סיבוב בקונסרבטוריון בבאר שבע בתכנון יעקב רכטר

בשיאה של הצלחתו המקצועית תכנן האדריכל יעקב רכטר במסגרת משרד רכטר-זרחי-פרי את הקונסרבטוריון בבאר שבע שנחנך ב-1970. היה זה מבנה התרבות השלישי והאחרון שתכנן המשרד בבירת הנגב, לאחר שקדמו לו בית העם וקולנוע אורות.

בעיצובו הקונסרבטוריון הוא אחד המוקדמים בארץ אותם ניתן לשַׁייך לטיפוס מבני מבצר ונבנו בעיקר בשנות ה-70 וה-80. מבנים אלה מסתגרים בתוך עצמם ועיקרון השקיפות שאפיין לרוב את האדריכלות בישראל עד אז, לרוב בזו הציבורית, התמסמס. השינוי שיקף את האווירה בישראל הגדולה של אחרי מלחמת ששת הימים. צורתו הייחודית של המבנה המונומנטלי השפיעה על מערך ועיצוב החדרים שבפנים המבנה, והתוצאה היא מגוון של חדרים ומעברים עם קירות זוויתיים ובלתי צפויים.

לאורך השנים העמיד הקונסרבטוריון מוסיקאים רבים מבין ילדי באר שבע, כאלה מקצועיים ובכירים כמו שמואל אלבז ואבי אביטל וגם חובבים כמו צביקה הדר. המבנה עצמו לא עבר שינויים מאז נחנך לפני 54 שנה, והוא נותר כמו שהיה על פרטיו.

ועל כך ברשימה זו.

.

2024 (1970)

.

הרחבה הגדולה שבחזית הקונסרבטוריון תוכננה במקור כמגרש חנייה. כעת מתכנן אותה מחדש האדריכל דניאל זרחי

.

הבניין מורכב משני אגפים: מימין אגף חדרי הלימוד וההנהלה ומשמאל אולם קונצרטים

.

מבנה מבצרי שמוגנן על הבאים אל קרבו: החלונות עוצבו במפגש החזיתות כפתחים צרים והכניסה לבניין נסתרת

.

1969: במשך עשרות רבות של שנים בלטו בעיר בניין הקונסרבטוריון ו"הרב-קומות" – בית דירות שהתנשא מעל לכל בתי העיר (בתמונה מציץ מימין) בתכנונם של האדריכלים משה לופנפלד וגיורא גמרמן (צילום: קרן-אור, באדיבות ארכיון עזריאלי לאדריכלות; מרכז רכטר לאדריכלות)

.

.

(1) המוסד

"בשנות ה-80 היה הקונסרברטוריון מקום הומה וגם מהטובים בארץ", נזכר איתי כ"ץ, יליד באר שבע שעורך כיום בין השאר את עמוד האינסטגרם Briefly Architecture Design. כמו ארבעת אחיו גם הוא למד כאן מוסיקה ומעיד כי זהו "מקום חשוב ומשמעותי בחיי".

לבד מהילדים שנהרו ללמוד מוסיקה, פקדו את המקום גם נגני התזמורות השונות שפעלו באולם הקונצרטים שבבניין. באופן זה, הילדים-תלמידים התרשמו מקרוב מהעתיד שמצפה למוסיקאי מקצועי, וגם התאפשר להם לנגן אחר הצהריים על אותה במה שעליה מנגנות בערב תזמורות מקצועיות. בולטת מכולן היא תזמורת המנדולינות, שעל עטיפת אלבומה "מנדולינות בנגב" (1983) התנוסס בניין הקונסרבטוריון במלוא תפארתו על רקע נגני התזמורת.

בשלב מסוים, מוסיף כ"ץ, כבר לא היה מקום לכל הפעילות שהתקיימה בבניין. לכן, חלק מהשיעורים התקיימו בבניין סמוך, בית צעירות מזרחי. בספרייה העירונית הסמוכה הוקמה ספריית מוסיקה, שבה ניתן היה להשאיל תווים וגם להאזין ליצירות.

כדי להתקבל ללימודים בקונסרבטוריון נדרש היה לעבור מבחני מיון שבמסגרתם אם הוחלט שהילד יתקבל, אז גם נבחר לו כלי הנגינה שעליו ילמד לנגן. פעמיים בשבוע החל מגיל תשע ועד גיל 17 נהג כ"ץ כמו עוד מאות מילדי באר שבע, לפקוד את הבניין. "הקונסרבטוריון היה מקום תחרותי והישגי", מציין כ"ץ. כאן הוא למד בעיקר נגינה על פסנתר, ולבד מנגינה "הלימודים כללו תיאוריה, שמיעה מוסיקלית, תרגול סולמות והרמוניות, האזנה מודרכת למוסיקה, מבחנים ורסיטלים". במסגרת תכנית הלימודים השגרתית, התקיימו כיתות אמן בהן התארחו מוסיקאים מהארץ ומחו"ל.

דמויותיהם של מנהלי הקונסרבטוריון השפיעו עמוקות על המוסד ותלמידיו. רות הילמן שייסדה את הקונסרבטוריון ב-1961 וניהלה אותו במשך 22 שנים, היתה דמות יוצאת דופן בבירת הנגב. בוגרת הקונסרבטוריון בוינה, שהחזיקה פסנתר כנף בדירתה שבבית רוטשטיין (שתכנן האדריכל נחום זולוטוב, בניין שכתבתי עליו כאן).

"הילמן היתה אשה פורצת דרך שהגיעה לבאר שבע בעקבות עבודת בעלה במפעלי ים המלח", מעריך כ"ץ את מורתו לשעבר. "היא היתה חלק מקבוצה של תושבים שבקשו להפוך את באר שבע מעיר שדה זנוחה לבירת הנגב, ושוות ערך לערים מתקדמות. הם הקימו אוניברסיטה, תיאטרון, מפעלים חדשניים וכמובן את הקונסרבטוריון והתזמורות. בתקופתם העיר זינקה, ולצמיחה הזו התלוותה אדריכלות פורצת דרך".

עוד בחייה של הילמן נקרא על שמה אולם הקונצרטים במוסד שהקימה. את מקומה בתפקיד מנהל המוסד תפס נסים אלשיך, שייסד בו את תזמורת הנוער העירונית, את הסינפונייטה הישראלית באר שבע, וכן את תזמורת כלי הנשיפה שנקראה על שמו עוד בחייו.
.

.

.

(2) הבניין

כשיעקב רכטר ניגש לתכנן את הקונסרבטוריון היה זה מבנה התרבות הראשון בסביבתו הקרובה וגם שכונות המגורים טרם הגיעו אליו. רק בעורפו ובמרחק של 200 מטרים התנשא "הרב קומות" – אותו בית דירות שנחנך שנים אחדות קודם לכן בתכנונם של האדריכלים משה לופנפלד וגיורא גמרמן והיה למבנה הגבוה בעיר במשך עשרות שנים. בסמיכות לקונסרבטוריון, ברחוב המשחררים, הוקמו בשנים הבאות מוסדות תרבות נוספים – ספרייה עירונית והמשכן לאמנויות הבמה. בצדו השני של הרחוב הוקמו בניין העירייה, בית יד לבנים, בית העם שתוכנן גם הוא במשרדו של רכטר וכן קולנוע קרן שקדם לכולם (אך לעומתם לא שרד הקולנוע ונהרס לטובת מגדלי מגורים).

בתכנית הסביבה המקורית תוכנן לקום חניון רכבים בין הקונסרבטוריון ובין רחוב המשחררים, אך זה לא הוקם וכך נוצרה רחבה גדולה וריקה שבה נשתלו רק מעט עצים. הרחבה לא תפקדה למעט אירועי שבוע הספר שהתקיימו בה בעבר אחת לשנה, ובכל שאר הזמן נותרה ריקה. לאחרונה מקודמת תכנית לפיתוח הרחבה בתכנונו של האדריכל דניאל זרחי, נכדו של שותפו וגיסו של רכטר (שאף זכה לאחרונה בפרס רכטר).

המונומנטליות של מבנה הקונסרבטוריון, עיצובו הפלסטי, ומיעוט הפתחים הופכים אותו למעין פסל סביבתי ונקודת-ציון עירונית. משחקי האור וצל שיוצרים חזיתותיו מדגישים את תלת-ממדיותו וחומריותו יוצאת הדופן מוסיפה ומבליטה אותו על רקע שאר הבינוי בסביבה. "לבניין יש חזות ציבורית, הוא ניצב בביטחון על הקרקע", מוסיף האדריכל אמנון רכטר, בנו של יעקב רכטר שעומד כיום בראש המשרד המשפחתי, "ולעומת זאת, הוא מבנה שתקן, לא פתוח ולא ניתן לראות את המתרחש בו בפנים".

.

.

.

שני גופים עיקריים לבניין: האחד מזרחי כולל את חדרי הלימוד, ושני מערבי מאכלס אולם קונצרטים עם יציע ובסך הכל נקבעו בו 394 מושבים. לבניין גם קומת מרתף עם מקלט המשמשת לחדרי לימוד. חזית הבניין הדרומית אטומה כולה.

אופיו המבצרי של הבניין מתאפיין בצורתו המזכירה מצודה נישאת, פתחי חלונות צרים ונסתרים בכפלים בדפנות, דלתות כניסה שנקבעו בעומק נסתר מהרחוב וכן במסד משופע דמוי חלקלקה שכמוה ניתן למצוא לרוב במבצרים. בהיבט המבצרי הקדים הבניין מבנים מבצריים אחרים שתכנן רכטר בהמשך השנים ובראשם אלה בירושלים – מלון ענבל (במקור לרום) ומלון קסיה (במקור המלך שלמה).

הכניסה לבניין אינה ישירה כאמור מכיוון הרחוב. למעשה הכניסה נסתרת, ונדרש להכנס לשביל שמתפתל ועולה במתינות אל עומק הבניין. נכנסים למעין חצר פנימית צרה התחומה בדפנות הבניין הגבוהות ובקצהה נקבע פתח הכניסה המזוגג. גם בתוך הבניין מערך התנועה אינו דומה לתנועה הקריאה המאפיינת מבני ציבור, אלא שוב מתפתלת במסדרונות שאינם ישרים וגם אינם קבועים ברוחבם. החדרים בהתאם גם הם שונים זה מזה ודפנותיהן אינן אורטוגונליות (היינו, אלה לא חדרים ריבועיים), אלא מרובי זויות ודפנות. בקלות ניתן היה ליפול כאן למבוך ומקום מאיים, אך המבנה קטן יחסית והתכנון הלא שגרתי ולא צפוי יוצר מעין משחק עם המשתמשים בו, ומושך אותם לגלות את חלקיו השונים.

הבטון החשוף שהיה לחומר הבנייה העיקרי במבני הציבור באותה התקופה בארץ בכלל ובבאר שבע בפרט, פינה כאן את מקומו לטובת לבני מלט (סיליקט) בגוון בהיר. השימוש בלבנים אלה מתוצרת חברת אקרשטיין, לא היה זר לרכטר שהשתמש בהן קודם לכן במרפאה ברמת גן, בבית המשפט בתל אביב וגם בביתו הפרטי בתל אביב. ועדיין, את אותו בטון חשוף ופלסטי תוכלו למצוא כאן בקורות שנקבעו מעל לפתחים בחזיתות, במסד המשופע דמוי החלקלקה (כיום צבוע), ובמדרגות הפיסוליות שבמבואה לאולם הקונצרטים.

בפרטי הבניין השקיע האדריכל תשומת לב, גם אם הבניין צנוע ומתוכנן לתחזוקה של מבנה ציבור בעיר פיתוח. פתחי החלונות הורכבו כולם מחלוקה יצירתית ופרקטית שאיפשרה משטחי זכוכית גדולים, אך כאלה שחלקם קבועים וחלקם ניתנים לפתיחה. באולם הקונצרטים בוצע טיפול יצירתי בדפנות האולם – אלה שחופו בעץ בגב הבמה, ואלה שבסליקט בשילוב עץ בשאר הדפנות. בכניסה נקבעה דלת עץ, לא גדולה אך עדיין מרשימה, שמוסיפה אלגנטיות וגיוון בכל משטחי הסיליקט, הטיח הלבן והבטון שמלווים את המבקרים בקונסרבטוריון.

באולם הקונצרטים התאפשר לרכטר לשוב ולהפגין את יכולות המשרד בתכנון אולמות מוסיקה, אותם הוא הפגין בתכנון היכל התרבות ובנייני האומה. בשונה משאר חלקי הבניין, מתהדר האולם באלגנטיות שבאה לו מהמבואה המרווחת והמוארת באור טבעי בשעות היום, השימוש בעץ בדלתות ובחיפוי הדפנות והתקרה זאת בנוסף להמשך השימוש בסיליקט אל עומק האולם. יחסית לשאר החדרים והאולמות בבניין שהם קטנים ברובם, האולם גדול וגבוה, ועם זאת שומר על אינטימיות.

.

תכנית סביבה (באדיבות ארכיון עזריאלי לאדריכלות; מרכז רכטר לאדריכלות)

.

תכנית מוקדמת למבנה – קומת קרקע (באדיבות ארכיון עזריאלי לאדריכלות; מרכז רכטר לאדריכלות)

.

.

"הקונסרבטוריון תוכנן בתקופת מעבר, בסוף שנות ה-60, מהברוטליזם הישיר אל המודרניזם המאוחר", ממקם האדריכל אמנון רכטר את המבנה בשרשרת ההתפתחותית של העבודות שתכנן אביו. "בתכנון הבניין אפשר למצוא התבססות על רשת של משולשים, שמאפשרת צורניות חופשית יותר, לעומת התכנון האורטוגונלי שאפיין את העבודות הקודמות של המשרד".

"יש כאן ניסיון מוצלח ליצור קומפוזיציה של מסות, ולעצב פתחים שהם כמו חריצים במפגשי הדפנות. השאיפה היתה ליצור קומפוזיציה דינאמית ולהימנע מהישענות על דימויים של אוהל במדבר. אבא שלי לא חיפש דימויים ליטרָריים או ליטרליים שאותם מתרגמים לאדריכלות, אלא תכנן מבנה שהפרוגרמה והקונטקסט הם מחוללי הפרויקט. זהו מבנה מבצרי ומוגן שמתייחס לאקלים המקומי, ונותן מענה לצורך באינטימיות, בריכוז גבוה, בלימוד והאזנה למוסיקה, אלה היו העקרונות שהיוו את הבסיס לפתרון האדריכלי".

.

תכנית קומת קרקע (באדיבות ארכיון עזריאלי לאדריכלות; מרכז רכטר לאדריכלות)

.

תכנית קומה א (באדיבות ארכיון עזריאלי לאדריכלות; מרכז רכטר לאדריכלות)

.

חזיתות: ריבוי זויות, פתחי חלונות דמויי חרכי ירי ומסד משופע דמוי חלקלקה (באדיבות ארכיון עזריאלי לאדריכלות; מרכז רכטר לאדריכלות)

.

.

הבניין נשמר באופן יוצא מן הכלל לכל אורך השנים. לא נעשו בו שינויים משמעותיים והוא מתוחזק היטב. בשונה ממנו, בית העם שתכנן המשרד במרחק של כמה מאות מטרים ממנו, ניצב שלם אך עבר שינויים מפליגים שלא כיבדו והעריכו את הבניין המקורי, והוא איבד לחלוטין את איכויותיו הייחודיות.

לפני שנים אחדות ביקשו בהנהלת העיר לחדש את מבנה הקונסרבטוריון ולהרחיב אותו. בעקבות המהלך בוצעה פנייה למשרדו של רכטר שבחן את האפשרויות והעלויות, אלא שהפרויקט לא התקדם והמבנה נותר כמו שהיה.

.

דגם (באדיבות ארכיון עזריאלי לאדריכלות; מרכז רכטר לאדריכלות)

.

.

(3) האדריכל

התמחותו של האדריכל יעקב רכטר היתה בתכנון מבנים אייקוניים, החל מבתי מלון גדולים ועד לוילות עירוניות. בכולם הקפיד רכטר על הממד הייצוגי של המבנה, והיה לאחת הדמויות הבולטות באדריכלות ישראל במהלך יובל שנים. הודות לכך זכה להערכה שהשיגה לו ב-1972 את פרס ישראל.

הוא נולד ב-1924 בתל אביב, בתקופה שהוריו שבו לארץ משהות באירופה לצורך לימודים. אביו, האדריכל זאב רכטר, פתח באותה שנה את משרדו והחל לבנות בעיקר בתי דירות בתל אביב. לאחר שסיים את לימודיו בטככניון ב-1952, הצטרף למשרדו של אביו, בו כבר פעל גיסו, האדריכל משה זרחי. באותו עשור זכה המשרד לתכנן שורה של מבני ציבור משמעותיים ובראשם היכל התרבות בתל אביב ובנייני האומה בירושלים, כשבזה הראשון נטל יעקב רכטר חלק יחד עם אביו ועם שותפו לפרויקט האדריכל דב כרמי.

לאחר פטריתו של אביו ב-1960 המשיך המשרד לפעול בהובלתם של האדריכלים הגיסים יעקב רכטר ומשה זרחי והמהנדס מיכה פרי. בשותפות זו שנמשכה קרוב ל-15 שנה המשיך המשרד ותכנן פרויקטים ציבוריים אייקוניים, כשהבולטים שבהם היו בית המשפט בתל אביב, בית הבראה מבטחים שבזכרון יעקב, מלון הילטון תל אביב וכן פרויקט כיכר אתרים הכושל אך מרהיב ושאפתני. רכטר המשיך לפעול כאדריכל עצמאי עד 1995, אז הצטרף אליו בנו האדריכל אמנון רכטר, שממשיך ומוביל את המשרד מאז פטירתו של אביו בשנת 2001. בשנת 2003 יצא לאור ספר המאמרים "יעקב רכטר, אדריכל" (בעריכת אסנת רכטר, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומוזיאון הרצליה).

פרס רכטר שאותו יזם לאחר פטירתו של אביו היה לפרס האדריכלות היוקרתי ביותר לאחר פרס ישראל, ונקרא מאז פטירתו גם על שמו. הפרס מוענק בחסות משרד התרבות והספורט מידי שנתיים לאדריכל נבחר על הישג אדריכלי וכן לאדריכל צעיר.

בין המבנים שבתכנונם השתתפו האדריכלים ועליהם כתבתי, ניתן למנות את בית הכדים ברחוב נחלת בנימין (1925), בית פריד ברחוב אחד העם (1937), בית חנצ'ינר בפרישמן פינת שפינוזה (1939), שני מבני מרפאות קופת חולים ברמת גן (1956, 1972), בית אהרון כהנא ברמת גן (1957), ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בתל אביב (1956, 2023), קולנוע אורות בבאר שבע (1960), בית הבראה ע"ש שפרינצק בנצרת (1961), מלון דן פנורמה בתל אביב (1979), מלון ענבל (במקור לרום) בירושלים (1982), הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בטכניון (1988), גשר הולכי רגל בדרך נמיר (1988), מלון הולידיי אין אשקלון (1999), אנדרטה לחללי צד"ל בדרום לבנון (נהרסה, 2000), מעונות סטודנטים באיינדהובן (תחרות, 2011), מלון אלמא (במקור בית הבראה מבטחים) בזכרון יעקב (2015), משכן התרבות האנדלוסית באשדוד (תחרות, 2017), היכל המשפט בחדרה (2020) וקמפוס אוניברסיטת ברן (בביצוע). כמו כן, פרסמתי הצעה למסלול סיור בתל אביב בעקבות המבנים שתכנן זאב רכטר ומאמר הערכה לזאב רכטר שפרסם במקור האדריכל אברהם ארליק.

.

1969: מימין אגף חדרי הלימוד ומשמאל אולם הקונצרטים (צילום: קרן-אור, באדיבות ארכיון עזריאלי לאדריכלות; מרכז רכטר לאדריכלות)

.

הכניסה לבניין אינה ישירה מכיוון הרחוב.

.

הבטון החשוף שהיה לחומר הבנייה העיקרי במבני הציבור באותה התקופה בארץ בכלל ובבאר שבע בפרט, פינה כאן את מקומו לטובת לבני מלט בגוון בהיר מאד.

.

אופיו המבצרי של הבניין מתאפיין בצורתו המזכירה מצודה הנישאת מעל, פתחי חלונות צרים ונסתרים בכפלים בדפנות, דלתות כניסה שנקבעו בעומק נסתר מהרחוב וכן במסד משופע דמוי חלקלקה שכמוה ניתן למצוא לרוב במבצרים.

.

בימים טובים בוקעים כאן מהחלונות צלילי נגינה

.

1969: הכניסה למבואת אולם הקונצרטים (צילום: קרן-אור, באדיבות ארכיון עזריאלי לאדריכלות; מרכז רכטר לאדריכלות)

.

מבט אל החצא הפנימית המקשרת בין הרחוב ובין הכניסה לבניין

.

חזיתותיו הצפוניות של הבניין אטומות

.

מסד בצורת חלקלקה ובו פתחים למקלט שמתחת לאולם הקונצרטים

.

המסד המשופע היה בבטון חשוף במקור, ולימים נצבע בצבע אפור אחיד

.

אריזה של נבל לצד פתח כניסת האמנים לאולם הקונצרטים

.

כפל בחזית

.

למעשה הכניסה נסתרת, ונדרש להכנס לשביל שמתפתל אל עומק הבניין.

..

מדרגות רחבות במיוחד, כאלה שממשיכות את הקוים של הרחבה שבחזית הבניין מובילות אל הכניסה

.

נכנסים למעין חצר פנימית צרה התחומה בדפנות הבניין הגבוהות ושם נקבע פתח הכניסה המזוגג.

.

גם בתוך הבניין מערך התנועה אינו דומה לתנועה הקריאה המאפיינת מבני ציבור, אלא שוב מתפתלת במסדרונות שאינם ישרים וגם אינם קבועים ברוחבם.

.

החדרים בהתאם גם הם שונים זה מזה ודפנותיהן אינן אורטוגונליות (היינו, אלה לא חדרים ריבועיים), אלא מרובי זויות ודפנות.

.

בקלות ניתן היה ליפול כאן למבוך ומקום מאיים, אך המבנה קטן יחסית והתכנון הלא שגרתי ולא צפוי יוצר מעין משחק עם המשתמשים בו, ומושך אותם לגלות את חלקיו השונים.

.

הנצחה לשני אחים שנפלו בעת שירותם הצבאי

.

פתחי החלונות הורכבו כולם מחלוקה יצירתית ופרקטית שאיפשרה משטחי זכוכית גדולים, אך כאלה שחלקם קבועים וחלקם ניתנים לפתיחה.

.

מבט מהחלון אל החצר המובילה אל הכניסה

.

אולם גדול מקשר בין שני אגפי הבניין ובו תלויות תמונות מעברו של הקונסרבטוריון

.

רסיטל

.

מנגנות

.

הכניסה הצדדית לאולם הקונצרטים – תקרת עץ

.

המבואה לאולם הקונצרטים חגירה בבניין ומתאפיינת במסך זכוכית שפונה לחצר הפנימית המקשרת לכניסה

.

1969: המדרגות המקשרות ליציע מעוצבות כאלמנט פיסולי במבואה (צילום: קרן-אור, באדיבות ארכיון עזריאלי לאדריכלות; מרכז רכטר לאדריכלות)

.

המדרגות נצבעו בצבע אפור שאיבד את חומריותו של אלמנט המדרגות

.

השימוש בזכוכית מחוסמת מופיע בחלון הנאכי שלצד המדרגות ושוב במעקה המדרגות באגף חדרי הלימוד

.

מול הבטון והטיח הלבן בולט קיר ומעקה אדום

.

דלת הכניסה לאולם שנקרא על שמה של רות הילמן מייסדת הקונסרבטוריון עוד בחייה

.

1234

.

.

2008: תזמורת כלי הנשיפה של באר שבע עם המנצח מר נסים אלשיך (צילום: דוג'רית)

.

1982: תזמורת הנוער העירונית שהורכבה מתלמידי הקונסרבטוריון, עם המנצח מר נסים אלשיך – מייסד התזמורת ומי שניהל את הקונסרבטרויון בשנים 1993-1983 (באדיבות איתי כ"ץ)

.

.

באולם הקונצרטים התאפשר לרכטר לשוב ולהפגין את יכולות המשרד בתכנון אולמות מוסיקה, אותם הוא הפגין בתכנון היכל התרבות ובנייני האומה.

.

בשונה משאר חלקי הבניין, מתהדר האולם באלגנטיות שבאה לו מהמבואה המרווחת והמוארת באור טבעי בשעות היום, השימוש בעץ בדלתות ובחיפוי הדפנות והתקרה זאת בנוסף להמשך השימוש בסיליקט אל עומק האולם.

.

יחסית לשאר החדרים והאולמות בבניין שהם קטנים ברובם, האולם גדול וגבוה, ועם זאת שומר על אינטימיות.

.

זה קורה

.

תודה לאדריכלים דנה גורדון ואמנון רכטר ולאיתי כ"ץ

★

רשימות נוספות על באר-שבע:

.

אואזיס (ישראל הדני)

בית רוטשטיין (נחום זולוטוב)

שני קירות אמנות (משה סעידי)

קולנוע אורות (רכטר-זרחי-רכטר)

גן גדולי ישראל (ליפא יהלום ודן צור)

מרכז מסחרי בשכונה לדוגמה (מנחם כהן)

בניין המרכז האוניברסיטאי (ברכה ומיכאל חיוטין)

דרום השכונה לדוגמה (אלה שרשבסקי ואנטון פרנקל)

הפקולטה למדעיה רוח והחברה (אמנון ניב, רפי רייפר ונתן מגן)

בניין מדעי ההתנהגות (אלכס מייטליס וגרינברג-נוביצקי בן חורין)

עיריית באר-שבע (שולמית נדלר, מיכאל נלדר, שמואל ביקסון)

הספרייה המרכזית ע"ש זלמן ארן (נדלר-נדלר-ביקסון-גיל)

הארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב ע"ש טוביהו

בניין ביוטכנולוגיה (ברכה ומיכאל חיוטין)

ספריית רפואה (אריה ואלדר שרון)

פארק קרסו למדע (אילן פיבקו)

אנדרטת חטיבת הנגב (דני קרוון)

בית הכנסת הבבלי (נחום זולוטוב)

בית יד לבנים (יוחנן רטנר ומרדכי שושני)

בניין הפירמידה (משה לפונפלד וגיורא גמרמן)

הפקולטה למדעים מדויקים (אברהם יסקי ויעקב גיל)

מעונות הסטודנטים החדשים (בר אוריין, שוורץ-בסנוסוף)

בתי חצר בשכונה ב' (אריה שרון, בנימין אידלסון, אלדר שרון)

★

שיר לסיום:

.

★