סיבוב בחדר האוכל של קיבוץ צאלים

בדרך חזרה נראה היה לי מסקרן לעצור בקיבוץ צאלים שבצפון הנגב ולראות איך נראה חדר האוכל שלהם. לא ידעתי מי תכנן אותו, אבל בכניסה אליו היה שלט ובו צוין שאת הבניין תכננו האדריכלים דוד בסט ויצחק חשמן. את חשמן אני לא מכיר אבל על בסט כתבתי כבר ערך בויקיפדיה בעקבות זכייתו באות יקיר עמותת האדריכלים ולאחר שגיליתי שהוא כתב אוטוביוגרפיה תרגמתי ממנה את הפרק על תכנון קיבוץ גונן. אז בצאלים מתברר הוא תכנן את חדר האוכל השני, 20 שנה אחרי תכנון גונן.

בסט נולד ב-1928 בליברפול וגדל בסמטה שזכתה לפרסום הגדול ביותר בעולם הודות לשיר שכתב פול מקרטני, כמחווה לסמטה בה התגורר שותפו ללהקה ג'ון לנון ואותה הכיר היטב מילדותו. הם גם למדו באותו בית ספר אך בין השניים היה פער של 12 שנים, כך שלא היה קשר. את בסט הכרתי כשכתבתי פעם איזה טקסט על התריסול, ואז הוא סיפר לי את ניתוח האישי שלו לשיר Penny Lane.

היות ובקרתי בחדר האוכל ובסט כבר כתב טקסט העוסק בבניין, בחרתי להביא אותו כאן, לאחר שתרגמתי אותו לעברית.

.

חדר האוכל

.

סיבוב בפרויקט החדש של פיבקו בפלורנטין ועוד כמה דברים

"אני מאמין שזה יהפוך לאייקון תל אביבי" חותם האדריכל אילן פיבקו את סרטון התדמית שמלווה את שיווק פרויקט "רביעיית פלורנטין" שבימים אלה הולך ומושלם בשוליים של השכונה שעל שמה נקרא. עד לפני כמה שנים פעלו במגרש הזה שבין הרחובות סלמה, אברבנאל ומעון מספר עסקים לממכר חומרי בניין, עכשיו יש 4 מבנים בצורות אמורפיות שמתנשאים לגובה של 8 קומות.

פיבקו עסוק ביצירת אייקון ולא מדובר כאן בהתחדשות עירונית אלא בסירוס עירוני. בהתחלה ראיתי בפרויקט חלק מתופעת "ההתחדשות העירונית", מושג שהפך שגור בשנים האחרונות לאחר שפינה את מקומו של מושג אחר ("תכנון בר-קיימא"). לכן, מה שעניין אותי בהתחלה היתה השאלה האם מדובר בפרויקט שאכן ייצור סביבת רחוב תוססת כפי שמאפיינת את פלורנטין. אך רק אחרי שרואים את השינוי הדרמתי שעברה השכונה, ששילבה בין מלאכה, תעשייה זעירה, מסחר, בילוי ומגורים לשכונה של מגורים עם חנויות ריהוט מיובא מחו"ל וכמה מקומות בילוי, מבינים שסילוק המלאכה והתעשייה הוא הפיכת השכונה לעוד מקום כמו מקומות רבים אחרים. למרות הרכות העיצובית שמאפיינת את "רביעיית פלורנטין", מדובר בפרויקט נוקשה ולא גמיש שקובר את האפשרות לשילוב ערכים שהולכים ונדחקים מהעיר.

הפרויקט של פיבקו יפה וגם הנוף הנשקף מהקומות העליונות, אבל מאד קל להיתקע במישור העיצובי וכשבוחנים את הפרויקט בהקשר רחב הוא מתגלה ככישלון.

.

דגל רביעיית פלורנטין

.

סיבוב באתר הבנייה של מתחם שרונה ובתערוכת אדריכלות גרועה במיוחד

התערוכה החדשה במוזיאון תל אביב "כוריאוגרפיה אורבנית" שמתויגת בנישה של אדריכלות ועיצוב היא ביזיון למוזיאון תל אביב ובזבוז זמן. עדיף לקפוץ לצד השני של הקריה ולהתרשם מאתר הבנייה של שרונה. המגדלים שם כבר צומחים לגובה והמתחם ההיסטורי מקבל את הגימור הסופי ומחכה לאכלוס.

תל אביב השתנתה, ישראל השתנתה אבל המחלקה לאדריכלות ועיצוב במוזיאון תל אביב בראשות מאירה יגיד-חיימוביץ מעדיפה לעסוק בנושאים מגה-איזוטרים, להגיש אותם לצופה באופן הכי משעמם ולעטוף הכל בשפה מיושנת שלא מבינים. הגעתי לתערוכה עם ציפיות נמוכות ולא האמנתי שאפשר לרדת יותר נמוך מהציפיות שלי. בשתי הגלריות שמרכיבות את האגף מוצגות כמה עבודות וידאו משעממות ושולחן לבן מואר שעליו מונחת סדרת פסלים סתמיים. אחרי שהייתי בפתח תקוה והמילה "סתם" הדהדה לאורך כל הסיבוב שם, הרגשתי שוב גם כאן. סתם.

אבל כמו ארוחה במקדונלד'ס: פעם בשלושה או ששה חודשים אני קופץ לאכול את הקציצה הדוחה עם החסה והעגבניה, רק כדי להיזכר למה צריך להתרחק מכאלה מקומות. המחלקה לאדריכלות במוזיאון ממשיכה להיות לא רלוונטית וסתמית. יצאתי מהתערוכה עם תחושה שבזבזתי את הזמן. גם שאול, גם עמית, גם דוד וגם איתי הסכימו.

.

שרונה בבנייה

.

סיבוב בשכונה חדשה בפתח תקוה ובשכונת רימון בקרית אונו

הצעתי לשאול לקפוץ לקריית אונו לראות האם איזו שופטת בית משפט עליון לשעבר פלשה לשטח ציבורי כפי ששמעתי ונראה היה לי שווה כתבה. אבל עד שהגענו לבדוק, עצרנו במקומות הבאים:

(1) בחומוס של הג'ינג'י בקיבוץ עינת.

(2) בשכונת הדר גנים בפתח תקוה שצמחה השנה לגובה.

(3) בקריית אונו ראינו כמה פרויקטי תמ"א 38. שהעיר מתמלאת בהם בטירוף.

(4) שכונת רימון היא שכונה עם פיתוח נוף מיוחד שאין שני לו.

(5) חתמנו את היום עם צלחת קובה אצל החותנת של שאול, שכנה של השופטת. הם כולם גרים בשכונה שתכננה חברה אמריקאית בשנות ה-70.

חוץ משאול הגיע גם התינוק החדש שלו (אותו תוכלו לשמוע ברקע של הסרטונים בהמשך) ועל כך ברשימה זו.

.

בין הבתים בשכונת רימון

.

סיבוב בתי ספר 13: שניים חדשים בישובים ערביים בגליל

השבוע מלאו חמש שנים לבלוג.

חשבתי שיהיה מעניין להביא שני בתי ספר שנפתחו השנה בסביבת העיר נצרת: יסודי בכפר כנא ותיכון ביפיע. את שני בתי הספר תכנן האדריכל איאד אבו-גאנם, תושב יפיע, הפעיל בעיקר במגזר הערבי בצפון. חשבתי ששני בתי הספר האלה יעמדו במרכזו של מדור קבוע שאני כותב כבר ארבע שנים בכתב העת הד החינוך. בשני בתי הספר נבנה רק השלב הראשון.

כבר בביקור עצמו הבנתי שאלה אמנם מתקנים נאים שעונים על הצורך בקורת גג לתלמידים ולמורים, אבל הם לא הרבה יותר מזה. האדריכל לא התלווה אלי אבל מנהלי בתי הספר כן. בשניהם למדתי על הטעויות התכנוניות ועל הנתק בין האדריכל ובין המשתמשים בבניין. המנהלים סיפרו שמעולם לא פגשו או דברו עם האדריכל, מפגש שיכול היה לפתור כל מיני בעיות ושינויים נדרשים שצומחים מתוך הפעילות בבניין. למשל: בבית הספר היסודי חסרים סביבות לימוד פרטניות, וחוץ מהכיתות הרגילות אין מקום אחר לשבת. בכתות גובה החלון מצוי כך שהיושבים בכתה לא יכולים לצפות בנוף. בחצר לא נשתל אפילו עץ אחד ואין גם הכנה לשתילה של צמחיה.  הכל מרוצף במרצפות בטון אפור.

בתיכון חזרו כמה מהטעויות שראיתי ביסודי, וכאן הצטרפו דלתות שאמורות לקשר לחצרות קטנות שמקיפות את בית הספר ונועדו לתלמידים בשעות ההפסקה, אלא שבגלל בחירה לא נכונה של דלתות, מנהל בית הספר נעל בשרשראות את כל הדלתות וכך הכניסה והיציאה היחידה מהבניין היא דרך הכניסה הראשית.

בסוף קיבלו בתי הספר האלה עמוד אחד בפתח הגיליון, ואת המדור הקדשתי להצגת דוגמאות לטיפול בחזיתות בתי ספר, אבל זה לא לכאן.

.

בינתיים רק שלב א': מבנה הכניסה לתיכון ע"ש דרוויש ביפיע

.

סיבוב בקיבוץ כברי עם עבודות של חנן הברון ושלמה גלעד

שבוע שעבר הבאתי את הספרייה העירונית ברמת גן שתכנן גלעד וכעת אני מביא את אולם הספורט בקיבוץ כברי אותו הוא תכנן שנתיים קודם לכן.  אבל כשאני שומע "כברי", אני נזכר בשני דברים: ביחיאל שמי שהיה בין מייסדי הקיבוץ וחי בו עד מותו וכן בסדנת ההדפס השוכנת באחד המבנים היפים שנבנו כאן בעשור הקודם. אלה שתי סיבות שבגללן תמיד שווה לעצור בכברי ולראות מה חדש.

מכברי יצאו גם אורי ריזמן, ירדנה ארזי, אילן באומגרטן וראמה (רמי) יצחקי, אבל להם עדיין לא השכילו כאן להקים אתרי מבקרים. חוץ מהם יש בכברי גם את בניין חדר האוכל הגדול ביותר שהוקם בתנועה הקיבוצית (למיטב ידיעתי), אולם ספורט מיוחד ושכונת מגורים שתכננו הנדלרים.

כברי שוכן כמה קילומטרים מערבית לנהריה, אז רגע לפני שאני נכנס לגליל אני דואג לבקר כאן כי תמיד אפשר לגלות משהו חדש (ועד היום לא ראיתי אפילו חצי ממה שיש בכברי). אין לי חברים בקיבוץ חוץ מהפסלים והבתים, ואותם אני תמיד שמח לחזור ולראות. הם לא מתלוננים, לא מדברים שטויות ולא צריך להזמין אותם חזרה. הם תמיד שם. בכברי אפשר לבלות לפחות שעתיים בין האתרים המוצגים כאן ברשימה.

הרשימה מחולקת ל-3 תחנות שבאמצעותן אנסה להציג חלק מהאתרים בקיבוץ.

.

פסל של יחיאל שמי בגן הפסלים שבכניסה לקיבוץ

.

סיבוב בבניין בית הספר למדעי היהדות ע"ש רוזנברג באוניברסיטת תל אביב

בניין בית הספר למדעי היהדות ע"ש חיים רוזנברג יושב לצד השדרה המרכזית שחוצה את הקמפוס מצפון לדרום. שדרה רחבה שבקצה הצפוני שלה נמצא בניין רפואה ומשני צידיה מבנים שתכננו בכירי האדריכלים: אריה וארד שרון, שולמית ומיכאל נדלר, ורנר יוסף ויטקובר, וגם אדריכלים פחות טובים שהתאמצו ויצרו יצירות ראויות (או שלא).

מדובר במבנה לא גדול ולא בולט, יחסית לשאר המבנים לאורך השדרה. תכנן אותו האדריכל יצחק ישר (2011-1920), הידוע בעיקר הודות לקבוצה קטנה של מבנים שתכנן בשנות ה-60 עם האדריכל דן איתן: מוזיאון תל אביב (עליו הם זכו בפרס רכטר), בית תרבות בקיבוץ גבעת חיים, מבנים בקרייה למחקר גרעיני בדימונה, וכאן בקמפוס את בניין מקסיקו (עליו זכו בפרס רוקח).

ועל כך ברשימה זו.

.

פינות המבנה

.