לפני כמה חודשים נראה היה לי מסקרן לראות מה מתרחש בתיכון ליידי דיוויס – גוש בטון שתכנן האדריכל רם כרמי עם שותפיו: עדה כרמי-מלמד, חיים קצף ובן פלג. התכנון בא בעקבות זכיה במקום ראשון בתחרות אדריכלים פומבית.
הבניין נראה כמו מבצר ענק, שמגן על יושביו מפני המכוניות הדוהרות ברחוב בני אפרים בצפון תל אביב (או ההפך). קבלתי מכרמי את התמונות המעולות שצולמו ממש לאחר חנוכת הפרויקט והשתדלתי לצלם עכשיו מאותן זוויות. שוחחתי עם מורים ותלמידים, ותהיתי האם הניסיון של כרמי, כמו כל שאר הפרויקטים שלו מלאי החזון והתשוקה לאוטופיה, באמת מצליח ליצור עולם טוב יותר. המחשבה הזו בהחלט מתקשרת למה שטלי חתוקה פרסמה שבוע שעבר בבלוג שלה.
רם כרמי ספג הרבה מאד חיצי ביקורת: התחנה המרכזית החדשה, בית ראש הממשלה, פרויקט הולילנד ולבסוף בניין תאטרון הבימה. אלה פרויקטים שלא רק הפכו את שמו לשם נרדף למפעל הבנייה הישראלי הקלוקל, אלא הכתים בכלל את האדריכלים שכאילו לא מתייחסים לעיר ולמשתמשים, וחסרים רגישות חברתית, נופית ועירונית. למרות ביקורת העדר, רם כרמי הוא האדריכל בעל החזון האדריכלי שהעז ללכת הכי רחוק עם תפיסת עולמו באומץ ובביטחון. הפרויקטים נכשלו בחלק לא מבוטל של המקרים, לטענתו שלא באשמתו אלא באשמת יזמים ומהנדסים ששינו מתכניותיו. אך נראה שתמימותו העקבית וחלומותיו האדירים התנפצו בקול רעש גדול ויצרו מקומות שנויים במחלוקת. במהלך השנים אותם אלה שביקרו את כרמי, חלקו כולם מאפיין משותף: הם לא עשו, לא העזו ולא חלמו כמוהו. הם גם לא היו כל כך ישרים והחביאו בעצמם שק אינטרסים אפלים שנשאו על גבם.
יצירת עולם טוב יותר היא מטרה מרכזית העומדת בפני אדריכל. כשאני חושב על טיפוסי האדריכלים שנתקלים בהם היום ובעבודות שלהם, ברור שהרעיון רחוק מהמעשה. יש הרבה מעשה אך אין חזון ורצון להיטיב ולקדם את החברה. האדריכלים המובילים כיום, שהתחנכו בשנות ה-70 וה-80 הם המיץ של הזבל שהוליד המקצוע. הם יכולים להיות נחמדים או פוצים, אבל הם שכירי חרב של קבלנים, שכל ערך חברתי רחוק מהעשייה שלהם. בשונה מהם לכרמי היתה אוטופיה.
.
באולם הספורט: בשונה מפרויקטים ברוטליסטים אחרים בהם הכל אפור, כאן דאג כרמי לשלב צבע.
.
להמשיך לקרוא ←
חלון אחורי 