סיבוב בשכונת הר חומה

15 שנה אחרי שמשכה את תשומת הלב של כל העולם "שאוהב" אותנו, החלטתי סופסוף לבקר בהר חומה. אז אחרי שסיימנו את הפגישה עם האדריכל סעדיה מנדל בקבר רחל, קפצנו לראות מה יש שם. הר חומה קצת מנותקת מהעיר ומוקפת ברובה בשטחים פתוחים. יש תכניות להמשיך ולהרחיב אותה, כך שסביר להניח שיבוא היום והיא תתחבר לבית לחם בדרום ולשכונת אום טובא בצפון שמאז 1967 סופחה לירושלים.

אם שכונת גילה היתה נראית לי מקום בה הגיעו המתכננים לשיא של אבן ואספלט, אז באה שכונת הר חומה והוכיחה לי שאפילו המעט ירוק שהיה בגילה, יכול להיעלם ואת מקומו יתפסו אך ורק כבישי אספלט, מדרכות ובתים מחופים באבן ספק טבעית ספק מלאכותית. מקום שהוא לא מקום. היום הוא כאן ומחר אולי לא. אם הר חומה תעלם מחר בבוקר, יהיו כמה אנשים שיבכו ויענדו צמיד מגומי אבל בטווח הארוך החיסרון לא יורגש. מעניין לדעת, האם מי שעוזב את השכונה מתגעגע לאיזה מקום בה? הר החומה היא שכונת שינה, לחלוטין לא יצרנית, שמנותקת מהסביבה שלה. כלוב. ועל כך ברשימה זו.

.

חומה במרכז הר חומה

.

סיבוב בשכונת פואבלו אספניול במערב ראשון לציון

מחפשים את דיסנילנד הישראלי? תמצאו אותו בשכונה במערב ראשון לציון, לא רחוק מהסופרלנד. שכונת פואבלו אספניול הוקמה בתחילת שנות השמונים כיוזמה של קבלנים שבקשו למשוך את המשפחה הישראלית לשטח החולות שהלך והתפתח ממערב לראשון, קרוב לים.

האדריכלים שתכננו את הפרויקט בחרו ליצור שפה עיצובית ששאבה את מקורותיה ממתחם מבנים שהוקם בברצלונה לרגל התערוכה העולמית, שהתקיימה בעיר ב-1929. המתחם בברצלונה שנקרא Pueblo Espanol, נועד לייצג את הבינוי הספרדי המקורי באזורים שונים במדינה באמצעות 117 מבנים. המתחם שמתפקד כמוזיאון אדריכלות, נשען על מסחר ובילוי בלבד. בתכלס, מדובר במסחטת כספים משומנת היטב שנועדה לחלוב את כספי התיירים הרבים הפוקדים את ברצלונה. 50 שנה אחרי הספרדים, בחרו הישראלים לאמץ את הסגנון לשכונת מגורים (השם הרשמי של השכונה הוא נוה חוף). תוכננו כאן 513 יחידות דיור, מרכז מסחרי ומבני ציבור. שטח השכונה: 81 דונם.

אך מה שהתחיל כסיפור הצלחה חסר תקדים בנדל"ן הישראלי, הפך לקטסטרופה לאחר שיזמי הפרויקט נקלעו לקשיים, נעלמו והותירו אחריו רוכשי דירות ללא דירות. אך הקריסה ארעה בשלבי הבנייה האחרונים, כך שרוב רובה של השכונה עומד וקיים. ועל כך ברשימה זו.

.

חזית של אחד מבתי פואבלו אספניול

.

סיבוב בבית בגין באוניברסיטת בר אילן

בבר אילן יש בניין הקרוי על שם עליזה ומנחם בגין ונחנך ב-1985 באזור שהיה בשעתו הפינה הצפון-מערבית של הקמפוס, מטרים בודדים מכביש 4. זה מבנה שנראה קצת כמו פסל, אולי אפילו פסל קינטי, משהו כמו יעקב אגם רק בלי כל קשקשת הצבעים, נקי. העושר של הבניין בא לו באמצעות שימוש מושכל בחומרים פשוטים וזמינים: אבן נסורה, פרופילי אלומיניום, גרנוליט ואבן פראית מאחד האזורים בארץ. משחקי אור וצל המשתלבים באופן כמעט טבעי עם גווני החומרים שבחר האדריכל, וכולם מוצבים בקומפוזיציה שנראה שהאדריכל השקיע בה מחשבה, תוצר של תהליך ארוך וכנראה גם של מודלים רבים.

הבניין מורכב מארבעה גושים המקושרים באמצעות גוש מרכזי אחד. ארבעת הגושים מלווים את הבניין לגובה שלוש קומות ובקומה הרביעית והאחרונה נותר רק הגוש המרכזי, כשגגות ארבעת הגושים מתפקדים כמרפסות. יש שלוש כניסות למבנה: אחת ראשית בחזית המזרחית – בקצה הציר החוצה את הקמפוס, שנייה בחזית צפונית ומשרתת בעיקר את העובדים שבאים להחתים כאן כרטיס עובד, וכניסה שלישית בחזית מערבית ומשרתת את באי החנות של הוצאת הספרים של האוניברסיטה הממוקמת במפלס התחתון.

בחיי הקמפוס התוססים, בניין בגין הוא מבנה יחסית אזוטרי. הוא לא משמש כמעט סטודנטים אלא את הוצאת הספרים האקדמית של האוניברסיטה (בקומת המרתף) את משרדי הפקולטה למדעי הרוח, רשות המחקר ולשכת סגן הנשיא למחקר (במפלס האמצעי) ואת אחד מפרויקטי הדגל הדיגיטליים של בר אילן מלפני כמה עשורים – פרויקט השו"ת, שיצר דיגיטציה לכל ספרי הקודש הבסיסיים (בקומה העליונה). אין כאן כיתות ולכן לא תמצאו פה זרימה בלתי פוסקת של אנשים, כפי שיש בשאר המבנים בקמפוס. יש כאן רק משרדים, מחסן גדול וחנות קטנה לספרי ההוצאה. ועל כך ברשימה זו.

.

מבט למלטה

.

סיבוב בהיכל הספורט של חולון בבנייה וראיון עם מלכת היופי

בשנים האחרונות העיריות מסלקות את האצטדיונים מתוך העיר ובונות אותם מחדש בשוליים. יש לכך כמה סיבות עיקריות: (1) השטח במרכז העיר יקר, (2) החנייה לרכבי הקהל שמגיע לאירועים באולמות תופסת שטח גדול וסותמת את האזור. סיבה (3) היא העובדה שהמתקנים ישנים ואינם עומדים בתקנים של איגודי הספורט הבינלאומיים ולכן לא מתאימים למשחקים.

בשנים האחרונות ראשי ערים מוצאים חשיבות גדולה למתקני ספורט כאלה. כל עיר משקיעה בהקמתם מאות מיליוני שקלים. לרוב מגיע סיוע חלקי מהטוטו, אך מרבית הכסף מקורה בכספי הארנונה. במקום להוסיף ולהשקיע במרחב הציבורי, בתרבות, בחינוך וברווחה – משקיעים בכמה מטומטמים שרצים אחרי כדור. חולון מצטיירת בעיניי כעיר שמשקיע במרחב הציבורי, בחינוך ובתרבות: יש בתי ספר יפים, גינות מיוחדות והמדיטק. עד היום אף עיר לא הקימה לעצמה מדיטק – שלדעתי הוא מפעל התרבות המוצלח ביותר שהוקם בארץ, וחבל שלא העתיקו ופיתחו את המודל הזה בערים אחרות.

מדוע הרשויות משקיעות מאות מיליוני שקלים במתקנים שמשרתים חלק מזערי באוכלוסיה ופועלים רק כמה שעות בשבוע? כיצד משפיע על חיי היומיום המעבר של מתקני הספורט מתוך העיר אל שוליה? האם לא ניתן היה להימנע מהוצאת מתקני הספורט מתוך העיר, אלא להותירם במקומם ולשכלל אותם כך שיוכלו לפעול כל השבוע ובאופן מיידי לטובת ציבור התושבים, ובמקביל גם לענות על צרכי משחקים גדולים שמושכים קהל רב? אלה שאלות שלא מצאתי עליהן תשובות, ואני משער שמקבלי ההחלטות יעדיפו להתחמק מלענות עליהן. לדעתי מדובר בתופעה חולה.

רשימה חלקית של הרס:

• אוסישקין בתל אביב נהרס ועובר לאולם חדש מאחורי הלונה פארק.
• ימק"א בירושלים עבר לטדי בקצה הדרומי של העיר.
• האורווה בפתח תקוה נהרס לטובת אצטדיון המושבה.
• הקופסא בנתניה נהרס לאחר שנפתח אצטדיון נתניה החדש בקצה אזור התעשייה.
• המכתש בגבעתיים ואצטדיון יהוד נהרסו ללא שהוקם להם תחליף.
• הפחים בחולון ששוכן במרכז העיר להתפנות אחרי שיאוכלס אולם כדורסל חדש ונוצץ בקצה הדרום-מזרחי של העיר, צמוד לפארק פרס ומוזיאון הילדים.

משמות המגרשים שנהרסו עולים צלילים קצת עלובים אך גם ביתיים, ייחודיים ואישיים, שמות שהרשויות הזדרזו להיפרד מהם ולהחליפם בשמות סתמיים כמו אצטדיון, ארנה או היכל ספורט. ועל כך ברשימה זו.

.

בדרך לאולם המרכזי

.

מוזמנים לסיבוב בכפרים של תל אביב שהולכים ונעלמים

קוראות וקוראים קדושים!

ביום שישי הקרוב בשעה 09:00 אצא לסיבוב חד פעמי שככל הנראה לא ניתן יהיה לקיים במתכונת דומה בעתיד. הסיבוב הוא בעקבות אחד משני הפרקים שכתבתי בספר "אומרים ישנה ארץ" (הוצאת פרדס וזוכרות) והוא פתוח לציבור הרחב. נבקר במה שנותר מהכפרים שיח' מוניס, ג'מוסין, סומייל ונסיים בבית הקברות שלמרגלות מלון הילטון.

הסיבוב הוא ללא תשלום אך היות ומדלגים ממקום למקום בתל אביב, יעמוד לרשות המשתתפים אוטובוס – לכן יש צורך להירשם לסיור באמצעות המייל הבא: tours@zochrot.org. את הספר ניתן יהיה לרכוש במהלך הסיור במחיר 50 ש"ח.

.

11.4.14

.

סיבוב בגלעד לשלמה בן יוסף בראש פינה בעיצוב יצחק דנציגר

תתארו לכם שהיו מקימים לברוך גולדשטיין חוץ ממצבת קבר גדולה (שאת זה אכן ביצעו), היו מקימים גם אנדרטה שעיצב פסל חתן פרס ישראל, השירות הבולאי היה מנפיק בול עם תמונתו, משרד הביטחון היה מקדיש לו עמוד באתר הזיכרון שלו, את המערה שהסתתר אחרי הטווח היו הופכים לאתר עלייה לרגל ובכל הערים המרכזיות היו קוראים רחוב על שמו. נשמע מוזר? שלמה בן יוסף השליך רימון נפץ לתוך אוטובוס נוסעים וברח מהמקום. הוא התחבא במערה סמוכה, אך הבריטים תפסו אותו. למרות שהרימון לא התפוצץ ואיש לא נפגע, נגזר דינו למיתה והם תלו אותו בכלא עכו. פעם הבאה שתשמעו על מחבל שזרק רימון על רכב או התפוצץ באוטובוס, תזכרו את האנדרטה, המערה, הבול, הרחוב.

האנדרטה שיצר יצחק דנציגר (שהיה בין השאר מרצה בכיר בפקולטה לאדריכלות בטכניון) ניצבת מאז 1959 בסמוך למקום בו השליך בן יוסף את הרימון על האוטובוס. האנדרטה נראית היטב מהכביש המתפתל בין ראש פינה לצפת. היא מעוצבת בצורת עמוד שחטף כמה מכות אך מסרב לקרוס ונותר זקוף. באופק נוצצים האורות הרחוקים של טבריה, לשם אני אגיע בכוחותיי האחרונים. ועל כך ברשימה זו.

.

עמוד ושמש

.