סיבוב בבית יד לבנים באר שבע

הציר המרכזי החוצה את בירת הנגב מצפון לדרום הוא אחד מהצירים הכי פחות עירוניים בהם נתקלתי בחיי, איתי צודק כשהוא אומר שזר שיגיע לבאר שבע יהיה בטוח שזו לא עיר, אלא אוסף של שכונות ומתחמים. אולי, רק כשיגיע לעיר העתיקה ירגיש המבקר הזר תחושה עירונית אמיתית, אם כי גם העיר העתיקה סובלת משלל בעיות בעקבות הזנחה עקבית במשך עשרות רבות של שנים.

מבחינה עירונית אם כן באר שבע נמצאת בבעיה, אך מבחינה אדריכלית העיר הזאת מוצפת במבנים בעלי חשיבות גדולה למורשת האדריכלות הישראלית – לטוב ולרע. אחד משרשרת המבנים האלו הוא בית יד לבנים שתוכנן בכלל כבית כנסת ומתפקד היום יותר כמתנ"ס עירוני מאשר בית הנצחה. ועל כך ברשימה זו.

  

מבט כללי על בית יד לבנים

 

המבנה לאחר השלמת השלד בשנות החמישים (מקור: ספר באר שבע, הוצאת כתר, 1979)

 

כשהגעתי לבאר שבע לביקור במשרד השיכון הורדתי עוגן בין בית יד לבנים לבניין העירייה, אך למרות שבניין העריייה הרבה יותר משך אותי, בחרתי דווקא ללכת ולבקר בגוש הכבד והאטום הזה המכונה "בית יד לבנים".

על פני הבניין הזה חלפתי אין ספור פעמים והיה לי זה הביקור הראשון בבניין. מדובר בבניין בעל חזות כזו שאיננה מאפשרת התעלמות. גם היום למרות שהעיר מתחילה לצמוח כלפי מעלה ומבני ראווה מתחילים לשטוף את העיר המדברית, הרי שעדיין, באר שבע מתאפיינת בטיפולוגית בנייה נמוכה, אופקית וצנועה. אבל כאן בחר האדריכל להפיל על העיר משהו שמזכיר את הכעבה במכה או מדף הסלע שנפל לחבורת הקופים ב'אודיסאה 2001'.

לא סתם הבניין הזה מזכיר מבנה דתי, במקור תוכנן הבניין על ידי צמד האדריכלים יוחנן רטנר ומרדכי שושני כבניין בית הכנסת המרכזי של העיר באר שבע. לכן, הוצב הבניין ברצועת הקרקע שיועדה להיות המרכז האזרחי של העיר והמרכז של הנגב כולו. תכנית האב של המרכז האזרחי לבאר שבע תוכננה על ידי האדריכלים אברהם יסקי ושמעון פובזנר (יסקי תכנן לאחר מכן פרויקטים רבים ומוכרים בעיר) בעקבות תחרות בה זכו בשנת 1954. בחלקה הצפוני של רצועת המרכז, תכננו השניים בית כנסת מרכזי (הוא בית יד לבנים), מוזיאון (שלא נבנה) ובניין עירייה.

רטנר ושושני היו מודעים לבעיתיות בבאר שבע שנתנה כבר אז את אותותיה. הבעיה המרכזית היא בעצם השימוש במודל משוכפל שיצר עיר חדשה וחד גונית המורכבת ממאות בתים זהים הטובלים בחול. בטקסט שניסחו השניים ובו הציגו את תכנית הבניין, ניתן למצוא כי לא רק שצורת הבניין המנוגדת לנוף הבאר שבעי הטיפוסי הייתה צעד מודע, אלא אף כלל הטקסט בתוכו ביקורת על צורת החיים שעיצבו קודמיהם ובכך הפכו את העיר לפריפרייה עוד לפני שניתנה לה הזכות להוכיח אחרת. בשל חשיבות הדברים אני מביא כאן את הטקסט הקצר שכתבו רטנר ושושני בשלמותו וללא כל שינויים:

"בית הכנסת מאותר במרכז העיר החדשה, על ציר הכביש הראשי לשיכונים החדשים. הבניין עומד בתוך רחבה גדולה, כשבמרחקים גדולים סביבו לא יקום בניין אחר. עובדה זו הכתיבה לנו בניין מרובע, פשטני ומסיבי, המשתלט על הנוף ועל החלל הגדול ומהווה נקודת משיכה בנוף השיכונים החדגוני.

הבניין בנוי על בסיס מרובע של 31 מ' וגובהו 16 מ'. הנכנס לבניין ימצא עצמו מול ויטראז' גדול מימדים – 6X10 מ' לערך, בקיר הצפוני, בו משובץ ארון הקודש המופנה צפונה – לירושלים. ויטראז' זה מהווה את מקור האור העיקרי – אור צפוני, ללא שמש. קירות הבניין אטומים בעיקרם והם מהווים ניגוד למיבנה הגג המתרומם על שטחים רצופים של זיגזג סביב סביב, והגג מקבל צורה של מיבנה מרחף.

העקרונות הקונסטרוקטיבים המיוחדים: קירות מרחביים בעלי קמטים – יצוקים בבטון ובעלי שיפועים העוזרים להגבהת הבניין במובן פרספקטיבי. גג צינורות ברזל בעל מבנה מרחבי ללא תמיכות על כל המיפתח של 31 מ'."

כאמור, הוקם הבניין וניצב כשלד במשך למעלה מעשור וזאת מהסיבה שלא באמת היה צורך בבית הכנסת הענק הזה בלב אזור עסקים בו אין מגורים בקרבת מקום. נוסף לכך, הקהילות הקטנות העדיפו לשמור על ייחודן ולא להפוך לקולקטיב בו מאבד האדם מהמסורת הייחודית שהביא מבית הוריו בגולה. בכך, התריסו תושבי באר שבע כנגד הכפיה המודרנית שנכפתה עליהם על ידי המימשל הישראלי.

בראשית 1981 לאחר שנערכו על ידי בנו של האדריכל שושני – האדריכל בני שושני, שינויים פנימיים רבים (ובראשם חלוקת החלל הענק לשני מפלסים נפרדים), הושלם וניפתח הבניין לקהל הרחב לאחר שהועבר לידי עמותת יד לבנים. כך, הוסב המבנה מבית כנסת בו מתייחד אדם ען בוראו – למקום להתייחדות עם הבנים שנפלו במלחמות ישראל.

בפרוספקט שהוציאו במשותף ארגון יד לבנים ועיריית באר שבע לרגל פתיחתו של המקום נכתב כי "בית יד לבנים באר שבע יהווה אנדרטה חיה ותוססת במפעל הנצחה חיה לזכר הבנים שנפלו." – הכוונה הייתה להפוך את הזיכרון של המתים למקום של חיים וזאת באמצעות ריכוז חומר תיעודי וספרים, ממצאים ושלל הדגמות "שיתארו את העיר והנגב מבחינה היסטורית, גיאוגרפית, ארכיאולוגית, ביולוגית וכלכלית".  כל אותה תצוגה אכן נמצאת במקום גם היום שלושים שנה לאחר חנוכת הבניין. אמנם החומר התיעודי הופקד בארכיון טוביהו השוכן בספריית ארן באוניברסיטת בן גוריון – לו הקדשתי רשימה שלימה, אך התצוגה אכן מומשה וניתן לצפות בה גם היום ולהשתעמם.

יתירה מזאת, הבניין אכן הצליח להפוך למקום חי ותוסס, ואני עד לכך: בבניין מתקיימות הרצאות ומגוון קורסים לכל הגילאים. כך לדוגמא, בעת שבקרתי אני – נכנסה אשה מבוגרת עם מבטא רוסי כבד והתעניינה בשיעורי עברית למבוגרים בעוד ילדה קטנה יצאה עם תיק גדול לאחר שסיימה חוג נגינה. למעט אולם ההתייחדות, מכיל הבניין חדרים רבים בהם מתקיימים כל אותם חוגים (חדר מחשבים, חדר התעמלות, אולם לתערוכות מתחלפות, אודיטוריום עם 200 מושבים ועוד חדרים נוספים בגדלים שונים). זה פנטסטי לקחת בניין שאיבד מחשיבות ייעודו המקורי (בית כנסת בעיר בה יש רק חול וחול) ולהופכו למרכז מבקרים וחוגים – כשהוא מוקף מגרשי חניה עצומים המתרוקנים כבר בשלוש ויכולים בקלות לקלוט את רכבי ההורים המביאים את ילדיהם או את עצמם לחוג, הרצאה או קונצרט אינטימי.

ולכך אכן שאפו והשתוקקו מחדשיו של הבניין: "רק מרכז תרבות חי, תוסס ופעיל […]  שיהווה כר לפועלם היוצר של בני העיר – הוא ורק הוא ראוי להיות מפעל ההנצחה לזכר הבנים ש'במותם ציוו לנו את החיים'" (מתוך העלון שפורסם עם חנוכת הבית).

לצערי, נתקלתי ברשת בכתבה באתר mynet הבאר שבעי המדווח על כך שבעקבות חוסר הכבוד החוזר ונשנה שהפגינו תלמידים שבאו לבקר במסגרת בית ספרית בחלל ההתייחדות המרשים שבבניין – החליטה הנהלת המקום שלא לאפשר לתלמידים להכנס לאולם. הודות להסכם פשרה, הוסכם כי רק בקבוצות קטנות של 4 תלמידים יתאפשר להם להכנס. לאחר שאני בקרתי במקום, אני חושב שבדומה למה שראיתי באתר ההנצחה בגבעת התחמושת בירושלים – התצוגה לא עודכנה, הקהל מצביע ברגליים, לא מתעניין ולא לומד.

לא צריך לנסוע לאירופה כדי לראות כיצד ניתן להעביר חוויה, מסר או היסטוריה באופן המעודכן לאדם של המאה העשרים ואחת: במוזיאון לוחמי הגטאות (ועל כך ישנה רשימה כאן) ביצעו לאחרונה צוות מתכננים בראשות צמד האדריכלים אפרת-קובלסקי עבודה לתפארת ויותר מזה: הם בחרו לשקם את התצוגה המקורית של המוזיאון ובאמצעות הסברים בלשון קלה – ניתן גם ללמוד את ערכה האנתרופולוגי של התצוגה ההיסטורית שקבלה כעת פרשנות חדשה וכבוד ראוי.

באר שבע משופעת באתרים שיכולים להפוך כל אדם, בהנחיה נכונה, לבעל הבנה והכרה בסיסית באדריכלות ובתכנון ערים – ראוי שעיריית באר שבע לא תסתפק בהתייחסות לעיר העתיקה כאל מיכלול בעל ערכי מורשת ותרבות, אלא תפנה את מבטה אל העיר עצמה – שם מצויים האתרים בעלי המורשת והתרבות הישראלים – את זה אנחנו בנינו, זה אנחנו וזה חלק מהסיפור שלנו – של החברה הישראלית. ועכשיו לתמונות:

 

רישום פרספקטיבי של המבנה

 תודה לצבי אלחייני מארכיון אדריכלות ישראל שאיתר את התכנית והפרספקטיבה! המקור: כתב העת 'הנדסה ואדריכלות' גיליון נובמבר 1961, כרך י"ט חוברת י"א עמ' 313.

חזית

 

תכנית מפלס הקרקע בגרסת בית הכנסת בתכנון רטנר+שושני

 

וכמעט שכחתי להציג את האדריכלים של הבניין: יוחנן רטנר (1965-1891) היה במשך שנים אחת מהדמויות המרכזיות בחינוך לאדריכלות בטכניון בחיפה וכמעט והיה גם לרמטכ"ל השני של צה"ל. רטנר תכנן לא מעט מבנים בישראל ובכלל זה שורה של מבני ציבור שמימשו את ממלכתיותה של מדינת ישראל הצעירה. בחלק מהפרויקטים, שיתף רטנר פעולה עם האדריכל מרדכי שושני – כמו בפרויקט זה של בית כנסת שהפך לבית הנצחה ומתנ"ס.

החלטתי נוסף לכך, לערוך שיחה עם אדריכל מיכאל רטנר – בנו של יוחנן רטנר, בכדי לקבל תמונה קצת יותר שלימה על הבניין והאנשים שעמדו מאחוריו:

מיכאל יעקובסון (מ"י): מתי ועל ידי מי תוכנן בניין בית הכנסת המרכזי בבאר שבע שהפך מאוחר יותר לבית יד לבנים?

מיכה רטנר (מ"ר): התכנון היה של אבי ושל מרדכי שושני שהיה שותפו. שושני היה אדריכל טכני מעולה ומאוחר יותר הפך לאדריכל הראשי של מע"צ. הבניין תוכנן בסוף שנות החמישים כבית כנסת מרכזי ועמד כאבן שאין לה הופכים במשך תקופה ארוכה. שושני חי כעשרים שנה לאחר מותו של אבי וראה עצמו כיורש של הבניין ברמה התכנונית והוא העביר את זה לבנו. בנו של שושני, האדריכל בני שושני, לקח את הבניין בסביבות שנת 1980 והוסיף לתכנית המקורית חלק שלא תוכנן במקור והפך אותו לבית יד לבנים.

מ"י: למה הבניין לא הושלם כבית כנסת, והוסב בסופו של הדבר לבית יד לבנים?

מ"ר: כל הנושא של בתי כנסת מרכזיים לא מתאימה ליהדות כאן שמאד מפוצלת לעדות וקהילות קטנות ולכן אין מקום לבית כנסת אחד גדול וריכוזי. 

מ"י: חוץ מהבניין הזה, מה עוד תכננו השניים כשותפים?

מ"ר: אבי יחד עם שושני תכננו הרבה פרויקטים ובהם בית ברל, חלק מכפר הירוק, בשדה בוקר הם תכננו ספריה. שושני היה אדריכל תל אביבי וכמה שנים אחרי שאבי נפטר, בסוף שנות השבעים אני חושב, הוא התמנה לאדריכל ראשי של מע"צ ושם הוא היה אחראי על בניית קריית הממשלה במזרח ירושלים בשיח' ג'ראח. 

מ"י: יוחנן רטנר היה אדריכל מאד בולט בנוף התכנון הישראלי, יחד עם זאת כשקראתי את האוטוביוגרפיה שלו – הוא בחר שם לא לכתוב כמעט בכלל על עבודתו כאדריכל והיום אין כמעט מידע לגבי פעילותו. האם זה היה מכוון?

מ"ר: אבי בחיים לא חשב לתעד. הוא לא עסק בלההדיר את שמו וזו הייתה תכונה מאד בולטת אצלו.

 

גלויה 01

 

גלויה 02

 

חזית צפונית (במקור כאן היה מתוכנן במרכז ארון הקודש של בית הכנסת)

 

מגדל המדרגות והרחבה הציבורית שבחזית הבניין

 

משום מה האדריכל הפך את מגדל המדרגות לאחד מהמרכיבים הבולטים בבניין, בצמוד למגדל מצויה הכניסה הראשית - צנועה, שקטה ומעניקה תחושה של כניסה לאוהל מוצל ונעים

 

מישהו שם לב שזה דומה מאד למגדל המדרגות בספריה המרכזית ע"ש ארן באוניברסיטה?

 

זה נראה שהאדריכל השקיע את מיטב מוחו בתכנון ופירוט מגדל המדרגות. למה?

 

קיר בטון חשוף יוצא מהחזית ועליו באותיות זהב "יד לבנים", מאחוריו עץ זית

 

אותיות בפונט מרובע וחמור סבר מציין כי כאן זה יד לבנים. הזהב נראה לי מיותר

 

הדלפק בחלל הכניסה לבניין

 

המשכו של קיר הבטון החיצוני מבטון חשוף - בפנים הבניין מחופה בעץ וכולל את סמל יד לבנים

 

מקרוב

 

האולם המרכזי הכולל את התצוגה ונרות הזיכרון וכו' נראה גם היום כחלל בית כנסת כשהפרט הבולט בו ביותר הוא ארובת האור המחדירה מפל של אור יום לתוככי החלל הכהה והאפל

 

בצרכז האולם הענק, ממש מתחת לאור החזק במקום בו בתרבויות אחרות היו מציבים פשוט מזבח - כאן הציבו משהו שמזכיר אולי את קרני האיל אותו הקריב אברהם לעולה - במקום בנו יצחק

 

ארובת האור (מבט כלפי מעלה)

 

תצוגה 01

 

תצוגה 02

 

התקרה - יצירת אמנות בפני עצמה (ואולי רק בשבילה כדאי לבקר במקום)

 

תצוגה 03

 

תצוגה 04

 

תצוגה 05: אדריכלות בבאר שבע

 

תצוגה 06: אדריכלות בבאר שבע (א) הספריה המרכזית ע"ש ארן בתכנון נדלר-נדלר-ביקסון (ב) הקונסרבטוריון בתכנון יעקב רכטר

 

תצוגה 07: עבר והווה

 

התצוגה - מבט כללי על אחת מדפנות האולם המכילה את ויטרינות התצוגה

 

כשעולים לקומה העליונה שם אמורה הייתה להיות עזרת הנשים, עוברים בגשר המחבר בין מגדל המדרגות לבניין עצמו. על החלונות מדבקות של דוד בן גוריון וברקע בניין עיריית באר שבע בתכנון נדלר-נדלר-ביקסון

 

הקומה העליונה מחולקת לתתי-חללים ללא ייעוד מוגדר

 

אחד מהחללים משמש כגלריה לאמנות מקומית

 

התקרה - גם כאן התקרה היא המרכיב הבולט והמרשים ביותר במקום, ורק ניתן לדמיין איך היה נראה חלל בית הכנסת הענק אם לא היה מחולק לשני מפלסים כמו היום אלא היה חלל אחד גדול והמשכי

 

כשיצאתי החוצה הפניתי שוב את מבטי לכיוון החזיתות העצומות של הבניין, כאן באמצע מה שהיה עד לפני כמה שנים אמצע המדבר

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמנואל  On 28/12/2010 at 14:45

    צריך לזכור ש"הציר המרכזי החוצה את בירת הנגב מצפון לדרום" במקור לא היה ציר מרכזי, ולא היה כלל ציר כניסה לעיר עד ראשית שנות ה-70. עד אז הכניסה המרכזית לבאר שבע היתה מכיוון צומת אשל הנשיא. נכנסת עם לבאר שבע משם? עד היום זו כניסה הרבה יותר מכובדת (אם כי בטח תאמר שהציר הזה הוא עוד פחות עירוני). רק בשנות ה 70 סללו את הכביש החדש מצומת להב לכניסה הצפונית.

    בגלל זה גם בציטוט שהבאת הוא מתואר כ"ציר הכביש הראשי לשיכונים החדשים" – אותה שכונה ד' שנזרקה לא בקצה העיר בדרך לשום מקום…

    ואגב הסיפור שאני מכיר למה זה לא בית כנסת, זה כי חששו שזה יגרום לחסימת הכביש בשבתות. אבל אולי זה באמת רק אגדה אורבנית באר שבעית (במיוחד שכאמור זה אז לא היה ציר ראשי כמו היום).

  • אסתר  On 28/12/2010 at 15:26

    בית הכנסת תוכנן ב – 1954 בתקופה בה לא הייתה לבאר שבע תוכנית מתאר ומשרד השיכון עשה כישר בעיניו. זה היה לפני חוק התכנון והבנייה 1965. לבאר שבע היו 3 כניסות: דרום, מזרח ומערב. תוכנית שרון משנת 1951 התייחסה לעורק הצפוני כ"דרך עפר".
    בשנת 1968 או 69 אושרה תוכנית המתאר של באר שבע (עדיין בתוקף…) בתוכנית זו נוסף עורק כניסה גם מצפון ובית הכנסת "נפל" על העורק הזה. דבר ראוי לציון: כל מוסדות הציבור שנמצאים על דרך הנשיאים (היום רגר) פונים לדרך זו, חוץ מאב"ג שהבניינים שלה פונים דרומה לדרך ב"ג.
    הכביש שחיבר את ב"ש עם הצפון נסלל בשנות השבעים ו"נחנך" באופן לא רשמי במלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973). הנסיעה בו החלה ב – 1974 והוא חסך לנו טלטלות דרך שובל ואשל הנשיא.
    גם אני מכירה את ה"אגדה האורבנית" על החשש שהכביש ייסגר בשבת, דבר שלא עולה בקנה אחד עם האופי הסובלני של תושבי העיר.
    כאשר הגעתי לבאר שבע (היו ימים) בית "יד לבנים" היה שלד ובתוכו חנו אוטובוסים מהגדה שהביאו פועלים העירה… חבל שלא הייתה לי מודעות היסטורית ושלא תיעדתי את המחזה ההזוי. אולי העיתונים המקומיים מאותם הזמנים ("שבע" ו"כל-בי") שומרים על תמונה כזאת.
    כתושבת העיר אינני מבקרת בבית יד לבנים, אלא אם יש שם כנסים / ימי עיון.
    תודה על התיעוד.

    • מיכאל יעקובסון  On 28/12/2010 at 17:05

      אסתר ועמנואל – תודה רבה על הדברים, הם מרחיבים את המבט על המקום ומאפשרים לפתח נקודות להמשך.

    • עמנואל  On 28/12/2010 at 19:17

      לאור הפקקים בצומת להבים, (ולאור זה שאני גר יחסית קרוב ליציאה המערבית) מצאתי את עצמי לאחרונה נוסע לא פעם בדרך הישנה דרך אשל הנשיא לבית קמה. ממש רבותי ההיסטוריה חוזרת…

      (וזה מעבר לזה שלרוב לת"א אני נוסע לרוב דרך צומת יד מרדכי).

  • חנן זוסמן  On 29/12/2010 at 21:54

    נראה לי שהיה אפשר לוותר על מדבקות בן-גוריון. עם כל הכבוד למנהיג הדגול צריך לתת לבנין "לומר את דברו" מבלי לעמיס עליו עוד אלמנטים כאילו היה פלטפורמה להנצחה.

  • אלישע  On 30/12/2010 at 0:44

    בתחילת שנות השבעים, באחד מימי הסטודנט הראשונים של האוניברסיטה, טיפסה בחשכת הלילה קבוצה של סטודנטים על קירות המבנה וצבעה בחלקו העליון את הכרזה "מצבה לביזבוז".
    יום הסטודנט עצמו התקיים במבנה שכבר לא קיים "השוק הקימעונאי של באר שבע" –
    http://readingmachine.co.il/home/books/1176366417/1176411915
    אלישע

  • אודי  On 05/12/2011 at 23:20

    תודה על הכתבה מאירת העיניים.
    עוד אגדה שאני מכיר היא, שכ"בית כנסת מרכזי" תוכנן בית הכנסת להיות "כללי". כלומר, לא ספרדי ולא אשכנזי. נקודה זו הייתה גזירה שהממסד הדתי לא ידע איך לאכול אותה וכך נתקע הפרויקט. שוב, זה סיפור שקיים ואין לי כל סימוכין עליו.
    הפסל שבחלל המרכזי של האולם הוא מעשה ידיו של נחשון רימר, אמן, חבר קיבוץ אורים.

  • רינת  On 01/06/2014 at 14:41

    שלום, בבית הספר ישנו פרויקט על ערכים בויקיפדיה ואנחנו בחרנו לעשות ערך על יד לבנים בבאר שבע, רצינו לדעת האם אנו יכולות להשתמש בתמונות שבאתר זה?
    תודה

    • מיכאל יעקובסון  On 01/06/2014 at 14:43

      לא, אבל אחרי שתעלו את הערך ותשלחו אלי קישור – אדאג בעצמי לצרף את התמונות לויקיפדיה.

      • רינת  On 01/06/2014 at 15:45

        אוקיי תודה, בנוסף יש אפשרות שתעלה את התמונה לויקישיתוף ומשם אני אקח אותה.. לשיקולך

  • yaronimus  On 05/05/2015 at 22:47

    הרישום הפרספקטיבי של המבנה מגלה משהו שלא רואים בבניין עצמו – זה מעין פרתנון!

  • netanel488  On 02/05/2016 at 15:30

    החלל של הגלריה ממש מזכיר את בית המדרש של ישיבת עתניאל

    • מיכאל יעקובסון  On 02/05/2016 at 19:54

      ממש ממש ממש אבל ממש לא דומה. כבר הרבה זמן אני מתכנן שתיפול לי ההזדמנות להגיע לעתניאל ולראות את הישיבה בגלל שמה שהאדריכל יצר שם על הגג הוא מרתק לעומת הגג היחסית פשוט (גם אם הוא קצת אקורדיוני) שביצעו האדריכלים בבאר שבע. הכי קרוב שהגעתי לעתניאל זו קריית ארבע ועל ישיבת ההסדר בה אפרסם רשימה בעוד שבועיים.

      • netanel488  On 04/05/2016 at 11:49

        לא התכוונתי שזה אותו דבר, רק שזה מה שהתמונה הזכירה לי… בגלל החלל הגבוה, הקירות שמתקפלים פנימה והאור מלמעלה, אבל ברור שבית המדרש בעתניאל הרבה יותר מתוחכם ויפה. מחכה לרשימה על עתניאל…

  • בת חן  On 16/06/2016 at 9:37

    אם כבר בבית המדרש של עתניאל עסקינן, מישהו יודע מי תיכנן אותו?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: