סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ עין הנציב

מעט חדרי אוכל שרדו את תהליכי ההפרטה והשינויים החברתיים שהתחוללו בקיבוצים, ואף אחד לא ציפה כי גם מגפת הקורונה תוביל לסגירת חדרי אוכל. אחד מאלה הוא זה שבעין הנצי"ב. 76 שנה פעל חדר האוכל באופן רצוף ובראש השנה האחרון, עם כניסת הסגר השני, נסגר. צוות העובדים שהורכב מחברי הקיבוץ ומתושבי בית שאן פוטר והבניין הגדול והמטופח סגר את שעריו.

את מבני הציבור המרכזיים בקיבוץ עין הנצי"ב, הקיבוץ השישי שהוקם במסגרת תנועת הקיבוץ הדתי, הפקידו החברים בידיהן של אדריכליות. את בית הכנסת (1966) תכננה האדריכלית ג'ניה אוורבוך שעליו כתבתי כאן. וכאן לפניכם חדר האוכל השלישי שהוקם בעין הנצי"ב ונחנך ב-1976, אבל הראשון שנבנה כמבנה של קבע. תכננה אותו האדריכלית נעמי יודקובסקי (1996-1920), שתכננה בקיבוצים רבים ובעצמה היתה מייסדת וחברת קיבוץ לוחמי הגטאות.

רגע לפני הסגר עוד הספקתי לבקר בחדר האוכל. הצטרף אלי חבר הקיבוץ האדריכל בצלאל רינות שסיפר לי עד כמה הוא למד לאהוב את האדריכלות הברוטליסטית שממנה סלד בעבר. יחד המשכנו לסיבוב בבית המדרש שנחנך ב-1952 ואותו תכנן הרב והאדריכל יעקב יהודה.

ועל כך ברשימה זו.

.

חייו ומותו של חדר האוכל

.

סיבוב בחדר האוכל ובית העם הנטושים בקיבוץ חפצי-בה

כמו הקיבוצים עין חרוד ותל יוסף בצדו הצפוני של עמק יזרעאל שתוכננו כקיבוצים צמודים, כך גם תוכננו חפצי-בה ובית אלפא. את שני הזוגות תכנן האדריכל ריכארד קאופמן וההבדל בין חפצי-בה ובין בית אלפא הוא שאת הראשון ייסדו ייקים וצ'כים ואת השני ייסדו יוצאי פולין.

הדשא של בית אלפא ירוק יותר וכך גם כל מבני הציבור שבו עדיין פועלים ותוססים. בחפצי-בה, לעומת זאת, הדשא כבר מזמן קמל ומבני הציבור ובראשם חדר האוכל ובית העם נטושים ומתפוררים. את חדר האוכל תכנן במקור האדריכל ריכארד קאופמן (1930) ולאחר מכן הרחיב אותו האדריכל אירה אפרתי (1959 או 1961). את בית העם תכננה האדריכלית זיוה ארמוני (1976).

התקדים בחפצי-בה הוא לא בעבר אלא בהווה. התקדים הוא בתכנית שקידמו להריסת כל מרכז הקיבוץ. יש קיבוצים שחיסלו את הדשא המרכזי ובנו עליו, יש כאלה שהסבו את חדר האוכל לשימושים אחרים, אבל להרוס ממש את כל המבנים שבמרכז הקיבוץ לא העזו לעשות באף אחד מ-270 הקיבוצים בישראל. כל המבנים שתכננו קאופמן, לוטה כהן ושאר האדריכלים החלוצים – כל אלה יהרסו לטובת שכונה של בתים צמודי קרקע. למרות שחלפו כ-15 שנה מאז התקבל האישור לתכנית היא טרם מומשה.

ועל כך ברשימה זו.

.

מת בארץ

.

סיבוב בחדר האוכל ובמועדון בקיבוץ רשפים

לאחר הלוויה ולאחר הביקור בעמדת הביטחון שבשדות קיבוץ מסילות, השמש כבר שקעה אבל רציתי להספיק ולראות גם את קיבוץ רשפים. התכנון של רשפים פשוט ומרתק: שביל ישר כסרגל יוצא משער הקיבוץ, חוצה מדשאה גדולה, כששדרת צאלונים מלווה אותו וגם פסלים שיצר פילו כפרי חבר הקיבוץ. באמצע הדרך הוקם לצד השדרה המועדון לחבר ולצידו חדר זיכרון, ספרייה וחדר נשק. בקצה השביל ניצב חדר האוכל הגדול והנטוש. מכאן מתפצל השביל ושולח את זרועותיו לכל חלקי הקיבוץ.

בעת הביקור חדר האוכל היה נעול והמועדון היה פתוח ומואר. חזרתי לרשפים שבועיים לאחר מכן והפעם חדר האוכל היה פתוח והוצגה בו תערוכת פסלים שיצר יפתח גבע חבר הקיבוץ. המועדון היה סגור.

המועדון הוא המבנה המרשים בקיבוץ, עבודה מוקדמת שיצר האדריכל מנחם באר ב-1968. מבנה קליל ומרשים שנושא השקיפות והקשר ההדוק בין פנים ובין חוץ הוא העיקרון המרכזי בתכנונו. לעומתו, חדר האוכל שנחנך ב-1981 הוא עבודה יחסית מאוחרת של באר וגם של התנועה הקיבוצית. המבנה כבר קרוב לכל אותם מבצרי בטון שנבנו באותם שנים בקיבוצים. יש בו גם מסכי זכוכית אבל האווירה הכללית בו היא קודרת ומסתגרת.

ועל כך ברשימה זו.

.

סגור

.

סיבוב בעמדת הביטחון שבקצה שדות קיבוץ מסילות

רגע לפני שהערב ירד על העמק ורגע אחרי שתמה הלוויה בבית הקברות של קיבוץ מסילות, יצאתי מהשער והלכתי בשדה לעמדת הביטחון שבלטה בנוף. לעומת השדה שמצפון לבית הקברות וטרם נקצר, מצאתי שהשדה שמדרום ובמרכזו ניצבה העמדה חרוש ושטוח יחסית. מאז 1940 שוכנת כאן העמדה, אלא שאם בשנותיה הראשונות היתה מאוישת, מתוחזקת והיה לה תפקיד במערך הביטחון באזור, הרי שכיום היא נטושה, מוזנחת והתפקיד שהיא נושאת הוא של זיכרון בלבד.

ברוטליזם לא היה אז עדיין בלקסיקון של האדריכלים, אבל המבנה הזה בנוי כולו מבטון חשוף. יש בו גם רובד נוסף שכולל ציטוט מהאדריכלות הרומנטית של חומת ירושלים, כזו שגם אפשר למצוא בבניין בצלאל ההיסטורי. חשבתי שזה יפה שהאדריכל שתכנן את העמדה בחר שלא להזניח את העיצוב החזותי והעניק אופי שקושר אותה לסמל ציוני ולמקום אחר. אבל יתכן שבכלל הבנאים הם אלה שעשו את העיטור על דעת עצמם.

ועל כך ברשימה זו.

.

עמדת ג'ורג'

.

סיבוב בחדר האוכל ובית הכנסת בקיבוץ שלוחות

למרגלות הגלבוע שוכן כבר קרוב ל-70 שנה הקיבוץ הדתי שלוחות, עדות לכך שדתיים מסוגלים להקים ישובים המתבססים על רעיון אוטופי שיתופי, של עבודת אדמה, תעשייה ותיירות. שלוחות הוא גם דוגמה לשיתופיות בין קיבוץ דתי וקיבוץ חילוני – רשפים. שני הקיבוצים הוקמו בסמיכות זמנים וגאוגרפית ולאחרונה הקימו השניים על אדמותיהם בתמיכת הסוכנות היהודית, את היישוב הקהילתי שלפים – יישוב דתי-חילוני.

בית הכנסת בשלוחות הוא פנינה אדריכלית נוספת שתכנן האדריכל יוסף שנברגר (1965) וחדר האוכל המתאפיין בסגנון ברוטליסטי הוא של האדריכל לאון שרמן (1981). שני המבנים ממשיכים לפעול מידי יום ולתפקד בייעודם המקורי כמרכז לקהילה המקומית.

ועל כך ברשימה זו.

.

אורות

.

סיבוב בחדר האוכל ובית התרבות בקיבוץ נווה איתן

קיבוץ נווה איתן הוקם במסגרת פרויקט "חומה ומגדל" ב-1938, אך רק שלושים שנה מאוחר יותר נבנה בו חדר אוכל שהחליף צריף ישן. חדר האוכל נחנך ב-1967, רגע לפני שהבנייה באמת הושלמה, מהסיבה שחדר האוכל שפעל בצריף עץ נשרף והחברים נותרו ללא קורת גג לארוחות. למרות המאמצים לא הצלחתי לגלות את זהות אדריכל חדר האוכל.

לעומת המבנה האופקי של חדר האוכל, בולט בקצה השני של נווה איתן "בית קולין" – בית התרבות אותו תכנן האדריכל שמואל ביקלס. גם המבנה הזה כבר לא מתפקד, אלא שבשונה מחדר האוכל, זהו אחד מבתי התרבות המרשימים ביותר שתוכננו בתנועה ועל אף שעבר שינויים לא מוצלחים, צורתו המקורית והייחודית עדיין אופנתית ורלוונטית. הוכחה לכך ניתן למצוא במספר מבנים שנבנו ממש לאחרונה וגם אליהם אתייחס כאן.

ועל כך ברשימה זו.

.

מתייפה מיום ליום

סיבוב בבית הכנסת בקיבוץ עין הנצי"ב שתכננה ג'ניה אוורבוך

בדרך כשחצינו את העמק, בין הביקור באולם התרבות הנטוש בחפציבה (שתכננה אדריכלית אחרת, זיוה ארמוני), הגן בחזית בית הכנסת העתיק (בתכנון יהלום-צור), ובין תליית התערוכה "באר בקיבוץ" במוזיאון באשדות יעקב, עצרנו לראות את בית הכנסת בעין הנצי"ב.

האם זה בית הכנסת הראשון בעולם שתכננה אשה? בקיבוץ עין הנצי"ב שבעמק הירדן מתהדרים בעובדה הזו. אך למעשה זהו ככל הנראה הבית כנסת השני, היות ובחדרה ניצב בית הכנסת הגדול שאותו תכננה כבר ב-1935 האדריכלית יהודית שטולצר סגל.

האדריכלית ג'ניה אוורבוך (1977-1909) התפרסמה בשנות ה-30 הודות לתכנית שהגישה וזכתה בתחרות לתכנון כיכר צינה דיזנגוף בתל אביב. התכנית שהציגה ומומשה לכיכר, היתה לא רק אחד משיאיו של המודרניזם המקומי, אלא גם מרחב ציבורי יחיד במינו. בסוף דרכה המקצועית תכננה גם את בית הכנסת בעין הנצי"ב, מבנה בסגנון הברוטליסטי שהמיוחד בו הוא הפניית המתפללים לפינת הבניין ולא למרכז החזית כפי שנהוג לרוב.

ועל כך ברשימה זו.

.

בבית הכנסת

.

סיבוב בעבודת נוף ייחודית של יהלום-צור בגן לאומי בית אלפא

לכאורה מדשאה עם כמה שיחים בהיקף ועץ סיגלון במרכז. המדשאה חוצצת בין מגרש חנייה ובין החומה השומרת על גן לאומי בית כנסת בית אלפא, בו שמורה רצפת הפסיפס העתיקה שעיטרה בעבר הרחוק בית כנסת שחרב יחד עם היישוב שהקיף אותו. ב-1922 הוקם כאן קיבוץ חפציבה ובמהלך הקמתו נחשפה במקרה הרצפה שהתפרסמה הודות לעיטור גלגל המזלות ששרד בשלמותו.

כשבקרתי כאן לפני כמה חודשים השמיים היו כחולים ובעיקר עניין אותי לראות את רצפת הפסיפס העתיקה. אבל בסוף עניינו אותי דברים אחרים כמו פיתוח הנוף. את מתכנני הגן שבחזית האתר זיהיתי בקלות – אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור. אלא שהעבודה כאן שונה משאר עבודות המשרד. היות וחשבתי שהעבודה הזו שווה רשימה, חזרתי לכאן לפני שבועיים, בשיאו של האובך הצהבהב שפשט בארצנו הקדושה, וצלמתי כמה תמונות נוספות.

ועל כך ברשימה זו.

.

דשא וסיגלון מפרידים בין מרצפות האקרשטיין ובין המבנה השומר על גלגל המזלות

.

סיבוב בבית התרבות הנטוש בקיבוץ חפציבה

בתוך האובך הצהוב ובדרך לתלות תערוכה חדשה, עצרתי בקיבוץ חפציבה כדי לחזור ולהציץ בשני פרויקטים שאני אוהב, אחד מהם הוא בית התרבות ע"ש צבי דר. בביקורים הקודמים שלי כאן הבניין היה סגור ונעול, אך הפעם הוא היה פתוח. זה לא רק שריד לתרבות שאבדה וליצירה הגדולה האחרונה של האדריכלית זיוה ארמוני, אלא גם דוגמה למפגש מרתק בין בניין ובין טבע.

ועל כך ברשימה זו.

.

חזית בית התרבות וברקע מורדות הגלבוע

.

סיבוב בשלושה חדרי אוכל בקיבוצים: שדה נחום, חמדיה ואפיקים

שלושה קיבוצים, שלושה חדרי אוכל, עמק הירדן אחד.

שני חדרי אוכל כבר לא פעילים: שדה נחום וחמדיה. שני חדרי אוכל טובלים בצמחיה ששתלו אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור: אפיקים ושדה נחום. שני אדריכלים תכננו כל אחד חדר אוכל אחר: שמואל ביקלס בשדה נחום, שמשון הלר בחמדיה. שני אדריכלים תכננו במשותף חדר אוכל אחד: ורנר יוסף ויטקובר ואריק באומן באפיקים.

לקח לי הרבה זמן לאסוף ולארגן את החומרים שצברתי לרשימה הזו, ולכן התעכבתי. הרשימות על חדרי האוכל בקיבוצים הן הכי פחות נצפות בבלוג אבל משום מה לי הן חשובות והעיכוב מבחינתי היה שווה.

חוץ מחדרי אוכל, כדאי לבקר בעוד כמה מקומות באזור:

(1) מול שדה נחום הולכת וקמה תחנת רכבת העמק החדשה, תחנת הקצה של המסילה שנקראת "תחנת בית שאן" (עליה כתבתי כאן) ומשתלבת במבני התחנה העותמאנית.

(2) חמדיה נמצאת כמה דקות נסיעה משדה נחום, אבל שווה לבקר בדרך באתר ההנצחה שיצרו בסמוך האדריכלים אלפרד מנספלד ומוניו גיתאי-וינראוב (עליה כתבתי כאן).

(3) אפיקים הוא קיבוץ שמאד שווה לבקר בו, ולהשקיע יותר מכמה דקות. ברחבי הקיבוץ יש עבודות אמנות במגוון טכניקות: פסיפס, מתכת, עץ, פרסקו. בנוסף, יש עבודת נוי מרשימה שיצרו אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור, עבודה שמטופחת עד היום וראוי להתעכב עליה.

ועל כך ברשימה זו.

.

מגדל המדרגות בחדר אוכל של קיבוץ חמדיה

.

סיבוב באכסניית בית שאן ובניסיון הנפל לחדש את שרידי העיר הערבית

קל לראות שהאדריכל שתכנן את בניין בית הארחה של בית שאן אוהב אבן. זו אחת האכסניות המצליחות ביותר של רשת אנ"א והמקום שוקק חיים.

לעומת האכסניה המטופחת והמוצלחת, מהעבר השני של הכביש מופיעה בית שאן בשיא עליבותה. שטחים מתים, מבנים נטושים וחלקם הרוסים ואלה שמאוכלסים בנויים טלאי על טלאי. בשנים האחרונות בסיוע ממשלתי אגרסיבי היה (ועדיין) ניסיון לפתח את מה שנותר מהכפר הערבי ששכן כאן עד 1948. העבודה הופקדה בידיים של אדריכל שעשה כל טעות אפשרית. נוסף לכך ביצוע ברמה ירודה וכל ההשקעה ירדה לטמיון. בכלל, בבית שאן יש אווירה המייצגת תפיסה שמה שיש מתחת לאדמה חשוב יותר ממה שיש מעליה – תושבי העיר. הרעיון הזה לא עומד במבחן, ולמרות כל המאמצים (והיו הרבה כאלה) מה שיש מתחת לאדמה לא מצליח להתרומם. ועל כך ברשימה זו.

.

החצר הפנימית בבניין הסראייה היתה ההשראה לעיצוב האכסניה

.