סיבוב באוהל יזכור באתר יד ושם

"מכל מבני ההנצחה בארץ 'אוהל יזכור' הוא המרשים והחזק ביותר" כך כתב האדריכל והיסטוריון האדריכלות אבא אלחנני על "אוהל יזכור" ביד ושם."חוברים כאן נושא השואה בזוועתה עם עיצוב אדריכלי ואמנותי חד-פעמי וחד-משמעי. המתכנן האדריכל אריה אל-חנני יחד עם ניסן כנען מצאו כאן קונספט צורני משכנע בפשטותו ובמונוליטיות שלו. קירות אבנים ענקיות שלא 'עלה עליהם הגרזן', מחופות במה שנראה מבחוץ כמו בטון כבד. השערים משתלבים להפליא בהרגשת הכובד ובהבעה המינורית של המבנה" (פורסם בכתב העת "תוי" 27/28, 1990 ובספרו "המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית", 1998).

עם פתיחת מוזיאון השואה ב-2005 איבדו כמה ממוקדי הביקור הוותיקים ב'יד ושם' את מעמדם. אחרי שהקהל נחשף למחזה המרהיב שהוצג במוזיאון החדש בעזרת שלל אפקטים, קרונות, מזוודות וסרטים, לקהל כבר לא היתה סבלנות ל"אוהל יזכור" – אולם גדול, אפל וריק. משה ספדיה שתכנן את המוזיאון החדש ידוע כאדריכל רגיש, גמיש וכאחד שמסייע לזקנות לחצות את הכביש, אבל הוא בהחלט לא מצפה מהמבקרים בעבודותיו להשתמש באינטליגנציה שלהם. הוא מעדיף לתת להם חזק בפרצוף ושיקראו לזה "חוויה מטלטלת".  באינטרנט יש שקוראים לזה פורנו. בדיוק ההפך ממה שמצופה מהמבקרים באוהל הבטון שהוקם 44 שנים קודם לכן.

"אוהל יזכור" נותר הרחק מאחור, מקום אליו גוררים רק נשיאים, ראשי ממשלות וגנרלים להניח זר אותו יזרקו מאוחר יותר מאחורי הגדר, ראו בהמשך בתמונות. סיבה מספיק טובה ללכת ולבקר.

.

אוהל יזכור 2012

.

אני לא זוכר את הפעם האחרונה שבקרתי ב"אוהל יזכור". זה היה לפני הרבה שנים. אולי בזמן השירות הצבאי. דוקא במוזיאון שתכנן ספדיה ביקרתי לפני שנים ספורות, מייד לאחר פתיחתו. כמו כולם שכחתי את "אוהל יזכור". בשבת נדלקתי על 'בקעת הקהילות' של יהלום-צור, אז באותה הזדמנות עצרתי בדרך גם כאן. הרבה השתנה: הריצוף התחלף בלוחות לא יציבים, כך שכל צעד המרצפת מגיבה בחריקה ובתנועה. רצפה דינאמית-מוסיקלית (בתכנון משרד אדריכלי הנוף של שלמה אהרונסון). אוהל יזכור עצמו לא השתנה משמעותית. בפנים הכל אותו דבר. בחוץ השתנה פיתוח הנוף המקורי, שאומרים שהיה מצוין. הבטון בחזית הוחלף או נוספה לו שכבה חדשה, בכל מקרה מדובר עכשיו באסתטיקה שונה. חדשה וסינטטית.

רציתי להגיע ל'בקעת הקהילות' ברגל. עובדי המקום המליצו להמשיך ברכב, אך אני העדפתי לעבור את כל המסע הזה ברגל ולראות גם כמה דברים אחרים על הדרך. לא התאכזבתי. התחנה הראשונה היתה 'אוהל יזכור'. השומר בדיוק הגיע לפתוח את המבנה וביקש שאמתין בחוץ חמש דקות, מה שנתן לי את הזמן להתרשם מהמרצפות המוסיקליות שהזכירו לי את הסצנה המפורסמת של טום הנקס בסרט BIG. זה בטח לא נעשה בכוונה אלא רק ביצוע רע, אבל מה זה משנה, נראה שהתקציב כאן בלתי מוגבל.

.

.

כשנכנסים פנימה אל אוהל הבטון, מרגישים את העוצמה המעצמת הודות לניגוד של האולם הסגור והכיכר הענקית הפתוחה עם המרצפות המנגנות. הביקור באוהל הוא קצר. אין הרבה מה לעשות בו, ללכת ישר על גשר, ימינה, לעצור ולהתבונן בשמות המחנות על הרצפה (בעיצוב דן ריזינגר) ולחזור חזרה אל נקודת האור. אבל בסוף היום כשעשיתי חשבון מה נשאר, מצאתי שהביקור באוהל נחרט. אפילו עכשיו שבוע אחרי, אני עדיין חושב עליו ומנסה להבין אותו.

אבל אולי זה בעצם עולם הפוך והקופסה האפורה מבטון ואבן בזלת היא בעצם השטות הכי גדולה שנבנתה. אולי עבודות כמו בקעת הקהילות, מגדל הנביאים בחיפה ושכונת המשתלה הם היצירות האדריכליות הבאמת טובות ואני עיוור למציאות. אולי.

ב-1961 מייד אחרי פתיחת משפטו של אדולף אייכמן, התקיים טקס חנוכת "אוהל יזכור". היה זה יום הזיכרון הראשון בו מומשו מנהגי אבלות לאומיים. "אוהל יזכור" היה המבנה הראשון שנחנך מתוך מכלול של מבנים שכלל לבד ממבנה הזיכרון, גם רחבת התכנסות גדולה שהסתירה מוזיאון, אגף בו נשמרו "דפי עד" ובית כנסת שלא נועד בעיקרו לתפילה אלא לשמש כעדות לבתי הכנסת שנחרבו.

ברחבה שבחזית "אוהל יזכור" החל משנת 1962 התקיים מידי שנה טקס יום זיכרון ממלכתי. בטקס הראשון נאמה אשת נשיא המדינה – רחל ינאית בן צבי ואחריה נשא דברים ניצול השואה ועד במשפט אייכמן – יוסף קליינמן. את החלק המילולי חתמה שחקנית תיאטרון "הבימה" עדה טל ששיחקה שנים ספורות קודם לכן בהצגה על אנה פראנק. היא קראה פואמה בליווי צ'לו. לאחר מכן השתתף הקהל הרב שהורכב ברובו מתלמידי בתי ספר בתהלוכת לפידים. הודלקו משואות וששה זרקורי ענק שלחו קרני אור ארוכות אל תוך השמיים האפלים של העיר החצויה. בתום העצרת חלפו אלפי המשתתפים בדומיה על פני שמותיהם של מחנות הריכוז וההשמדה ב"אוהל יזכור".

המבנה הייחודי הפך לאטרקציה מרכזית ורבים עלו לרגל. ראש ישיבת פוניבז' הרב כהנמן כנראה כל כך התרשם, שעוד באותה שנה הזמין מבנה דומה שיקום בצמוד לבניין הישיבה בבני ברק. המבנה אמנם קם (והדימיון בין שני המבנים הוא לא רק פיסית אלא גם בשם), אך השלמתו התעכבה ורק בשנות ה-90 נגמרה העבודה והוא נפתח כישיבה ולא כמבנה זיכרון כפי שתוכנן.

החשיבות של "אוהל יזכור" היא לא רק בהיבט הפיסי, אלא במשמעותו לתרבות הישראלית החדשה שביקשה להחליף מסורת של אלפי שנים בתרבות מודרנית. "אוהל יזכור" היה ניסיון להכניס קדושה לחיי היום-יום שנוצרו בישראל הצעירה. לכן גם נקרא הבניין על שם "אוהל מועד", ממש כמו ש"היכל התרבות" בתל אביב נקרא על שם "היכל הקודש". כאן קידשו את הזיכרון (היום מקדשים את הכסף ואת הסלבס). עצוב שלא נותר מזה הרבה, אך המבנה הצליח להפוך מידי פעם לקרקס ולארח טקסים משונים לאורך השנים. כמו זה שהתרחש בו אחרי מלחמת ששת הימים, כשכוהנת דת הגיעה במיוחד מיפן וערכה בו טקס דתי וארוך שמשך קהל סקרנים וסוקר גדול. היום המקום פחות פעיל ופחות מושך וכל זכר שנכנס חייב לכבוש כיפה, אולי ככה הוא יזכור יותר טוב.

* * *

האדריכל אריה אלחנני שהיה האדריכל המוביל בתכנון המבנה, ליווה באופן פעיל את התפתחותה של האדריכלות הישראלית במשך 60 שנה. על פועלו הרב הוא גם זכה בפרס ישראל. אלחנני התחיל בשנות ה-30 עם מבנים בסגנון הבינלאומי וניצח על הקמתו של "יריד המזרח" בצפון תל אביב. פסל "הפועל העברי" שעיצב, עדיין מתנוסס בכניסה למתחם. הוא גם עיצב את סמל היריד – גמל מעופף, ולאחר מכן עיצב את סמל הפלמ"ח. בסוף ימיו השתתף בתכנון גן העיר ומגדל המגורים שבתחומו, ובין לבין תכנן את "בניין מגדלור" בפינת הרחובות אלנבי ובן יהודה בתל אביב, את ספרית ויקס שהפכה עכשיו למרכז קונגרסים וכמה מהמבנים הבולטים באוניברסיטת בר אילן שעל אחד מהם (הספריה המרכזית) כתבתי כאן.

ב-1985 ניפטר אלחנני. היות וסיקרן אותי לשמוע משהו על תהליך התכנון, פניתי לאדריכל ניסן כנען (82) שהצטרף למשרדו של אלחנני ב-1957, שנה לאחר שסיים את לימודיו בטכניון. כנען הפך לשותפו של אלחנני (שותפות בה לקח חלק גם בנו של אלחנני – יגאל אלחנני) והיום הוא שותף במשרד אדריכלים כנען-שנהב יחד עם אשתו, בתו וחתנו. כנען נתן לי לא יותר מחמש דקות ולכן לא הרבה עלה ממנה.

ניסן כנען: […] שלושת האדריכלים [אריה שרון, בנימין אידלסון ואריה אלחנני] היו שותפים בכל הפרויקט של יד ושם [ולכן שלושתם קיבלו קרדיט על המבנה]. ב"אוהל יזכור" אלחנני היה יותר בולט ולמעשה כל העבודה נעשתה במשרד שלנו.

מ"י: מאיפה האבנים הענקיות שבקירות?

נ"כ: חיפשנו משהו מיוחד ולכן אספנו את אבני הבזלת האלו מהגליל. הן היו מפוזרות בין ראש פינה וצפונה עד מטולה. 

מ"י: איך הגעתם לפיתרון העיצובי?

נ"כ: כל המבנה עצמו תוכנן כך שיהיה מיוחד. חיפשנו משהו שמתאים לנושא כי לא נעשה משהו דומה בעולם. זו עבודה מאד מקורית ואתה מרגיש שזו מצבה ויד ולא איזה בניין עם רעיון אחר, ולפי דעתי קלענו למטרה בצורה לא רגילה. כשאתה נכנס אתה מרגיש את השקט ואת הכבוד והיראה. זה בא לידי ביטוי במיוחד בכניסה של האור מהגג וגם הדלתות שבוצעו על ידי פלומבו ואמן נוסף שכרגע אני לא מצליח להזכר בשמו [בצלאל שץ]. אלחנני ראה בפרויקט את אחת מעבודותיו העיקריות ופרס ישראל הוא קיבל במיוחד על העבודה הזו, כי זה באמת מבנה מרשים.

מ"י: יש הבדל גדול מאד בין הזיכרון שאתם עיצבתם ובין מה שיש היום באגף החדש שתכנן ספדיה.

נ"כ: בזמנו לא היו לנו מספיק מוצגים ולכן הסתפקנו במוזיאון קטן שהיה מתחת לפלטה עליה הוקם "אוהל יזכור", וזה היה נראה לנו אז מעל ומעבר. היום יש הרבה יותר מוצגים ולכן ניתן למלא מוזיאון גדול, משהו שלא עמד לרשותנו אז.

* * *

כנען לא ביקר הרבה זמן במקום ומעניין מה הוא יחשוב על מתיחת הפנים. אחרי הביקור באוהל הבטון המשכתי לכיוון בקעת הקהילות, כך שחלפתי גם באנדרטת הקרון שתכנן משה ספדיה ולאחר מכן ב"גן חסידי אומות העולם" שלשתיהן אקדיש רשימה אחרת. ועד אז, ניפרד כידידים. 

.

על מוזיאון השואה של ספדיה ויתרתי, מה שלא מנע ממני את הצורך לחצות אותו במעבר המוזר הזה

.

ואחר כך לטפס במדרגות המסנוורות האלה המובילות לפלטה שבראש ההר שם נמצא המרכז הישן של 'יד ושם'

.

.

הפלטה הגדולה נועדה לייצג את הריק הגדול שיצרה השואה: מצד אחד אוהל יזכור ומולו קיר ועליו באותיות ענק תלויות אותיות ענק מבטון המרכיבות יחד פסוק מספר ישעיהו "ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם […] אשר לא יכרת"

.

לאחרונה עבר המתחם מתיחת פנים ואת הריצוף המקורי מחליפות מרצפות חדשות, מסנוורות וקצת מלאכותיות או סינטטיות

.

הקיר

.

מלמטה עם כל מיני צינורות שלא נראים מתאימים

.

מקרוב

.

הנקודה הגבוהה ביד ושם הושטחה לטובת פלטה ענקית עליה הונחו אוהל יזכור ומולו קיר (שמסתיר את מבנה המוזיאון ההיסטורי)

.

הרבה השתנה: למטה החליפו מרצפות ולמעלה את הבטון, רק אבני הבזלת נותרו במקומן

.

אבני הבזלת הענקיות הובאו מהגליל

.

השער שעיצב דוד פלומבו

.

מקרוב

.

השער שעיצב בצלאל שץ, בנו של מייסד בצלאל – בוריס שץ

.

מקרוב

.

פינה

.

השער של פלומבו היום סגור ורק השער של שץ פתוח

.

פינה

.

לא הולכים על הרצפה, אלא על גשר מרחף.

.

במקור נכנסו משער אחד ובסוף יצאו משער שני. היום נכנסים ויוצאים באותו מסלול.

.

נר התמיד

.

האור הטבעי חודר למבנה מחור מרובע וקטן בתקרה, דרכו גם יוצא עשן נר התמיד, כמו בפנתאון או מקדשים אחרים בהם הקריבו קרבנות

.

הרצפה

.

רצפת המבנה מחופה פסיפס ומשולבים בה שמות מחנות הריכוז וההשמדה

.

האור באולם מקורו ב-4 מקורות: מהפתח, מחריץ אופקי במפגש בין קיר אבני הבזלת לתקרת הבטון, מהחור המרובע בתקרה וממנורות שמצויות למרגלות הגשר

.

קיר אבני הבזלת שמופיע בחזית, נמצא גם בפנים

.

התקרה והתאורה מזכירים אוהל

.

הזרים זרוקים מאחורי הגשר ליד אחד מגופי התאורה

.

פתח היציאה והכניסה

.

ואחר כך החוצה למדרגות נעות, כמו בקניון

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • dot  On 18/07/2012 at 23:25

    הפוסט שלך מיכאל מצדיק תגובה אישית ריגשית ואמיתית מאוד אולי כזו שאי אפשר לכתוב בפורמט הזה אלא אולי רק להגיד ברגע אינטימי פנים אל פנים.
    אנסה להעביר חלק קטן מכך:
    א. מסכימה שגם אם יש ביקורת על העמידה בשינויי הזמן הביניין הזה הוא לטעמי יד ושם. ולא דבר ממה שיש שם עכשיו מסביב.
    כשהייתי ילדה השואה נחקקה בשני חללים. זה בשער ציון (מרתף השואה) והבניין הזה. למרתף השואה לא לקחו ילדים והיו שם מוצגים שסיפרו עליהם וכיום לא בטוחים כלל שהיו אמיתיים. הרגשתי אז בחוש שהאימה של הזיכרון הזה כול כך גדולה שרק מקום מופשט יכול לסמן ולהכיל מעט שבמעט מהזכרון הריגשי שלה .
    ב. אני דור שני. כדי להבין מעט מה זה אומר אפשר לקרוא את הספר "נושאי החותם" שהוא התנ"ך ובאותה מידה מגילה פולחנית וקאלט של בני ניצולים. אני קראתי אותו מיד כשיצא. החיבור שלי לשואה הוא מיום היוולדי אסתכן ואומר שהיא נכחה כשנוצרתי.
    שני הורי היו צעירים בשואה אבל הספיקו לחיות מעט לפני המלחמה. לאמא שלי שנולדה ב-1930 בברלין החיים מתחילים רגע לפני המפגש עם הנציזם אבל לא יותר מזה. מושג המשפחה, הורים, השתייכות בעייתי כשמתחילה "המלחמה" היא יתומה בבית יתומים יהודי ללא אם ואבא שנטש והיגר. אבא שלי היה נער עם סיפור מורכב של נדידה ומעברי מקום הוא נולד ב-1924 בפולין בגילים 6-1 חי בארץ וחזר לפולין המלחמה פוגשת אותו בעיירה פולנית ליד לודז'. משם גטו ומחנות ומצעד המוות ומסע ארוך לארץ ישראל דרך קפריסין.

    השואה היתה בבית. דיברו תחת סינון, אבל השריטה שלהם טבועה בהם לכול חייהם רק כשהגעתי לבערך גיל 40 הבנתי עד כמה. חיים בתוך בועה ואובדן. אומרים שאישיות נקבעת עד גיל 6 אני חוויתי נטישה שגם מקורה בשואה בגיל 4. בזמן שאחרים למדו על שורשים וגאווה ציונית העדפתי לא לדון בהשרדות שלהם. אבל מגיל צעיר אני זוכרת מחשבה והזדהות ואולי סימביוזה עם התבנית. השואה ביקרה בחלומות במחשבות וההשפעות שלה התגלגלו אלי בחוויה משוכפלת. לא הייתי צריכה לחכות לפוליקר וגלעד כדי לצאת מהארון כתבתי על כך מגיל עשרה.. אחר כך שילבתי כתבים בעבודת ציור שהוצגו.
    חווית הביקור בביניין הזה היתה כולה אמת.
    לצורך העיניין הייתי אולי מציבה את המקום שלנו בירושלים מול האנדרטה הגדולה בברלין ובעיר בחלל הזיכרון שמתחתה פה ופה נרשמים שמות שלמקומות או אנשיםבחלל שחור. זה שבברלין משתמש באור והקרנות אבל בשניהם יש תחושה עוצמתית ומצמררת. בפריז בפינת האיל דה פרנס ישנה אנדרטת בטון. יורדים עליה במדרגות צרות לחדר זיכרון מבטון וחלון מסורג מעל המים. מקום קטן עם פתח צר וניסתר ואותה עוצמה וכובד…. וגם..
    האור הזה ….

  • Batia Donner  On 18/07/2012 at 23:40

    מיכאל,
    את האותיות מבטון תכנן דן ריזינגר. יש בידיו גם סקיצות.
    בתיה דונר

  • גרשון  On 19/07/2012 at 9:38

    אכן מבנה מדהים של אתר זיכרון יחודי המהווה קבר אחים, מצבה כבדה, מלאכותית ועכשווית המוטלת בכבדות על קירות חלוקי הבזלת הטבעיים, ומהווה מקום התיחדות. מעניין להשוותו דווקא ללוחמי הגטאות, שבו יש אוהל יתחדות בעל תפיסה שונה, ומוזיאון אחר.
    האם לאומיות כרוכה תמיד בצורך לעכשויות?

  • אסתר  On 19/07/2012 at 10:46

    נמנעתי מביקור ביד ושם בערך עד לפני 7-8 שנים ואז המחקר המשפחתי הוביל אותי לארכיון. חלפו עוד כמה שנים עד שנכנסתי למוזיאון ועד היום לא ערכתי בו סיור כהלכה. למעשה המקום היחיד בו סיירתי ממש היה בקעת הקהילות. אם dot הזכירה את פריז אזכיר את המוזיאון בבודפשט שנמצא בבית כנסת נטוש ומשופץ אשר חלל התפילה המרכזי שלו מעוצב ככיפת השמים והוא נותר ריק, רק כמה ספסלים מול ארון הקודש וזהו. את שמות הנספים חרטו על קיר בגובה 8 מטר ולדעתי זו בחירה גרועה המזכירה קיר הוצאה להורג. יקיריי רשומים אי שם במטר השישי ונרשמה התמוטטות קלה מול הקיר, כאשר שוב לא יכולתי לגעת בהם.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: