סיבוב בבניין הספרייה העירונית ברמת גן בתכנון שלמה גלעד

רמת גן מוזנחת ועייפה ותנופת בניית המגדלים בה לא מסייעת לה, כי בין מגדל למגדל נותרת הסביבה כפי שהיתה גם קודם. האוכלוסיה מתחלפת וזה דווקא היבט טוב, אבל נראה שהנהלת העיר לא דאגה להתעדכן בהתאם. הספרייה העירונית שממוקמת במבנה שתכנן האדריכל שלמה גלעד, נמצאת כאן כבר 50 שנה ונראה ששום דבר לא השתנה, אפילו לא הספרים.

כשנכנסים לספרייה יש תחושה שנכנסים למועדון גייז. חוץ משתי בנות שאולי טעו בדרכן, יש כאן רק גברים. הם כולם כאילו שקועים בספרים, אבל דואגים ללכסן מבט לגבר שיושב או חולף על פניהם. אחד מהם אפילו פנה אלי בדברים, חרדי, וטען שאסור לי לצלם את האנשים בספרייה. ניסיתי להבין ממנו מדוע, אך הוא התחיל לגמגם איזו סיבה ומיהר להסתלק. הספרנית שנראית בכלל לא מחוברת לכל קהילת הגברים שהקיפה אותה, דווקא היתה נדיבה והסכימה לפתוח לי את האולם בו שמורים ספרים, שהוא למעשה קומת גלריה המשקיפה על אולם הקריאה של אגף העיתונות וכתבי העת.

.

מבט מקומת הגלריה על אולם הקריאה המרכזי בספרייה וקיר המסך הפונה לרחוב חיבת ציון

.

סיבוב באודיטוריום סמולרש באוניברסיטת תל אביב ובוועידת אדריכלים

באודיטוריום סמולרש שהוקם ב-2002 בדרום קמפוס אוניברסיטת תל אביב לא בקרתי עד היום. ליאורה הציעה לי לבוא לוועידת האדריכלים ובגלל שלוש סיבות החלטתי לבוא: (1) הזדמנות לבקר באודיטוריום (2) הרצאה של האדריכל משה צור (3) ליאורה לחצה.

לא הייתי בכל היום אלא רק בשעה שצור הרצה, כך שאני לא יכול לתת דיווח על הכנס כולו, אלא רק להצביע על נקודות שראיתי. כמו למשל, שהקהל מילא את האולם כולו וגם היציע היה חצי מלא. היות ויש כאן 1,161 מושבים, אני משער שהגיעו לכאן כ-800 איש (המארגנים דיווח על 1,000 איש). לשם השוואה, בכנס "אדריכלות נשים" שהתקיים באולם הגדול במדיטק, ושלדעתי היה מרתק, הגיעו בקושי 80 איש והואלם היה ריק ומביך.

יש מרצים מבתי הספר לאדריכלות שלוקחים סטודנטים כדי להראות להם איך לא לתכנן, כך כבר שמעתי יותר מפעם אחת (ובאחד הסיורים הייתי כסטודנט). ואכן, מאודיטוריום שנמצא בקמפוס אקדמי ופעיל בשעות הבוקר, הצהריים והערב, הייתי מצפה שיהיה מתוכנן לתפקד כל היום. אך האדריכלים בחרו לעטוף את הבניין בקירות מסך זכוכית שהופכים חלק גדול מהאולם למקום לא שמיש כי קרני השמש מסנוורות את כל מי שעומד בדרכן. היום היה יום חורפי, אך בקיץ בטח עלויות מיזוג האוויר כאן מטורפות. ועל כך ברשימה זו.

.

2013 (2002)

.

סיבוב במלון עץ הזית בירושלים

מלון עץ הזית בנוי על הגבול בין מזרח למערב ירושלים וייחודי בנוף המלונאות הישראלי, זה מלון קונספט. כמוהו יש את מלון סינמה בככר דיזינגוף ומלון הרודס באילת ובתל אביב שהחליטו למתג את עצמם בעזרת מרכיב מסוים, שלפעמים הוא קצת מוגזם ושקוע יתר על המידה באשליה למשהו שהוא לא. הקונספט המוביל את מלון עץ הזית הוא… עץ הזית.

הוא הוקם לקראת שנת 2000, במקביל לשני בתי מלון נוספים שנבנו בצמוד לו: לאונרדו ירושלים וגרנד קורט. חשבו אז שיגיעו לשנת המילניום מיליוני תיירים, אך כמה אוטובוסים שהתפוצצו בארץ על ידי פלסטינים דאגו למנוע את בואם של המיליונים המיוחלים. 14 שנה לאחר שנפתחו, ממשיכים שלושת בתי המלון הללו לשרת בעיקר קבוצות של צליינים הבאים לארץ הקודש מכל רחבי העולם.

ועל כך ברשימה זו.

.

קטע מחזית המלון

.

סיבוב בגשר הסינמטק בירושלים

רשימה מספר 362.

אחד מגשרי הולכי הרגל הכי נוחים בארץ נמצא בקצה ירושלים בדרך חברון ומקשר בין הסינמטק ובין האזור של הכנסיה הסקוטית, גן בלומפילד וגן הפעמון. מדובר בגשר שעובר מעל לכביש סואן ומסוכן, שעד הקמת הגשר גבה את חייהם של מספר לא מבוטל של הולכי רגל, ובעקבות אותן תאונות הושלם הגשר ב-1988 על ידי הקרן לירושלים ובתכנון האדריכל נחמיה גורלי. הוא ידוע כ"גשר הסינמטק", אבל שמו הרשמי הוא "גשר בני ברית" על שם הארגון שסייע בהקמתו.

גשר קצר יחסית (אורכו 32 מטרים בלבד)אבל הוא גם נוח וגם נראה כי הושקעה בו מחשבה עיצובית + פסל של יגאל תומרקין. ועל כך ברשימה זו.

.

מבט מלמטה

.

סיבוב בכפר בלום ובחדר האוכל שתכנן פרדי כהנא

כפר בלום זה לא רק קיאקים, כפר בלום זה גם קיבוץ בצפון עמק החולה באצבע הגליל. משם הגיע שחורי פארן המורה להתעמלות, אבל שם גם תמצאו את אחד מחדרי האוכל שתוכננו בשנים שבהן הקיבוצים עוד היו צנועים ולא בנו לעצמם מבנים שנראו כמבצרי בטון וגרנוליט.

בניין חדר האוכל נותר כמו שתוכנן ב-1958. לא נערכו בו שינויים משמעותיים מאז חנוכתו. תכנן אותו האדריכל פרדי כהנא מקיבוץ בית העמק, שחזר שנים ספורות קודם לכן מלימודי אדריכלות בפוליטכניק בלונדון (היום – The University of North London) והביא לישראל השפעות שהובילו את היצירה שלו בתוך האדריכלות הישראלית ליישר קו עם הנעשה בעולם. את התכנון ביצע כהנא במסגרת עבודתו במחלקה הטכנית של הקבוצות והקיבוצים, שתכננה עד פירוקה והפרטתה אלפי מבנים בקיבוצים. בגלל שכהנא וחבריו האדריכלים בקיבוץ היו עסוקים בבנייה ולא היו מודעים וגם לא זקוקים לפרסום, עבודותיהם לא זכו לתהודה לא בארץ ולא בשאר העולם.

למרות שהרשימה עוסקת בבניין חדר האוכל, דווקא תמונת חזית בית התרבות בקיבוץ מצאה חן בעיניי ואיתה פתחתי את הרשימה – מבנה שמייצג בדיוק את ההפך הגמור מחדר האוכל של כהנא: מנותק מסביבתו, אטום, מידותיו גדולות פי כמה ממידות המבנים המאפיינים את היישוב והוא גם מעוצב באופן סימטרי (ההרמוניה של הטיפשים, לעומת למשל חתך הזהב).

.

חזית הכניסה לאולם המופעים

.

סיבוב בבניין פסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן

באוניברסיטת בר אילן שעשירה באדריכלות איכותית בחלקה הדרומי והמרכזי, הרי שבצפון ריכזה ההנהלה קבוצת מבנים שהמשותף להם הוא בינוניות עיצובית המתנהלת במערך תנועה מוטה כלי רכב ובניגוד לכל הגיון של קמפוס אקדמי. במקום שהכביש יהיה היקפי ולא יפריע להולכי הרגל, בצפון הקמפוס הוא דווקא פנימי.

קיים פער משמעותי בין חלקו הדרומי של הקמפוס ובין זה הצפוני. את המבנים בדרום תכננו אדריכלים כמו ארתור שרגנהיים, אריה אל-חנני, יצחק רפפורט, משה ספדיה וגם דוד נופר – מבנים שביקשו לחדש משהו באדריכלות המקומית (גם אם באופן שמרני למדי). בדרום חלק מאותם אדריכלים תכננו גם הם מספר מבנים, אך הגישה שלהם היתה שונה, לפעמים שלא באשמתם כפי שיוסבר בהמשך.

בצפון הקמפוס קיים שילוב של תכנית אב גרועה, כך שגם היום כאשר חלקו הגדול של האזור מאוכלס כבר במבנים, התפקוד של המקום חלש ולא נראה כמו קמפוס אקדמי עם חיים סטודנטיאלים וחברתיים תוססים, אלא מקום מת. מה הפלא? זה מה שקורה כשנותנים את תכנון תכנית האב לאדריכל שתכנן את מודיעין ואחרי שמפטרים אותו לקוחים את האדריכל שתכנן את כיכר דיזינגוף.

התכנון האדריכלי בעיקר החזותי בחלק זה של הקמפוס, מייצג נסיגה או פיגור באדריכלות המקומית. בניין מוסיקה, מוח, הנדסה, שפות ופילוסופיה וגם פארק האחדות – הם תוצאה מובהקת של הפיגור (בתחום הבינוי) שמתרחש באוניברסיטת בר אילן ב-15 השנים האחרונות, במקביל לתהליך ההתפתחות האדיר שעובר הקמפוס שראשיתו בשנות ה-50.

בניין פסיכולוגיה ע"ש אנה ומקס ווב הוא אחד מאותה קבוצת מבנים שקמה בצפון הקמפוס. תכננו אותו במשותף האדריכל הדרום-אפריקאי לואיס קרול והאדריכל הישראלי דוד נופר, שניהם מתכחשים לבניין ומתנערים ממנו, ועל כך ברשימה זו.

.

חזית הכניסה הראשית לבניין

.

סיבוב במרכז הקהילתי במזרח תלפיות

"במזרח תלפיות הולך ומוקם מרכז קהילתי אטום, חסר פתחים, העושה רושם של אנדרטה ולא של מבנה שנכנסים לתוכו", כתב האדריכל מיכאל קון במאמר שכותרתו "ברבריות מודרנית" ופורסם ב-1980. "בניין זה עוצב על ידי אחד הקורא לעצמו 'אמן' שנעזר על ידי שני אדריכלים צעירים, מי ירצה להיכנס למערה זו?".

כשהגעתי סופסוף לירושלים, לא היתה לי דקה פנויה ומיהרתי להגיע לפגישה, אבל היות ומאד רציתי לראות את המרכז הקהילתי במזרח תלפיות, החלטתי לאחר לפגישה בעשור דקות ולעצור ולבקר באחד המבנים המיוחדים שתוכננו בישראל. ייחודו של הבניין בא לו משתי סיבות עיקריות:

(1) צורתו הפיסולית והמראה האטום שלו שמזכיר חלק מכוכב קריפטון אחרי שעבר גם הוא את תסמונת ירושלים.

(2) שיתוף הפעולה שבוצע בו בין הפסל הגרמני-מקסיקני מתיאס גוריץ (Mathias Goeritz) ובין צמד האדריכלים הישראלים ארתור ספקטור ומיכאל עמישר.

.

מבנה המתנ"ס מבעד המדרגות העולות למבוך

.

סיבוב במרכז קסטרא בחיפה

"מרכז קסטרא חוצות היוצר חיפה" קיים מאז שנת 2000, אבל רק לאחרונה הזדמן לי לבקר בו. הוא ממוקם מחוץ לאזורי המגורים של העיר, בצמוד לקניונים אחרים, מרכז כנסים ואזור תעסוקה. בכניסה לחניון שלו משתרך תור ארוך, אך בתוך המרכז עצמו יש תחושת ריקנות ולא ברור לאן נעלמו כל בעלי הרכבים שביקשו להחנות את רכבם בחניון. מרכז קסטרא לא ריק מאדם, אבל הוא לא מלא, למרות שמדובר ביום ששי.

אולי רוצים לחסוך בחשמל, בקושי דולקים כאן אורות ומרבית התאורה באה מן החוץ. מעט אפל. יש משהו עצוב ומלנכולי בקסטרא. אולי אלה יצירות האמנות המרשימות ובראשון הכיפה הענקית שצייר האמן אריק בראואר, אולי אלה החנויות שמזכירות קצת את המסחר בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב רק שכאן חסרה ההמולה שכל כך מאפיינת את התחנה. יש פה מוזיאון בובות מרשים מאד, גם כשחלק מהבובות נפלו וכך יצרו פרשנות חדשה לסצנות היסטוריות מפורסמות, ועל כך ברשימה זו.

בסוף הרשימה ראיון שערכתי עם אריק בראואר שצייר, עיטר ופיסל חלקים נכבדים בבניין.

.

רצח רבין וקלינטון או תיאור מוזנח של אירוע חתימת הסכם השלום בין ישראל וירדן באוסף תצוגת הבובות במרכז קסטרא

.