ארכיון חודשי: מאי 2011

סיבוב רועש בדירות מול מרכז פרס לשלום

מסיבת ענק ביפו? זה קורה שעל יד הבית מתקיימת מסיבה ויש קצת רעש, אבל כאן זה סיפור אחר. אתמול בערב השתתפתי בסקר דיירים לצורך בחינה למימוש פרויקט התחדשות עירונית באחת מהשכונות המאתגרות ביותר ביפו, ואולי בישראל כולה. לשמחתי הסקר בוצע ביעילות ולכן כל אחד ממשקי הבית במקום ענה על הסקר (שלא היה קצר). למרות זאת ניתקלתי בקשיים לא צפויים. מעבר לכביש נערכה מסיבת ענק בחצר של "מרכז פרס לשלום". הווליום האדיר בקושי איפשר לי לשמוע את תשובות הדיירים.
  
למסיבה לא הוזמן איש מדיירי הבית (כי הרי כולם שהו בבתים והודות זה ענו לי על הסקר). כשעמדתי לבחון את הבאים והיוצאים לאירוע הנוצץ, ראיתי מכוניות מפוארות עוצרות בחזית מרכז פרס, ומהן ירדו אנשים לבושים בחליפות יקרות ומלווים בבנות זוגן המגונדרות והמאופרות בכבדות, היו גם לא מעט דתיים שהתבלטו בכך שהיו שמנים, ומסרו את מפתחות הלקסוס שלהם לשירותי חניה ונכנסו מייד למתחם המקושט. במתחם נערכו שולחנות יפים והוצבה במה גדולה עם תאורה וציוד הגברה שלא היו מביישים אף הופעה של שרית חדד או קובי פרץ. והווליום היה בהתאם. כאן אפשר לראות באופן הבולט ביותר מי השחור ומי הלבן.  
 

מרכז פרס לשלום במבט מאחת מדירות המגורים שממולו

 

סיבוב בחצר חולדה ליד הפסל והקבר של אפרים צ'יזיק

את האנדרטה ומצבת הקבר של אפרים צ'יזיק בשולי יער חולדה, המכונה גם יער הרצל, עיצבה ופיסלה באבן הפסלת המיתולוגית ולימים זוכת פרס ישראל בתיה לישנסקי, שיצרה כמה מהעבודות היותר חשובות בתולדות האמנות הישראלית. הוכחה לכך אין בעיה למצוא בערך הקצר שנכתב עליה בויקיפדיה.
 
למרות שהמטרה הייתה להפוך את דמותו של צ'יזיק למיתוס שנפל בקרב על הגנת החווה, העסק לא צלח וצ'יזיק לא נכנס לחזית ההיסטוריה של תקומת ישראל בארצו. האנדרטה הוקמה בשנת 1937, שלוש שנים לאחר חנוכת פסל האריה השואג בתל חי שהוקם כמצבה על קבר האחים של שמונת מגיני תל-חי. לעומת תל-חי, כאן טמון אדם אחד. אולי לצורך העצמת המיתוס "גייסו" את אחותו של צ'יזיק שנהרגה בחצר תל חי, ודמותה נחצבה אף היא בפסל, אך זה לא עזר והמיתוס לא תפס.
 
יש משהו שקט ואחר באנדרטה הצנועה הזו יחסית לאלה האחרות. כאן הדמויות אינן שלמות, אלא הן חלק בלתי נפרד מסלע הגיר המקומי. זה לא אנילביץ העצום, זייד על סוסתו מברונזה ואפילו לא האריה השואג והמלכותי. כאן ישנן שלוש דמויות כלואות בסלע. הפסל נגיש למישוש, מצוי בגובה העיניים וניתן להתבונן לדמויות ממש לתוך העיניים. הפסל לא בבית קברות מגודר ולא בקיבוץ מאוכלס. כאן זה אמצע יער, אין שומר, אין גדר והפסל נגיש כל היום וכל השנה. זה יופיו, ייחודו וחשיבותו.
 
 

אפרים ושרה

  להמשיך לקרוא