Monthly Archives: ספטמבר 2009

סיבוב בקרית גת / פה ושם בין השיכונים [1]

…אחרי שעצרתי באוסף השרידים בלב היישוב עשרת, המשכתי לקרית גת. התכנית הייתה לבקר את שמוליק – חבר טוב איתו לא התראיתי שנים ושגר היום בעיר, ובאותה הזדמנות להסתובב ולהכיר קצת את העיר של נינט. שמוליק הוא אחד מהאנשים המרתקים ביותר שניתקלתי בהם בימי חיי, ולעניות דעתי ומבלי להגזים התרבות הישראלית פיספסה אותו ואת תרומתו. במקום לעמוד במרכז העשייה והיצירה, שמוליק בחר באידיאל של ההוראה ומשמש כיום כמורה מן המניין בכמה ממוסדות החינוך בקרית גת.

לקרית גת יש המנון מאת יורם טהרלב ללחן של ג'קי אלקיים (שהלחין גם את המנון מכבי תל אביב המפורסם), נראה לי מתאים כאן להביא את מה שחלמו וחשבו אז:

לך קרית גת באנו אל לכיש השוממה / אל ערבות הרוח החמה פנה בנינו לנו בית וגינה בעיר שבה דוד חנה / בין הצברים והטרשים אהלים צמחו פה וכבישים ובלילות החורף בצריפי הפח זימרנו את הזמר לך / לך קרית גת העיר אשר צמחה בערבה, לך קרית גת נשירה שיר שמחה ואהבה / התגשם חלום הראשונים עיר יפה חרושת וגנים אבל הרוח עוד נושבת בלבבות ושרה לך – כל הכבוד. 

בכל מקרה, הסיבוב בקרית גת הציג עיר חיה ובועטת במובן החיובי של המילה, אך מהבחינה הפיסית נראה שפישלו כאן כבר עם הקמתה.

בראש צוות התכנון של קרית גת עמד האדריכל שמעון מרגולין שאת הסקיצות האורבניות הנקיות והפשוטות שלו ליישוב החדש, קשה לי להאמין שישנו אורבניסט ישראלי שאינו מכיר. הכל היה צריך לעבוד, אך במקום זה ממש שום דבר  לא עבד, וקרית גת נראית היום כאילו היא מתפוררת כבר חמישים שנה.

'מה ששנוא עליך על תעשה לחבריך', אבל כנראה שהאמירה הזו לא פעלה על "הפרויקט הישראלי" ובהזדמנות שהם מחקו את המרחב הערבי שפעל במקום, היום מוחקים הצאצאים אט אט את היצירות הציוניות של ראשית ימי המדינה (או יש כאלה שיגידו שזה נעשה דווקא במהירות יעילה).

את הביקור בקרית גת, בשל חשיבות הפרויקטים – אחלק לשלושה חלקים, כשזה שלפניכם הוא הראשון (אם לא מחשיבים את הרשימה על עשרת). הרשימה השניה תעסוק ב"אוניות" – כפי שמכונים שיכוני יסקי הנטושים שייהרסו מייד אחרי החגים, והרשימה השלישית תעסוק במפעל "בגיר" הנטוש. 

קרית גת ממש לא נטושה, ההיפך הוא הגמור, כך שגם מה שנראה במבט ראושן נטוש – יש לו חיים משלו. הבעיה המרכזית של קרית גת בשונה למשל מיוקנעם – זה שהיא התפרסה על שטח גדול מידי ובצפיפות מאד נמוכה – דבר שלא סייע לה רבות ומביא היום את הרשות המקומית לבחינה מחודשת למערך האורבני של העיר, מרכיב איתו מאד קשה להתמודד ועוד יותר קשה לתקן. יריית הפתיחה המשמעותית לפרויקט התחדשות העיר, ביצעה העירייה לפני חודשים ספורים, עם הריסת המרכז האזרחי של היישוב לטובת תכנונו מחדש.

קודם לביקור בקרית גת, אני חושב שכדאי להקדיש כמה דקות לערך על העיר בויקיפדיה. בערך הזה, ישנם קישורים לערכים נוספים שבאמצעותם ניתן ללמוד על שורשיה של העיר.

ההטרוגניות הרחבה המאכלסת את היישוב רק מוסיפה רובד חיובי לחיים העירוניים. לא רבים יראו בעין יפה את העובדה כי רבים מבני הקהילה האתיופית לא הצליחו להשתלב בשוק העבודה, ונאלצים בעקבות זאת להתבטל בשיחת רעים ברחובה של עיר. אך אני במהלך ביקורי מצאתי באותם אנשים – את אלה שמחיים ושומרים על המרחב הציבורי. ניתן למצוא אותם מתקהלים מידי כמה רחובות – משוחחים על ענייני דיומא, קוראים עיתון, מאזינים לרדיו או משחקים יחד – חיים חברתיים עשירים העולים עשרות מונים על החיים החברתיים המלאכותיים בראשון לציון או מודיעין.

הערך החברתי בקרית גת מרשים ביותר, ולא משנה באיזו שעה תבקר בעיר – החיים במרחב הציבורי קיימים, וכמה שזה יישמע אבסורד, נדמה כי החיים האורבנים מהם ג'יין ג'יקובס כל כך התלהבה מתקיימים בקרית גת. אך זה לא בא הודות לאדריכלים ומתכנני הערים שיצקו כאן את המרחב הפיסי, אלא  למרות התערבותם. כל זה בא הודות לחברה המצויה בקרית גת, וכעת עם התחדשותה של העיר, נקווה שאותה אוכלוסיה לא תדרס ותודר מהמרחב הציבורי אותו היא מחייה ועליו היא שומרת ומאבטחת.

בקיצור הרשימה הזו מביאה מבט כללי על העיר (בלי כאמור מפעל בגיר ושיכוני יסקי – להן יוקדשו רשימות נפרדות). פתחתי את הביקור על כוס עראק אצל שמוליק בקומה השלישית בדירת השיכון, ומשם המשכנו לרחובות העיר. רשימה קודמת על ההרס במרכז האזרחי של קרית גת, תמצאו כאן.

אבל רגע לפני שאני ניגש לרשימה עם התמונות שאני צילמתי, אני מעוניין להציג כאן כמה תצלומים שצולמו במרכז האזרחי של קרית גת, שנהרס בנתיים על ידי צה"ל כחלק מאימון הריסה בשטח בנוי כדי להתאמן ככל הנראה על ההתנחלויות…. את התצלומים לקח האדריכל מתן פורן לפני שנה במהלך לימודיו בטכניון, שם הועבר סטודיו בהנחית האדריכלית אלס ורבקל שפתחה לאחרונה משרד מבטיח ומסקרן במרכז תל אביב. הסטודיו שנעשה בשיתוף פעולה עם עיריית קרית גת, הותיר אחריו אתר בו ניתן לבקר ולהתרשם מתוצרי העבודות של הסטודנטים. התמונות מציגות אם כן, את המרכז האזרחי לפני הריסתו וגם את התכניות המקוריות לאתר של האדריכל מיכאל קון (שהשפיע רבות על היישובים בכל חלקי ישראל במיוחד בשנות ה-50 וה-60 וטרם נחקר פועלו). בהזדמנות זו, אני מודה למתן על התמונות, וממליץ לבקר בתיק העבודות שלו.

להגדלה לחץ כאן
 
להגדלה לחץ כאן
 
 
 
 
וכעת לתמונות שצילמתי:
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

מסתבר שפינוי-בינוי זה לא עסק זר לקרית גת, ועל פי טענותיו של שמוליק, כבר בשנות ה-70 נמחק "שיכון הרכבות" (כך הוא היה מכונה בפי התושבים המקומיים) שבשדה שאיכלס אותו ביקרנו.

מהשכונה נותרו רק המדרגות, שבילי האספלט ועמדות פחי האשפה. בכל מקרה, זה רק פרויקט פינוי – כי בינוי לא התבצע כאן והמקום נותר שטח ריק בלב העיר, שלא מוסיף לרצף העירוני. נראה מה יקרה כשיפנו את שיכוני יסקי – האם יותירו פצע אורבני נוסף שכזה.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

טיפוסי שיכון "השטיח" בקרית גת מצויים פה ושם, והנה אחד מהם כאן למעלה לדוגמא. מצד שני, כל שני רחובות ניצב שלט המכריז על הקמתה של טיילת, כמו זו שכאן למטה. אלו כנראה שרידים מתקופת טרום-בחירות, כי בשטח לא נראה שמישהו מזיז משהו. השאלה היא בכלל האם פיתוח טיילות זה הפיתרון לקרית גת…

 

שמוליק רצה להראות לי מצבה גדולה של קבר אחים שנחפר על ידי הצבא המצרי באחד מקרבות מלחמת העצמאות, בו נפלו לידיהם כמה עשרות חיילי צה"ל. אך מסתבר שבשנות ה-90 הועברה המצבה לכניסה הצפונית לעיר ולכן לא מצאנו אותה. מה שכן מצאנו זה את המעבר החוצה את מסילת הרכבת ואת מתקן השאיבה של מקורות שבטח היה בעבר יצירה ברוטליסטית נאה שנצבעה במהלך השנים בצבע לבן.

 
 
 
 
 
לרשימה בה הצגתי את מרכז קרית גת רגע אחרי ההריסה – לחץ כאן
ולסיום: אם אתם רוצים לראות סרטון קצר שצילמתי ביום ששי האחרון בשרידי כפר ערבי ליד היישוב צור נתן אז לחצו כאן

סיבוב חוזר בבית העם ברשפון / סיפורם של המתכננים והמבנה / שיר לאהובה רחוקה

בעקבות הביקור הראשון שלי בבית העם הנטוש של המושב רשפון, התברר שכבר לאחר כמה ימים החלו בשיפוץ המקום והשבתו לפעילות. סיקרן אותי מאד לראות את המבנה בעת התהליך, אז חזרתי לשם. במקביל, יצרו עימי קשר ליאור בן משה החוקר בימים אלה את תולדות הבניין וערכיו וכן האדריכלית עמנואלה גת, שתכננה את המבנה באמצע שנות ה-60 בשיתוף בעלה וכך חשפו לפני את סיפור תכנונו הייחודי של הבניין, המובא להלן. 

תכנון בית העם של המושב רשפון, הופקד בידיה של בת המושב – האדר' עמנואלה גת ובעלה באותה העת אדר' דניאל גת (שמפעיל כיום בלוג מעודכן ומומלץ בנושאי תכנון אורבני). עמנואלה סיימה את לימודי האדריכלות בטכניון בשנת 1963, שהיה המחזור הראשון שנדרש ל-5 שנות לימוד, בשונה ממה שהיה נהוג עד אותה העת (4 שנים בלבד. אגב, במחזור של גת למד גם האדר' סלו הרשמן שמשלים בימים אלה ממש את התוספת לבניין ישן שתכנן – סינמטק תל אביב).

שני המורים אשר השפיעו עליה ביותר מבין סגל ההוראה היו האדריכלים אל מנספלד (שתכנן בין השאר את מוזיאון ישראל – עליו זכה בפרס ישראל) ודניאל חבקין. עם סיום לימודיה פנתה גת לעבוד במשרד כרמי בתל אביב, ובמהלך עבודתה שם, קיבלה כבת המושב את פניית מזכירות המושב לתכנן את בניין בית העם. את עבודה זו, קיבלה גת באופן פרטי יחד עם בעלה אותו הכירה בטכניון, שם למד שנה אחת מעליה, וכן כשעבדו השניים יחד בעת לימודיהם במשרדו של מנספלד בחיפה.

לצד תכנון בית העם, קיבלו בני הזוג גת גם את תכנונם של מבני מגורים לעולים חדשים מיוגוסלביה, שנקלטו באותה העת לרשפון, כחלק ממאמץ הקליטה הלאומי, בו נטל המושב חלק. כיום לא נותר שריד מאותם מבנים בהם נעשה שימוש באסבסט וששכנו לצד מסילת הרכבת.

גת שהייתה הדמות הדומיננטית בתכנון המבנה, עמלה על התכניות בתום יום העבודה בשעות הערב. בתקופה זו, הושפע התכנון כמקובל מיצירותיהם של פרנק לויד רייט, לה קורבוזיה וכן באופן משמעותי מהיכל פינלנדיה (מרכז כנסים בהלסינקי) בתכנונו של אלבר אלטו שהתפרסם ממש באותה התקופה (באתר היכל פינלנדיה ישנו קישור מימין לצפיה בסרט קצר משנת 1972, על הארכיטקטורה של המבנה עם הסברים מאלפים בפינית).

לאחר ההגשה של התכניות לרשויות וקבלת ההיתר לבניה, החליטו הזוג לעבור לארה"ב בעקבות החלטתו של דני גת להמשיך לתואר שני בתכנון ערים באוניברסיטת ייל. הודות לכך, מסרו השניים את המשך העבודה על בית העם לשניים מחבריהם לספסל הלימודים בטכניון – עזרא שרון ומיכאל שטרן. השניים האחרונים, השלימו את מלאכת התכנון וליוו את הבניין לידי גמר. על פי עדותה של עמנואלה גת, בעת ביקור בארץ בשנת 1968 לאחר שהושלם הבניין, הם מצאו כי שרון ושטרן שמרו על התכנית המקורית של הבניין, ורק הוסיפו מיני פרטים וכן את "המשפך" בכניסה הראשית למבנה בהשראת עבודותיו המאוחרות של לה קורבוזיה. על אף שעמנואלה מצאה את התוספת הזו מעט "כבדה" ביחס לגושים המייצגים את החללים פונקציונאלים של הבניין, היו הזוג מרוצים מהעבודה.

בהמשך עם שובם ארצה של בני הזוג גת בשנת 1971, הפכו לאנשי הוראה בטכניון לצד תעסוקה בפרקטיקה: דני עבד אצל מנספלד ועמנואלה פנתה לתכנון בתים פרטיים בכל רחבי הארץ. אחריתם של הזוג השני של בית העם הייתה בכי רע: מיכאל שטרן נהרג במהלך מלחמת ששת הימים, זמן קצר לפני חנוכת הבניין, ובכך הותיר אחריו אלמנה ניצולת שואה עם שני ילדים. עזרא שרון ניפטר מהתקף לב זמן קצר לאחר מכן, כשטרם מלאו לו 50 שנות חיים.

בנוסף לפרויקט זה, תכננו השניים פרויקט נוסף. בשנת 1962 זכו בתחרות לתכנון מרכז אזרחי ומסחרי בנהריה, שאמור היה לחבר את חלקה המזרחי לחלקה המערבי של העיר. הפרויקט מעולם לא בוצע ולמעשה עד היום נהריה מחולקת על ידי כביש החוף לשני חלקים.

בית העם של המושב רשפון תוכנן כמקום להתכנסותם של תושבי רשפון, ובהתאם לכך לא נחסכו כל אמצעים ובמסגרת זו תוכנן אולם היכול להכיל את כל בני המושב – 500 אישמבנה אשר בכל קנה מידה גדול בהרבה על מידותיו של המושב הקטן.

על פי מאמרו של ולדימיר קראוס שפורסם בשנת 1986 בחוברת שהופקה לציון יובל שנים לרשפון, נחשף סיפורו של הבניין: רשפון הוקמה בשנת 1936 ולאחר קום המדינה גדל מספר תושביה באופן משמעותי ובית העם שנקרא היה "בית גופרמן" צר היה מלהכיל את כל בני המושב.

בשנת 1962 הוחל בקידום רעיון להקמתו של בית עם גדול ומרכזי למושב, רעיון לו קמו מתנגדים רבים בשל הגודל הענק שהוצע על ידי מובילי הנושא. לבסוף, כשהגיע נושא מימוש הקמתו של בית עם חדש להצבעת חברי המושב, מבין 200 בעלי זכות ההצבעה ניגשו להצביע בעניין 37 חברים וברוב דחוק של קול בודד הוחלט על הקמתו של בית העם. החלטה זו, גררה אחריה מסכת של דיונים פנימיים שנמשכו על פני שלוש שנים תמימות שבסופם הוחלט על הקווים המנחים לתכנון. רק בשנת 1967 הושלמה מלאכת הבניה לאחר השגת המשאבים הכספיים להקמתו של הבניין (כ-400,000 לירות).

במרץ 1967 נחנך בית העם, ותכנית תרבותית נערכה בו באופן מוסדר וקבוע; במקום נערכו לבד מקונצרטים, הקרנת סרטים, הצגות והרצאות, גם דיונים, שמחות חגים ושמחות משפחתיות. בין השאר, נערכו במקום טקס ומסיבת נישואיהם של אחיה של עמנואלה גת עם בחירת ליבו.

שנות ה-70 היו ימי הזוהר של בית העם במושב רשפון, שהפך לזירת התרבות המרכזית באיזור כולו. בראשית שנות ה-80 עם חדירתה של הטלויזיה לכל בית בישראל, פחת השימוש בבניין, עד שפסק כליל. במאמרו, קראוס מאשים את הארגון הלקוי של אירועי התרבות בבניין ולא את כורח המציאות, אך לעניות דעתי הוא טועה והמבנה אכן לא מתאים היה יותר לייעודו ונדרש תכנון מחודש – דבר המבוצע בימינו אלה (ולגביו אין לי כל מידע).

את מאמרו מסיים קראוס בפסקה פסימית, איתה גם אני אסיים רשימה זו, היות ונראה כי עתיד חדש ואחר מצפה לבניין: "אגב, הרעיון המקורי של היוזמים להקמת בית העם היה לבנות מצודת תרבות – פשוטו כמשמעו! חבל מאוד שהוא לא התגשם כמצופה, וכתוצאה מהעדר תכנון בשנים האחרונות, פרט לאירועים בודדים, הבית עומד שומם".

 

 
לחץ כאן להגדלת תמונת המאמר.
 
בהזמדנות זו, ברצוני להודות לליאור בן משה – סטודנט לארכיטקטורה באוניברסיטת תל אביב, שערך בחודשים האחרונים מחקר על בניין בית העם, והיה זה הוא שהפנה אותי למאמרו של ולדימיר קראוס. ליאור ערך את המחקר במסגרת מחקר מקיף על בתי העם במרחב הישראלי הנערך בימים אלה באוניברסיטת תל אביב, ובו שותפים כמה עשרות של חוקרים צעירים. אמנם, מדובר באוניברסיטת תל אביב שכולה רעש וצילצולים, אך כולי תקוה שמחקר חשוב זה יצא ביום מן הימים אל האור ולא ישאר נעול במרתפו של חוקר מקשיש. חשיפת סיפורם של בתי העם והגברת המודעות לחשיבותם הארכיטקטונית והתרבותית, יעודדו את פיתוחם והפסקת הזנחתם ממנה הם סובלים מרביתם באופן מואץ בשנים האחרונות עם התגברות הרצון "לממש" את ערך הקרקע עליה הם שוכנים.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

וכעת, לשיר אהבה נוסף:

שיר לאהובה רחוקה

כשאני כאן לבד ונעשה כבר מאוחר

אני מרגיש שהלילה לי הוא מנוכר

מתוקה, את יודעת שאני רק שלך

וכל מה שאבקש זה להיות רק איתך.

כשאת מסתובבת לך ברחבי העולם

ואני כאן תקוע בישראל לא כמו כולם

זה עושה לי מוזר

הגורל אלי הוא אכזר.

את עדיין רחוקה והיממות חולפות

אך עדיין לא למדתי מכל הטעויות

איך זה שנתתי לך ללכת מכאן

ולחיות לך עם גבר זר.

הולך לי לבדי ברחוב הקר

ובפנים עמוק הלב נשבר

איתך להתמזג רוצה הלב

איתך להתחמם ואליך להתקרב.

את לא יודעת מהי אצלי אהבה

רגע לפני שבחלון האור כבה

אבל למרות שאת רחוקה אהבתי נמשכת

ואני לא אפסיק אליך ללכת.

סיבוב בביתן הגרמני בברצלונה של לודוויג מיס ון דר רוהה

שנת 1929 היא ככל הנראה השנה החשובה ביותר לארכיטקטורה בעת החדשה. לא בגלל שבאותה השנה הוקמה נתניה, התקיים טקס האוסקר הראשון או בגלל שנולד פרנק גרי. שנת 1929 חשובה הודות חנוכתן של שתי היצירות המשפיעות ביותר על האדריכלות מאז ועד היום: הראשונה וילה סבואה בשולי פריס שתוכננה על ידי האדריכל לה קורבוזיה (Le Corbusier) כבית נופש לסופי שבוע מחוץ לעיר הסואנת. היצירה השניה שבה אתמקד הפעם היא הביתן הגרמני בתערוכה העולמית שהתקיימה באותה השנה בברצלונה, ותכונן על ידי מי שמונה שנה לאחר מכן למנהל הבאוהאוס לודוויג מיס ואן דר רוה (Ludwig Mies van der Rohe).

.

.

לכבוד התערוכה העולמית שהתקיימה בשנת 1929 בברצלונה מונה האדריכל לודוויג מיס ואן דר רוה כאחראי על תכנון וליווי הנציגות של גרמניה שכונתה באותה  העת רפובליקת ויימאר. בתום התערוכה פורק המבנה וחלקיו נשלחו חזרה לגרמניה ועם השנים נעלמו. בשנות ה-80 הוחלט לשוב ולהקים את הביתן בשל חשיבותו ההיסטורית במיקומו המקורי בברצלונה. לצורך כך נאספו ונותחו מאות תצלומים של המבנה, וכך נערך תהליך שיחזור מדויק וקפדני שבסופו הוקם הביתן. למעט העמודים הקלאסיים שניצבו בחזיתו – שוחזר הביתן באופן מדויק.

אני חושב שמאד קשה לתאר את הביקור בביתן הזה בברצלונה. מדובר במבנה מופשט שכל מטרתו היא להרשים וכלן למעט מספר כיסאות ופסל דמות אשה שנועד להשלים את מרכיב התנועה ביחסי המסה והחלל של המבנה – אין בו כל ריהוט. הבניין הוא יצירת האמנות וככזה הוא מייצר חוויה שנדיר מאד לחוות אותה בלי מיני אפקטים של גודל וצבע. לכן, אני בוחר למעט בתיאור חשיבותו של המבנה ובכלל תיאור הביקור בו. מה שכן ניתן לסכם ולומר זה, שרק בשביל ביקור בביתן ברצלונה שווה להגיע לעיר.

ג'וספ קווטגלאס הוציא בשנת 2001 את הספר Fear of Glass שנראה לי מסכם ומנתח באופן הטוב ביותר את היצירה הזו, ואת זה הוא עושה בליווי של תצלומים היסטוריים לצד שרטוטים עכשוויים של המבנה. למרכיב הזה ישנה חשיבות, כי רק כך ניתן להבין את תהליך שיחזור המבנה שפורק במקור בתום התערוכה ועם התגברות הקולות לשחזר את המבנה בשנות ה-80, בוצע הפרויקט על סמך התצלומים הרבים שתיעדו את המבנה המקורי. אני חושב שבערך של הביתן בויקיפדיה האנגלית יש מספיק מידע היסטורי על המבנה, כך שאין צורך להאריך בנושא. כמו כן, יש פירוט על הפסל של גיאורג קולבה.

.

ביתן ברצלונה היה אחד מהמבנים המשפיעים ביותר על הארכיטקטורה, ואני לא יודע אם מה זה אומר בדיוק אבל עד היום ישנם סטודנטים שמתכננים פרויקטים בהשראתו. כך למשל, בסטודיו של שנה ג' שהתקיים למעלה מ-70 שנה לאחר שתכניות הביתן נהגו, תכנן שאול בלב תל אביב על חניון "דן" ברחוב ארלוזורוב שכונת מגורים שלימה בהשראת תכנית הביתן. יחידות המגורים התאפיינו בחלל זורם ומשוחרר, שנפתח אל החוץ באופן שאיפשר חדירה הדדית של המרחב הציבורי והמרחב הפרטי, בדיוק כמו שגל אוחובסקי אוהב.

אך המבנה הישראלי בו נראה שהייתה ההשפעה הבולטת ביותר של הביתן על המבנה, זהו 'בית יד לבנים' (בתמונה משמאל, מאוסף משפחת לוטן) השוכן בלב גן מרתק לא פחות מהבניין ברחוב פינקס בתל אביב. 'בית יד לבנים' תוכנן בשנת 1960 על ידי האדריכל ישראל לוטן (לו כתבתי ערך ראשוני בויקיפדיה). אגב, גם המבנה שתכנן בנוה זוהר האדר' שמואל מסטצ'קין (בוגר הבאוהאוס) שואב מהרוח המנשבת בביתן ברצלונה, והיום יותר מתמיד כשהמבנה ניצב ריק בלב המדבר – הנופח המופשט של המבנה מתעצם (ועל כך ניתן לקרוא ברשימה ניפרדת).

לצורך הבהרת חלק מהפרטים, בחרתי להציג כמה מהתצלומים ההיסטורים לצד אחת מהתכניות המשוחזרות שמציג הספר, בכדי שתוכלו להשוות בין העבר להווה. אגב, אפילו את העיניים בלוחות השיש הענקיים – שיחזרו באמצעות איתור עיניים דומות במחצבת השיש המקורית ממנה נחצבו הלוחות המקוריים.

.

כריכת הספר
מיס ניצב בחליפה בעת הקמת הביתן במרכז אתר הבניה
שיחזור תכנית על של הביתן הגרמני
הביתן במבט מהאוויר
העמודים כבר ניצבים בעוד שהביתן טרם הושלם. בעת שיחזור האתר בשנות ה-80 לא שוחזרו העמודים הקלאסיים
הריסת העמודים בשנת 1929
מיס ואן דר רוה משוחח באירוע הפתיחה של הביתן עם אלפונזו בורבון
פסלו של גיאורג קולבה "זריחה" מוצג בתערוכה בקלן בשנת 1925, בשנת 1929 השאיל מיס את הפסל לביתן
ביתן התעשיות הגרמניות שתכנן מיס לתערוכה העולמית ב-1929 בברצלונה, בנוסף לביתן המדובר

.

כבר ממרומי הר היהודים שאול לא הפסיק לבקש שאצלם אותו ליד כל פיסת נוף ודוכן נקניקיות ובאמת ברצלונה כמו לויקי כרסטינה היא מקום צבעוני, מרגש, רגוע ונעים. אף אחת לא הזמינה אותנו לטוס לצד השני של ספרד אבל ברצלונה היא אחלה מקום לכל גיל, כך שהביקור הוכתר בהצלחה. אפשר לכתוב מגילות שלימות על כל מקום ואתר בעיר, אבל אותי מה שעניין זה הביתן של מיס, והיות והוא מעל למה שמילים יכולות לתאר, אשאיר את המקום לתמונות לדבר במקום.

.

אם נחזור רגע לבניין יד לבנים ברחוב פנקס בתל אביב, שתוכנן על ידי ישראל לוטן בשנת 1962, ושהושפע מעיצובו של ביתן ברצלונה, ניתן לראות בתמונה כאן מעל שצולמה ה- 23.09.09 ומציגה את עמודי הפלדה החשופים בחזית המערבית של המבנה ברחוב פינקס – שהינם העתק כמעט מדויק לעמודי הצלב שתכנן מיס (רק שעכשיו הם "מעט" חלודים)
.

רק כדי לזרוק פירורים משאר המסלול, אז הנה עוד כמה תמונות מהעיר:

>  >  >

הרשימה מורכבת משילוב של תמונות שצילם שאול וצילמתי אני.

>  >  >

מבנה חשוב נוסף אך קצת נשכח ושלא בצדק, הוקם אף הוא בשנת 1929 וזהו בית לובל על חוף הים בלוס אנג'לס בתכנונו של ריצ'רד נטורה. בית לובל ניצב היום נטוש ופרוץ, ועל אף העובדה שניכנס כבר מזמן לרשימת השימור העירונית – המבנה מתפורר וללא כל השגחה. כל אחד והצרות שלו.

> > >

ולסיום: אנה בול!

סיבוב בעשרת / מכירת חיסול של הנכבה והציונות

אתמול התקשר אלי שמוליק, מייד אחרי שנזכר בי, אחרי שהוא גיגל את שמו באינטרנט ונפל על אחת מהרשימות שכתבתי ובה הוא מוזכר (סיבוב בבית לחם). היות ואת ימי שלישי אני מקדיש לאקדמיה – מקום שגורם לי לאחרונה סלידה לא מבוטלת, בחרתי להתחפף מהעיר ולהדרים אל עירו של שמוליק לביקור נימוסין קצר. את מה שראיתי וחוויתי בקרית גת אציג בסדרת רשימות נפרדת, ועד אז אתעכב על עצירה קצרה אך חשובה שביצעתי בדרך.

היות ונמצא כי ישנה ברשותי שעה שלימה קודם למועד פגישתנו, החלטתי להכנס ליישוב עשרת ולראות מה נותר מההיסטוריה שהמקום הזה מקפל בתוכו. האמת, שציפיתי לראות שריד אחרון מהכפר הפלסטיני בשית שעל חורבותיו הוקם היישוב הישראלי, אך להפתעתי המרובה לצד החורבה הפלסטינית שכנה לה החורבה הציונית.

 

 

 

גם הפעם צולם סרטון קצרצר בן 2 דקות שהעליתי ל-YouTube, במטרה להבין איפה כל הדברים עומדים וגם כדי לשמוע את צרחות העטלפים.

מתכנני הישוב עשרת, משום מה בחרו להקים את היישוב הישראלי מסביב לשטח הכפר הערבי – שבתיו נסרקו במסרקות של ברזל, למעט מבנה הקבר והצמחיה, ולהותיר חלל מוזר בלב היישוב. וכך, נותר לו במרכז היישוב עשרת מעין טבע עירוני פראי העומד בניגוד גמור ליישוב המסודר והמאורגן המקיף אותו. תל חרב המהווה פצע חי ומדמם בלב יישוב שחי לו את חייו בשלווה עם חלב במקרר, דשא מוריק בגינה הפרטית והמגודרת ובריכת שחיה עם מגרש כדורסל ליד. אבל כמובן שאין זה מקרה יחידאי לעשרת, כי אם מציאות ישראלית בה כולנו חיים.

האם לתושבי עשרת לא מציקה השאלה לאן נעלמה כל האוכלוסיה האזרחית שחיה ופעלה כאן במשך מאות של שנים? איפה הם ישנים? מה הם מדברים? האם הם זוכרים את בתיהם? האם הם רוצים לחזור? לבקר? לגור? לעבד את אדמתם?

על פי עדותו של תושב המקום, אין בעשרת ילד שאינו מכיר את ההיסטוריה של המקום. אך על פי רוב אלו הן שאלות שאינן מציקות לתושבי ישראל, כי אחרי שעשינו את זה ליושבי הארץ ולשכנינו, באנו ועשינו את זה גם לבני עמינו – תחילה בחצי האי סיני ואחר כך גם בגוש קטיף ובצפון השומרון. ניתן לדחות את הטענה, בכך שהמתנחלים הם משיגי גבול, אך עצם האלימות שבגירוש אוכלוסיה אזרחית על ידי ארגון צבאי היא פעולה המנוגדת לכל תפיסה אנושית הגיונית. מבחינתי, הכתבה השבת על ההקדמה של ס' יזהר ל"חירבת חיזעה", פורסמה בדיוק בזמן.

החברה הישראלית מעדיפה לטאטא את הזבל אל מתחת לשטיח ולהעביר דף בעיתון, ולחשוב שהזמן ירפא את הכל. אחר כך זה מתפוצץ בפנים והגנרלים מאשימים איזה שר או ראש ממשלה אזרחי שמואשם אל מול האויב "האלים והפרוע". אבל, בנתיים כאזרח אני משתדל ללמוד את מה שהיה, ודווקא בעשרת אני חושב שניתן לראות כיצד ההתנהלות הישראלית אל מול מה שנותר מתושביה הקודמים של הארץ משתכפלת באופן אמנם פחות מודע – כלפי הנכסים שהנכיחו את המדינה הישראלית הצעירה והחדשנית.

בכפר התגוררו על פי מפקד שנערך בכפר על ידי הבריטים ערב מלחמת העצמאות כ-1,800 תושבים שאכלסו כ-560 מבנים, שכולם למעט אחד הוחרבו עד היסוד. ב-13 למאי 1948 גורש אחרון תושבי בשית מהמקום.

הכפר בשית, נקרא היה כך בעקבות מסורת קדומה כי בתחומי הכפר קבור שת בן נח. בכמה מקורות מוזכר כי הבניין ששרד מהכפר הוא בניין הקבר. היות ולא יכולתי להכנס אליו בשל מאות העטלפים ששרצו על כיפותיו וערימות הצואה שלהם – לא יכולתי לראות ממה מורכבים החללים הפנימיים שם מצוי המחראב או מצבת הקבר. מה שבטוח הוא שמדובר במבנה ציבור מרשים, בעל שלוש כיפות אבן וחצר רחבת ידיים שנועדה להתכנסות התושבים.

הגעתי למרכז עשרת ואל בניין הקבר באינטואיציה אישית, אחרי הכל – מתכנני היישוב הבינו משהו בבינוי ערים וכך נותר ההגיון במערך האורבני של היישוב (מה שלא כל כך מתקיים היום השכונות וביישובים החדשים). מאות העטלפים שצרחו לקראת בואי למקום חיזקו את האווירה במקום. הבור בחצר המסגד היה ריק, אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו.  המשך הדברים באמצע הרשימה > > >

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטלפים על כיפת המבנה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

אז אחרי שיורדים מהתל וניתקלים גם בשלט המעיד על כיבוש המקום, אז מגלים שלא רק הכפר הוחרב, אלא גם בית העם של היישוב. לקיבוצים היו חדרי אוכל שהיוו את גולת מרכז החיים של היישוב ולמושבים היה את בית העם. הקיבוצים נפלו ועימם גם חדרי האוכל (לא כולם) וכך גם המושבים, בעשרת העסק נפל. זה לא אומר שעשרת היא מושב נכשל ודועך – כי ההיפך הוא הנכון. עשרת מלאה בבתים פרטיים מאד מטופחים והאנשים שניתקלתי בהם, בעיקר אמהות עם פעוטות בדרך לגן – נראו אנשים נחמדים ושטוב להם בחיים. הבעיה היא איך מתייחסים אל העבר ומה מאחד את האנשים האלה היום.

את התשובה לכך אין לי, כמו שאין לי את התשובה לשאלה האם הם תוהים היכן חיים האנשים שבשטחם הם יושבים היום…

בית העם בעשרת שכיום הוא חורבה הניצבת לצד החורבה הפלסטינית, הוא מבתי העם המרשימים ביותר שניתקלתי בהם. זו בהחלט הייתה חוויה מרגשת לבקר בו ולחזות במצבו המשקף היטב את מצבה של החברה והתרבות הישראלית. נראה שבית עם זה תוכנן על ידי אחד מהאדריכלים המובילים בישראל של שנות ה-50 ואם מישהו מכם יודע משהו – פרטים טכנים או סיפורים אישיים – אשמח לדעת (בארכיון מחלקת ההנדסה של המועצה אין כל זכר לתכניות המקוריות של המבנה, למעט תכניות הרחבה שבוצעו בשנת 1978 בחלקו האחורי של האולם על ידי מחלקת התכנון של תנועת המושבים. מה שכן ידוע לי כי חברת "רסקו" הייתה החברה שהקימה את הבניין שהוקדש לכבודו של פעיל ציוני ד"ר גיאורג לנדאואר, וחנוכתו התרחשה בשנת 1960, והסרט הראשון שהוקרן בו היה "זוהר בדשא" בכיכובו של וורן בייטי). בנתיים, אתם מוזמנים ללוות אותי בתמונות, או להזיז את עצמכם ולנסוע ולראות. שווה ביקור – זה הרי על הדרך!

 

 

 

היישוב עשרת קרוי על שם עשרת הבילויים שהקימו את המושבה גדרה הסמוכה, כיום מתגוררות בה 258 משפחות ועוד 59 משפחות בדיור מוגן וכולם גרים בבתים צמודי קרקע – חלקם חדשים וחלקם ותיקים. מביקורי במקום, נראה כי עשרת היא מיקרוקוסמוס של המציאות הישראלית, ובשל כך המורכבת עמוקה בהרבה מהדברים שהוצגו ברשימה זו.

לגבי זהותו של מתכנן בית העם בעשרת – אני מקווה שבהמשך אקבל תשובה ואעלה אותה לכאן. ובנתיים אני מאחל לכם שנה טובה ומוצלחת!

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 > > > > > >

אבל בלי כל קשר לעשרת, בתי-עם או כפרים ערבים – הבמאי נועם ורדי עושה אחלה קליפים שכדאי לראות (בין השאר למוסיקאים אסף אמדורסקי, נועם רותם ובני בשן) וחוץ מהם אין לי מושג מה הוא עוד עושה, אבל הקליפים שהוא הספיק להנפיק מבטחים לנו יוצר מרתק שאני מקווה שבהמשך יקבל במה רחבה יותר וימשיך ליצור עבודות מקוריות ויפות. אני בעיקר אהבתי את הקליפים שלו לשירים מכת שמש, עולה ויורד ורכבת לצפון. יהיו עוד?

באוהאוס בים המלח / סיבוב במבנה המרשים ביותר שתכנן שמואל מסטצ'קין

מאז פירסומה של הרשימה על מבנה "בית היוצר" שעל שפת ים המלח, קבלתי מספר תגובות, שאחת מהן שופכת אור על סיפורו של המקום. הלכן, החלטתי לצרף את הדברים לרשימה ולהעלותה מחדש. כמו כן, צרפתי את תכניות המבנה מאוסף האדריכל שמואל מסטצ'קין באדיבות דדי בן-יהודה.

לקראת הכנתה של תמ"א 13, תכנית מתאר ארצית לים המלח וחופיו, אותה מכין מינהל התכנון במשרד הפנים – החלטתי ללכת ולראות את אחד האתרים המרתקים ביותר המצוי בסמיכות ליישוב נווה זוהר שבדרום ים המלח.

במקור היה מדובר במרכז מבקרים ("בית היוצר – מוזיאון ים המלח") ובאכסניית נוער שתוכננו שניהם כמתחם אחד על ידי האדריכל שמואל מסטצ'קין.

.

. להמשיך לקרוא

סיבוב בגלריות גבעון, נלי אמן וגורדון (אביבה אורי, גיל מרקו שני, יעל קנרק) וגם ים וביקור בבית הכנסת

שבוע שעבר הייתי בטוח שבזה זה נגמר והים למחרת יהיה כבר קר ברמה כזו שאאלץ להמתין לקיץ הבא. אבל החשש היה מוקדם, והספקתי השבוע לרדת לחוף כמעט כל יום והיה לא רק נעים, אלא גם יותר נקי.

בכל מקרה, היות ושאול משפץ את דירת הוריו, אז דחינו את הביקור המתוכנן שלנו בבית העם בכפר שמואל, ואת הבוקר עשיתי לצד מירון.

להמשיך לקרוא

סיבוב בתערוכה על עבודותיו של אדר' אבא אלחנני (2008-1918)

אבא אלחנני הוא באמת אבא: הספר "המאבק לעצמאותה של האדריכלות הישראלית במאה ה-20" היה ספר האדריכלות הראשון שלקחתי ברצינות, וממנו התחלתי ללמוד ולהבין את מה שאני תמיד רגיל הייתי לראות כמו כל שאר צופי ערוץ 2. אבל למעשה אלחנני הוא סבא, כי רק כשהגעתי ב-2003 לקורס של צבי אפרת וצבי אלחייני "הפרויקט הישראלי" הבנתי מאיפה אני בא ולאן אני הולך.

 

 

 

בכל מקרה, כעת צבי אלחייני (שגם צילם את התמונה הזו שמעל ^) מציג ביפו בבית עמותת האדריכלים תערוכה ראשונה בסדרת תערוכות. סדרה זו תציג בפני הקהל אדריכלים ישראלים שהיו חלק מהפרויקט הישראלי, וכעת ממש בימים אלה הולכים והורסים את אותו מפעל אדיר שאין כמעט שני לו בעולם ושממנו צמחה המדינה (ואולי זה אומר לאן היא הולכת…).

באתי לפתיחה וחשבתי שאצלם שם ואעלה לכאן רשימה על התערוכה, אבל הגעתי לשם במצב רוח קצת מדוכדך  כי הייתי בטוח שתבוא איתי חברה שלי שבסוף לא באה, והרגשתי לא נוח בשל גודל האכזבה (יש לי נפש עדינה). אז אחרי שסיימתי את הגלידה שקניתי אצל אנדרי אחרי הסיבוב, אמרתי שלום לצפור והלכתי.

למחרת צבי ביקש שבכל מקרה ניפגש, אז הצעתי לו שניפגש בתערוכה ומשם נמשיך – וכך היה. הסיבה לפגישה הייתה עריכה של הרצאה של צבי, שאולי מתקשרת גם לתערוכה הזו בכך שבהרצאה הזו השלים צבי את הביקורת המרחבית שחסרה הייתה מ"הפרויקט הישראלי" בשל זהירות הכותבים מלדרוך על זנבות, בעוד שכעת הוא עצמו נזהר בתערוכה על אלחנני מלבקר את הפרויקטים ואת המרחב בו אלחנני התערב.

בשונה מחסר הביקורתיות האופפת את התערוכה, בקורס של צבי בבצלאל, ההרצאה שעסקה במטמורפוזה שעברה האדריכלות הישראלית בעקבות הניצחון של מלחמת ששת הימים – ניפתחת בהצגת שער גיליון תוי בעריכתו של אלחנני. על גבי השער מציג אלחנני כותרת עמוד קלאסי, שהציב בגן בית הנשיא אותו הוא תיכנן. בכך, ביקש צבי להציג ולפתוח בדיון על המגלומניה שאחזה בחברה הישראלית באותה העת וחילחלה מייד אל האדריכלות המקומית. מכאן צבי עבר לשכונת רמת אשכול בצפון ירושלים, שהייתה השכונה הראשונה שבוצעה אחרי ששת הימים, וכבר מצא בה הניצחון את אותותיו, באמצעות שילובן של קשתות מתועשות מבטון שהוצבו בפתחי החזית במבנים השונים.

ואם כבר הזכרתי את בית הנשיא שתכנן אלחנני, הרי שהתערוכה לא כוללת אף איזכור למה שהתגלגל בפרויקטים של אלחנני במהלך השנים: ארבעים שנה לאחר הקמת בית הנשיא עומד למשפט אחד ממשתכני המקום בשל הטרדות מיניות שחלקן בוצעו בתוך המבנה שתכנן אלחנני ב-ח' ר' א' וגם בז'. או פרויקט אחר: פסל הציפור המתרוממת שתיכנן אלחנני עם בנימין תמוז בקצה גן העצמאות  – הפרויקט מוצג מבלי להתייחס לכל אותה פעילות עניפה המתקיימת במקום, או השיפוץ שנערך בשנה האחרונה ועל פי חלק מהדעות אינו עושה חסד לא עם הגן ולא עם המשתמשים "האחרים" שמשוטטים בגן. וכך גם נעדרת בהצגת הפרק הטקסטואלי של אלחנני עם הצגת כתב העת לאדריכלות "תוי" – כל התייחסות למצב הכתיבה על אדריכלות ישראלית או על כתבי העת בתחום, וזאת כשהיום יש רק כתב אחד המציג על פי רוב וילות מחפירות שתוכננו ברמת גן.

צבי כנראה נזהר מהרוחות הקנטרניות שמנשבות בכל מקום בו מסתובבים יהודים, והעדיף לדלג מעל הבעיה בכך שלא העיר אותה. זה יכול להיות לו ליתרון, אך לא לתערוכה ולא לשיח סביב עבודתו של אבא אלחנני.

אלא אם כן חוזרים וקוראים את הדברים שצבי מדבר עליהם, אז נראה כי הכוונה בתערוכה היא דווקא להתרחק באופן מודע ומכוון מכל אותה ביקורתיות שבלעה את כל התערוכות והטקסטים בעשור האחרון, ולא הותירה מקום לאובייקטים עצמם. זה תמיד נותן הרגשה טובה להתלונן על נישול של ערבים והומואים וחסידי שימור, והאמת שזה גם יותר קל – כי באותה ההזדמנות מתחמקים מטיפול בתמונת הרקע הכללית-כרונולוגית – כפי שצבי חזר אליה בתערוכה על אבא אלחנני בהציבו את עבודותיו על ציר זמן המקיף את חלל הגלריה כולו: החל משנת הולדתו של אלחנני ועד לפטירתו בשנת 2008. צבי אלחייני בא פה לעשות סדר ולהציג באופן כרונולגי את תמונת הרקע – מרכיב עליו דילגו עד היום.

מה שהיה הכי משביע רצון, זה שאת התערוכה עיצבו לצד אלחייני הצמד חמד יהושע גוטמן ועדי אסיף (שהייתה הבחורה הכי הכי שווה במחלקה). גוטמן היה המרצה ואסיף התלמידה והיום הם זוג אדריכלים שמאד מסקרן אותי לראות מה הם מתכננים… יהושע הוא אחד מהג'וקרים (במובן החיובי, וזה אחרי שהמחלקה סבלה מכל מיני מרצים יבשושייים) שצבי אפרת שלף עם בואו למחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, ולמרות שקבלתי ממנו בזמנו רק הנחיה אחת בודדה, הרי שמאד התרשמתי ממנו וחבל שהוא לא מתכנן בקנה מידה המתאים לרמה שלו (אלא אם כן אני לא יודע משהו).

למרות שאני הולך ללא מעט תערוכות, מיקומה של הגלריה בבית עמותת האדריכלים הוא לא בשום חלק ממסלול שבו אני הולך, ולכן כמעט ולא ביקרתי כאן בתערוכות. למעשה, ביקרתי רק בשתי תערוכות במקום: אחת על משרד זרחי ואחת של חיים יעקבי. אבל בפעם הראשונה אני חושב שכדאי לקום ולבוא לקצה העיר ולבקר בתערוכה הזו. אפשר לעבור אותה בחמש דקות ואפשר גם בשעה – לבד מתצלומים ומודלים יש גם סרט ולא מעט טקסטים חשובים ומרתקים. על הדרך אפשר לבקר בנמל יפו המתחדש, שהוא אחד מהפרויקטים המעניינים ביותר שמבוצעים היום בתל אביב, ויש גם אחלה אוכל בנמל, לכל אורך רחוב יפת או אצל אבו חסן השוכן לא יותר מ-100 מ' מפתח הגלריה.

אם אשוב ואתייחס לציטוט של אלחנני עימו פתחתי, הרי שאני מוצא חשיבות גדולה להציג דווקא תערוכות לאדריכלים של "הפרויקט הישראלי" – כאלה שמתו וכאלה שעדיין חיים. אבל חוץ מלהציג תמונות, יש להציג גם תכניות וחתכים וגם לעורר דיון משמעותי.

אני מאד מקווה שיתחילו להציג אדריכלות טובה כמו שהייתה כאן לפני 1967, במקום להציג את "יצירות המופת" שבונים היום כל החבר'ה המקשישים שמקיפים ודופקים אותנו בכל הזדמנות (כך לדוגמא כל נושא הרישום בפנקס האדריכלים של בוגרים צעירים מתעכב בשל ועדות שונות ומשונות ומבחנים לא מציאותיים שהנהיגו כל מיני מקומטים בוגרי הטכניון שלא הייתי נותן להם לתכנן מלונה לכלב). זה לא שאין עתיד – דווקא יש והוא זוהר, אבל את האווירה והחדשנות עוכרים הנבלות הזקנות.

ורק כדי להסביר מול מה אנחנו נאלצים להתמודד, אסיים בדברים שפירסם אלחנני על הכריכה האחורית של הספר שעמו פתחתי ("הארכיטקטורה כאמנות וכמדע", אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון ההוצאה לאור, ת"א, 1982):

מטרתו של חיבור זה היא להאיר לקהל הרחב מקצוע, אשר עם כל היותו "גלוי ונראה לעין כל" הריהו בעצם סתום ובלתי מובן, לא רק לגבי הקהל הרחב, כי אם לגבי המשכילים למיניהם.ארכיטקטורה, או בשמה העברי אדריכלות, נמנית על האמנויות אך עוסקת רבות בטכנולוגיה ובמדעים שונים – מדעים מדויקים ומדעי החברה כאחד.

האדריכלות מצויה כיום בתקופה של מבוכה לא מעטה ואין להבין את המתרחש בה מבלי ללמוד משהו על לידתה של האדריכלות החדשה. הבעיה האקוטית ביותר, מעבר לוויכוח על יפה ומכוער בבנייה, היא בעיית העיר ותכנונה. חיבור זה מנסה לגעת בכל הבעיות האלו ולתרום בכך כיכולתו להבהרת הוויכוח הציבורי ולהמרצתו.

אחרי שהעליתי את הטקסט הזה, נדמה לי שהוא בכלל מאד מתאים לרשימות שלי…

 

 
 
להגדלה לחץ כאן
 
 
 
 
 
 
 

^ באותה הזדמנות שפתחו את התערוכה, אז נחנכה גם הספריה בבית העמותה – שנתרמה על ידי משפחת אלחנני.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בעקבות קבוצת התמונות הזו המציגה את בית העם בכפר שמואל, נסעתי במיוחד למקום עם שאול ועל כך ישנה רשימה נפרדת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

רגע, זה עוד לא נגמר! אחרי שסיימתי עם צבי, המשכתי במעלה הרחוב לחומוס אבו חסן. קשה היה לי לעבור ליד ולא לגעת בחומוס, אך היות והייתי לחוץ בזמנים, אז נאלצתי לקחת הביתה, גם זה טוב.

 
 
 
 
 

סיבוב בבוסתן כיאט / טבע והיסטוריה בלב חיפה / שיר אהבה מאחורי סורגי הפלדה

ביום ששי שעבר עמית התקשר אלי בשבע לפנות בבקר והעיר אותי מתוך עוד חלום פנטסטי, והציע לנצל את היום הנעים שעומד לעלות לטיול בחיק הטבע.

היות ואני לא מבין בטבע, אז הצעתי שנקפוץ לבוסתן כיאט שבלב חיפה. טרם ביקרתי באתר, וזה למרות שכבר לפני שנים רבות הוקסמתי מהתצלומים שהציג יצחק דנציגר בספרו מקום ועל הדברים שניכתבו שם על המקום. בעקבות ההחלטה, מיהרתי למחשב לבדוק מה מסתובב ברשת על המקום והופתעתי שאין כמעט בכלל חומר על המקום, ובקושי הצלחתי להבין איפה הוא נמצא.

בויקיפדיה העברית למשל הוא בכלל לא מוזכר – אין לו ערך משלו למרות שהוא בהחלט ראוי לכך, והוא אפילו לא מוזכר בערך של נחל שיח – שבו הוא שוכן. למזלי באתר החברה להגנת הטבע שהשתתפה במאבק על שימור פיסת הטבע העירונית הזו, מוצג הסבר על המקום ועל מיקומו – כך שתוך פחות משעה וחצי הגענו לבוסתן.

 

 

המקום פשוט מדהים ומזמין ומפתיעה אותי העובדה שלא ביקרתי במקום אף פעם, וזאת למרות שהבוסתן מאד נגיש וקרוב לכביש מספר 2 ולכניסה הדרומית לעיר. כשהגענו בבריכה הגדולה שחתה משפחה צעירה בעירום, ואיך שהופענו הם יצאו כולם מהמים, התלבשו ועברו לשבת בפינה מוצלת לארוחת בוקר. כמה דקות מאוחר יותר – עשינו כמוהם.

המקום הזה כל כך יפה, שאין לי מושג למה אין באינטרנט כמעט בכלל תמונות שלו, אז בכדי להשלים את החסר אני מעלה את התמונות שצילמתי ביום ששי לאתר, ובנוסף בכדי להבין את ממדיו וגם לשמוע – העליתי ליוטיוב סרטון קצר בן 2 דקות של סיבוב מהיר במקום.

לצורך התמונות המתנתי שלא יהיה איש בבריכות או לידן, כך שהמקום ייראה נטוש, אך למעשה היו באותה העת לא מעט אנשים. האתר אמנם היה נקי לגמרי, המעיין נראה טוב (הוא מופיע בתמונות שסוגרות את הרשימה) אך חוסר תחזוקת הטרסות ומערכת המים – גרמו לקריסת חלקים ניכבדים מהמערכת, דבר שהפך חלק מהאתר למקום מסוכן. אם אף אחד (והכוונה כמובן לעיריית חיפה) לא ייקח את בוסתן כיאט – אתר הטבע העירוני היפה והחשוב ביותר בו ניתקלתי בישראל, בידיים – המקום הזה יתפורר ויעלם תוך שנים ספורות.

מהסיבוב האחרון שלי בתחתית של חיפה, אני מבין שזה בדם של העירייה שלא לפתח ערכים קיימים, אבל אני חושב שהגיע הזמן להתבגר קצת, וגם מקומות שהזהות הלאומית שלנו מתנגשת בהם לפי חלק מהתפיסות המפגרות המתהלכות בינינו – צריך לבדוק מחדש מה הרווח ומה ההפסד של המקום. באתר של הצלם החיפאי יאיר גיל מצויין כי כיום האתר מצוי בבעלותה של עיריית חיפה, מה שמחזק את דעתי לגבי האסטרטגיה העירונית: חיפה כטאבולה ראסה. אבל על כך כבר אמר המשורר: "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם".

וכעת קצת על סיפורו של המקום, שהוא למעשה סיפורה של הארץ הזו:

בוסתן כיאט קרוי על שמו של מי שהיה בעליו של המקום ומקימו בשנת 1936 – עזיז כיאט. באתר אין כל שילוט הכוונה או הסבר, אבל על דלת המבנה במרכז האתר כתב אלמוני כי הוא נבנה בשנות ה-20. הבוסתן כולו בנוי מבטון וכולל מערכת מים המורכבת מתעלות, בריכות נוי, בריכות אגירה (המשמשות גם לשחיה), מדרגות, טרסות ומשטחים רחבי ידיים שככל הנראה יועדו לפריסת שטיחים.

על פי כתבה באתר "מסע אחר" המקום לא נעזב בשל מלחמת 1948, אלא "הועבר" על ידי המשפחה לעירייה. אותי זה לא שיכנע. הנכבה היא כמובן לא רק אסון אנושי, אלא גם אסון פיסי שבוסתן כיאט שילם עליו מחיר כבד. אני מקוה שהארי הפנים את הדבר. בעבר אימץ את המקום יצחק דנציגר ולאחריו אימץ אותו בשיטה דומה מיכה אולמן, אבל הזמן עבר ועימו גם שני האמנים האלו, והדרדרותו של המקום הואצה.

בעשור הנוכחי קמו סוף סוף תושבים מהעיר והחלו להזיז עיניינים ולהלחם לשמירה ולטיפוח המקום: קשישים, צעירים, סטונדטים וחניכי צופים, משפחות ורווקים – כלם יחד פועלים לקידום המודעות למקום הנפלא הזה. במקום מתקיימות פעילויות קבועות לצד אירועים חד פעמיים, שכל מטרתם להעלות את המודעות ולהחיות את פיסת הטבע העירוני הזה (אפילו מתי שמואלוף שכני לאתר פירסם ברשימותיו אחד מהאירועים הללו).

מכל ההמולה הזו והטבע היפה, מעניין אותי דווקא לאן נעלם אותו אדם עמיד שפיתח את המקום, מהו סיפורו של עזיז כיאט ולאן הוא התגלגל? מישהו יודע?

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

בוסתן כיאט שוכן ממש מול הכניסה לבית הקברות, ממזרח לכביש. בין הבוסתן לכביש מפרידים פחות מ-100 מטרים בהם מצויים כמה מבני שיכון ואתר של סוחר שיש (כנראה למצבות ולבניה). ההליכה לבוסתן חוצה את בתי השיכון האלה שאני מקוה מאד שלא יפנו אותם וישתמשו בהם לעתיד כחלק מפיתוח האתר.

אבל עכשיו נחה עלי הרוח, והשעון מתקתק ולכן שיר אהבה נוסף:

 

שיר אהבה מאחורי סורגי הפלדה

 

אהובתי לא יודעת שהלב תמיד זוכר

ועמוק בפנים באש האהבה הוא בוער.

יש רגעים שנראים לי טובים

כשאני יושב בבר עם כמה חברים.

אבל כיצד אשקוט עם כוס יין בבר

כשאת שוכבת עם גבר זר.

 

חוויות והרפתקאות אני עובר רבות

אך כל אלה הן אוסף של אשליות.

אהובתי בואי ותראי את דמעותיי

בואי וראי מה את עושה לרגשותיי.

את לא יודעת כמה עליך עוברות המחשבות

הן אותי תופסות, אוחזות ולא מרפות.

 

חולם שמלטף ומנשק את עורך הרך

ואני ואהבתי הם רק שלך.

אני רואה איך עליך גברים מסתכלים

הם יודעים שרק איתך הם יהיו מאושרים.

את הרי לא סתם ילדה

את כבר בשבילי ממש אגדה.

 

איתך ארצה לחיות כל ימיי

בואי ותהיי אשתי בחיי.

את ילדה ואת אשה

אבל אותי האהבה אליך מטישה.

הירשנזון נזרק מאחורי סורגי פלדה

ואותי סיבכת בתוך כבלי האהבה.

 

האם אני שמח האם אני מלנכולי

עזבי הכל ותתמסרי כבר

סיבוב בגלריה גרוס וסתם ככה בתל אביב

"בניגוד להכרה השומרת את האדם במצב של שלווה סבילה, התשוקה פורעת את שלוותו ודוחפת אותו לפעולה", אלכסנדר קוז'ב

היו לנו כמה משימות לבצע ביום ששי בבקר: 1. העברת ספה מהאחות לאמא של שאול 2. לתדלק ולקבל עיתון 3. חומוס אצל אבו חסן 4. ים 5. לבקר בתעורכה של עדי סנד לפני שסוגרים – בכלן עמדנו אבל היו פצועים:

תדלקנו אבל לא היה עיתון, הובלנו את הספה לדירה של אמא של שאול בבן יהודה וכמעט חטפנו דו"ח, החומוס היה חלש, הים היה מלוכלך, שאול הוציא 115 ש"ח על שני ספרים ישנים באדריכלות – אבל לזמלנו גלריה גרוס הציגה מספר עבודות יפות וטובות שרק בשבילן היה שווה ללכת את כל בוגרשוב.

 

 

 

בשביל עיתון חינם שאול מוכן לחצות את כל תל אביב, מה שבאמת התרחש גם היום, אך מה גדולה הייתה המפלה – כאשר עלוות האורנים מכסה את ערוות היערנים וכל העיתונים אזלו כבר בשמונה בבקר מהתחנה! בכל מקרה בזמן ששאול תדלק בשיטה הייחודית שלו, שלטענתו היא חוסכת כסף, פניתי אני אל הבניין הנטוש הסמוך לתחנת התדלוק. אני מתאר לעצמי שאין כאן מישהו אחד שלא חלף על מבנה הבטון הזה על דרך השלום, אבל לא נראה לי שמישהו יודע שהמבנה הזה הוא מבנה לשימ ור, ובשל כך מכל המבנים ששכנו במפעל הכימי של משרד הביטחון הוא היחיד שנותר. מדובר בבניין משרדים שתוכנן על ידי צמד האדריכלים בנימין אידלסון זוכה פרס ישראל וגרשון צפור יקיר העיר תל אביב.

כשממשיכים על אותו הכביש מערבה אל רחוב קפלן בתל אביב, אז חולפים על ידי בניין נוסף בתכנונו של אידלסון מתקופה מעט מוקדמת יותר בניין הסוכנות שכיום הוא מבנה משרדים בו שוכן בין השאר משרדה של האדריכלית זוכת פרס ישראל עדה כרמי. הבניין תוכנן כחלק מהשותפות ההיסטורית של אידלסון עם אריה שרון, כשאת הקומה העליונה שנוספה לבניין ברגע האחרון תכנן אחד מהאדריכלים הצעירים במשרד – גרשון צפור.

המשכנו למאפו והורדנו את הספה אצל אמא של שאול. משם המשכנו ליפו לפתוח סוף סוף את היום עם חומוס, ומשם המשכנו לים המזוהם.

לגלריה גרוס הגענו בגלל התערוכה של עדי סנד שמציג במקום. סנד מוזכר אצלי בשלוש רשימות: הרשימה הראשונה מציגה קיר שסנד התחראה עליו ברחוב הס, הרשימה השניה נרשמה בעקבות ביקור בממלכה שלו, ורשימה שלישית היא למעשה שיר המבוסס בחלקו על שיחה איתו.

ההפתעה במקום היא דווקא של האמנית שמציגה בצמוד – רוני ריבר (שתיים מהתמונות בסדרה מופיעות באחת מהתמונות כאן למטה). אם היו לי כמה שקלים פנויים אז לא הייתי מהסס לרכוש את אחת מעבודותיה שכלן היו מוצלחות והרבה זמן לא ראיתי עבודה מוצלחת שעוסקת בבושה ובמיניות. שאול כמובן שהתלהב מהקופסונים, אבל אני נשארתי מאחור עם הגוף של רוני.

סנד מציג לצד עבודות הגרפיטי המוכרות שלו שמופיעות כאן על גבי לוחות של קופסות מחשב, גם עבודות מפושטות יותר ופסלים – כאלה שניתן גם לראות ברשימה שכתבתי בעת הביקור אצלו באטילייה.

הגלריה עצמה היא מקום תל אביבי טיפוסי, בשונה מכל הסטריליזציה שמתקיימת בחללי הגלריות המוכרים הפזורים בעיר. כבר בחדר המדרגות מוצגות עבודות של אמנים ספק חובבנים ספק מקצועיים, ואת דלת הגלריה המצויה בקומה השלישית של הבניין – עוצר ספרו של תום שגב "1967". בעלת הגלריה ישובה לצד שוחלן בחדר המיועד למטבח הדירה, וכל שלושת התערוכות מתחלקות בשלושת חדרי הדירה, כשסנד קיבל את המרפסת הסגורה (שמשום מה הרשימה את שאול שיטת הסגירה בה).

אז לפני שהתערוכה סגרת, אני ממליץ לקפוץ ולבקר בה. היא רעננה, צעירה ומתאימה לימים האחרונים של הקיץ.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

סיבוב בגנזך המדינה ובשכונת מקור חיים / ירושלים

בשביל מישהו סקרן מלידה – גנזך המדינה זה המקום למות בו. למרות שהבניין בו שוכן הגנזך הלאומי נראה כמו אולם שמחות סטייל "ורסאי", החומרים המוחזקים בו הם ממש חגיגה של לימוד והבנת העבר, אולי לקראת העתיד – אבל זה כבר קשור לאיך מסתכלים על זה.

כשהגעתי עם טלי לגנזך בקושי מצאנו את הבניין; מדובר בבניין סתמי לחלוטין בקצה אזור התעשיה תלפיות, בליבה של שכונה שאיבדה כבר מזמן את האווירה השכונתית לטובת אזור התעסוקה, אבל זה מה יש ועם זה צריך להתמודד. לפחות כאן לא תקעו חומת בטון בגובה של 9 מטרים כמו שתקעו בשכונות אחרות בעיר, אלא פשוט סתם דרסו את השכונה.

.

.

הזמן שלנו היה כאן יקר ונוצל היטב. לא באתי לגנזך לספק את סקרנותי האישית, אבל בין לבין מצאתי כמה דברים נחמדים, כמה מהם באיזה תיק עיתונות מתפורר: פירסומת לקבלנים של בניין עיריית תל אביב-יפו (שתוכנן על ידי אדר' מנחם כהן), וגזרי עיתונים שעוסקים בשתי ערים בעלות תכנון עתידני מראשית שנות ה-60 שאחת הוקמה בהצלחה (ערד, בתכנון שר ופייטלסון) ואחת שקעה ולא מומשה (עיר הבשור, בתכנון רכטר, יסקי וכרמי).

.

.

האתר של הגנזך לא רע בכלל, ומעניק תמונת רקע טובה למה שמחזיקים שם. היחס בטלפון מצוין, וגם במקום יש שירות טוב. אני אישית התרגשתי  מהעבודה במקום, כי בשולחן ליד ישב ועבד יעקב שרת (וזו אולי ההזדמנות להמליץ על ביקור באתר שהקים למשה שרת).

הייתי מצפה שגנזך המדינה, לפחות אולמות העיון – ישתכנו בהיכל מכובד. עד שמישהו בא וחוקר את ההיסטוריה של מדינת ישראל צריך היה להעניק לו מקום נעים ומזמין, ובמקום זה מקבלים בניין ירושלמי טיפוסי לימים האלה…

סקירה קצרה ואקראית של 10 מבנם בהם שוכן הגנזך הלאומי במדינות אחרות:

1. אוסטרליה – שוכן במבנה בעל חשיבות היסטורית, שתוכנן על ידי האדר' ג'ון סמית' מורדוך.

2. ברזיל – שוכן במבנה קולוניאלי מאמצע המאה ה-19.

3. קנדה – שוכן במבנה הייטק משנת 2007 שפועל בשיתוף אוניברסיטת יורק (האתר מומלץ).

4. קוריאה – שוכן גם הוא במבנה הייטק משנת 1998.

5. שוויץ – שוכן במבנה מהמאה ה-19 שנראה בהחלט כמו מקום שהייתי שמח גם לגור בו.

6. הולנד – שוכן במבנה בן 200 שעבר תהליך שימור ופיתוח בשנת 1999, וכולל עמדות עיון שכאן רק יכלתי לחמול עליהן.

7. וושינגטון – שוכן במבנה שנראה יותר כמו היכל רומי (בדומה לשאר מבני הממשל, המתוכננים באותה הרוח).

8. איראן – שוכן במבנה חדש שמצד אחד מייצג את "הקידמה הפרסית" ומצד שני מכיל מאפייני בנייה מקומיים שבאים לידי ביטוי במרכיבים אסתטים בלבד.

9. אתיופיה – שוכן לצד הספריה הלאומית במבנה שלא אתפלא אם הוא תוכנן על ידי אחד מהאדריכלים הישראלים בשנות ה-60 העליזות. אגב, באתר הארכיב שהוקם בשנת 2005 הייתי המבקר (3.9.09) מספר 13,537 – שזה פחות משליש ממספר הכניסות שנרשמו לרשימות שלי שמצויות כאן 8 חודשים…

10. עירק – קשה להגיד, נראה שמישהו שם שרף את הארכיב.

אחרי כמה שעות טובות של נבירה בדפים מצהיבים, שקענו בחומוס פינתי, שממוקם ממש מעבר לפינה. פינתי הוא מוסד ירושלמי ותיק מאד, שמאז שהצטרף לגל פתיחת הסניפים ששוטף את ישראל לא השתפר מצבו.

.

.

בניין הגנזך מצוי ברחוב מקור חיים – שהיה בעבר רחובה הראשי של שכונה שנשאה את אותו השם.

השכונה שנוסדה באמצע שנות ה-20 הוקמה כשכונה ישראלית מבודדת, וגם היום בתי השכונה מהווים נטע זר בשולי אזור התעסוקה והמסחר של תלפיות. כפי שניתן לראות במקום, אט אט מפנים בתיה הקטנים והצנועים של השכונה את מקומם לבתי מגורים גבוהים ולבנייני משרדים כמו זה שבו שוכן הגנזך – כולם חדשים וכולם מצופים באותה אבן ירושלמית שכלם מאד אוהבים…

על אף שהשכונה תוכננה כשכונת גנים על ידי האדריכל ריכארד קאופמן, שתכנן רבים מהישובים והשכונות בישראל שהמפורסמים שבהם הם המושב נהלל ושכונת בית הכרם – קשה לזהות ערכים ייחודיים ברחוב הבודד שנותר ממנה. בכל מקרה, קאופמן תכנן שכונה המחולקת ל-70 מגרשים שיועדו לאוכלוסיה חרדית שאמורה הייתה להתפרנס מחקלאות.

בשל המרחק הרב שהיה קיים באותה העת בין השכונה לבין מרכז ירושלים, לא חלה בה התקנה המחייבת בנייה באבן, וכך הוקמו חלק מבתי השכונה מלבני סיליקט (ובהם גם בית הכנסת המצולם כאן, שכיום הוא מצופה באבן פראית). הבידוד הביא גם למרכיב שלילי, ובשל הדרדרות המצב הביטחוני באזור, התיישבו בשכונה 20 משפחות בלבד – דבר שלא הוסיף להתפתחותה ולשיגשוגה.

בשנת 1928 בוצעה התקפה קשה על השכונה על ידי השכנים מהכפר הסמוך בית צפאפא, ותושבי מקור חיים נאלצו לנטוש את בתיהם ורכושם ולהתבצר בבניין בית הכנסת. הכפר בית צפאפא אגב, מהווה כיום שכונה מירושלים ועדיין מיושב ומאוכלס על ידי צאצאי הפורעים.

ממש מול בניין הגנזך ומעט נמוך ממפלס הרחוב, שוכן בית הכנסת של השכונה. מבנה זה, שנותר בשלימותו על מגרש מקורי בשכונה, יכול אולי להציג בפנינו את הרעיונות שעמדו בבסיס שכונות הגנים: מגרש רחב ידיים, שבמרכזו מבנה המוקף בחצר גדולה. כיום המבנה ניצב בודד בלב המגרש הצחיח, ולא נראה שמתקיימת בו פעילות יתירה, אך יחד עם זאת, מדובר במבנה הציבור המרכזי בשכונה שעדיין פעיל ובכוחו להוות מרכז לחיי קהילה מקומית.

המבנה תוכנן בראשיתו  כמבנה ציבור, אשר שיכן את תחנת המשמר במקום. כמבנה ציבור בליבה של שכונה דתית הוסב באופן טבעי לבית הכנסת השכונתי תוך זמן קצר. על גגו ממוקמות שתי עמדות מבוטנות – עדות להתקפות מהן סבלה השכונה בעשורים הראשונים לקיומה. עדות נוספת לכך, ניתן למצוא באנדרטה הניצבת בחצר בחזית הבניין, עליה חקוקים שמותיהם של 12 לוחמים שנפלו על הגנת השכונה בזמן מלחמת העצמאות.

עם הקמת המדינה לא תמו ייסוריה של השכונה – שהפכה לשכונת ספר על הגבול עם הממלכה הירדנית. אבל דווקא 1967 סיימה את הקריירה של השכונה, עם התפתחותו כאמור של אזור התעסוקה תלפיות שבלע את השכונה ובתיה הקטנים.

בעקבות העלאת הרשימה, קבלתי ממר זאב ברקן, איש ספר ובעל בלוג – דיווח חם מהשטח על המאבקים הנדל"נים המתרחשים בשכונה, ונוגעים לבית בו נולד בשכונה (מקור חיים 34) ובו מתגוררת עדיין אימו. בקשיור ניתן לראות את כל המשתתפים בחגיגה ובהם אדריכלים ירושלמים העונים לשמות דב גליא וחיים שחר – אני לא מכיר אותם, אבל שוליים יש לכל מקצוע.

.

.

בתחילת שבוע הבא יזדמן לי לבקר בארכיון נוסף, אז אעלה רשימה שניה על ארכיונים בסביבה הקרובה. עד אז רציתי לפרסם כאן שיר אהבה נוסף (אחד כבר היה בתחילת השבוע), אבל האמת שאני בדכאון שאין לי אפילו חשק לכתוב אותו: הכל התחיל (או יותר נכון המשיך) בזה שעבדתי אתמול במשרד עד שש וחצי, ואז סגרתי את המחשב ונסעתי לצד השני של העיר לתערוכה שצבי אצר על אבא אלחנני שלאחריה נערך דיון בהשתתפות כמה מוותיקי היוצרים.

עקפתי את הפקקים שהיו להופעה של מדונה, ואחרי 25 דקות של נהיגה פרועה החניתי את הנאצית שלי ליד אבו חסן שהיה כבר סגור והלכתי לקנות לי גלידה על יד קפה יאפא ומשם ירדתי חזרה לבית עמותת האדריכלים. ראיתי את התערוכה וחשבתי שהעסק יתחיל בזמן, אבל אז ביקשו מכולם לצאת ולעמוד בחזית מדפי הספריה החדשה שנחנכה באותה הזדמנות לזכר אלחנני. אל מול כל הספרים והמגזינים האלה הרגשתי לא כל כך טוב בלב, אז עשיתי אחורה פנה וחזרתי לנאצית. על כל זה היה אמור להיות השיר, אבל כאמור אין לי חשק. זה תירוץ הרבה יותר טוב מהתירוצים שאני מחלק למרצים באוניברסיטה למה אני לא מגיש להם את העבודות במועד.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: