קשורות לעניין.

    על הדרך, זלזלת גם בספר "תבנית נוף",
    ללא צל של ספק הספר הרציני ביותר שנכתב בשפה העברית בתחום אדריכלות הנוף.
    שוב, ללא כל גיבוי אמיתי לדבריך.

    במילים עדינות – לא השתכנעתי

    טלי וקסלר, האיגוד הישראלי של אדריכלי הנוף

    • מיכאל יעקובסון  On 15/07/2012 at 10:26

      ליאור וטלי היקרים,
      אין פה שום זילות ואני מתקשה להבין כיצד אתם קוראים כאן בין השורות. אני עפר ואפר לרגליהם של ליפא יהלום ודן צור ומעריץ כל עבודה שלהם. אני רואה בבקעת הקהילות עבודה שמקשרת בין העבר ובין ההווה. כדי להבין כיצד יד ושם הגיע לפיתרון של מוזיאון השואה של ספדיה, חייבים לראות את בקעת הקהילות.
      שניכם מתאכזבים שמופע הראווה לא עבד עלי – על זה אני מתנצל אבל האפקט של 'אוהל יזכור' עובד לדעתי הרבה יותר. מה שבא במכה גם הולך במכה וההשקעה היום בתכנון לא פעם נופלת בעודף התעסקות במרכיב הייצוגי שבא על חשבון התוכן. וכמו באנדרטאות כך בגנים: אני מעדיף פי כמה את הפשטות והצניעות שמופיעים בגן הזיכרון בכפר סבא, גן העצמאות בפתח תקוה, תכנון הנוף באוניברסיטת תל אביב או בעיצוב גן השלושה במורדות הגלבוע – כולם בתכנון יהלום-צור. אלה עבודות הרבה יותר מורכבות ועשירות ממה שמוצאים היום.
      התכנון הישראלי, בדומה למתרחש בעולם, איבד את כוחו עם שקיעתה של מדינת הרווחה והמעבר למדיניות ניאו-ליברלית. המעבר בין שתי התקופות הוא מרתק ותמיד מעניין לראות את הפרויקטים שבוצעו בנקודת המפרק הזו. במקום לשקוע במדשאות סתמיות ומתקני משחק גנרים אני מעדיף ללכת, לראות וללמוד. יכול להיות שמחר אשנה את דעתי. כאן זה בלוג (מלשון יומן-רשת) ולא עיתון בתפוצה ארצית ואני מביע את דעתי האישית.

  • אורי נוריאלי  On 16/06/2015 at 21:53

    בלוג מעניין. הרבה כתבות מקוריות וראויות עד-מאד. טוב שיש מי שתר את ארצנו אחר אדריכלות נשכחת ולעיתים מתפוררת. ניכר שהכותב חרוץ ובעל ידע. יחד עם זאת, וזו הערה מאד משמעותית – הרושם העולה תדירות מכתביו הוא כי אותו "מיכאל" הוא אדם מעצבן, אינו מסוגל לקבל ביקורת. לא יאומן כי יסופר. מה חבל! אגב – צנזור הערתי לא ישנה כהוא זה מן המציאות. (ייתכן ואפילו רק יחזק את דברי).

    • מיכאל יעקובסון  On 16/06/2015 at 22:00

      תודה אורי על תגובתך. מקווה שתמשיך להתעניין ברשימות וגם לתת ביקורת – מבטיח להתייחס.

  • חנה יפה  On 29/09/2015 at 7:49

    למיכאל שלום. מעניין אותי להבין יותר לעומק את הנקודה בה מפריעה לך "הבדייה" ..חיתוך האבנים…האם הרגשת שאינך חווה את חוויית הכובד האמיתית של הכותל המערבי…ואם האבנים כן היו בחתך מלא…במה זה היה משנה…האם אז לא היית חש פתאום זיוף הפוך של ניסיון שווא להידמות לכותל…היכן האתר כן נגע בך והיה מוצלח והיכן לא…האם זה בגלל הרקע האדריכלי שלך שתמיד יבחן את אופן ביצוע הפרטים…האם באופן זה ואולי גם בטיפוגרפיה בה אתה רואה ומציין מעין overdoing קשור הנושא??? האם כיוון שראית תמונות מהקמת האתר נמנעה ממך בעצם ההתפעמות הראשונית….האם בשל חוסר הדימיון למחצבות ראשונים עליו מצהירים המתכננים כמקור השראה ולא הכותל…הוא הפגם…והאם אמנם יש כאן שוני מהנחל היבש על הרכס המוביל לקבר בן גוריון…שאף הוא חיקוי ורוח הדברים…או המפל בסחנה..שברור שגם הוא מלאכותי בעצם…ואיזה פרוייקט נופי בעיניך בכלל יכול לעמוד ב"תנאים" מחמירים של אותנטיות אם בכלל…בכך כביכול יכולים לעמוד רק פרוייקטים שימוריים…והרי גם האוהלים כטכניקה אדריכלית פופולארית עכשווית הם רק איזכור..תרמיזה…לעבר…ומה רע /פסול בכך….. אשמח להסבר מפורט ומבהיר יותר לכוונותיך ולמקור תחושת זיוף והאם ובאיזו מידה היא גוברת על תחושות אחרות שאולי ייצר בך האתר??? עוצמה??? כבד/אבל/ הרהור??? מה חסר בו וכיצד אתה סבור והיכן שניתן היה לפעול אחרת??? ומה באשר לטקסטורות..צבע…בחירת האבן…גדלים…פרופורציות…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: