Monthly Archives: יוני 2009

סיבוב ביפו: הנמל המשתפץ עם "פסטיבל כחול", שוק הפשפשים ( והטיילת החדשה בעג'מי (88 תמונות)

בתקופה האחרונה אני עוסק לא מעט בתחום "אדריכלות הנוף", ובשל כך נאלץ להתמודד ולהחשף לעבודות של אדריכלי נוף מקומיים שאולי עדיף היה לדלג עליהם.

מכל מקום, יותר מידי קטלו את הפארק שממשיך את הטיילת של תל אביב ליפו ולשכונת עג'מי – כך שכדי לבחון את הפרויקט, החלטתי שלא לקבל את חוות הדעת של המלומדים, ולהסתובב שם בעצמי ועם שאול כמובן.

 

 

היות והיייתה זו שעת בוקר מוקדמת, ושנינו לא טעמנו דבר מאז הערב, עצרנו אצל  אבו חסן למנה הקבועה. עם בטן מלאה – ההרגשה הרבה יותר טובה, ועם השלמת התענוג, המשכנו אל תוך הרחוב המשתפץ המוביל אל הנמל המשתפץ… אבל זה לא מה שאני מבקש להתמקד בו כאן. גם לא בשוק הפשפשים ובתערוכה של אמניות ישראליות המוצגת במבנה שתכנן יוסף טישלר עבור זליג רבינוביץ' (שזה סיפור אחר הראוי לרשימה נפרדת), המטרה כאן זה פארק מדרון יפו.

על עג'מי כבר כתבתי רשימה: החללית הקרויה "מרכז פרס לשלום" נחתה בשכונה, ועם שאול ביקרתי באתר הבנייה הבלתי נגמרת שם. מה שכן נגמר שם זה הכסף. 

פרויקט מדרון יפו שתוכנן על ידי צמד אדריכליות הנוף עליזה ברוידא ורות מעוז. השתיים הן אדריכליות נוף ותיקות, שברזומה המרשים שלהן מצויים קטעים נכבדים מהטיילת החדשה שלאורך חופי תל אביב. בין הקטעים שתכננו ניתן למנות את רצועת חוף תל-ברוך, שפך הירקון וטיילת רדינג המסקרנת שטרם נפתחה לקהל.

קטע הטיילת בו כבר ביקרתי והתרשמתי מיכולות התכנון שלהן, הוא קטע הפארק על שמו של צ'רלי קלור שנפתח ממש לאחרונה ומחבר את הטיילת של תל אביב עם זו של יפו. הגעתי לשם עם עמית אחרי הביקור בתחנת הרכבת העות'מאנית שאכלסה באותו סופ"ש פסטיבל אמנות, וניסינו שנינו להבין מה השתנה בפארק הזה, כי במבט ראשון – הכל נשאר אותו הדבר. אבל, אחרי שתי דקות עלינו על מה שהתרחש פה: מפרצי הישיבה שהיו במעין חצי גורן והורכבו מאבני כורכר בהן שולבה צמחיה מקומית – נמחקו והושטחו והצטרפו לחלק רציף של המדשאות. סוללת הספסלים החדשה שהוצבה בפארק – מפנה את גבה אל הים ופונה אל החניון והכביש הסואן, הריהוט רחוב החדש בעל המראה ההיי-טקי כבש את המקום וכו וכו'.

טלי חתוקה בשני מאמריה על המקום, כבר ציינה את העובדה שהעירייה לא רוחשת חיבה יתירה לאורחי הפארק הקבועים. את הפארק הזה היושב בחיבור שבין תל אביב ליפו, מאכלסת בעיקרה אוכלוסיה הדחויה על הממסד: ערבים הבאים מיפו וערים שכנות ועובדים זרים. כך למשל, העירייה הייתה מפעילה את הממטרות הרבות הפזורות בפארק, בדיוק בשעות בהן אוכלס המקום על ידי אותם מבקרים…

כנראה שזה לא עבד והם לא ברחו, אז העירייה החליטה למחוק כל זכר למרחב השהייה שהיה במקום, וליצור מרחב של מעבר. בחולדאי ניתקלתי לא פעם צועד להנאתו כולו מחוייך עם איזה חבר לאורך הטיילת, צועד – אך לא יושב, לא שוהה, לא פוצח בשיחה עם תושב אלמוני, אלא תמיד בתנועה – הולך וחוזר.

היות ואני עוסק כיום בין השאר בפארקים, אז שמעתי ביקורות רבות על המשכה של אותה טיילת שתוכננה ממש על ידי אותן אדריכליות, במורדות יפו. צור שיזף, שחוץ מזה שהוא מטייל הרבה בעולם הוא גם פעיל חברתי ביפו שנאבק להקמת אותו הפארק, התלונן על המדשאות והעצים כבר לפני שנתיים, ולאחרונה שמעתי את אותה ביקורת מעוד כמה אנשים. גם ברשימות של יודן רופא, הוענקה במה לאדריכלית הפרויקט להגן על תכנונה, דבר שהגביר את ההד לנושא.

בקיצור, הגעתי עם שאול כשאנו באים לראות מי העז לשתול דשא ליד הים, והופתענו ממציאות אחרת.

הביקורות על הדשא והעצים לעניות דעתי אינן במקומן. המראה המרהיב הזה של המפגש בין הים הכחול לדשא הירוק יצרו תחושה של רוגע שלווה ונעימות. ייתכן שהעלות הכספית לאחזקת מדשאות שכאלה ליד הים היא גבוהה באופן מוגזם, אבל בביקור שלי זה עבד וזה נראה מאד מוצלח. גם מתוך השיחות שערכנו על הדרך עם תושבים מקומיים שביקרו בפארק, עלתה תחושה של שביעות רצון וציפייה לקראת השלמת הפארק. אולי זו חרושת התרבות או שסתם אני חובב מרחבים מטמטמים – באותו רגע זה מצא חן בעיני מאד.

לכן – אני דוחה את הביקורת. אך יחד עם זאת כאן נגמר הצד החיובי בסיפור הזה, כי מה שברוידא עשתה בגן צ'רלי קלור – היא עשתה גם כאן! זהו מרחב חסר תוכן, ומתוך כך הוא מרחב של מעבר, ובשום פנים ואופן לא מרחב של שהייה: הקמת אמפיתיאטרון שלא משרת איש ובטח לא כאשר האקוסטיקה והרוחות דופקים הכל – זהו לא מקום לשהייה. בכלל איפה השירותים במקום – הפיתרון היה על גזע של עץ צעיר וצמא, אבל מה יעשו נשים, נכים וסתם צנועים? גם לא משולשי ההצללה שלא ברור על מה הם מצלילים (ראו תמונה בהמשך) נראים מזמינים לשהייה במקום, ואני מאד מקווה שלא מתוכננים לקום שם ספספלים כי איש לא ישב כך עם הגב לים וכו' וכו'. אולי עם השלמת הפארק – אגלה כי חששותי הינן לשווא, ואני מאד מקווה שכך.

ָָָָָ

להרוס הישראלים יודעים מצוין. בדרך חזרה באוטו הרגשתי את החומוס יורד.

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
-8

סיבוב בפורדיס ובטכניון

פתגם ארמני אומר "מדוד שבע פעמים, אך גזור פעם אחת" – באופן הזה אני בוחר את ההרצאות אליהן אני הולך, וכדי לא ליפול בפח אני בוחן כמה פרמטרים לפני שאני אכן מחליט ללכת ולשמוע את ההרצאה. את הכנס בטכניון על תובנות מפרויקטים של התחדשות עירונית בארה"ב בשנות ה-80, ממש לא התכוונתי ללכת לשמוע, היות ומספר הפרמטרים החיוביים היה נמוך במיוחד.

בכל מקרה היות שטלי הכריחה אותי לנסוע לצפון, ומאחר והיה זה צו לו לא ניתן לסרב, נאלצתי לקיים.

מה שלא מצא חן בעיני בפאנל הדוברים שהופיע בהזמנה, היה ממוצע הגילאים שעבר את העשור הששי. בעקבות זאת, חשדתי שאני הולך לשמוע שיעור בהיסטוריה אמריקאית, היות והדוברים כלם באו ממדינתו של המלך אובמה. במטרה להמנע מנפילה, לקחתי איתי את רוני ועשינו בדרך גם סיבוב בפורדיס.

 

 

 

היות והיינו שנינו מאד רעבים, פתחנו את הביקור במקום בחומוס של אבו עלי. ערבי טוב זה ערבי שיודע להכין חומוס טוב – זו אימרה נושנה שכרגע המצאתי, אבל היא עובדת וטרם התאכזבתי ממנה, למרות שייתכן שיקום איזה מתנחל שיחלוק עלי.

ביום ששי בבקר (26.6), אעביר סיור חד פעמי בשכונות נווה שאנן (בה ערכתי לפני שנה סקר מבנים לשימור) ושכונת שפירא. במקור הסיור מיועד לחבר'ה מויקיפדיה כחלק ממיזם "אלף מילים", וזאת במטרה להעשיר את הערכים והתמונות על האזור המדובר. 

הסיור יתחיל בשעה 09:30 בגן שמאחורי מה שנותר מבית ספר ביאליק, בין שד' הר ציון, לוינסקי והגדוד העברי. היות והסיור מתוכנן לקבוצה קטנה מאד עם מספר מוגבל של משתתפים, אז אם אכן אתם מעוניינים – אנא עדכנו אותי במייל (למעלה מימין "כתבו אלי").

החומוס הוא מצוין. אכלתי כאן בפעם הראשונה לפני שלוש שנים עם הילה, וגם אז הייתי מאד מרוצה – מה שאומר שכאן שומרים על הרמה.

כמוני, גם רוני היא אדריכלית. תמיד הייתי בטוח שהיא מבשלת גרוע, כי לא יתכן שהיא גם חכמה, גם יפה וגם יודעת לבשל. מבחינתי מודל "האשה המושלמת" לא קיים, אבל מתברר שרוני אופה חבל"ז. האם זה בגלל שהיא אדריכלית? האם זה בגלל שהיא תל אביבית? ואולי זה אני שפשוט סתום?

בכל מקרה, לא רק בשביל החומוס הגענו, אלא בעקבות מאמר שכתבה איריס לוין, ונכלל בספר המצוין שערכו טלי (זו מלמעלה) ורחל קלוש "תרבות אדריכלית". במאמרה "פרדיס, על דרך המקום", עסקה גברת לוין בשכונת "בנה ביתך" שבאותה העת עמדה לקום בפסגת הכפר.

כללי המשחק שנקבעו על ידי ההגמוניה הישראלית, היו פחות או יותר זהים לכללים הנהוגים במרחב הישראלי, רק שכאן מבנה המשפחה של החאמולה, עיצב מחדש את אותו מרחב, ונתן לו פרשנות מקומית ייחודית ומרהיבה, אותה לא ניתן למצוא באף אחת משכונות בנה ביתך המוכרות.

קיים הבדל אדיר בין סמטאות הכפר הצרות והמתפתלות העטופות בבניית טלאים-טלאים למגורים ומסחר ובקו אפס, וזאת לעומת הבינוי החדש המתאפיין בדרכים רחבות עם מעגלי תנועה, מפרצי חניה, בניה למגורים בלבד המדגישה אינדיבידואליות בנסיגה מקו הרחוב ומשאר גבולות המגרש. רוני התלהבה פחות ממני מכל הטירות המצועצעות, שהתאימו מצוין לדיסנילנד.

אחרי פורדיס המשכנו ישר לטכניון, הפסל הקינטי של קלטראווה, – מתברר שלא כל כך קינטי או שהוא סתם מקולקל/חופשת לידה/אחר, בכל מקרה, הזין הזה בולט לעין כל. רוני העלתה את ההשערה שזה 'המגדל' של הטכניון, בדיוק כמו שמגדל אשכול עולה מאוניברסיטת חיפה, מגדל המים באוניברסיטה העברית ובכלל כל מגדלי המים בארצינו היפה מזכירים לכלם – מי כאן שולט!!!1. על השלט הסמוך מצוין כי קלטראווה הוא "המהנדס והפסל הנודע".

לי זו הפעם הראשונה בטכניון בכלל ובמחלקה לארכיקטורה בפרט: סביבת הלימודים המושקעת והמסודרת מרשימה ביותר. מזל שלא ראיתי את זה לפני שהלכתי ללמוד בבצלאל, אחרת הייתי נשאר כאן. …והספריה הענקית היא בהחלט גן העדן האמיתי בו הייתי שמח לחיות.

הכנס היה מחורבן, והייתי ממש מעוצבן שבמקום לעשות משהו מועיל אולצתי להגיע לצד השני של המדינה ולשבת מול "אחוזת ראשונים". בשש וחצי אמרתי לרוני שהגיע הזמן ללכת, וכדי להתחמק מעיניה של טלי, יצאנו מדלת צדדית ונאלצנו לטפס אל הכניסה דרך ערימה של שיחים עבותים. בסוף הדרך חיכתה לנו טלי, ששמה לב להתחמקות.

טלי טענה שאנחנו עדיין גלמים, ויבוא היום ונדע להעריך את ששמענו היום. אותי התירוץ הזה לא שיכנע, והעדפתי להשאיר את רוני וטלי לבד, והלכתי לצפות בחבורת הבנות ששיחקה כדורגל בצד השני על הדשא.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

סיבוב במה שנותר מהמרכז האזרחי של קרית גת אחרי שהצבא הרס הכל

יש לכם דז'ה וו? זו לא בעיה לראות במרחב שלנו הריסות, ולא משנה מאיזה צד. הם תמיד שם. רוצים לדעת עוד על האנשים העומדים מאחורי זה: ראו את רשימתו האחרונה של יאיר דקל.  וגם: איך הצבא מכניס מכונות מלחמה לבאר שבע.

כמו עוד ישראלים רבים, גם אני חש רחמים כלפי אנשים החיים במדינות בהן שולט הצבא. על פי רב שייכות אותן מדינות לעולם השלישי, אך משום מה קיימת בחברה הישראלית התחושה שאצלנו זה לא קורה.

אמנם, בליבה של תל אביב מזדקרים להם מספר מגדלים המאויישים על ידי הצבא, אבל בכל זאת עדיין "אצלנו זה לא כמו שם"… למרות זאת, לפני שלוש שנים, כשהצבא חדר ליישובים ישראלים, פינה אותם מיושביהם באלימות ובכח והחריב אותם עד היסוד, נדמה היה שהצעד הזה שהופנה כלפי החברה הישראלית, הזכיר לנו את העובדה שהצבא כבר עשה זאת בחצי האי סיני לפני כמעט שלושה עשורים. למעשה, הצבא כבר רכש את ניסיונו בתחום ובאופן רחב היקף בהרבה, מפעולותיו כלפי החברה הערבית בשני העשורים הראשונים להקמת המדינה (בשונה מהיום, מדובר היה אז במאות יישובים).

וכעת: המרכז האזרחי של קרית גת.

ישנם מרכיבים במרחב המהווים עוגנים, שבחלקם הינם עוגנים תפקודיים וחלקם עוגנים תודעתיים. ייתכן ומבנה בית הקולנוע לא יכול היה לשמש עוד בייעודו המקורי, אך מיקומו התודעתי בקרב התושבים המקומיים המשיך להוות מרכיב בו לא חל כל שינוי.

הפיתרון הפחות יצירתי והאנטי-תרבותי היה למחוק עד היסוד את האתר ולהקים במקומו מבנים חדישים אשר יתאימו לייעוד מבוקש. פיתרון זה, נתמך על פי רב על ידי אדריכלים מודרניסטים חסרי כל מידת ביקורת של המרחב, כדוגמת אלו הזוכים בפרסי ישראל ומצויים כיום בשלבים מתקדמים של הזדקנות וריקבון. 

את אותם עוגנים, שהיו בעלי זהות מקומית וייחודית למקום, תופסים מבנים שהם לא פחות "מפאר האדריכלות הישראלית" שמתאפיינים בחזות שאינה מתייחסת למרחב הסובב, או לא מבקשת ליצור לוקאליות.

כשנועם דביר המוכשר כתב בעיתון הארץ, על הריסת המבנים במרכז האזרחי של קרית גת, ובכלל זה בניין העירייה ובית הקולנוע, החלטתי שאני חייב לראות את המקום לפני שייהרס.

באיחור גדול, גיליתי את קיומו של הארגון הישראלי לשימור נכסי תרבות, שבאתר האינרטנט שלו פורסמה בדקה ה-99 זעקה להצלת "היכל העשור", אך כמובן שהדבר לא עצר את ההרס.

אין חדש תחת השמש: על פי ויקיפדיה קרית גת שוכנת על שטחים שהיו שייכים עד לשנת 1948 לשני כפרים: פלוג'ה (על פי וואליד חלילי – דבר לא שרד מהכפר למעט מעט צמחיה) ועיראק אל-מנשיה (פירוט יותר רציני על הכפר מצוי כאן). אז כאמור, המרחב הזה ידע בניה והחרבה לאורך ההיסטוריה, כשבמאה ה-20 היה גוף אחד שאחראי היה להחרבה.

את המתחם כולו חוקר כיום בחור בשם רותם – קולנוען ויוצר רב תחומי, שהוא גם זה שפירסם את הטקסט בנושא באתר האגודה לשימור נכסי תרבות. על פי מידע ראשוני שהוא אסף, בניין בית הקולנוע נקרא היה "היכל העשור", הודות לעובדה כי הוא נחנך בשנת 1965 – היא שנת העשור לקרית גת. מי תכנן, מה וכמה – המידע הזה טרם אותר.

בקרית גת יש עוד מה לראות: שיכוני יסקי, ההולכים ומתפרקים – אך הפעם ללא עזרת הצבא, פשוט שילוב של אדריכל וביצוע רע. על כך בהזדמנות אחרת.

באחד הבלוגים של The Marker Cafe, פירסם שרון רז תצלומים של בית הקולנוע הנטוש, והאמת שפורסם לא מעט בנושא של הריסת המבנה. ביום רביעי בלילה, במקרה ניתקלתי בתכנית התרבות בערוץ 1 "זמן אויר", שם דווח כי ההריסה תתבצע בימים הקרובים, אז כבר למחרת הייתי על הכביש לכיוון דרום, לראות את המבנים רגע לפני הריסתם.

איחרתי. הכל היה כבר הרוס.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שימו לב לדימיון לדפוס הריצוף כאן לזה שבכיכר מלכי ישראל
 
 
 
 
 
 
 

סיבוב בפסטיבל "בתים מבפנים" בתל אביב (99 תמונות)

הרשימה הזו הייתה מוכנה הרבה זמן וחיכתה על המדף, כמו עוד כמה רשימות שככל הנראה בסוף לא יעלו בגלל חוק ההתיישנות. בכל מקרה, אני מקפיד על העלאת שתי רשימות בשבוע ומתאפק בקושי שלא להגביר את התדירות, אך היות ואני מרגיש מחוייב להציג כאן משהו בנושא, אז לא ארחיב במילים, ואתן לתמונות לדבר בעד עצמן. את מה שיש לי לומר, אקצר למספר משפטים:

פריוקט "בתים מבפנים" פועל מזה שלוש שנים בתל אביב-יפו ושנתיים בירושלים, ואולי אף יגיע בקרוב לחיפה. מדובר בפרויקט המשמעותי ביותר שנעשה בתחום פיתוח השיח על האדריכלות בעשורים האחרונים, ומכאן חשיבותו וייחודו.

עשרות אלפי תושבים השתתפו באירועים השונים (על פי האתר הרשמי השתתפו כ-100,000 תושבים באירוע האחרון). עשרות אלפים אנשים שהמודעות לאדריכלות נרכשה לא מעט הודות לאותו אירוע – ומכאן חשיבותו: מפגש בלתי אמצעי עם מתכננים, עם מבנים נשכחים, עם חללים סמויים מהעין ועם התפתחויות במרחב הכל כך מוכר מצד אחד אך מצד שני נסתר לעיני המתבונן הטיפוסי – והאירוע בחינם, וכל האזרחים באים ומבקרים…

 

 

אני לא מכיר את האמרגנים של "בתים מבפנים" אדר' אלון בן-נון ואביבה לוינסון, אבל לפי דעתי אם יש מישהו שראוי לפרס זה השניים האלה, ובטח לא איזה שמוק או בבון שזוכים באופן עקבי בשניים וחצי הפרסים המוענקים לאנשים בתחום.

דווקא השניים האלה ראויים לפרס, לתמיכה ועכשיו – כי הם אלו שבאמת הצליחו לקדם ולקרב את המודעות לאדריכלות ולמרחב בו אנו חיים – למעגלי קהל רחבים ביותר. כל זאת, מתוך יוזמה אישית ופרטית, שהפכה לאטרקציה המושכת אליה מבקרים מכל קצות הארץ.

אני יודע שנהוג לתת כאן פרסים לכאלה שכבר שמים לפני השינה את השיניים שלהם בכוס ליד המיטה, ומפליצים באמצע דיון מחוסר שליטה בשרירים, אבל יש צורך ומהר בשינוי. כי מי שזקוק באמת לתמיכה ולסיוע זה אלה שמקדמים משהו, ובטח לא אלה שמרקיבים באיזו אחוזה של קהילה מגודרת בהרצליה פיתוח.

אני פונה לכל השופטים באשר הם: גם לי היה סבא בבית אבות ונתתי לו המון כבוד עד יומו האחרון, אבל אלה שבאמת צריכים את התמיכה לצורך מימוש והרחבת רעיונותיהם – נמצאים בשטח. אמנם רוב הסיכויים שגם אתם כבר לא הכי מתפקדים במיטה, אבל זה לא אומר שצריך לדפוק את אלה שעדיין דופקים כמו שעון.

ועכשיו בנוגע לסיבוב שלי בבתים מבפנים: לא כל מה שרציתי לראות באמת בסוף ראיתי, אבל היה אחלה ועל כך אני חייב להגיד תודה גם לאדריכל טל שהסתובב איתי, ושיהנה בטיול הגדול בדרום אמריקה.

 

 
 
 
 
 
 
 
אדריכל המבנה מרדכי בן חורין משוחח עם מעריצה – ויש כאלה המון ואני בתוכם. הנה קישור לרשימה חדשה העוסקת בתולדות משפחתו של בן חורין ובמשרדו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אחת מהחנויות האהובות עלי בעיר מצויה ברחוב טשרניחובסקי
 
 
 
 
 
כיכר העירייה הישנה בעיצוב חדש
בסוף השנה ייפתח בבניין העירייה "בית העיר" שלא נראה לי שיש למשהו מושג אם הוא יהיה מוזיאון ממש או מרכז מידע או בית זונות אבל מה שבטוח זה שחלק ממה שכתבתי על מבנים בעיר ייכלל בתצוגת הקבע הממוחשבת
 
 
 
 
 
 
בכיכר ביקרנו בזוג מקומות
הראשון היה הדירה האקולוגית
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
המבנה השני בו ביקרנו בכיכר היה תצוגה של ריהוט שיצא מהבאוהאוס או ממוריו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

מכאן המשכנו לרחוב אלנבי

 
על הגרפיטי הזה כבר כתבתי כאן רשימה
 
 
 
 
 
 
 
 
וזו מכללת תל אביב ביפו שתכננו קולקר, קולקר, אפשטיין
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

סיבוב בשרידי בריכת השחיה בחומש שבצפון השומרון

אחת מהרשימות הראשונות שהעליתי לכאן, עסקה בביקור הראשון שערכתי בשרידי היישוב חומש. אבל משהו באותו ביקור היה חסר, והדבר הציק לי מאד, כך שבהזדמנות הראשונה שהייתה לי, הגעתי חזרה למקום, וביקרתי במוקדים אותם פיספסתי בזמנו. אחד מהם היה שרידי מתחם הספורט שכלל בריכת שחייה ומגרש כדורסל – המופיעים ברשימה זו. עכשיו אני יכול לעשות V.

קיימים מספר מרכיבים בנוף הישראלי שתמיד מושכים את ליבי, אחד מהם הוא בריכות השחיה: בקיבוצים, במושבים ובהתנחלויות.

מופע הסטרפטיז הזה שהוקם אל מול עיניה של האוכלוסיה הערבית, מבטא לפי דעתי את המפגש הכל כך טעון שבין הישראלי לערבי.

ערביי ישראל חסרים את האמצעים להקמתה של בריכה המיועדת לשחיה, וכן מתייחסים לכל טיפת מים ביראת קודש. אמנם בשנים האחרונות, גם שכנינו החלו להקים בריכות שחיה, אחרי שכמובן למדו מאיתנו, כך שאולי ניתן לומר שהפערים הולכים וקטנים, אך עדיין הפער עצום.

מנחם בגין הדמגוג כבר פתח את הפה בתחילת שנות ה-80 על בריכות השחיה של הקיבוצניקים, ולמרות שאני לא סובל ליכודניקים, יש צדק בדברים; זו עובדה שכל החבר'ה האלה עם הבריכות נפלו, נופלים או בדרך ליפול.

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בהילטון תל אביב בצהרי יום שלישי

בשבילי זה משהו שמעבר לבית המלון הממוקם על חוף ימה של תל אביב.

הילטון

הילטון זה הצריף בקצה משטח הטיפולים בשבטה, אותו היינו צריכים להקיף תוך 90 שניות עם פק"לים וציודים. הילטון זה המעונות המחודשים, בהם לא היו סדקים ורטיבויות. הילטון זו גבעת הקצב המשקיפה על הים הכי יפה במזרח התיכון. הילטון זה גם המקום האהוב על שולי, באחת משעות הצהרים של אמצע השבוע. בחירת היום תלויה בי.

 

"סיינטיפיק אמריקן" פירסם לאחרונה את רשימת 10 המבנים הידידותיים ביותר לאדם והסביבה, שגובשה על ידי American Institute of Architects. מיותר לציין שישראל לא מופיעה ברשימה (כאן עסוקים בגדרות וכבישים), אבל דווקא שכנתינו היקרה לבנון מיוצגת על ידי מעונות סטודנטים באוניברסיטה האמריקאית בביירות. הבניין תוכנן על ידי משרד האדריכלים ממינאפוליס VJJA שכדאי לבקר באתר שלו וללמוד איך מעצבים את הגלובליזציה.אבל בכל מקרה, כנראה שקשה להתחמק מאיתנו – וברשימה מופיע בית כנסת שתוכנן על ידי משרד האדריכלים רוס בארני.

 

נדמה שהמיתון לא הגיע להילטון, המלון בתפוסה מלאה (ולא רק בגלל איזה זמר מפורסם שתפס כאן חצי קומה עם הפמליה שלו). כמו התחנה המרכזית בצד השני של העיר, הילטון זה מדינה אחרת.

אבל בשבילי הילטון, זה קודם כל אחת מיצירות האמנות הטובות ביותר שנעשו כאן, על ידי האדריכל יעקב רכטר. (אגב, בויקיפדיה העברית בערך של יעקב רכטר, כל התמונות חוץ מאחת צולמו על ידי – האם אני היחיד שאוהב את רכטר ומעלה תמונות שלו לרשת? אולי גם אתם תועילו להמשיך ולהעלות לשם תמונות?).

רכטר הוא אותו אדריכל שתכנן בתל אביב, בין השאר, גם את את בית משפט השלום (רח' ויצמן פינת שאול המלך), כיכר אתרים המטורפת, מלון שרתון (שניהם בשיתוף ויטקובר) – כלם מבנים שהם יותר אסתטיקה מארכיטקטורה, ולמעשה הם כישלון ארכיטקטוני, ומעל לכל כישלון אורבני צורב.

אבל זה בסדר, העיר צריכה גם את הפילים האלה. הילטון היה בניין שביטא היטב את רוח התקופה: החוץ שיקף את עיצוב הפנים שתכננה דורה גד. המעצבת שזכתה לימים בפרס ישראל על עיצוב מוזיאון ישראל (עם אל מנספלד), שילבה ברחבי המלון יצירות אמנות של טובי האמנים הצעירים של אותה התקופה, לצד בדים וחומרים מקומיים שהלכו כלם ישר לפח עם השיפוץ האלים, המודרני והלא יצירתי שבוצע בראשית העשור על ידי בנו ושותפו של רכטר. אין פלא שיעקב רכטר נדד בין כמה משרדים, בכוונה למכור את משרדו אך לא היה אף אחד שקפץ על המציאה…

ערב תחילת עבודות השיפוץ, הזמינה הנהלת המלון את כל המי ומי (אך לא אותי) לארוחת ערב מפוארת ב"קינג סלומון גריל רום". בסיום הארוחה, תוכנן להגיש לכל אחד מהאורחים פטיש 5 קילו, ובהינתן האות יוכל כל אחד לפוצץ את השולחן, הכסא, התקרה הקירות, הפסנתר כנף ואולי גם את המלצרים. אבל משום מה התכנית בוטלה ברגע האחרון, ועיצובה של דורה גד חוסל בשיטות אחרות ומסורתיות יותר.

ועכשיו קצת היסטוריה:

מלון הילטון שוכן על חלקת קרקע בת 17 דונמים שהיו יכולים להיות פארק, בית קפה או כל מתקן ציבורי אחר ורק לא בית מלון פרטי – שטח שהופקע על ידי ממשלת ישראל מגן העמצאות של עם ישראל.

את הקמתו של המלון מימנה "החברה הממשלתית לתיירות", ולאחר תקופה מסויימת שהביאה עימה בעיקר הפסדים, נמכר הנכס במחיר הפסד לשלושה יהודים פולנים שגרו בגרמניה, וצוחקים עד היום כל הדרך אל הבנק על המתנה שקיבלו ממדינת ישראל.

ב-13 בספטמבר 1965 נחנך בית המלון, בנוכחות ראש ממשלת ישראל לוי אשכול, נשיא רשת מלונות הילטון העולמית קונרד הילטון ושר התיירות עקיבא גוברין. 17 קומות, 6 מסעדות, בריכת שחיה, מגרשי טניס (שבנתיים חוסלו לטובת הרחבת אולם האירועים) ועוד כל מיני ייעודים הפכו יחדיו את המקום לבית המלון המפואר והטוב ביותר הפועל עד היום בישראל.

היא אמנם לא אדריכלית, אבל יש לה את המבט הנשי האהוב עלי, היא בהחלט הצלמת המועדפת עלי.את שני הקליפים שתמר קרוון, ביימה לנינט ולאפרת גוש אני אוהב במיוחד. ובהפוך על הפוך היא גם עושה את זה לעברי לידר.

בשנותיו הראשונות של המלון, הקפידה ההנהלה על לבוש אורחיו. במסגרת זו, נאסרה כניסה ללובי ולמסעדות המלון ללא עניבה. אך היות וכאן מדובר בישראל, תוך זמן קצר לימד הקהל הישראלי את רשת מלונות הילטון שהצבר הישראלי לא יתן שיעשו ממנו צחוק ויקשרו לו חבל מסביב לצוואר, וההקפדה אוסרה. היום ניתן למצוא את גואטה ופישלוביץ מסתובבים עם החמולה שלהם, בלבוש מינימאלי בכל אחד מאזורי המלון השונים.

אולי בגלל השיפוץ המנוכר וחסר הזהות, המרכיב האהוב עלי במלון הילטון זה דווקא הנוף הנשקף בכל אחד מחדרי המלון: זהו הנוף השווה ביותר, שהופקד בידי התיירים ובעלי המלון. אבל בעבור כ-400$ גם את או אתה תוכלו להנות למשך יממה אחת מהנוף האורבני המרשים של תל אביב: פשוט, צנוע ומתחיל להתפרק ולהדרס מתחת למגדלי זכוכית שחורה שמאחוריהם מסתודדים כמה אלפי יהודונים חמדנים.

האם מלון הילטון היא החצר האחורית של תל אביב? אני מאמין שעל פי הפירוש המקובל אז בהחלט המקום לא עונה על ההגדרה. אבל במחשבה שניה, המקום הזה שרק יודע לקחת ולא לתת – לא לעיר המתנהלת ממזרחו, לא לגן מצפונו ומדרומו ולא לחוף הפרוס למרגלותיו – אז בשורה האחרונה הילטון תל אביב הוא חצר אחורית עבור תושביה של תל אביב.

זו הזכות לעיר להשיב את הרצף של הגן, את הדרכים שנקטעו, את הכורכר שנחצב ונעלם. למה שבריכת השחיה הפרטית של המלון תעלה לתושב בעיר ביקור חד-פעמי בסכום של  285 ש"ח (התעדכנתי בקבלה)??? האם היוקרה שהמלון מביא עמו לתל אביב, מצדיקה את הערכים אותם הוא מבטל וגוזל מהעיר??? איפה כאן "עיר לכלנו"???

עד שאקבל תשובות ברורות ונחרצות לשאלות שהועלו כאן, ארד לנשנש משהו בלובי ואחר כך אקפוץ לבריכה, בשבילי היום זה כלול במחיר החדר.

* * *

אסיים כאן בהמנון פיקוד העורף (יש גם קליפ):

מן הלילה החשוך מן הבקר הרטוב / שתרעד הארץ עליך

בזמנים של שקט קל ובזמני מכאוב / הרם ראשך אנחנו כאן לפניך!

עם ארגוני החירום נצעד יד ביד / חדורים כל משימה לבצע

יחד נחבור לגוף אחד / לאזרחי המדינה נסייע!

פיקוד העורף הפיקוד של המדינה / החזית שמאחור, החוד שבחנית

פיקוד העורף הלפיד במחנה / האש תמיד תדלק

אם לא שמעתם אז נצעק: פיקוד העורף!!!

ועכשיו לתמונות:

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

סיבוב באום-חאלד בנתניה, ומילה על חוק הנכבה

אחת מהמגרעות שלי זה שאני מנותק: לא מקשיב לרדיו, לא רואה טלויזיה, לא קורא עיתון (חוץ מגלריה של הארץ) ולא מתעניין כל כך בפוליטיקה ולכן גם לא מעודכן.

רק בזכות זה שהמייל שלי הוא בוואלה, אז הכותרות קופצות לי מידי פעם. כך ארע שבוע שעבר שאחת מהכותרות תפסה את עיניי: "חוק הנכבה". בראשית העשור עם הופעתה של עמותת 'זוכרות', עלה קול חדש במרחב הישראלי. זוכרות שמה לה למטרה להביא בפני הציבור הישראלי את האסון של החברה האזרחית שהתקיימה במרחב הזה במקביל ל"מלחמת העצמאות", וככל הנראה מאמציה נשאו פרי ובעקבות זאת הועלה החוק על שולחנה של הממשלה.

התמזל מזלי וכסטודנט לאדריכלות שהמרחב הזה מעסיק אותו, שמתי את ליבי לאותה רוח חדשה שעלתה בראשית העשור. השאלה שניקרה במוחי, כבר באותם רגעים ראשונים הייתה, תוך כמה זמן דעה רדיקאלית זו, תיהפך לנחלת הכלל. וכבר בשנת 2006 חשתי שהנושא כבר אינו כה רדיקאלי, וכתבות רבות והתייחסות לנושא מופיעים על כל במה הסוקרת את ההיסטוריה של המרחב הישראלי, ולא עוד מסירים את ראשו של מי שמעז להעלות את הנושא לסדר היום. יחד עם זאת, נדמה כי השבוע היה התאריך האמיתי והברור ביותר לכך שמטרתה של 'זוכרות' הושגה. על פי מקורות יודעי דבר רמת ההתעניינות וההשתתפות בפעילותה של העמותה זינקה לשמיים, כך שלמעשה אותה החלטה שעלתה על שולחנה של הממשלה, חיזקה באופן משמעותי את זוכרות.

.

                                 בית ערבי משרידי הכפר אום חאלד, נתניה השבוע

אין לי מושג מי העלה את החוק, אבל שמעתי כמה קולות של פרלמנטרים מקומיים שאם אינני טועה הם פליטים מרוסיה ומרוקו, כך שהם מכירים היטב, יותר ממני, את חווית הפליטות. כעת הם מבקשים לקבור אותה מתחת לשיחי הצבר ובתי האבן – שבין השאר על שרידיהם הוקם בשנות ה-60 משכן הקבע של הכנסת, הכפר שיח' באדר.

בשונה מאותו ציבור סתום שרואה בהכרה זו (שלמעשה מציאות שלא ניתן לחלוק עליה) איום אמיתי על החברה הישראלית ועל הקשר שלה לארץ, אני רואה בהכרה זו – רובד המעשיר את החיים בפיסת ארץ זו. בימים אלו ממש אני חוקר כחלק מלימודי האקדמיים את המניעים לפעילות בארגונים כדוגמת זוכרות. אם כי הנושא אינו קשור באופן ישיר לגיאוגרפיה עירונית (אותה אני לומד בתואר שני באוניברסיטת תל אביב) – הרי שהאנשים והמניעים העומדים כאן מעצבים בסופו של הדבר את הנוף, ולכן גם במניעים אני מצוא קשר הדוק לעיצוב המרחב.

ההתייחסות למה שהתרחש כאן בין השנים 1950-1947 ולמעשה ממשיך עד היום, זהו נושא שעלינו להתמודד עמו בדרכים שונות. לכן, מדובר באחד מהאתגרים הגדולים העומדים בפנינו בשנים הקרובות.

האם זוכרות סיימה את תפקידה? סביר להניח שלא, אך בדומה לאגודת ההומואים והלסביות שהביאה את הבשורה המגדרית בשנות ה-90 וממשיכה לפעול עד היום, ותנועת גוש אמונים שהביאה את בשורת התחדשות מפעל ההתיישבות בארץ-ישראל בסוף שנות ה-70 וממשיכה לפעול עד היום (אם כי תחת שמות אחרים) – הרי שהאנרכיסטיות שלה הינה נחלת העבר וכיום כולם פועלים כגופים המקובלים על מרבית העם היושב בציון.

ספרו של דיק הבידג' שתורגם לאחרונה על ידי הוצאת רסלינג, חקר והביא דרך הפאנקיסטים את דרכן של אותן קבוצות תת-תרבות, שמחר הן המיינסטרים.

אז מי היא אותה קבוצת שוליים שכעת היא רדיקאלית וחלוצית ומחר תחולל את המיינסטרים? מדובר (כמו תמיד) בחבר'ה נפלאים  שלא בטוח שהם עדיין מבינים את חשיבותם ההיסטורית (ומזל שיש להם אותי…).

עד שהחוק יעבור ויאושר על ידי ממשלת ישראל,

באותו עניין ממש: ממש אתמול בשעה שדודו טופז ניסה לשים קץ לחייו בתא המעצר, יצא לאור ספרה החדש של חוקרת התרבות (שככל הנראה החשובה ביותר הפועלת כאן היום) אריאלה אזולאי "אלימות מכוננת 1950-1947, גנאלוגיה חזותית של משטר והפיכת האסון ל'אסון מנקדות מבטם'" בהוצאת רסלינג (254 עמ'). הספר מורכב בעיקרו מתצלומים אותם אספה ובחרה אזולאי, ולהם מתלווה ניתוח קצרצר.

העיצוב הגרפי המעולה הוא של מיכאל גורדון – שרק בשבילו זה תירוץ כבר להחזיק בספר.

הסתובבתי לפני שבוע בשרידי הכפר אום חאלד המסתתר ממש בכניסה לליבה של העיר נתניה. לאום חאלד יש ערך בויקיפדיה העברית, אך נדמה כי הערך בגרסה האנגלית עדיף. הכפר שוכן על אחד משלושת רכסי הכורכר המלווים את חופה של הארץ, ונשקפים ממנו המרחבים שבעבר התפרסו בהם מטעי תפוזים וחקלאות מקומית הביאה כבוד ליושבי המקום.

על פי האמור באתרים השונים הסוקרים את אום חאלד, נראה כי הכפר התפוגג מהזיכרון של נתניה ללא כל מאורע מיוחד, כך שבתמימותי חשבתי שאנשי נתניה פשוט רכשו בכסף מלא את אדמות הכפר ובתיו מתושביו, ובלעו אותו לעירם שהחלה לצמוח בקצב מואץ בשנות ה-30 וה-40. אך כמובן שלא כך הדבר, ולצורך קבלת התמונה המושלמת – יש לחצות את הקווים לאתר המביא את פרטי הכפר באופן יותר אמין ושם יש גם תאריך מדויק ליום בו טוהר הכפר מתושביו: 20 למרץ 1948.

יחד עם זאת, מצוין שאכן 882 דונם מאדמות הכפר אכן נרכשו על ידי תושבי נתניה, שאר האדמות: 1,923 דונם היו בבעלות ערבית ועוד 89 דונם בבעלות ציבורית (סך הכל 2,894 דונם). הכפר הורכב מ-131 מבנים, ובכללם בית ספר לבנים ומסגד. מבנה המסגד שרד, ומשמש היום כמשרדי תלמוד תורה. המבנה נבלע באוסף של תוספות בנייה ומוקף גדר, כמו שכל מוסדות הציבור מוקפים כאן, כך שהגישה נמנעה. התלמידים של הת"ת שהתלהבו מעצם הסתקרנותי וראו בי תייר לבן, ביקשו שאצלם אותם ללא הפסק. אז צילמתי.

הבתים שנותרו מפוזרים בשטח, מתחבאים מאחורי גדרות וצמחיה עבותה, אך עדיין מצויים כאן – רק צריך לפקוח את העיניים ולראות אותם. הם כאן!

.

Copy of umcaled

מפה בריטית מ-1941 שמצאתי בספריית המפות בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב (תודה לגיל גרטי). משמאל נתניה ליד הים ומימין אום חאלד.

.

 .
 .
 .
 .
 .
 .
 .
 .
 .

סיבוב באתרי מורשת שונים במושבי השרון (תל מונד, משמרת, חרות וכפר הס)

כשקבלתי את ההזמנה לחתונה של גלעד ונועה, וגיליתי שהתענוג יעלה לי בנסיעה לקצה העולם החווירו פני.

אמנם משפחה זה לפני הכל, ויש אורחים אחרים שהגיעו מיבשות אחרות, אבל בשבילי צומת רעננה זה גבול מנטאלי אותו אני משתדל למעט לחצות.

אמנם לפני כחודש הסתובבתי עם שאול בשרון, אך לא דמיינתי אז שעוד אשוב לאותו הנוף וכה מהר. אז כך יצא, שבשעה שדודו הובל למעצר באבו-כביר, דהרתי אני על כביש 4 לצפון.

 

                                              -בית העם במושב חרות-

הודות לעובדה שהחתונה התקיימה בגן אירועים בשולי כפר הס, יכלתי אני להשלים את שלושת המושבים שלא הספקתי לבקר בזמנו בסיבוב המוצלח עם שאול.

המרכיב הבולט והמרשים ביותר בשרון – הם השדות והמטעים הכמעט בלתי ניגמרים, בהם צפון עושר רב: בארות מים, בתי אריזה, מגדלי מים, מבני ביטחון, שרידי הכפרים הערבים שטוהרו מיושביהם, שרידי מצודות קדומות – והחקלאות עצמה שהיא הכוכב הגדול של "הישרדות השרון".

הדרך הצרה והמתפתלת הממוספרת ככביש 5531 והיוצאת מכביש 553 היוצא מצומת דרור, מורידה את המהירות של הרכב, ומאפשרת למבט לשוטט ביתר חופשיות במרחב המרהיב.

שלט קטן בצד הכביש מציין את העובדה כי לכביש יש גם שם: "כביש ההדר", ועדיין המקום מצדיק את השם.

מגדלי המים נותרו המרכיב הבולט בנוף, מאז ראשית ימיה של ההתיישבות הישראלית במקום בשנות ה-30 של המאה שעברה. איכות השימוש בבטון, בשילוב הפרשנות הצורנית שהוענקה לכל אחד ממגדלי המים – הפכו כל אחד מהם ליצירה ייחודית בנוף. עמדיתם האיתנה של מגדלי המים בשרון, כמרכיב יחידאי השובר את קו הנוף האופקי, מאפשר את הפיכת המקום לגלריה פתוחה של ארכיטקטורה בבטון של שנות ה-30.

המגדל הראשון בו ניתקלתי לצד הדרך, היה זה של תל מונד. לבד מצורתו המרשימה, מתייחד המגדל במבנה הביטחון ההיסטורי והנטוש השוכן בצמידות אליו. המבנה שהוקם ככל הנראה בשנות ה-30, מתאפיין בסגנון הבין-לאומי ובמקור טוייח בצבע לבן – ממש כמו בעיר הלבנה.

באותו עיניין אני מעוניין להגיב כאן לרשימה של שרון רז על האיצטדיון הישן בפתח תקוה.

נטישת האיצטדיונים את מרכזי הערים לטובת השוליים, מחזקת בהם את הדו-ממדיות הייעודית, והופכת אותם למגרשי כדורגל בלבד שפועלים שעות ספורות בלבד.

דווקא היום כשאדריכלים צעירים ובראשם אסף לרמן – משיבים את המרכיב הזה חזרה כחלק אינטגראלי מהחיים בעיר, כדאי לבחון את הישארותם בערים, תוך הענקת פרשנות חדשה לייעודם.

אין צורך להרוס ולבנות במקומם כמה מגדלים (כמו שעשו ביהוד), אלא ניתן למנף את המרכז האזרחי הזה לטובת הציבור ולא לאבד אותו לטובת מרחב חד-גוני.

קודם נתחיל בקופסה בנתניה (עוד לא מאוחר) ואחר כך נמשיך לכל הארץ. יאללה לעבודה…

על גבעה זו שכנה בעבר שכונת פועלים, שהורכבה מצריפי עץ שהובאו משבדיה, ולמעט תמונות היסטוריות לא נותר מהן כל זכר באתר.

אתר האינטרנט של מרכז תיעוד תל מונד, כולל אמנם מידע בסיסי רב ומגוון, אך לוקה בחסר באופן משמעותי: חוץ מהעובדה שלא מצויים בו אתרים בולטים בנוף כדוגמת מגדלי המים, לא מצויינים שמות האדריכלים ושנות ההקמה, וזאת בכדי להרחיב את הפרספקטיבה והרקע התרבותי לתקופת הקמתם. אני משער, שמספיק מורה אחת שתיקח את הנושא לידיים, והעסק יושלם.

מושב משמרת שהוקם בשנת 1948 במיקומו הנוכחי, הפך כמו שאר המושבים באזור מיישובים חקלאיים עם בתי סוכנות פשוטים, למקום משכנן של וילות אקלקטיות שצמחו יחד עם גדרות המבדילות את המרחב הציבורי מהמרחב הפרטי באופן ברור, חד ומוחלט. הלאה השיתופיות, הלאה הסולידריות, מעתה ואילך הם כאן ואתם שם, מכונית גדולה גולשת לחניון המסוגר – והופ, בעל הבית משתרע על הספה הגדולה מול ערוץ 2, אחרי שחימם את הכסא בקונברס או נס ואחר כך את מושב המכונית כשעמד בפקקים עם שאר רעיו.

במשמרת חוץ מוילות סתמיות, ואיתור מבנה מגורים של הסוכנות (כמעט יחיד ששרד את הגל הצעיר ששטף את המושב, ולמעשה החייה את המקום) לא מצאתי משהו משמעותי. הרבה תאילנדים על אופניים, יושבים לצד הכביש, בחצר של בית עלוב, בספסל ליד המכולת, בכל מקום.

צמוד למשמרת מצוי המושב חרות – בו דווקא מצויים מבנים  מרשימים, ובכללם בית העם הניצב נטוש ועליו שלט "מבנה מסוכן", ומבני קירור המשמשים היום לייעוד אחר.

לצד מגדלי המים, בולט בנוף מושבי השרון אלמנט פאלי נוסף וזה הממגורה. בדומה למגדל המים, בנויה אף הממגורה מבטון חשוף. ניתן לומר, שמגדל המים הוא המרכיב הנשי בנוף (מיכל מים, רחם) והממגורה הוא המרכיב הגברי בנוף (מיכל זרעים, זין).

סרטון קצר המיכל תמונות היסטוריות של מושב משמרת

את העיסוק בשני המרכיבים האלה, בהקשר המדובר כבר חידשה בתחום הפלסטי דרורה דומיני, שפסל פאלי שלה שהוצב בסמוך לחוף הים צילמתי לפני חודשיים.

השמש שקעה, ונותרה לי חתונה בלו"ז.

גן האירועים ממוקם בקצה הדרום-מזרחי של כפר הס, לא יותר מ-100 מטרים מהוילות של היישוב הסמוך טירה. בכלל ניתן לראות כי כיום קיים כמעט רצף אורבני בין מושבי השרון שהוזכרו כאן, כולל נגיעה בטירה.

אחרי שהחתן המאושר שבר את הכוס, שלמה ארצי צרח "את ואני", וחלונות הבתים בטירה הסמוכה לבטח רעדו. אל דאגה, ב-4 לפנות בוקר המואזין מרעיד את כפר הס.

 

                                                        תל מונד

                                                       משמרת

 

 

חרות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 
 
 
 
 
 

כפר הס

 
 
 
 
%d בלוגרים אהבו את זה: