סיבוב בהתנחלות יקיר

בכניסה ליקיר שבמרכז השומרון יש מעגל תנועה ובמרכזו "חורבה" מלאכותית. החורבה מורכבת ממדרגות אבן שלא מובילות לשום מקום, תוך שהן יוצרות קשת שגם היא לא שלימה רק נשענת בקצה שלה על עמוד בטון.

מה משמעות הפסל? מדוע בחר האמן להדגיש את חוסר התכלתיות – גם של הקשת וגם של המדרגות? האם זו בדיחה על הכיבוש או על תושבי הארץ הקודמים שעדיין חיים פה בסביבה? האם יש כאן רמז לעתיד, שכל מפעל הבנייה הנוכחי יגדע? או שמא סתם האמן ומזמיני העבודה לא העניקו מחשבה יתירה למה שהם יוצרים, וכל תושבי ואורחי יקיר חולפים על פני הפסל בשוויון נפש מבלי להשקיע מחשבה שניה על מה שהם רואים, כי לפעמים עדיף להישאר עיוור?

בדרך ל"עמנואל – עיר העתיד" עצרנו לאכול משהו לארוחת בוקר ביקיר. פספסנו את הפנייה בכביש לחומוס של הג'ינג'י בקיבוץ עינת אז המשכנו הלאה על כביש 5 עמוק לתוך השומרון. היא הוקמה ב-1981 על ידי גוש אמונים והפכה תוך זמן קצר ליישוב וילות סולידי. לפני כמה שנים הורחבה בכמה רחובות של וילות נוספות, כולן זהות.

אפשר היה לחשוב שלא נמצא כאן משהו מעניין (עצרנו רק כדי לאכול משהו), אבל גם בתוך השכפול והסתמיות אפשר ללמוד. ועל כך ברשימה זו.

תודה לשאול על טקסט קצר שכתב במיוחד לרשימה.

.

רחוב הראשונים

.

סיבוב במרכז שכונת גילה

האם באמת האדריכלים שתכננו את גילה חשבו שיהיה פה מקום תוסס ומלא חיים? כיצד הם דמיינו שאנשים ימלאו את הכיכר, ישחקו ויתווכחו? הם באמת חשבו שבני אדם אוהבים לראות אבנים בכל מקום: קירות, מדרכות, מדרגות, ספסלים? כבישים רחבים שקשה מאד לחצות? בלי עצים או צמחיה? בניסיון לקבל תשובות שקלתי להתקשר ולשאול את האדריכלים, אבל במחשבה שנייה, מה הם כבר יכולים לענות.

את מרכז גילה שנחנך ב-1971, תכננו האדריכלים אברהם יסקי, יעקב גיל ויוסי סיון. שלושתם גרים הרחק בדירות יקרות בתל אביב, הרחק מכל אותם אנשים שנאלצים לגור ולפעול בתוך הזירה שהם תכננו כאן לפני 40 שנה. גילה היא פריפריה שתוכננה כפריפריה ירושלמית. זו לא היתה בעיה כל כך גדולה אם היה מדובר במבנה או מתחם אחד, אבל הבעיה של גילה היא המסה. מדובר בעשרות מתחמים וביותר מ-13 אלף יחידות דיור שתוכננו על פי קונספציה מנוכרת שמעודדת הזנחה וחוסר שייכות.

לפני 100 שנה בנו היהודים שכונות גנים, בשנות ה-30 וה-40 הקימו את יישובי "חומה ומגדל" את הקיבוצים ואת מעונות העובדים, בשנות ה-50 בנתה ישראל את עיירות הפיתוח ושכונות השיכונים, בשנות ה-60 הוקמו ערים כמו ערד וכרמיאל שניסו לשפר את מודל עיר הפיתוח, בשנות ה-70 הרחיבו את הערים ובמהירות יחסית שוק הקבלנים החל להתחזק לעומת הבינוי הממשלתי שהלך ונחלש. גילה היא "שירת הברבור" של משרד הבינוי והשיכון. היא מורכבת ממארג שכונות, על שטח של כ-3,000 דונם שממנו רק כשליש שטח בנוי. קבוצת אדריכלים גדולה (כמו רם כרמי, סלו הרשמן, גיורא גמרמן, משה לופנפלד, אריה ואלדר שרון, גרשון צפור, משה לוי) היתה מעורבת בתכנון הכולל והמפורט שלה. ברשימות הבאות אתעכב על כמה מהמתחמים שבקרתי בהם, והפעם אציג את מרכז גילה.

.

מרכז גילה

.

סיבוב על האלבום החדש של נעם רותם

ביום חמישי בערב, רגע לפני שהגעתי לאירוע שחתם את כנס איגוד המתכננים, עצרתי בקניון מלחה. אחד הקניונים הראשונים שנבנו בארץ וגם אותו תכנן משרד יסקי-סיון (שתכנן בין השאר את מרכז עזריאלי, קניון באר שבע, קניון השרון בנתניה ועוד). נכנסתי דרך אחד השערים, ומימין החנות הראשונה היתה "התו השמיני". האלבום החדש של נעם רותם בלט בכניסה. הוא גדול בשלושה ס"מ מאריזת הדיסק הטיפוסית ומתנוססת עליו דמותו של רותם כשהוא מביט אל מי שמביט עליו.

על קניון מלחה אכתוב כאן בהמשך, ובאופן חריג אסתובב הפעם סביב העטיפה של "נשורת" – האלבום החדש והרביעי של רותם. כל הרשימות כמו כל דבר אחר שאעשה (עובד, נוהג, אוכל, קורא) תמיד נכתבות תוך כדי האזנה למוזיקה. העטיפות מונחות בצד, באופן שמאפשר לי להציץ עליהן כל הזמן. נראה לי טבעי לכתוב כאן גם על מה שאולי לא שומעים או רואים ברשימות – אבל תמיד כאן.

המושג אלבום הולך ומתפורר. מי כבר קונה דיסקים. חנויות הדיסקים נמחקו והתו השמיני בירושלים ודיסק סנטר בדיזנגוף סנטר הם אחרוני המקדשים שנותרו לאלה שעדיין אוהבים להחזיק משהו פיזי. העטיפה של "נשורת" בלטה על המדף בתו השמיני, קניתי והאזנתי לשירים שעוסקים בזיכרונות וביחסו של רותם למקום בו גדל – קרית חיים. עטיפת האלבום, כמו גם הקליפ שמלווה את שיר הנושא לא מציגה את השיכונים ממש,

ועל כך ברשימה זו.

.

נשורת

.

סיבוב בקבר האחים של חללי נירים, בקבר של דן צור ובאנדרטת דנגור

כשנסעתי דרומה החלטתי שזו תהיה הזדמנות מצוינת לפתוח את הבוקר בסיבוב בבית הקברות של קיבוץ נירים שנמצא כמה מאות מטרים בודדים מרצועת עזה ומחאן יונס. כאן טמונים שמונת חללי קרב נירים מתחת לאתר שעיצב ב-1950 אדריכל הנוף דן צור (חתן פרס ישראל). גם דן צור עצמו קבור פה מאז 2012.

המשכתי לקבר האחים המקורי ולאנדרטה הגדולה, "אנדרטת דנגור", שהוקמה לצידו ב-1985 ועוצבה על ידי האדריכל חיליק ערד והאמן אריה סרטני. יחד הם יצרו עבודת בטון מרשימה.

קל לשכוח את מגש הכסף. בזמן שמשפחות הפשע רוצחות אחת את השניה במשולש שבין אשדוד, נתניה ופתח תקוה, יש אנשים שקמים כל בוקר וחורשים את השדה שצמוד לגבול עם רצועת עזה. צור, ערד וסרטני היו שלושתם קשורים לתנועה הקיבוצית: צור היה חבר מייסד בנירים וקבור בה, ערד חבר מייסד קיבוץ סער וסרטני חבר קיבוץ מרחביה.

ועל כך ברשימה זו.

.

האדם מבטון

.

סיבוב בשכונת המגדלים החדשה בבת ים

את פרויקט הגמר שלו, ערך שאול בדרום בת ים, באזור בו צמחו לאחרונה כמה מגדלים חדשים ששינו את קו הנוף של העיר. אז אחרי שפתחנו את היום עם חומוס ביפו, המשכנו לבת ים לראות את שכונת המגדלים שצומחת שם. השכונה החדשה שונה מאד מבת ים הצפופה והמתקלפת, שצומחת ל-4 או 8 קומות. כאן המגדלים צומחים לגובה של כ-40 קומות מסביב לגן גדול שממוקם במרכז המתחם. הדבר היחיד שדומה לבת ים הוותיקה הם ההתקלפות וההזנחה. היתרון שבקרבה המיידית לים כוללת חיסרון, שדורש מהדיירים תחזוקה שוטפת ויקרה ולא לכולם יש את האמצעים והכוחות. לכן, חלודה והתפוררות הם גם חלק בלתי נפרד מהשכונה הזו.

דרום בת ים הולכת ומשתנה. חוץ משכונת המגדלים, כל שורת הבניינים הסמוכה והוותיקה שברחוב הנביאים, עוברת הודות לתמ"א 38 הרחבה וחידוש. מקוביות של 4 קומות על עמודים, הם הופכים לבניינים בני 7 קומות. לאזור נוספה גם "גינת הפרפרים" שהיא בעיקר יפה ולא שימושית, וממזרח מתחילה לצמוח שדרת מלונות חדשים, שתכניס לעיר את הממד התיירותי שכמעט מעולם לא היה לה.

אבל מדוע לבנות מגדלים ולא להמשיך את אופייה של בת ים? סביר להניח שפרנסי העיר ביקשו ליצור לעצמם שכונת מגדלי יוקרה במטרה לחזק את התדמית העירונית. ככה רוצים גם בחולון עם השטח בקצה הדרומי של העיר וכך חושקים רבים. אך האם מגדלי יוקרה אכן זו הדרך לשפר תדמית ולשפר את החיים בעיר?

.

NAVE NOFF TOWER: מפנה את הגב לגן ולעיר

.

סיבוב בנבי מוסא

נבי מוסא נמצא לצד כביש 1, בין ירושלים לים המלח ולמרות שנמצא בשטח המוחזק על ידי ישראל ובשוליים של שטח אש צה"לי, הוא מתוחזק ומתופעל על ידי הווקף המוסלמי שזו למעשה זרוע של הרשות הפלשתינית. למרות זאת, בטוח להסתובב ולבקר בו. מדובר במבנה מיוחד במינו בן יותר מ-700 שנה, מהתקופה הממלוכית (המאה ה-13), ולכן לא לחינם בחרו האדריכלים עדה כרמי-מלמד ודן פרייס לפתוח בו את ספרם הגדול והמקיף "אדריכלות בפלשתינה-א"י בימי המנדט הבריטי, 1948-1917" (הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות, 2011). את הטקסט של כרמי-מלמד ופרייס בחרתי לפרסם בשלמותו ובליווי הקדמה קצרה באתר Xnet.

את נבי מוסא יזם הסולטן הממלוכי ביבארס, והוא נבנה בסמוך לאחת הדרכים החשובות באזור, במטרה ליצור מוקד שיתפקד בעת הצורך כקו הגנה נגד כיבוש אפשרי מצד הצלבנים שסולקו רגע לפני כן מארץ ישראל. נבי מוסא הוקם במסגרת הקמה של מוקדים רבים נוספים כמו נבי רובין (חוף פלמחים), נבי הודא (יהוד), נבי סמואל (הרי ירושלים), קבר שיח' עווד (אשקלון), נבי ימין (כפר סבא) וקבר דן (אשתאול) – כולם הוקמו עם אותה מטרה ובצמוד לדרכים ראשיות.

האתר נבנה כמלון אורחים שלמשך חודש שלם הוקם סביבו יישוב ארעי במסגרת חג שהונהג על ידי ביבארס. החג נחגג על ידי ערביי האזור במשך מאות שנים, עד שבתחילת המאה ה-20 הפכה התהלוכה שלוותה את שיאו של החג בגל רציחות, גם של ערבים וגם של יהודים והשלטונות הבריטים חיסלו אותו ב-1937. החגיגות התחדשו ב-1987 ובעקבות האינתיפאדה הופסקו. בשנים האחרונות חודשו באופן צנוע. כל מה שנשאר הוא אתר הקבר וסביבו בית קברות עצום שממשיך לפעול גם היום. ועל כך ברשימה זו.

.

מה מסתתר במערה שמתחת למצבת הקבר?

.

סיבוב במפלצת בירושלים

האם מוגזם לחשוב ש"המפלצת" של ירושלים מייצגת את ישראל? או שמא היא סתם פנטזיה משעשעת. בכל מקרה היא ציון דרך בעיצוב, דרך שלא התפתחה כמעט. הפסל-משחק שהפך מיד עם חנוכתו ב-1972 לאטרקציה ולמוקד עירוני, לא איבד ממעמדו גם יותר מיובל מאוחר יותר. לא קמו לו מתחרים. "גן הרפתקאות" בפארק הירקון (בתכנון גדעון שריג) כבר שנים רבות היה מוזנח ומוצף בשתן ולאחרונה נהרס (וכעת משוחזר בחלקו). בחולון "גן הרצל" (בתכנון ברוס לוין מק.ס.מ. אדריכלות נוף) היה רגע של התעוררות בתחילת המילניום, אך הוא לא הביא בשורה חדשה ולא היתה לו השפעה והמשך.

הגינות הישראליות משעממות ואשמים בזה גם אדריכלי הנוף וגם ראשי הערים ומקבלי ההחלטות ובכלל זה מהנדסי הערים. "המפלצת" חריגה בנוף אך לא יותר מידי. היא נראית אמנם כמקום מושך עשיר בפעילות, אך בתכל'ס המעמד הוויזואלי שלה (והגן שבו היא ממוקמת) הרבה יותר חזק ממעמדה כמתקן משחק. יש כאן מגרש חול גדול שממנו מטפסים במדרגות צרות על מערה אפלה וממנה נפלטים בשלוש מגלשות חזרה אל מגרש החול. כמה פעמים אפשר להתגלש? 10? 20 פעמים? כל גלישה אורכת דקה, אז אחרי עשרים דקות גג זה נגמר. ומה אז? אין כאן שום מתקן אחר. נוצר מצב שרק ילדים בגיל גלישה מבלים פה וגם זמן הפעילות שלהם מוגבל.

את המפלצת, ובשמה הרישמי "הגולם", יצרה האמנית ניקי דה סן פאל. הוא נוצר בעקבות יוזמתו של מוזיאון ישראל שהזמין את דה סן פאל להתערב באמצעות פסל באחת מהשכונות החלשות בעיר. את המימון גייסה הקרן לירושלים. היום לא הקרן ולא המוזיאון מתאפיינים ביצירתיות, ומה שהיה התחלה מצוינת ב-1972 נתקע אי-שם בהיסטוריה.

ועל כך ברשימה זו.

.

2014 (1972)

.