סיבוב באוספי הטבע לקראת פתיחת מוזיאון הטבע באוניברסיטת תל אביב

הביקור במוזיאון הותיר אותי אופטימי: התצוגה הולכת להיות מרתקת (וגם חינוכית) וככל שיתנו לקהל להיחשף לעבודת החוקרים כך המוזיאון יהיה יותר אטרקטיבי, כי לדעתי עידן התצוגה המיושן של מוצגים בויטרינה הוא כבר לא רלוונטי (לא מאמינים? תקפצו לביקור במוזיאון הארץ הסמוך). המוזיאון ממוקם בשוליים של קמפוס אוניברסיטת תל אביב, מול "בית התפוצות" ולא רחוק ממוזיאונים נוספים ובראשם בית הפלמ"ח, מוזיאון הארץ והמוזיאון הישראלי במרכז יצחק רבין, ולפני הכל הוא צמוד לגנים הבוטניים של האוניברסיטה שהם אתר מיוחד ונסתר.

ברשימה זו אני לא בא לכתוב על בניין המוזיאון עצמו שיפתח להצצה ראשונית כבר עכשיו לכמה ימים בגלל יריד "צבע טרי" (המוזיאון עצמו יפתח בקיץ). על הביקור במוזיאון אוספי הטבע  כתבתי מאמר בתחילת השבוע באתר xnet. שנה שעברה ביקרתי בבניין פעמיים וכתבתי עליו כאן: ביקור ראשון, ביקור שני. לכן, הפעם אני רוצה להביא את החלק בביקור שערכתי עם הצלם גדעון לוין לקראת הכתבה, ובו ביקרנו במרתף של האוניברסיטה בו שמורים כמה מאוספי הטבע, חלק מתוך 5.5 מיליון הפריטים המרכיבים את האוספים.

ועל כך ברשימה זו.

.

אני סתם בחור ששר לך

.

סיבוב בבניין המעונות שתכנן משה ספדיה באוניברסיטת בר אילן ועובר עכשיו שיפוץ

לפני כמה ימים עברתי במקרה ליד בניין מעונות הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן, אותו תכנן האדריכל משה ספדיה בשנות ה-80. הבניין כבר שנים ניצב קצת מוזנח כשכתמי צבע לא אחידים מכסים על הבטון החשוף והלבן שהיה בזמנו חדשני בנוף הבנייה הישראלי. משקופי החלונות נעקרו והפכו את הפתחים לחורים שחורים פעורי פה. גדר פח לבנה הוקמה סביבו. ספרתי על כך לשאול והוא הזדרז ללכת ולצלם את הבניין – ועל כך תודתי לו.

לפני שלוש שנים כתבתי כאן רשימה על בניין המעונות, עוד כשהיה מאוכלס כולו. בזמנו גיליתי שהבניין כולו מאוכלס אך ורק בבנים, רובם דוברי אנגלית. לו יכלו הקירות לדבר, אבל עכשיו הכל ריק.

ועל כך ברשימה זו.

.

סיבוב בבריכות ההשקייה ששרדו מפרדסי יפו בבית קברות טאסו

רחוב 3386 נקרא השביל הראשי החוצה את בית קברות טאסו – בית הקברות המוסלמי היחיד שפעיל ביפו, וממוקם ממש ליד נתיבי איילון ובית חולים וולפסון. רק מטרים בודדים מפרידים בין בית הקברות ובין המרכז הקהילתי שתכנן האדריכל משה ספדיה בשכונת נווה עופר שעליו כתבתי כאן שבוע שעבר. עד סוף המאה ה-19 היה כאן פרדס גדול שהחזיקה משפחת טאסו הארמנית. לימים נמכר הפרדס, נעקרו העצים  ותושבי יפו החלו לקבור כאן את מתיהם. מקבץ של בריכות השקיה עם אמת מים נותרו באתר. אפילו בית הבאר נותר שלם וניצב ממש בכניסה לבית הקברות על רחוב תל גיבורים. בית הבאר משמש כיום למפעל שיש. חלק ממערכת ההשקיה משמש לאחסנת ציוד לקברנים, אחד מחלקי המערכת הוסב לבית תפילה וכל השאר מתפורר ונהרס אט אט.

המודעות לאתר אצל מעטים מהאדריכלים גבוהה. ב-2008 ערך כאן האדריכל אמנון בר אור סיור במסגרת אירוע "בתים מבפנים", והצליח למשוך לכאן עשרות מבקרים. הגברת המודעות הציבורית היא צעד הכרחי, אבל מאז לא נעשה דבר ולכן גם לא אתפלא אם מחר בבוקר כל המקום ימחק. יש מינהל הנדסה בעירייה ויש בו אגף שימור, יש משרד תרבות בממשלה – אבל כשאין תמריצים ואין עניין מספיק אז אותם ערכים שהיו תשתית למקום בו אנו חיים נעלמים.

ועל כך ברשימה זו.

.

החול יזכור

סיבוב במרכז קהילתי נווה עופר בתכנון משה ספדיה

בשכונת השיכונים בדרום תל אביב מסתתרת אחת העבודות המפתיעות והמוצלחות שתכנן האדריכל משה ספדיה בישראל: מרכז קהילתי. המרכז שנחנך ב-1994 יוצר מוקד מרכזי, שמקשר בין האזורים השונים בשכונה וגם מחזק את המוקדים הצמודים לו: גן ציבורי, מגרשי ספורט ובית ספר. נווה עופר כמו רבות מהשכונות שהוקמו בשנות ה-50 וה-60 מורכבת בעיקר מבתי מגורים שנבנו במסגרת הדיור הציבורי ופריסתם מתבססת על "יחידות השכנות" שהתפתחו לאחר מלחמת העולם השנייה באירופה.

עברו כבר יותר מעשרים שנה מאז נחנך, אבל ביקור במרכז הקהילתי מגלה כי הוא מתוחזק היטב וכל אדריכל היה שמח לגלות שמבנה הציבור שתכנן נשמר כמו שתכנן. כמעט ללא שינויים, ללא תוספות, ללא טיח מתקלף, ללא שילוט אגרסיבי שלא קשור, וללא מרצפות שבורות.

ועל כך ברשימה זו.

.

המרכז (צילום: ליאור דרור)

.

סיבוב במלון אגמים בתכנון פייגין אדריכלים

הכניסה למלון ישרוטל אגמים אילת היא תהליך מעבר חד, מכביש עירוני סואן ודוחה למראה אל נווה מדבר נעים ואינטימי ובמרכזו הבריכה. לא מדובר בבריכה מלבנית רגילה, אין כאן מפלים, מגלשות או מערבולות מים, אבל כן יש כאן מערכת מים עשירה שמתפצלת לאזורים שונים. השילוב של הצמחייה והבנייה היחסית נמוכה נותנים הרגשה של נווה מדבר.

כמו רבים מהמלונות בעיר, מצוי מלון אגמים בעורף אזור התיירות, ללא נוף של הים ולכן הוא מתרכז כולו סביב הבריכה. את המלון שנחנך ב-2002 תכנן משרד פייגין אדריכלים – יהודה, דב ויואל פייגין (אבא ושני בניו) המתמחים בתכנון בתי מלון.

לא ניתן להכיר היטב את אדריכלות המלונאות בישראל, מבלי להתעכב על המלונות שתכנן משרד פייגין אדריכלים. השליטה שלהם בתחום, בעיקר בעשורים האחרונים, היא כל כך משמעותית, עד שנוצר מצב שכיום אין להם מתחרים. השקעה במלון היא נושא מורכב והיזמים בוחרים שלא לקחת סיכונים בתחום התכנוני ונראה שכולם פונים לאותו משרד אדריכלים.

ועל כך ברשימה זו.

.

מסדרון

.

סיבוב במוזיאון לתולדות יהודי פולין בורשה

בניין המוזיאון החדש הוא סיבה מספיק טובה להגיע במיוחד לורשה. יש בו שילוב של אדריכלות עכשווית, תצוגה מרתקת ועשירה שאפשר לשקוע בה בקלות לשלוש או ארבע שעות ויש גם מסעדה. הודות להצלחתו לרכז את תרומתם הכל כך משמעותית של היהודים לפולין, המוזיאון שנחנך באפריל 2013 בתכנון האדריכלים ריינר מהלמקי ואילמרי להדלמה (Rainer Mahlamäki & Ilmari Lahdelma) הוא שיאו של "המסלול היהודי" בורשה ואולי בפולין כולה. אך לבד מהערך היהודי האישי הקרוב במיוחד לנו, יש בו גם מסר אוניברסלי המדגיש את חשיבותה של רב-תרבותיות אותה מנסה הגזענות לחסל באלימות. זה מסוג המקומות שראוי שתבקר בהם מירי רגב, אולי היא תלמד משהו על צניעות וערכים.

בתי הרובע היהודי נכתשו עד עפר במלחמת העולם, וכיום הוא קבור מתחת לשכונת מגורים שנבנתה עליו לאחר המלחמה. בין הכתישה ובין הבנייה הצליח ניצול השואה והאמן נתן רפופורט להציב במרכזו אנדרטה גדולה ולקבוע רחבה בחזיתה. הרחבה האפורה נותרה גדולה ופתוחה לאורך כל השנים, כששיכוני הרכבת צמחו במהירות סביבה. הרחבה הריקה שימשה לטקסים והתקהלות של קבוצות מבקרים, בעיקר תלמידי תיכון ישראלים. אבל חוץ מאלה, ייצגה הרחבה את הריק שהותיר חיסולה של הקהילה היהודית בעיר.

בעשור הקודם נכנסו דחפורים לרחבה וחיסלו חלק ממנה לטובת המוזיאון. את המקום של הרחבה הריקה, החלה לתפוס תיבת זכוכית שלא מתנשאת מעל לגובה השיכונים שסביבה. התיבה חוצצת בין רחבת האנדרטה ובין גן שכונתי מטופח ונעים.

ועל כך ברשימה זו.

.

6

.