חלון אחורימירי כבר הרבה זמן מבלבלת לי את המח עם כל מיני הערות טיפשיות לגבי האתר הזה שאני מודה שלאף אחת מהן לא התייחסתי ברצינות. לפני כמה ימים היא הביאה איזו הערה שאין לי מושג מאיפה היא הקריצה אותה, אבל בכל מקרה אני הייתי מוכן לשלוף את הכפפה ובתגובה לפרסם את הרשימה הזו – על בית הכנסת היחיד וככל הנראה הראשון בהיסטוריה הפועל על פסגת הר עיבל שבלב השומרון.
.
מראה כללי של בית הכנסת
.
מניסיוני, בימים אלה נחסך לתושבי אריאל ביזבוז זמן וכסף על הצגות חלשות, בחלקן וולגריות, מיושנות וממוחזרות של תיאטרון הקאמרי. לכן, אני בהחלט מבין למה בתוך כל הברדק הזה לא נישמע קולם של התושבים.
בכל מקרה, באריאל חוץ מאולם מופעים ישנה גם מיכללה אקדמית המאכלסת בתוכה את אחד מבתי הספר המצליחים ביותר לאדריכלות בישראל. ההצלחה באה לידי ביטוי לא רק בזכיה עקבית בפרסים ישראלים ובין-לאומיים לפרויקטים סטודנטיאלים אלא גם הודות להשתלבותם של הבוגרים בכל המשרדים הבולטים, ברשויות המקומיות ובמוסדות התכנון.
נכון שזנדברג לא אוהבת אותם, הרי זה ברור שמי שיכתוב מילה אוהדת על כל מה שקשור להתנחלויות ייחשב מייד כאידיוט ואנטי הומאני. אולי זה נכון, ולכן אני שמח לפרסם ברשימה זו את איתי מידן – בוגר טרי מבית הספר לאדריכלות במכללת אריאל ואת פרויקט הגמר שלו אותו הוא תכנן במסגרת המגמה הכללית בבית הספר – לעסוק בהצעות תכנוניות לפריפרייה הישראלית.
חזית הפרויקט הפונה אל הרחוב
אחד מהפרויקטים הבולטים באיכותם בבאר שבע הוא בניין בית הכנסת המרכזי ע"ש אליהו חלאסצ'י, לבני העדה העירקית בעיר. הבניין שתוכנן בראשית שנות השבעים על ידי אחד מבכירי האדריכלים בישראל נחום זולוטוב, זכה עם חנוכתו לפרסום רב, אך עם השנים נשכח מהתודעה וברשימה זו ברצוני לתקן את המעוות.
.
מראה כללי של בית הכנסת והרחבה שבחזיתו
שלשום יצא לי להעביר יום באוניברסיטת בן גוריון שבבאר שבע – אחד מהמקפוסים שזכו לתנופה אדריה בשנים האחרונות, כך שלמעשה על כל בניין ניתן להעלות רשימה בפני עצמה. בהפסקה שנטלתי לעצמי בחרתי לפנות לכיכר דייכמן אותה ביקרתי לראשונה בשלבי הקמתה לפני פחות משלוש שנים. זו כיכר שמאז ניתקלתי בה לראשונה נראית לי כמו השטיח הפרוס בחלל הכניסה לבית, המקבל את פני התלמידים והעובדים מידי יום אל ביתם השני ובאופן מוצלח למדי.
היות ועדיין מדובר באחד מהמרחבים הפתוחים בעלי האמירה העיצובית העדכניים ביותר בישראל, בחרתי להציג אותו ברשימה שלפניכם.
מראה כללי של כיכר דייכמן
מבין כל מרכזי עיירות הפיתוח בהם ביקרתי (רשימה על המרכז בקרית מלאכי ניתן לקרוא כאן, ועל זה שבקרית גת – כאן), המקרה של אופקים הוא הקשה ביותר. זה לא אומר שאני רואה שחורות, ההיפך הוא הנכון ואולי דווקא באופקים יהיה יותר קל להרים את מרכז העיר ההיסטורי שלה מאשר במרכזים האחרים, כי יותר נמוך מזה לא יכול להיות וכאן חייבים לעשות סדר וארגון מחדש. לא 'פינוי בינוי' – כי המרכז בבסיסו בנוי נכון, אלא עדכון וחידוש של הייעודים וניהול אחר של כל המרכז. ועל כך ברשימה זו, שניה על מרכזים עירוניים בעיירות הפיתוח.
מזרקה ריקה ומושבתת בלב המרכז העירוני: מבחינה אקלימית המזרקה לא יכולה לשפר את המקום היות והכיכר בעלת דפנות נמוכות מידי וחסרת פרופורציות המאפשרות סרקולציה נכונה של האוויר. נוסף לכך, הכיכר חשופה כולה לשמש, כך שיתכן שכזו מזרקה לא רק שלא תשפר את המיקרואקלים במקום אלא תכביד באמצעות הגברת הלחות. הפלוס בזה הוא שניתן להוסיף אחוזי בנייה בשלושה מארבעת דפנות הכיכר ובכך ליצור תשתית תקציבית למימון ההתחדשות. סך הכל המחשבה להציב מזרקה במרכז החלל הפתוח היא נכונה – השאלה היא רק כיצד מבצעים אותה.
לכל הקוראות והקוראים:
שתהיה לכולנו שנה של פוריות, שנה של נצחונות, שנה של יצירתיות, שנה טובה!
"לכל בריאה – ניגון משלה" כך אמר רבי נחמן מברסלב וכשמבקרים בקרית מלאכי, אחד מהדברים הבולטים בה הוא שאת המנגינה שלה ניתן למצוא במרכז העירוני ההיסטורי שלה השוכן במרכזה הגיאוגרפי. כחלק מהמחקר בו אני עוסק בשנה האחרונה, הגעתי אם כן גם למע"ר ההיסטורי של קרית מלאכי.
לאחר שפתחתי את הקרביים של מרכזי עיירות הפיתוח לפני ולפנים, אז אני יכול להגיד שכדברי הצעירים "בשבילי הכי הכי זה קרית מלאכי" זה לא סתם סלוגן, אלא שהמרכז המסחרי ההיסטורי של קרית מלאכי הוא המרכז הכי מרתק בהביט התכנוני מבין אלה שהוקמו בעיירות הפיתוח שבאשכול הצפון-מערבי של מחוז דרום בו אני מתמקד (ואולי בכלל) – ועל כך ברשימה זו.
"...בשבילי הכי הכי קרית מלאכי"
כבר עבר יותר מחודש מאז שהדרמתי לסיבוב במרכזים עירוניים של עיירות הפיתוח בצפון-מערב הנגב, אבל אני חושב שבכל זאת כדאי להעלות את הרשימה הזו המפנה זרקור לפרויקט נשכח של אחד מגדולי האדריכלים היצירתיים והכשרוניים שפעלו כאן בישראל במחצית השניה של המאה העשרים: האדריכל נחום זולוטוב.
לא רק על שם האדריכל אברהם יסקי נקרא אתר מגורים בשם "שיכוני יסקי" (בקרית גת), גם על שמו של זולוטוב נקרא מתחם השיכונים שתכנן בשנת 1957 באשקלון "שיכוני זולוטוב". המשותף לשני הפרויקטים הוא ששניהם ניסו לקחת את טיפוס שיכון הרכבת ולשפר אותו באמצעות העמדה יצירתית בשטח. זולוטוב הגדיל וניצל את הטופוגרפיה ובכך יצר מתחם רב גוני, בו גם ביקש להשלים את המתחם במגדל מגורים שלא נבנה בסופו של דבר ובמרכז מסחר שכונתי שהוקם ופועל עד היום ומשרת את בני המקום והסביבה.
בשורה התחתונה גם שיכוני יסקי וגם שיכוני זולוטוב מצויים במצב פיסי ירוד. שיכוני יסקי פונו מיושביהם בשל התפוררותם המתקדמת ושיכוני זולוטוב אמנם לא מתפוררים אך יושביהם שהזניחו את משכנם במשך עשרות שנים מתפללים למימושו הבלתי מציאותי של פרויקט "פינוי בינוי" שיגאל אותם מביתם הישן, המוזנח והלא מוערך. ועל כך ברשימה זו.
.
מבנה השיכונים השלישי בו לא ביקרתי ולכן אינו מופיע ברשימה זו (מקור: אוסף אדריכל נחום זולוטוב)
חלון אחורי 